בענין תפילה למלאכים ופיוט של מכניסי רחמים - Praying to Angels and Reciting Machnisei Rachamim

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ט

רבי יודן אמר משמיה דידיה בשר ודם יש לו פטרון אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלופתאום אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד

תורת ה׳ תמימה להמרב״ן

והע״ז השלישית מהם העובדים למלאכים׳ הם הנבדלים והם שרים של האומות ושר מלכות יון מיכאל שירכס או שיחשבו שיש בהם יוכלת או להיותם מליצים בינם ובין האל לעובדים אותם, וכל אחד עובד שלו וכל זה נזהר לנו בתורה.  ונראה שאפילו להתפלל להם ע״ד זה אסור לנו כמש״כ בהגדה בשר ודם יש לו אוהב אם באת לו עת צרה אינו נכנס לביתו פתאום אלא הולך ועומד עת פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לכן ביתו והוא אומר לו איש פלוני עומד בחוץ׳ אכל הקדוש...וכן נראה דברי הרב בספר המדע ובמין זה של ע״ז אמר הכתוב ויעבדו אלהים אחרים כי המלאכים נקראים אלוהים והם אלוהי השמים ….ועניני ע״ז של ישראל מן הכת הזה ואנשי העגל עשו ע״ז...והענין ברור הוא שחשבו ישראל שמרע״ה שהוא להם אמצעי ושליח בינם ובין בוראם

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י

והיסוד החמישי שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.

תפילה בלשון ארמית

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לג עמוד א

תפלה. רחמי היא, כל היכי דבעי מצלי. ותפלה בכל לשון? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה. זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר (ליה) רחמנא ידכרינך לשלם. היכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! - שאני חולה, דשכינה עמו.

בית הבחירה (מאירי) מסכת שבת דף יב עמוד ב

לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו עד שתהא תפלתו מקובלת ומ"מ כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר אין בזה בית מיחוש וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה שהציבור שכינה עמהם ר"לשכונתם מצויה הרבה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא סעיף ד

יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וה"מ בצבור, אבל ו ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש; וי"א דה"מ כששואל צרכיו,כגון שהתפלל (טז) על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה (יז) הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון; ח) וי"א דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה,חוץ י] מלשון (יט) ארמי.

משנה ברורה סימן קא

(טו) אלא בלה"ק - לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית וה"ה שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:  (יח) דאף יחיד - דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים להתפלל בשאר לשונות:

מקור של הפיוט של מכניסי רחמים

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר אשמורו

ועשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים בשחרית ומנחה אומר אבינו מלכנו. ומשכימין בכל יום לבתי כנסיות קודם עמוד השחר ומבקשין רחמים.וכך מתחילין: אומר ש"ץ אשרי יושבי ביתך ועונין אחריו עד תהלת ה' ידבר פי. ועומד ש"ץ ואומר קדיש ומתחיל ואומר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים. מה נתאונן ומה נאמר מה נדבר ומה נצטדק:...אל מלך יושב.... ויעבר…..עשה למען אמתך. עשה למען בריתך. עשה למען גדלך….מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים. משמיעי תפלה השמיעו תפלתנו לפני שומע תפלה….

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות עשרת ימי תשובה

וכל הימים שבין כסה לעשור אומר בסדר זה פתיחה וג' סליחות שלישית שלמנית. עקדה. פזמון. חטאנו. תחנון. וכן בוורמיישא מנהג זה. ובמקום אחר פוק חזי מאי עמאדבר. יום אחד לפני ערב יום כפורים אומר תא שמע לפני מחי ומסי ה' שומרי לפני מכניסי רחמים.

דעות אופוזיציה

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס ברלין סימן רע (ה)

צריך להרחיק ממין השתוף לגמרי, שלא תאמר הואיל שאני מוצא המלאכים והגלגלים והכוכבים מושלים בעולם אקבלם באלהות, ת"ל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, לפי שממשלתם אינם מעצמן, ואסור לתת אותם אמצעיים בין השם ובינינו, ואע"פ שהנותן אותן אמצעיים יודע ומכירשה ממשלה שלו לבדו יתברך, אעפ"כ אסור לפי שדרך זה תחלת הטעייה ויכשל בו או הוא או אחר להאמין השניות, ואפילו זה שנהגו בני אדם מקצתם להחרים ולהשביע או לשאול בחלום בשם מלאך פלוני או בשם מלאכים פלוני ופלוני שהוא אסור.  גם מה שנהגו ואומרים במקצת מקומות מכניסי רחמים הכניסו כו' לא טוב המנהג [ההוא א, ומעשיך יקרבוך לא המלאכים ולא זולתם ראוי לפגוע בהםשלא יקבלם באלוה] ילידי הטעייה. וראיה [לזה] שלא מצינו בתפלת אאע"ה ואבות ולא בתפלת שאר נביאים ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה זכר רק לשם יתברך לבדו.  ומה שאמר יעקב אבינו ז"ל [בראשית מח, טז] המלאך הגואל אותי מכל רע וגו', אל הש"י לבדו עתה היתה התפלה, כמו שקדם לו מהש"י [שם, טו] אשר התהלכו אבותי, וכן [שם] הרועה אותי מעודי עד היום הזה וגו', כן השולח המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים.  עכ"ל ספר המלמדב:

קרבן נתנאל מסכת ראש השנה פרק א

[ג] ועוד נוצר חסד בלא לאלפים אינה מדה כו'. קושיא זו נמי לשיטת האר"י לוריא. שמונה י"ג מכילין דרחמי בסיגנון זה. אל א רחום ב וחנון גארך אפים ד ה דתרי מידות הם ארך אף לצדיקים וארך אף לרשעים. ורב חסד ו ואמת. נוצר חסד לאלפים ח ט נושא עון י ופשע יא וחטאה יב ונקה יגומצאתי בספר חסידים סי' ר"נ מספר כל הענין בדרך אחר. וזהו רחום א וחנון ב ארך אפים ג ורב חסד ד ואמת ה נוצר חסד לאלפים ו נושא עון ז ופשע חוחטאה ט ונקה י וסלחת לעוננו יא ולחטאתנו יב ונחלתנו יג ע"כ. וזה מסכים עם הפיוט של אזכרה אלהים ואהמיה. ומדי דברי בו זכור אזכרנו מה שאומרים באותו פזמון לפני קונך תחנתנו הפילי חרוזה זו לא ישרה אצלי שנראה כמתפלל לאמצעי. וזהו היסוד חמישי משלש עשרה עיקרים שאין ראוי לעבדם להיותם אמצעים לקרבה אליו אלא אליו בלבד יכונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו:

