Monday, February 21, 2011

היסח הדעת במצות ציצית - Reciting a New Bracha on a Fallen Tallis


תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד א
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. וכיון שבירך יום ראשון - שוב אינו מברך. קשיא לולב אלולב, קשיא סוכה אסוכה! בשלמא לולב אלולב לא קשיא; כאן - בזמן שבית המקדש קיים, כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים. אלא סוכה אסוכה קשיא! תנאי היא; דתניא:תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא - עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. ואנן נמי כרבי עבדינן, ומברכין כל שבעה. אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי.

טור אורח חיים הלכות ציצית סימן
אם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם היה דעתו ללובשו מיד כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא בזה אני מסתפק אם צריך לברך שיש פנים לכאן ולכאן דאיכא למימר כיון דילפינן כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן א"כ כל שכן הכא שיש לו לברך מיהו יש לומר דשאני התם שזזו ממקומן ולא ידע שלא היו במקומן אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה:

ספר האגור הלכות ציצית סימן לד
נשאל מהר"י מולן על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולבשו אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם הצריך לחזור ולברם ומהר"ח חלק היכא דנשאר עליו טלית קטן שקורין ד' כנפות או כשחוזר לא יחזור לברך.
בית יוסף אורח חיים סימן ח, סעיף יד-טו
ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללבשו מיד כשחוזר ולובשו צריך לברך אבל אם דעתו ללבשו מיד וכו'. כלומר היכא דלא היה דעתו ללבשו מיד דבר פשוט הוא שמאחר שהסיח דעתו צריך לברך אבל היכא דהיה דעתו ללבשו אני מסתפק אם צריך לברך. ומקום הספק הוא משום דקיימא לן דהוקשה כל התורה לתפילין כדאיתא בפרק קמא דקידושין (לה.) ואמרינן (סוכה מו.) בתפילין דכל אימת דממשמש בהו מברך פירוש אם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן ואיכא למימר כשהסירן מראשו לגמרי צריך לברך במכל שכן דזזו ממקומן דכיון שהסירן מראשו לגמרי אף על פי שהיה דעתו להחזירן מיד ראוי לברך יותר מכשזזו ממקומן לבד ולא הוסרו לגמרי או דילמא זזו ממקומן דוקא הוא דטעון ברכה לפי שזזו שלא מדעתו אבל אם הזיזן ממקומן אדעתא להחזירן מיד אינו צריך לברך דכל אדעתא להחזירן מיד לא חשיבא הזזה והוא הדין דבמסירם לגמרי לא חשיבא הסרה וכתב רבינו שלזה דעתו נוטה ואם כן במסיר הטלית והיה בדעתו ללבשו מיד אינו צריך לברך. זהו ביאור דברי רבינו אבל איני יודע מה עלה על דעתו להסתפק בכך דהא בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה שם) דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפילו הכי היה מברך והוא הדין לציצית. וכן כתב בשבלי הלקט (ענין תפלה סי' ה ג.) וזה לשונו ציצית אע"ג דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע פרק התכלת (מנחות מג.) מעובדא דרב יהודה עכ"ל: כתב האגור (סי' לד) נשאל מהר"י מולין על היוצא מבית הכנסת ומסיר טליתו וחוזר ולובשו אם יש לו לברך והשיב דמהר"ם (תשב"ץ קטן סי' רסג) הצריך לחזור ולברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחוזר לא יחזור לברך עכ"ל. ולכאורה נראה דבמסיר טליתו ודעתו ללבשו מיד מיירי ואם כן הוא חולק על רבינו שנטה דעתו לומר דאינו צריך לברך ואפשר היה לומר דמהר"ם מיירי בשלא היה דעתו להחזירו מיד ומשום הכי צריך לברך אבל אם היה דעתו להחזירו מיד לא היה צריך לברך וכדברי רבינו אלא שקשה דאם כן מאי טעמא דמהר"ח שחילק בין נשאר עליו טלית קטן ללא נשאר דאטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה ומה לי הסירו שלא על דעת להחזירו מיד. וכבר כתבתי בסמוך שנראה פשוט דאפילו בדעתו ללבשו מיד צריך לברך:
וכתוב בנמוקי יוסף (ציצית יב.) בשם הריטב"א שאם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובש ומתעטף יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וכן שמעתי בשם ה"ר יונה אבל מורי היה אומר שאף בזו חוזר ומברך ונראה לי כדבריו עכ"ל ודעת רבינו כדברי האומר שחוזר ומברך דהא יליף מתפילין ותפילין כל היכא דזזו ממקומן שלא במתכוין מברך עלייהו וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה בסוף פרק קמא דברכות (ו. ד"ה ואמר) גבי ברכת התורה שקבלה ביד ה"ר יונה מרבותיו שאפילו נפל הציצית ממנו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו עכ"ל והיכא דנפל רוב הטלית מעליו נראה דהוי כאלו נפל כולו ואפשר שכל שלא נפל כולו אינו צריך לברך כדאשכחן גבי תפלה דשאני לן בין נפל כולו לנפל מקצתו כמבואר בסימן צ"ז וזה נראה יותר:
ומה שכתב רבינו כגון שפשט אותו כדי ליכנס לבית הכסא. לא שצריך לפשטו שהרי כתב רבינו בסימן כ"א שמותר ליכנס בו לבית הכסא אלא מיירי כגון שהוא מעוטף באופן שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשוט טליתו:

ב"ח אורח חיים סימן ח
יד ואם פשט טליתו ולא היה דעתו כו'. זה פשוט דכיון דלא היה דעתו ללבשו עוד אזלא לה ברכה ראשונה ואפילו נשאר עליו טלית קטן וכשחוזר ולובשו צריך לברך כמו שיבא בסייעתא דשמיא:
ומה שכתב אבל אם היה דעתו ללבשו מיד כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא. דבר ההוה נקט שכן הוא הרגילות שאין אדם יוצא מבית הכנסת ופושט טליתו וחוזר לבית הכנסת אלא כדי ליכנס לבית הכסא והוא הדין אם פשט אותו לפי שצריך לילך בין הגוים וכיוצא בזה בעת הצורך שפושט טליתו ודעתו ללובשו מיד. והקשה בית יוסף על דברי רבינו מהא דרבא בפרק לולב וערבה דהוה מנח תפילין כל היום וכי עייל לבית הכסא ונפיק משי ידיה וקא מברך כל זימנא וזימנא אלמא דאף על גב שהיתה דעתו לחזור וללבשן מיד חייב לברך וכך פסק בשלחן ערוך. ושארי ליה מאריה דבתפילין דוקא הוי בית הכסא הפסק גמור אע"ג דדעתו ללבשן מיד כיון דאינו רשאי ליכנס בבית הכסא ותפילין בראשו ובזרועו אבל ציצית דרשאי ליכנס בהם לבית הכסא לא הוי הפסק ורבינו השווה דין ציצית כשהסירן ליכנס לבית הכסא לדין תפילין כשהסירן כדי לעשות עסקיו אבל כשהסיר תפילין כדי ליכנס לבית הכסא מודה רבינו דצריך לחזור ולברך אף על פי שהיה דעתו ללובשן מיד:
ובזה אין מקום גם למה שהשיג בית יוסף על רבינו לקמן בסימן כ"ה לפי מה שהבין מדבריו שהתיר לחזור וללבוש תפילין בלא ברכה כשנכנס לבית הכסא דלא עלה זה על דעת רבינו מעולם דפשיטא דבית הכסא הוי הפסק לגבי תפילין וגדולה מזאת כתבו מקצת גאונים דשינה ומרחץ הוי הפסק לגבי ברכת התורה לפי שאי אפשר לו ללמוד תורה במרחץ או כשהוא ישן דדוקא בית הכסא לא הוי הפסק לענין ברכת התורה דאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדיני בית הכסא כמו בגילוי טפח כו' כדלקמן בסימן מ"ז אבל בית הכסא לגבי תפילין פשיטא דלכולי עלמא הוי הפסק. ולכן הכרעת רבינו בתפילין כשפשט אותן לילך לעסקיו ודעתו ללבשן מיד הוא העיקר דאינו צריך לברך וכן פסק מהרא"י בכתביו סימן ק"ך ועיין שם. וההיא דשבלי הלקט שהביא בית יוסף דבציצית חייב לחזור ולברך כל זמן שמתעטף כדמשמע בפרק התכלת מעובדא דרב יהודה התם בפשט טליתו סתם והסיח דעתו מללובשו דומיא דתפילין שזזו ממקומן אי נמי שלא היה דעתו לחזור וללובשו מיד דבכהאי גונא איירי ההוא דרב יהודה דקאמר התם סבירא ליה כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם כו' אלמא דכל זמן שמניחן בין תפילין בין ציצית צריך לברך והיינו דוקא בהיסח הדעת שלא היה דעתו לחזור וללבשן מיד וזה ברור ופשוט וכן עיקר:
והרב בהגהות שלחן ערוך (סי"ד) כתב כסברת מהר"ח שמחלק בין היכא שנשאר עליו טלית קטן דאין צריך לחזור ולברך. וצ"ע דמאי מועיל טלית קטן מה נפשך אי דעתו לחזור וללבשו מיד אף בלא נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך ואי אין דעתו ללבשו מיד אזלא לה ברכה מאחר שהסיח דעתו מטלית גדול כשהסירו ואפילו נשאר עליו טלית קטן צריך לברך כשחוזר ולובשו ונראה לי דמהר"ח איירי בהסיר טליתו סתם דבנשאר עליו טלית קטן דאינו מסיח דעתו ממצות ציצית לא הוי היסח הדעת וכשחוזר ולובשו אין צריך לברך ובלא נשאר עליו טלית קטן מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי וצריך לחזור ולברך והשתא לפי זה מהר"ח ורבינו לא פליגי דמהר"ח מודה דבדעתו לחזור וללבשו אין צריך לברך ובאין דעתו לחזור וללבשו צריך לברך ואין חלוק בין נשאר עליו טלית קטן או לא נשאר דלא אמר מהר"ח דיש חלוק אלא בהסיר טליתו סתם כדפרישית ובהא מודה רבינו ונתיישב בסייעתא דשמיא מה שהיה קשה לבית יוסף אדברי רבינו ומהר"ח עיין עליו:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח:יד-טו
* אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, (לו) יח <יב> צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: * וי"א (לז) שאין מברכין * אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). <יג> וי"א (לח) דוקא כשנשאר עליו יט [טז] טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב).אם כ נפלה טליתו (לט) שלא במתכוין, <יד> וחוזר ומתעטף, (מ) צריך לברך. והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, (מא) אע"פ [יח] שנפלה רובה, אינו צריך לברך.

ביאור הגר"א אורח חיים סימן ח:יד-טו
ואם פשט כו'. כמסקנא דפ"ד דסוכה בסוכה ותפילין וכן אמרו בפ"ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כר' כו':
וי"א כו'. שמפרש ההיא דשם באין דעתו וכ"כ ב"י בסי' תרל"ט בשם המ"מ וכ"כ הג"מ בשם ראבי"ה בפ"ו דסוכה הלכה י"ב וכ"מ בתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה א' כל היום כו' וכמש"ל ר"ס רי"ז וכבר נתב' שאין הפשיטה הפסק אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק הש"ע אבל כבר תירץ בד"מ דתפילין בהכ"ס שאני כיון שצריך לחלצן בע"כ הוי הפסק ועוד דשם מפסיק ממש ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד כמ"ש בסי' רע"ג אבל העיקר כדעת הש"ע:
וי"א כו'. כ"כ אגור בשם מהר"ח אבל מהר"ח מיירי בסתם וכמ"ש בי"ד סי' י"ט ס"ז וע"ל סי' ר"ו ס"ה ובמ"א שם:
אם נפלה כו'. כמ"ש בפ"ד דסוכה רבנן דר"א כל אימת דממשמשי כו' ופי' הרא"ש בשם תוס' וה"ר יונה וש"פ דבנשמטו ממקומן איירי:
והוא שנפלו כו'. למד ב"י ממש"ל סי' צ"ז ס"ד אבל בנ"י שלפנינו כ' אפי' נפלה מרוב הגוף ועט"ז:

מגן אברהם אורח חיים סימן ח, ס”ק כ
נפלה - ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה כמ"ש סימן כ"ה, ונ"ל דאם נפלה מעל כל הגוף אע"פ שנשארה בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצו' עיטוף בגוף כדאמרינן גבי תפילין שנשמטו ממקומן:

ביאור הלכה סימן ח
* אם הי' דעתו - לכאו' אפי' לא הי' דעתו לזה בפי' רק בסתמא כיון דרגיל ללבוש אותו בכל יום הוי כאילו היה דעתו לזה וכנ"ל ובשלמא לדעת הרמ"א שפסק לעיל דעל ט"ק יברך על מצות ציצית אתי שפיר דבסתמא אין מכוין בברכה זו גם על ט"ג כמו שכתב הפמ"ג והעתקנוהו במ"ב אבל לדעת המחבר שפסק לעיל בס"ו דיכול לברך להתעטף א"כ ממילא קאי הברכה גם על הט"ג וכמו לענין שחיטה ביו"ד סי"ט בהיו לפניו כמה עופות אף דבירך על אחד שלקחו בידו מסתמא עולה הברכה לכולם וע"כ אנו מוכרחין לומר דמיירי כאן שלא היה הט"ג לפניו בשעת ברכה. ולפלא על מפרשי הש"ע שלא ביארו כ"ז:
* אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' - עיין במ"ב במש"כ ועיין לעיל בסקל"א דהיינו דמוכח שם מהמ"א דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו לכ"ע אין צריך לחזור ולברך וזהו לענ"ד העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו ועיין בש"ת:
קיצור שולחן ערוך סימן ט סעיף י
הפושט טליתו ודעתו לחזור וללבשו מיד, אפילו הלך לבית הכסא, כשחוזר ולובשו לא יברך עליו, כיון דמצד הדין מותר ללכת בו לבית הכסא, לכן לא הוי הפסק. אבל אם היה דעתו שלא ללבשו מיד, ונמלך וחזר ולבשו צריך לברך עליו, ואם נפל טליתו ממנו שלא במתכוין, אם מקצתו נשאר על גופו אף על פי שרובו נפל, כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה, אינו צריך לחזור ולברך כשמתקנו עליו, אבל אם לא נשאר כלום על גופו, אף על פי שאחזו בידו כיון דלא נשאר מהמצוה על גופו, דהא אין המצוה לאחוז את הטלית בידו, אלא להתעטף בו גופו, לכן צריך לברך כשחוזר ולובשו. ואם אירע לו כן בתפלתו, במקום שאין רשאי להפסיק לא יברך אז, אלא ימתין עד שיוכל לברך, ואוחז את הציצית בידו ומברך.

ערוך השלחן סימן ח:כ-כב
כתב רבינו הב"י בסעי' י"ד אם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו עכ"ל ותמהו עליו דודאי פשיטא בדעתו להתעטף שא"צ ברכה כמו שפסק בעצמו לקמן בסי' תרל"ט ביצא מן הסוכה אדעתא לחזור דא"צ לברך [מג"א סקי"ח] וזה שדימה זה בספרו הגדול למאי דאיתא בסוכה [מ"ו.] דבתפלין כשחולץ ליכנס לבית הכסא וחוזר ולובשן דמברך אין זה דמיון דתפלין בהכרח לחולצן דאסור ליכנס לבית הכסא [ט"ז סקי"ב וב"ח ודרישה] ונלע"ד דדבריו נכונים דזה שפשט טליתו הוא משום שאינו רוצה לעשות הדבר שצריך לעשות כשהוא לבוש בהטלית אף שמותר מדינא כמו לעשות צרכיו וכדומה וא"כ דחייה להטלית בידים ואינו דמיון לסוכה דבע"כ צריך לצאת מן הסוכה וא"כ כשדעתו לכנוס מיד לא יברך אבל הכא שהיה ביכולתו לישא הטלית עליו וברצונו דחהו שפיר הוי דיחוי והפסק וצריך לברך ואדרבא גרוע מתפלין שבע"כ מחויב להסירם ובכמה דברים מצינו דדחיה בידים גרע מדחיה דממילא [והגר"א הסכים להב"י ע"ש ואולי מטעם שבארנו]:
אבל רבינו הרמ"א כתב די"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן והכי נוהגין עכ"ל וכבר טרחו רבים בזה דאיזה סברא הוא לחלק בין כשנשאר עליו טלית קטן או לא נשאר ומה ענין טלית קטן לפשיטת הגדול ופירשו בכונתו דה"ק דאם מפורש היה בדעתו ללובשו מיד בכל ענין א"צ לחזור ולברך ואם היה בדעתו שלא ללובשו מיד ואח"כ נמלך ללובשו בכל ענין צריך לחזור ולברך אך אם פשט סתם בלא כונה כלל אז אם נשאר עליו טלית קטן הוה כדעתו ללובשו מיד וא"צ לברך ובלא נשאר עליו טלית קטן הוה כדעתו שלא ללובשו מיד וצריך לחזור ולברך [זהו כונת הב"ח והמג"א סקי"ט] ולענין דינא ספק ברכות להקל ובכל ענין א"צ לברך כשלובשו מיד אפילו לא נשאר עליו טלית קטן [ט"ז ססקי"ג] ואפי' בסתמא וכן המנהג הפשוט ואין לשנות ושינוי מקום לא הוי הפסק כיון שלבש אותו טלית עצמו:
אם נפלה טליתו מעל גופו שלא במתכוין בין שנפל על הארץ בין שתפסו בידו וחוזר ומתעטף צריך לברך לכל הדעות דכיון שנפלה בלא דעתו הלכה לה המצוה כמו בתפלין כשנשמטו ממקומם כמ"ש בסימן כ"ה ודוקא שנפלה כולה אבל אם נפל מקצתו ואפילו רובו ומיעוטו נשאר עדיין על גופו א"צ לברך ואם נפלה ממנו כולה באמצע התפלה ואחרים החזירוהו עליו יש מי שאומר שלאחר התפלה ימשמש בו ויברך [שכנה"ג] ולענ"ד נראה דאם הוא עצמו החזירו והיה עומד באמצע הפרק שאסור להפסיק שפיר יש לו לברך אח"כ אבל כשהיה מתפלל שמ"ע ואחרים החזירוהו עליו דא"צ לברך [וכראיה לזה ממשנה רפ"ד דעירובין ע"ש ודו"ק] ודע די"א דגם בנפלה רובה צריך לברך [ט"ז סקי"ד] וספק ברכות להקל:
שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן ב
א) הנה הטור אורח חיים (סימן ח') כתב, ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד, כשחוזר ולובשו צריך לברך עליו, אבל אם היה בדעתו ללובשו מיד, כגון שפשט אותו כדי להכנס לבית הכסא, אני מסתפק בזה אם צריך לברך, שמכיון דילפינן כל התורה מתפילין, וקיימא לן תפילין כל זמן דממשמש בהו מברך, כלומר שאם זזו ממקומן וממשמש בהן להחזירן למקומן מברך עליהן, כל שכן הכא שיש לו לברך, או דילמא שאני התם שזזו ממקומן מבלי שידע בהן, אבל אם הזיזן ממקומן על דעת להחזירן מיד אין צריך לברך, ולזה דעתי נוטה. ע"כ. ומרן הבית יוסף תמה על זה, כי מה מקום להסתפק בזה, והרי בהדיא אמרינן בסוכה (מו א) רבא הוה מקדים וקאי, ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי אצטריך זימנא אחריתי הדר עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. ומוכח ודאי שהיה מניח תפילין כל היום, וכשמסירן כדי להכנס לבית הכסא בודאי שהיה על דעת לחזור ולהניחן מיד לכשיצא, ואף על פי כן היה מברך, והוא הדין לציצית. וכן כתב בשבולי הלקט: "ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת, מברך עליה כל זמן שמתעטף, כדמשמע במנחות (מג א) גבי רב יהודה דרמי תכלתא לפירזומא ומברך כל צפרא". ע"כ. והרמ"א בדרכי משה (אות ו') כתב לדחות ראית מרן, דשאני גבי תפילין שהוצרך רבא לחולצן משום שאסור להכנס בהן לבית הכסא, ולאו בדעתיה תליא מילתא, הילכך צריך לחזור ולברך, משום דהוי הפסק, אבל כשמסיר התפילין במקום שאינו צריך להסירן, ודעתו ללובשן מיד אין צריך לחזור ולברך, והוא הדין גבי ציצית שאין צריך להסירן אפילו כשנכנס לבית הכסא לא חשיב הפסק, ואין צריך לחזור ולברך, כדעת הטור. וכיוצא בזה חילקו בברכות (כג א) בדין הפסק בתפלה. ע"כ. ונראה כוונת הרמ"א למה שכתבו התוספות (ברכות כב: ד"ה אלא), דאף על גב דאמרינן בראש השנה (לד ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, אלמא דאפילו בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, והכי נמי אמרינן במגילה (יח ב) לענין מקרא מגילה. ואילו הכא אמרינן היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והכי נמי אמרינן לקמן (כד ב) בדין מי שהפסיק בקריאת שמע משום שהגיע למבואות המטונפות. ותירץ השר מקוצי, דשאני הכא וכן במבואות המטונפות שאינו ראוי להתפלל באותה שעה, משום הכי חוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי והפסיק מרצון כההיא דשופר ומגילה לכולי עלמא אינו חוזר אלא למקום שפסק. וכן כתב הרא"ש שם. ע"ש. אולם נראה דמרן הבית יוסף לשיטתו להלן (בסימן סה), שכתב, שהרי"ף והרמב"ם חולקים על זה, וסבירא להו שאין