נתיבות עולם להמהר״ל נתיב העבודה פרק יב

ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ד, ב') היערוך שועך לא בצר ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים מלמעלה. ופירוש זה, כי המאמץ בתפלה עושה עצמו מדוכא ועלול ולב נשבר בשביל צרכו שהוא מתפלל עליו, ואין לזה שהוא נשבר ונדכה לגמרי שום צרים. ורבי יוחנן סבר שהאדם יבקש רחמים שאל יהיה לו צרים מלמעלה, וזה יותר טוב כי קרוב תפלה זאת אל הש"י שלא יהיה לו צרים כי הוא דבר ראוי מצד עצמו, וכאשר האדם מתפלל שיתן לו הש"י עושר אפשר שיהיה לו מקטרגים למעלה שאין ראוי לעושר, אבל כאשר מתפלל שלא יהיה לו מקטריגים שוב על הדבר שהוא מבקש אין מקטריגים. ומזה משמע שיתפלל אל הש"י שלא יהיה לו צרים, אבל שיתפלל ולומר למלאכים אל תהיו צרים לי זה אין ראוי רק שיהיה זה דרך התפלה אל הש"י. אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', ואין זה ראוי כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה.  והא דאמרינן במסכת תענית (ט"ז, ע"א) שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו רק שאנו הולכים לבה"ק ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים ג"כ ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפי' אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירוולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפלה ובקשה וח"ו שיתפלל כך. וי"ל כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים הכניסו וכו' אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצוה כך למלאכים שהם מכניסים התפלה להכניס התפלה לפני הש"י, ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני הש"י. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י ע"ז, ולכך מה שמבקש מכניסי רחמים הוא תפלתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו, מכניסי דמעה יכניסו דמעותינו, ולכך ישתדלו וירבו תחינה ובקשה וכך ראוי שהתפלה היא אל הש"י שמכניסי רחמים יכניסו רחמינו.

חשוקי חמד (הרב יצחק זילברשטיין, רב שכונת רמת אלחנן בבני ברק) ברכות דף ס עמוד ב

איך מותר להתפלל למלאכים ולבקשם שמרוני עזרוני סמכוני שאלה. יש נמנעים מלומר בסליחות את הבקשה "מכניסי רחמים", מפני שאין לבקש ממלאך, וקשה איך מותר לנכנס לבית הכסא לבקש מהמלאכים 'שמרוני עזורני סמכוני' כמבואר במסכת ברכות דף ס ע"ב? תשובה. כבר תמה על כך המור וקציעה (סימן ג) וביאר שכיון שמוסיף ואומר 'משרתי עליון' כלומר הבאים בשליחותו של מקום... הרי תלה הגדולה וחפץ ההשגחה בבעליה... ', עכ"ד. ואולי אפשר לתרץ עוד דמאחר ונאמר בתהלים (פרק צא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" לכן מותר לבקש מהם שמירה, כי כך הוא הסדר שנצטוו מהשמים, אבל שאר בקשות כבאותה סליחה 'מכניס רחמים' יש אוסרים.

איש ההלכה להגרי״ד - עמוד 49

אין אדם זקוק לעזרת אחרים כדי לגשת אל הא-להים ואין הוא צריך למליצי יושר ומבקשי רחמים, לשלוחים ולסנגורים. כל זמן שידפוק על שערי שמים, יזדקקו לו. ולא רק שאין בני אדם מתפרנסים זה מזה מבחינת זיקתם לא-להים, אלא שאינם זקוקים אפילו לעזרת מלאכים ושרפים. אחד משלושה עשר עיקרי הדת הוא ש'לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו'. וכשהחמה היא בראש האילנות, וכנסת ישראל שקוית געגועים וחולת אהבה, מתרפקת על דודה ושופכת את נפשה בתהילות ובתשבחות 'בשלוש עשרה מידות כי לא נשלבות', היו הרבה מגדולי ישראל מדלגים על החרוז היפה: 'מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתך הפילי כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי'.

עלי תמר (הרב יששכר תמר) תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט

לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד וכו'. בספר א"ח סימן תקפ"א מביא דעת המפקפקים מלומר תפלת מכניסי רחמים וכו' מטעם הירושלמי לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל. והמעיין יראה שהפירוש הוא שלא יצווח למיכאל ולגבריאל שיכניסו לשערי רחמים אלא שיכנס לשערי רחמים בעצמו ולבקש רחמים מבעל הרחמים, אבל וודאי שמותר לבקש מהמלאכים שיהיו למליצי יושר לפני הקב"ה כמ"ש  אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף. ועיין בירושלמי סוף פ"ק דקידושין. ובא"ח מביא בשם ספר מאורי אור לר' אהרן וירמס ממיץ כוונת הירושלמי במתכוון לפעולתם חו"ש, אבל המעיין יראה שכוונת הירושלמי כאן הוא כמו שכתבתי. אגב אעיר שבעל א"ח הביא הוראות מספר ר"א וירמס ולא ידע שלבסוף נעשה צדוקי, ראה באוצר ישראל בערכו ולפיכך יש לבדוק תמיד אחר הוראותיו. בפרוש התפלות לר"י בן יקיר מפרש הירושלמי הנדמ"ח עמודק"מ הגירסא לא תצרח למיכאל ולא לגבריאל דיענון לך אלא ליצווח ואני עני לך. ועיי"ש ובעמוד ע"ג בענין תפלת מכניסי רחמים שישנן בזה דיעות חלוקות ויותר טוב לא לאומרו. ויתכן לפרש דכשאומר מכניסי רחמים כנגד חסידי הדור אומרים שירבו תפלות להגן על דורם שהם מחייבים בזה כמ"ש במכות גבי כה"ג עיי"ש.