חילוק בין הפסק באונס לרצון, אלא סבירא להו שדוקא בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש בכל ענין, מה שאין כן בשופר ומגילה ובשאר מצות, שאפילו שהה מחמת אונס כגון שהיה המקום מטונף וכיוצא בזה אינו חוזר אלא למקום שפסק. ע"ש. ולפי זה מרן שאינו מחלק כאן בין תפילין לציצית, ובין אונס לרצון, לשיטתו שפוסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דלא שאני לן בהכי, ומכל מקום אין קושיא על הטור, דאיהו נמי לשיטתיה אזיל דסבירא ליה (בסימן סה) כדעת התוס' והרא"ש. והבית חדש השיג בתוקף על דברי מרן הבית יוסף כאן, וחילק כדברי הרמ"א בדרכי משה הנ"ל.וכן כתבו הדרישה, ובשיורי כנסת הגדולה. לפי האמור נראה דמרן לשיטתו דסבירא ליה דלא שאני לן בין אונס לרצון.וכן ראיתי להרב מאמר מרדכי (סימן ח' ס"ק טו) שיישב כן דעת מרן. וכן כתב הגאון מלבי"ם בספר ארצות החיים (שם ס"ק עט). ע"ש. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן ח' סעיף יד), שאם פשט טליתו אפילו אם היה בדעתו לחזור ולהתעטף בה מיד צריך לחזור ולברך. ע"כ. ועיין לתלמידי רבינו יונה (בסוף פרק קמא דברכות) בד"ה ואמר מורינו הרב וכו', דמוכח מפשטות לשונם דרבינו יונה סבירא ליה כמרן הבית יוסף. ע"ש. [וע"ע להרא"ה בחידושיו לברכות (עמוד טז). ובחידושי הריטב"א (ברכות י"א:) בד"ה אמר רב פפא הילכך נמרינהו לכלהו, ע"ש]. וכן כתב הגר"א בביאוריו, שהעיקר כדברי מרן השלחן ערוך, ודלא כהרמ"א.
ע"ש.
ה) ולענין הלכה נראה שאף על פי שיש כמה ראשונים המסייעים למרן השלחן ערוך, שאפילו אם היה בדעתו לחזור וללובשו מיד צריך לחזור ולברך, מכל מקום הואיל והרמ"א והב"ח וסיעתם חולקים על מרן, וסבירא להו שאין צריך לחזור ולברך כל שהיה בדעתו לחזור וללובשו מיד, וכן פסק מהרא"י בעל התרומת הדשן בפסקיו (סימן קכ). ע"ש. הכי נקטינן לדינא, משום דקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן. ומה גם שבספר שלחן גבוה (סימן ח' ס"ק כא) העיד שכן מנהג העולם בכהאי גוונא שלא לחזור ולברך שנית. וכן העלה בשו"ת קול אליהו חלק ב' (חלק אורח חיים סימן ב'), שלענין הלכה נראה שאין לברך כל שדעתו לחזור וללובשו מיד, ושכן ראוי לנהוג, ולכן המחליף כל בגדיו, והסיר מעליו הטלית קטן, וחוזר ללובשו מיד, לא יברך עליו. וכן כתב עוד בספרו כסא אליהו (סימן ח'). ע"ש. גם הרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב חלק א' (סימן ח' ס"ק כב) כתב, שאף על פי שמרן פסק שחוזר ומברך, אנן בדידן נקטינן לדינא שכל שהיה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד אין לו לחזור ולברך, שבמקום ספק איסור ברכה שאינה צריכה, שב ואל תעשה עדיף, שאין הברכות מעכבות. וכמו שכתב כיוצא בזה בספר שלמי צבור (דף מה ע"ב). עכת"ד. ובספר תפלה לדוד (סימן לב), וכן בסידור בית עובד (הלכות ציצית סעיף ה') הביאו לדינא דברי הט"ז שכתב, שלענין הלכה למעשה נראה ודאי דספק ברכות להקל, ואפילו לא נשאר עליו טלית קטן אין לברך שנית כל שהיה בדעתו לחזור ולהתעטף בו מיד. ע"ש. וכן כתבו הרב שלמי צבור (דף לד ע"ד), והרב חסד לאלפים (סימן ח' סעיף י'). וכן כתב הגאון החסיד רבי אליהו מני בספר זכרונות אליהו (עמוד עט), שאף על פי שדעת מרן שצריך לברך אפילו כשדעתו לחזור וללבשו מיד מכל מקום קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולכן יותר טוב שלא לברך, שאין הברכות מעכבות. וכן כתב הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת בראשית סעיף י'). ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סוף סימן רכ).