דעות לימודי זכות

שמלאכים מליצי יושר להקב"ה

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב

ההיערך שועך לא בצר, אמר רבי אלעזר: לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא (לא) הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. ריש לקיש אמר: כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. רבי יוחנן אמר: לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה.

רש"י מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב

לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצים את כחו - שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהו לו מסטינים מלמעלה, והכי משמע: היערוך שועך - אם באתה לערוך שועך כזאת תערכהו - לא בצר - שלא יהו לך צרים ושהכל יהו במאמצי כחך.

ספר שבלי הלקט סדר ראש השנה סימן רפב

ובענייה האחרונה אומר וודוי אבלאנחנו חטאנו ונופלין על פניהן ואומרים מכניסי רחמים כו' מכניסי דמעה כו' ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר שאינו דומה למה ששנינו ליהולך מזבח והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין אמר ר' יוחנן לעולם יבקש אדם שיהו הכלמעמצין את כחו מלמטה ואל יהי לו צרים מלמעלה ופי' רבינו שלמה זצ"ל שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיה לו משטינים מלמעלהוגם במדרש שיר השירים על פסוק השבעתי אתכם אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה הוליכו תפלתי ודמעתילפני הקב"ה ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות ונאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ועל מה שאומר בלשון ארמית אין להקשות מהא דאמרינן בסוטה אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין [מלאכי השרת] נזקקין לו דהתם מוקמינן לה דוקא ביחיד אבל צבוררשאין לישאל בכל לשון לפי שהשכינה עמהם מכל מקום קשה שהרי אומר במטותא מלכון מלאכי מרומא דיבידיכון מפתחא דרחמי ותחנוני וכו' האיךמדברין נגד המלאכים בלשון שאינם מבינים. ונראה לאחי ר' בנימין זצ"ל לפרש שיש במלאכים המבינים בכל לשון כדאמרינן בא גבריאל ולמדו שבעיםלשון וכן יש לומר במיטטרון שהוא סופר שהוא מבין כל לשון שהרי יש לו לכתוב זכות כל אומה וחובתה וכן במיכאל שהרי יש לו לדון על כל אומה ואומהוכן יש לומר במלאכים הממונים על שערי התפלה שהן מבינים בכל לשון לשמוע תפלת כל אומה ולשון. או יש לומר יחיד אל ישאל צרכיו בארמית שאיןמלאכי השרת המצווין עליו לשומרו נזקקין לו שהרי אינם מבינים אלא לשונן אבל מלאכים המסורין לצבור הן מבינים בכל לשון. מצאתי בשם רבינושמואל בר נטרונאי זצ"ל שלא הניח בתעניות שלפני ראש השנה להתענות האבל ביום קבורה דכיון שאינן חובה תעניות הללו מוכלינן ליה ומשקינן ליהלפכוחי פחדיה:

רש"ש מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב

גמ' לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין א"כ כו'. ועי' פירש"י. ומזה יש ללמד זכות על פזמון דמלאכי רחמים וכו' חלו נא פני אלוכו' ונוסח מכניסי רחמים הכניסו כו' וכיוצא באלו אשר רבים גמגמו עליהם. אך י"ל דהכא דוקא ביחיד וכמו דמחלק הש"ס בסוטה (לג) ועי' באחרונים באו"ח ס"ס ק"א:

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קסו

תחל שנה וברכותיה לראש צדיק ונשגב הרב המאה"ג המפואר ומהולל המופלג בתורה וירא ה' כש"ת מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק יארמוט: יקרתו הגיעני. ראשית דבריו תמה על הגאון מהר"ל מפראג בספר נתיבות עולם נתיב עבודה פי"ב, שמיאן לומר פיוט מכניסי רחמים שאין לנו עם מלאכים כלום כי אם ה' אלקינו שומע קול תפלה, ופר"מ נתקשה הרי כל הספרים ספרי נביאים מלאים ותלך לדרוש את ה' להתפלל כמ"ש הרמב"ן על התורה [בראשית כ"ה כ"ב] ואין צורך להאריך, תמהתי הלא הגאון הנ"ל נשמר מזה באותו הפרק תוך כדי דיבור, ויען כי דבריו סתומים קצת ע"כ אפרש, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש א' וכשאחד מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד"ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו [ברכות י"ב ע"ב] פי' שיראה שגם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל, ע"ד משל התלמיד חכם הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר, ולדברי הגאון הנ"ל גם פזמון מלאכי רחמים וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע, מ"מ אנו אומרים עם הצבור הן אל כביר לא ימאס ודלוגו עלי אהבה, אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל: ה' ישמור עמו ישראל מכל פגע ויחתמנו לשנה טובה שנת גאולה וישועה אמן. פ"ב יום ד' דסליחות תקפ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ

שו"ת מהר"י מברונא (רבי ישראל מברונא 1400- 1480 - מרגנסבורג בגרמניה) סימן רעה

מה שאנו אומרים נא מדה נכונה, וכן מדת רחמים ומכניסים רחמים מלה"ר אינו אלא דרך שפלות ועבדות, שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך, והוא בוש בדבר לקרב אל המלך ואין זה דרך אמצעי כלל:

Summary:

Based on the ירושלמי, the רמב״ן rules that it is a form of עבודה זרה to daven to מלאכים.  The רמב״ם incorporates a similar position into his fifth עיקר האמונה, restricting any service of מלאכים as intermediaries between us and Hashem.

Separately, the גמרא does discuss and the שלחן ערוך codifies as normative, a restriction on certain types of תפילה in Aramaic.  The standard explanation for this restriction is that the מלאכים are not able to comprehend Aramaic (see מאירי for a different explanation).  While this does suggest that the מלאכים are involved in receiving תפילה, it does appear to technically be separate from the discussion regarding to whom one should be directing his תפילה.

As early as the סידור of רב עמרם גאון, a תפילה has been recited known as מכניסי רחמים, beseeching the angels to facilitate the תפילות to reach Hashem.  

This prayer has been critiqued by many as an inappropriate תפילה, as it is directed to angels as intermediaries.  The מהר"ם מרוטנבורג takes the position that even המלאך הגואל was directed to Hashem and not the angel, rejecting this prayer.  The קרבן נתנאל says this prayer is in direct violation of the רמב״ם’s fifth principle of faith.  The מהר״ל attempts to justify the passage as more a command to the מלאכים rather than a prayer.  He ultimately recommends against reciting the passage, concluding with certain changes to the text, which result in the תפילה being directed at Hashem rather than מלאכים.  Rav Zilberstein defends the practice of asking for שמירה from מלאכים when entering the bathroom but is not supportive of the תפילה of מכניסי רחמים.  The עלי תמר says that one can request that a מלאך serve as a מליץ יושר but that this תפילה may be going too far and should be avoided.

The שבולי הלקט and the רש״ש based on the גמרא and רש״י in סנהדרין take the מליץ יושר approach further and uses this concept to justify the practice of saying מכניסי רחמים.  The חתם סופר questions the concerns raised by the מהר״ל but ultimately acknowledges that he avoids reciting the תפילה.  The מהר"י מברונא is very dismissive of the concerns raised regarding the prayer, taking the position that the language מכניסי רחמים is simply that of humility.

It should be noted that there are other פיוטים as well that present similar issues.

חיוב אכילת מיני מזונות בסוכה - Is One Required to Eat Mezonos in the Sukkah?

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה עמוד א

משנה. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה….אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? - אמר רב יוסף: תרתי או תלת ביעי. - אמר ליה אביי: והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי, והוה ליה סעודת קבע! אלא אמר אביי: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה.

רש״י שם

תרתי או תלת - שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו, מורשייל"ש +נגיסות, חתיכות שאדם נושך

כדטעים בר בי רב ועייל לכלה - בבוקר, כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו ושותה.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עט עמוד א

מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה, ותני עלה: לא מפני שהלכה כך,אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו.  הא כביצה - בעי סוכה. ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, השתא שתי כותבות בלא גרעינן - לא הוו כביצה, כותבת הגסהוגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה? אמר רבי ירמיה: אין, שתי כותבות בלא גרעינתן - לא הוו כביצה, כותבת הגסה וגרעינתה - הוי יתירה מכביצה. אמררב פפא: היינו דאמרי אינשי: תרי קבי דתמרי, חד קבא דקשיתא וסריח. רבא אמר: התם היינו טעמא משום דהוו ליה פירי, ופירי לא בעו סוכה. מיתיבי,אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים, ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה. אכילת עראי - אין, אכילתקבע - לא! - אימא: אכלנום כאכילת עראי חוץ לסוכה. איבעית אימא: אכלנום אכילת קבע, ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו חוץ לסוכה. לימא מסייע ליה: לפיכך אם השלים במיני תרגימא - יצא. ואי סלקא דעתך פירי בעו סוכה - ליתני פירות! - מאי מיני תרגימא - פירות. ואיבעית אימא: באתרא דלאשכיחי פירי.

תוספות מסכת סוכה דף כו עמוד א

תרתי (או) תלת - פירש בקונט' שתים או שלש פעמים יתן לתוך פיו מורשי"ל בלע"ז ויש ספרים שכתוב בהן תרתי תלת ביעי והכל אחד כדמוכח לקמן גבי לימא תיהוי תיובתיה דרב יוסף ואביי דשיעור בית הבליעה כביצה ולבסוף מסיק כדטעים צורבא מדרבנן ואזיל לכלה שזה מלא פיו דהיינו כביצה ושיעור זה דוקא בפת דפירי לאו בעו סוכה כדמסיק פרק בתרא דיומא (דף עט: ושם) דקבע דידהו כאכילת עראי דפת.

רא"ש מסכת סוכה פרק ב סימן יג

גמ' וכמה אכילת עראי אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה והיינו כביצה כדטעים בבת אחת מלא פיו ובית הבליעה מחזיק כביצה ודוקא פת אבל פירי לא בעי סוכה כדמסקינן בפרק בתרא דיומא (דף עט ב) (ס) דקבע דידהו כאכילת עראי דפת(ע) ורבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה (פ) כיהיה סובר להחמיר כהאי לישנא דפירי בעי סוכה ומיהו נראה דמוכח התם דאפילו אי פירי בעי סוכה(צ) היינו כשקובע עצמו לאכילת פירות ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר*** ושתיית יין עראי היא וה"ר פרץ ז"ל כתב דוקא פירי לא בעי סוכה אבל בשר וגבינה ושאר דברים חוץ מפירי בעי סוכה כדאמרי' בשמעתין אם השלים במיני תרגימא יצא ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בו ומדמהניא בהו השלמה ש"מ בעי סוכה ודלא כרש"י שפי' דמיני תרגימא היינו פירי דפירי לא בעי סוכה ולא מהניא בהו השלמה ע"כ. ובתוספתא פ' כיצד מברכין תניא הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני מזונות ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינים ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה ואין ראיה ממיני תרגימא להצריך סוכה לבשר ולגבינה וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהן ולא חשיב מאכילת עראי דפת והתוס' כתבו שאין להביא ראיה מהשלמת סוכה במיני תרגימא להשלמת סעודה שלישית דשבת דילפינן לה (שבת קיז ב) מדכתב רחמנא היום גבי מן שהוא במקום פת:

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ו

אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת ח עראי כביצה או פחות או יתר מעט, ואין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת י עראי, ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה, ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכהאפילו מים כ הרי זה משובח.

טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט

] אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה...וכמה אכילת עראי עד כביצה מפת וביצה בכלל והר"מ מרוטנבור"ג היה מחמיר אפי' בפירי שלא לאוכלן חוץ לסוכה וה"ר פרץ היה אומר דפירי לא צריכי סוכה אבל שאר דברים כגון בשר וגבינה וכיוצא בהן צריכין והרמב"ם ז"ל כתב מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה והמחמיר שלא ישתה אפילו מים חוץ לסוכה תע"ב וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' את"ל דפירי וגבינה בעי סוכה היינו דווקא מי שקובע עליהן אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי אין צריכין סוכה ג)ושתיית יין נמי עראי הוא ומיהו כיון שאין דרך לקבוע עליהן אפי' הקובע סעודתו עליהן לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאינה צריכה סוכה אבל תבשיל העשוי מחמשת המינין הקובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה

בית יוסף אורח חיים סימן תרלט

ומ"ש וכמה אכילת עראי עד כביצה מפת וכו'. שם וכמה אכילת עראי ואסיקנא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וכתבו התוספות (ד"ה תרתי) והרא"ש (סי'יג) דהיינו כביצה כדטעים בבת אחת מלא פיו ובית הבליעה מחזיק כביצה (יומא פ.) ודוקא פת אבל פירי לא בעי סוכה כדמסקינן בפרק בתרא דיומא(עט:) דקבע דידהו כאכילת עראי דפת ע"כ וזהו שכתב רבינו כביצה מפת כלומר פת ולא פירות: וכתב עוד הרא"ש ז"ל (שם) ורבינו מאיר (תשב"ץ קטן סי'קמד) היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה כי היה סובר להחמיר כי האי לישנא דפירי בעי סוכה ומיהו נראה דמוכח התם דאפילו אי פירי בעי סוכההיינו כשקובע עצמו לאכילת פירות ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר ושתיית יין עראי היא וה"ר פרץ (הגהות סמ"ק סי' צג אות סב) כתב דוקא פירי לא בעי סוכה אבל בשר וגבינה בר מפירי בעי סוכה כדאמרינן בשמעתין (כז.) אם השלים במיני תרגימא יצא ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בו ומדמהניא בהו השלמה שמע מינה בעי סוכה ודלא כפירוש רש"י שפירש דמיני תרגימא היינו פירי דפירי לא בעי סוכה ולא מהניא בהו השלמה ע"כ ובתוספתא פרק כיצד מברכין (ברכות פ"ד ה"ד) תניא (היו) [הביאו] לפניו מיני תרגימא מברך עליה בורא מיני מזונות ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינין ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה ואין ראיה ממיני תרגימא להצריך סוכה לבשר וגבינה וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהם ולא חשיב כאכילת עראי דפת עכ"ל:

ב"ח אורח חיים סימן תרלט

ומ"ש וה"ר פרץ היה אומר דפירי לא צריכי סוכה וכו'. לא קאי אהר"מ לאפלוגי עליה במה שהחמיר בפירי דהא פשיטא דאף ה"ר מאיר מודה דפירי לא בעי סוכה מדינא כדאסיק בפרק בתרא דיומא אלא שהחמיר על עצמו כרבן גמליאל וכדפי' ואף ה"ר פרץ ודאי מודה שיכול כל אדם להחמיר ולית ביה משום יוהרא כדאוקמינן למתניתין בחסורי מיחסרא וכו' אלא אדלעיל קאי שכתב תחלה המסקנא על פי דין התלמוד דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה דהיינו כביצה מפת שבזה הכל מודים ומשמע מינה דדוקא בפת ניתן שיעור לאכילה אבל שאר כל הדברים חוץ מפת לא ניתן שיעור דהכל חשיב עראי ואוכלין ושותין חוץ לסוכה אפילו כשקובע עליהן ואין להחמיר בדבר ועל זה כתב ד' סברות מה"ר מאיר וה"ר פרץ והרמב"ם והרא"ש ה"ר מאיר היה מחמיר אפילו בפירות שלא לאכלן כל עיקר חוץ לסוכה אפילו עראי וכל שכן עראי דפת וכדפי' דאינו אלא חומרא בעלמא ולא היה מברך לישב בסוכה כי אם בקבע דפת וה"ר פרץ היה מחלק ואומר דפירות דוקא לא בעי סוכה מדינא כדאסיקנא בפרק בתרא דיומא אבל בשר וגבינה וכיוצא בהן מידי דמיזן צריכין סוכה מדינא כשקובע עליהן כמו באכילת קבע דפת וטעמו משום דאמרינן בפרק הישן אם השלים במיני תרגימא יצא שזהו בשר וגבינה וכיוצא בו ומדמהניא בהו השלמה ש"מ דבעי סוכה וחייב לברך לישב בסוכה כשקובע עליהן והרמב"ם כתב דמותר לשתות מים וכו' כלומר ה"ר מאיר לא החמיר אלא בפירות משום דאיכא לישנא דפירי בעי סוכה אבל במים דליכא למאן דאמר דבעי סוכה לא החמיר אבל הרמב"ם כתב דהמחמיר במים תבא עליו ברכה וטעמו משום דמשמע ליה דמה ששנינו שהחמיר רבן גמליאל בשתי כותבות ודלי של מים לאו משום שהביאו לו שתי כותבות עםהמים החמיר דאף במים לבדן היה מחמיר וה"ר מאיר מפרש שלא היה מחמיר אלא משום שתי כותבות משום דאיכא למאן דאמר דפירי בעי סוכה אבל משום מים לבדן לא היה מחמיר ובהגהות אשיר"י (פ"ב סי' יד) כתוב כדברי הרמב"ם להחמיר במים ופשיטא דאין לברך עליהן לישב בסוכה והרא"ש כתב דאפילו את"ל דפירי וכו' כוונתו לומר דהרא"ש חולק אמהר"ם שהחמיר בפירי כהאי לישנא דפירי בעי סוכה והחמיר אף בעראי דפירי כדפי' והרא"ש סבירא ליה דאפילו להאי לישנא דפירי בעי סוכה היינו דוקא כשקובע עליהן אבל דרך עראי ליכא מאן דאסר שהרי אף בעראי דפת הכל מודים דלא בעינן סוכה כל שכן בעראי דפירי ואם כן אם באנו להחמיר כההוא לישנא אף על גב דלאו דהלכתא הוא אין צריך להחמיר אלא כשקובע עליהן וחולק נמי אה"ר פרץ דאמר דגבינה ובשר בעי סוכה מדינא וסבירא ליה להרא"ש דכיון דבעל כרחך אין זה אלא כשקובע עליהן אבל בעראי דידהו ודאי דלא בעי סוכה מדינא דלא עדיף מעראי דפת דלא בעי סוכה לדברי הכל אם כן נראה מאחר שאין דרך לקבוע עליהן אפילו הקובע סעודתו עליהן לא חשיב קבע ולא עדיף מעראי דפת שאינה צריכה סוכה ומה שהביא ה"ר פרץ ראיה מדאמר אם השלים במיני תרגימא יצא סבירא ליה להרא"ש דאין פירוש מיני תרגימא בשר וגבינה וכיוצא בהן כפירוש ה"ר פרץ אלא פירושו תבשיל העשוי מחמשת המינים וזה שכתב אבל תבשיל העשוי מחמשת המינים הקובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה כמו הקובע על הפת ועיין באשיר"י בפרק הישן ובפרק ערבי פסחים (סי' יט) ועיין לעיל בסימן רצ"א (עמ' קנד):