ע"ש. וכן עיקר. ומיהו אם פשט טליתו סתם, ולא חשב אז אם יחזור ללובשו מיד או לאחר זמן רב, כתב האליה רבה (ס"ק טז) שבזה יש חילוק, אם נשאר עליו טלית קטן לא יברך, ואם לא נשאר יברך. וכן פסק בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן ח' ס"ק כה). וכן כתב הגאון מלבי"ם בארצות החיים. וכן כתב בשלמי צבור (דף לד ע"ד) בשם הב"ח. וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק לח). וכן כתב בשו"ת זית רענן חלק א' (דף א' ע"א). וע"ש. וכן כתב בשו"ת מילי דאבות חלק א' (סימן א'). אולם בספר ערוך השלחן (ס"ק כא) כתב, שאפילו פשט טליתו בסתם ולא נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך, ושכן המנהג בפשיטות. הילכך שב ואל תעשה עדיף.

Summary: Where one removes his טלית without intent to return it, all opinions agree that a new ברכה is required if one decides to wear it again. However, if one removes his טלית without דעת להחזיר, this is a matter of debate. The key גמרא that is cited by the ראשונים states with regard to תפילין that “כל אימת דמשמשי בהו מברכי.” The טור entertains the possibility that a new ברכה would nonetheless still be required (based on a תפילין parallel), however, he ultimately concludes that the case of טלית is distinguishable and no new ברכה should be recited. The בית יוסף objects to the טור based on the actions of רבא in מס’ סוכה (wh would make a new ברכה on תפילין every time he would leave the bathroom - and presumably רבא wore his תפילין all day and had דעת להחזיר). The ב”ח and דרכי משה come to the defense of the טור and suggests that a חילוק be made regarding בית כסא by ציצית (which may be brought into the bathroom) and תפילין. The אגור quotes that whether a new ברכה is required depends on whether one is still wearing his טלית קטן after removing his טלית גדול (the בית יוסף and ערוך השלחן object to this חילוק but provide some justifications for its validity based on a דעת להחזיר rationale).
Where one’s טלית accidentally falls off, the נמוקי יוסף quotes from the ריטב”א and the רבינו יונה that no new ברכה would be required. The בית יוסף points out that it appears from the language of the טור that he would disagree and require a new ברכה.
The מחבר rules that where one removes his טלית with דעת להחזיר, a new ברכה should be recited if he decides to wear the טלית again. The גר”א notes that this is based on the מס’ סוכה (though the גר”א does respect the חילוק proposed by the דרכי משה, he ultimately rules with the מחבר). The רמ”א rules that no new ברכה is required but seems to include the טלית קטן requirement cited by the אגור. The ביאור הלכה extends the ruling of the רמ”א to a situation where one’s כוונה was not explicit as to his future intentions. With regards to the situation where the טלית falls off, the מחבר rules that a new ברכה is required. The מגן אברהם explains that in this case the רמ”א doesn’t argue because in this situation אזדא לה מצותה.

Query: What would the הלכה be if as one’s טלית were slipping off his shoulders, he verbally states that he intends to immediately return the טלית to his shoulders?