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט  סעיף ב

אוכלים ושותים וישנים בסוכה (י) כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה * <ה> ו'] אפי' ד שינת (יא) עראי; * אבל מותר לאכול (יב) }ב{אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, * כביצה מפת; <ו> ומותר לשתות (יג) מים ויין ולאכול פירות ו (ז'] ואפי' קבע עלייהו) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה (יד) אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע (טז) וצריך סוכה.

מגן אברהם סימן תרלט

ו (פמ"ג) (מחה"ש) אפי' קבע עלייהו. נלמד ממ"ש הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם דאפי' אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע לאכילת פירות ואשמעינ'דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר עכ"ל וא"כ למ"ד דפירי לא בעי סוכה היינו אפי' קבע והכי קי"ל ומשמע דס"ל להרא"ש דאפי' למאן דמחייב בפירות אינו חייב בכביצה אלא דוקא שיאכל שיקבע סעודתו עליהם [דאל"כ הוי שוה לפת] ולמד כן מדאמרי' ביומא ד' ע"ט אכילת עראי אין אכילת קבע לא ע"ש וצ"ע דהא לעיל מיניה אי' ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפי' לא קבע עליו דאל"כ לא פריך מידי דדילמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ומיהו לענין פירות לא נ"מ דקיימא לן דפרי לא בעיסוכה ואפילו אכל הרבה וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא מכל מקום נ"מ לענין מיני תרגומא דבעי סוכה אם קבע עלייהו היינו כשאכל כביצה דומיא דפירילמ"ד דבעי סוכה

מאמר מרדכי (רבי מרדכי כרמי מקרפנטראץ שבפרובנס 1749 - 1825) סימן תרלט

ונראה לי דמוכרכין לחלק ביניהם שהרי תבשיל העשוי מחמשת המינין דאיירי ביה הכא, אפילו קבע עילויה לא בעי המוציא אלא מברך עליו במ״מ כדמשמע לעיל סימן קס״ח וסי׳ ר״ח ואפ״ה אמרינן הכא דבעי סוכה וע״כ היינו משום תשבו כעין תדורו וכל שקובע עליו הויא קביעות להצריכו סוכה ובריריה תליא מילתא ולא אמרינן בטליה דעתו  אצל כל אדם ועפ״ז נ״ל דמי שאכל פת הבאה בכיסנין בשחרית בתוך הקאווי וכיוצא כמו שאנו נוהגים בכל ימות השנה אע״פ שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו מ״מ בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו ושיב קביעת סעודה לכמה בני אדם...וכך נהגו לברך עליה לישב בסוכה והכי מסתבר שהרי יש פנים לומר דפת הבאה בכיסנין עדיף מתבשיל ומיקרי פת...כ״כ בזה מאחר שלדעת רוב הפוסקים צריך לברך בכל פעם שנכנס בה אפילו בלא אכילה.

ביאור הלכה סימן תרלט

* אם קובע עליו חשיב קבע - עיין במאמר מרדכי שמסיק דבדידיה תליא מילתא דכל שהוא קבע עליו אע"פ שלא היה שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו חשיב קבע אף דלענין פת הבאה בכיסנין מבואר לעיל בסימן קס"ח דבעינן דוקא שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו הכא דבעינן תשבו כעין תדורו כל שקובע עליו הויא קביעות להצריכו סוכה ובדידיה תליא מלתא ע"ש:

משנה ברורה סימן תרלט ס״ק טו-טז

(אם קובע עליו וכו' - ר"ל שאוכלם [לה] בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת ועיין במ"א שהקשה ע"ז [לו] ודעתו דדינו ממש כמו בפת דיותר מכביצה מעט[לז] חייב בסוכה אכן לענין לברך לישב בסוכה דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמו שכתוב בשו"ע. ודע עוד דהסכימו כמה אחרונים דנכון להחמיר מלאכול[לח] בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה ודוקא[לט] בקביעות אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל:

וצריך סוכה - פי' מדינא וע"כ צריך [מ] לברך לישב בסוכה וכתב המאמר מרדכי שמי שאכל פת הבאה בכיסנין בשחרית בתוך הקאפי"א וכיוצא כמו שאנו נוהגים בכל ימות השנה אע"פ שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו מ"מ בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו וכו' וכך נהגנו לברך עליה לישב בסוכה ע"ש. ונקט מילתא דשכיחא דה"ה אפילו בלא שתית קאפי"א כיון דקבע סעודה על הפת כיסנין ואם לא קבע סעודתיה עליו רק שאכל יותר מכביצה יש דיעות בין האחרונים אם צריך לברך לישב בסוכה ועיין בשע"ת שכתב דלענין שבת ויו"ט בבקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה [אף שאח"כ הולך לחוץ לקבל פני רבו וכדומה ונמשך כמה שעות עד זמן סעודה] לכו"ע יכול לברך לישב בסוכה דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו משוי ליה קבע ובחול אין כדאי לברך דספק ברכות להקל אכן מנהג העולם לברך אף בחול. וכדי להנצל מחשש ברכה לבטלה יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו רק לשבת שם זמן מה ויכוין בשעת ברכתולישב בסוכה על האכילה ועל הישיבה שאחר זה:

שו"ת יחוה דעת חלק א סימן סה

שאלה: האוכל אכילת עראי בסוכה, כגון עוגה או פירות, או מיני לפתן כגון בשר ודגים, או ששותה כוס יין, האם צריך לברך ברכת לישב בסוכה, או לא.  תשובה: התוספות (סוכה מ"ה ע"ב) פסקו, על פי מסקנת הגמרא שם, שכל זמן שאדם נכנס לסוכה, ואפילו עשר פעמים ביום, צריך לברך לישב בסוכה.  וכן פסק הרי"ף בהלכות שם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות סוכה הלכה י"ב). וכן פסק רש"י בספר האורה (סי' צ"ו). ובספר פרדס הגדול (סי' קפ"ז).והוסיף, (בסי' קפ"ט), שכן פסק רבינו קלונימוס. וכן כתב הארחות חיים (הלכות סוכה אות ל"ט), ושכן דעת הרא"ה. וכן פסקו הריטב"א והמאירי (סוכהמ"ה ע"ב). והרוקח (סי' רי"ט) ועוד ראשונים. אולם בתוספות רבי יהודה חסיד (ברכות י"א ע"ב) בשם רבינו תם, כתב שכל מצות סוכה שמקיים בין סעודה לסעודה, כגון טיול ושינון ושינה בסוכה, ברכת לישב בסוכה שבירך בסעודה פוטרתו מלברך עליהם עד לסעודה שניה. וכן כתב המרדכי שם בשם רבינו תם. (וכן הוא בתוס' בקצרה). וכן כתב בשמו בספר העיטור (הלכות סוכה דף קנ"ו ע"א). ובפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' קס"ט). וכן כתב הרא"ש (בפרק ד' דסוכה סי' ג') בשם רבינו תם. ובמחזור ויטרי (סי' ש"ס) כתב שכן פסק בהלכות קצובות לרב יהודאי גאון. וראה עוד בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' שט"ו). ובראבי"ה סוכה (סי' תרמ"ד). ובהרב המגיד (פרק ו' מהלכות סוכה). וכן פסקו הטור והשלחן ערוך /א"ח/ (סי' תרל"ט סעיף ח'),שהמנהג כדברי רבינו תם שלא לברך לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה.

ובגמרא (סוכה כ"ו ע"א), אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה, וכמה אכילת עראי? כטעימת תלמיד המשכים לבית המדרש. ופירש רש"י (שם /סוכה/ כזע"א), שטועם כמלוא פיו, שזהו שיעור כביצה וכמ"ש ביומא (פ ע"א) ע"כ. וכן כתב בספר ההשלמה, ובחידושי הרא"ה, והמאירי, והר"ן. וכן כתב בחידושי הריטב"א בשם הגאונים. והרמב"ם (בפרק ו' מהל' סוכה הלכה ו') כתב, שאכילת עראי כביצה או פחות או יותר מעט. וכן כתבו רבינו יצחק אבן גיאתבספר מאה שערים (עמוד פ"ח). והארחות חיים (הל' סוכה אות ל"ה). ובספר המכתם (סוכה כ"ו ע"א). ובספר צרור החיים (עמוד צ"ט). והסביר המעשה רוקח, שגם התלמיד כשטועם אינו מצמצם כל כך בטעימתו, פעמים פחות מעט מכביצה ופעמים יותר מעט. וכ"כ בשיטת ריב"ב בשם הר"י בן גיאת,שהוא משהו יותר מכביצה. ודעת ר' יהונתן מלוניל (סוכה כ"ו ע"א), ששיעור כביצה צריך סוכה. וכן דעת הסמ"ג. וכן כתב הריטב"א בשם רש"י. והטור והשלחן ערוך פסקו כרוב הפוסקים הנ"ל שעד כביצה ועד בכלל פטור מן הסוכה. וזו לשון הטור והשלחן ערוך (סי' תרל"ט סעיף ב'): אוכלים ושותים בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי, אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, וכמה היא אכילת עראי? - כביצה מפת. ומותר לשתות יין ומים ולאכול פירות אפילו הרבה חוץ לסוכה, ותבשיל העשוי מחמשת מיני דגן, נחשב אכילת קבע ואסור לאוכלו חוץ לסוכה. והמחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח ע"כ. ובהיות ששיעור כביצה הנאמרת כאן היא ביצה בלא קליפתה, וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם (בפרק ד' מהלכות טומאת אוכלים הלכה א'). וראה עוד בשו"ת נודע ביהודה (חאו"ח סי' ל"ח). ובדגול מרבבה (סי' תרי"ב).ובשו"ת בנין ציון החדשות (סימן ל'). לכן השיעור של כביצה שחשובה כאכילת עראי, הוא קרוב לחמשים וארבעה גרם, והאוכל כשיעור חמשים וחמשהגרם חייב בסוכה בברכה. וטוב שיאכל כששים גרם פת, ואז יוכל לברך לישב בסוכה לכל הדעות. (וראה בספר שיעורי תורה עמוד קפ"ה). אבל פחות מחמשים וארבעה גרם פת, מותר לכתחילה לאכול חוץ לסוכה. והמחמיר על עצמו לאכול בסוכה כל סעודה שהיא, הרי זה משובחי +ודע דמ"ש רבינומנוח בספר המנוחה (דף מ"ז סע"א), שלכתחילה אסור לאכול פת מכזית ומעלה חוץ לסוכה, ורק אם אכל בדיעבד אין בזה איסור. ואפילו כזית עצמו לא יאכל חוץ לסוכה, וכיון דבעי סוכה בעי ברכה ע"ש. הוא תמוה, שהרי שנינו במשנתינו אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה, והיינו אפילו לכתחילה, ועל זה מפרש בגמ', וכמה אכילת עראי, כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. דהיינו כביצה, כמו שפירשו הראשונים, וא"כ מבואר מזה שאף לכתחילה מותר לאכול פת חוץ לסוכה עד כביצה. ופשיטא שאם רוצה להחמיר על עצמו ולאכול בסוכה אינו רשאי לברך, עד שיאכל פת יותר מכביצה. וכן מבואר בכלהפוסקים וצ"ע. (וראיתי בשו"ת עצי ברושים ס"ס =סוף סימן= נ"ג, שהביא בשם הכל בו, שהמחמיר ואוכל פירות בסוכה יש לומר שמברך, כיון ששבחוהוחכמים בחומרא זו, ופירש כוונתו, דמיירי במי שדרכו להחמיר בזה ולכן נעשה אצלו דין וצריך לברך לישב בסוכה ע"ש. ולא מצאתי דבר זה בספר הכל בו,גם כל הפוסקים חולקים על זה. ועל כל פנים ספק ברכות להקל).+ ובשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ד' סי' ו') העלה, שהאוכל פת כסנין (עוגות), יש לו דין פת גמור לענין זה, ואף שיאכלנו דרך עראי, כל שאוכל יותר מכביצה חייב בסוכה, ויברך לישב בסוכה. (וכן דעת הגאון מהר"ם בן חביב בקונטרס תוספת יום הכפורים יומא ע"ט ע"ב). אולם מרן החיד"א בשו"ת חיים שאלח"א (סי' ע"א) חולק על הגנת ורדים, והעלה, שאכילת פת כסנין יותר מכביצה חייב בסוכה, אבל לא יברך לישב בסוכה אלא אם כן קובע סעודתו עליו, שאוכל כשיעור שלש ביצים, או ארבע ביצים, שאז צריך נטילת ידים, ומברך עליו ברכת המוציא וברכת המזון (כמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ סי' קס"ח סעיףו'). אבל בפחות מכן, אע"פ שאוכל יותר מכביצה אינו מברך לישב בסוכה. וכן פסק בספרו מחזיק ברכה (סי' תרל"ט סק"ה), ושכן ראה מעשה רב לגדולים אשר בארץ ישראל שלא היו מברכים לישב בסוכה על פת הבאה בכסנין אפילו ביותר מכביצה ע"כ. וכן נראה דעת הגאון הראש"ל רבי מיוחס בכ"ר /בכר/שמואל בספר פרי האדמה ח"א (דף מ"א ע"ג). וכן פסקו הגאון רבי יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (פרשת האזינו אות ח'). והגאון רבי יצחקאבולעפייא, אב"ד דמשק, בספר פני יצחק ח"א (מערכת סוכה אות ר"ו). וכן כתב הגאון רבי אהרן בן שמעון, אב"ד מצרים, בספר שער המפקד (נהר פקודדף קל"א ע"ב) וכן העלה בשו"ת עולת שמואל (סי' צ"ז). וראה עוד במסקנת הביכורי יעקב (סי' תרל"ט ס"ק ט"ז). ובכף החיים (סי' תרל"ט סק"ג). וכן עיקר למעשה, שאין לברך על פת הבאה בכסנין (עוגות), אפילו כשאוכל יותר מכביצה, אלא עד שיאכל כשיעור ארבע ביצים, להוציא עצמו מכלמחלוקת, שכלל גדול בידינו ספק ברכות לחקל.

והנה הגנת ורדים שם כתב, שאף לדעת הרמב"ם שפירות אפילו קבע עליהם, אין צריך סוכה, ורשאי לאוכלם חוץ לסוכה, מכל מקום מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצים וגבינה, כשקובע עליהם צריך סוכה בלי ברכה. ונמשך אחריו בזה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ע"א). אולם באמת העיקר בזה כדברי מרן הבית יוסף שהשוה דין בשר ודגים וכיוצא בזה, לדין פירות, שכשם שפירות אין צריכים סוכה אפילו קובע עליהם, הוא הדין לבשר ודגים וכיוצא בזה. (ומ"ש רבינו מנוח בספר המנוחה דף מ"ז ע"ב, לחייב, ושזהו פירוש מיני תרגימא, הנה הרא"ש (סוכה כ"ו ע"א) והתוספות ישנים (יומא ע"ט ע"ב) פירשומיני תרגימא תבשיל העשוי מחמשת המינים, ולכן אין שום הכרח לעשות מחלוקת בזה בין הרמב"ם להרא"ש והתוס'). ובפרט שבזמן הזה אין דרך לקבוע סעודה על בשר ודגים בלא פת. (וכמ"ש בערוך השלחן /א"ח/ ס"ק ט'). לפיכך העיקר כדברי מרן שמותר לאכול מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצים וגבינה חוץ לסוכה, ואפילו קובע סעודתו עליהם, וכדין פירות. (ועיין בשו"ת משכנות יעקב מקרלין סי' קנ"ה. ובשו"ת ערוגת הבושם סי' קצ"א. ובשו"תתשובה מאהבה סי' צ"ה והלאה ואכמ"ל). ורק תבשיל שעשוי מחמשת מיני דגן כגון אטריות וכיוצא בזה, אם קובע סעודתו עליו צריך לאוכלו בסוכה, עם ברכת לישב בסוכה. ואם אינו קובע סעודתו עליו, ואוכל יותר מכביצה, צריך לאוכלו בסוכה, אך לא יברך לישב בסוכה +הנה בספר בן איש חי (פרשתהאזינו אות ח') כתב, לא יברך לישב בסוכה אלא על פת גמור, אבל על פת הבאה בכסנין שברכתו בורא מיני מזונות לא יברך לישב בסוכה, משום דספק ברכות להקל עכ"ל. והדבר ברור שגם הרב מודה שאם קובע סעודה על פת כסנין שאז מברך המוציא וברכת המזון, מברך ג"כ לישב בסוכה, וממילא גםכשאוכל סעודת קבע של תבשיל שעשוי מחמשת מיני דגן, צריך לברך לישב בסוכה, ואע"פ שאינו מברך עליו המוציא וברכת המזון, זהו משום דלית ליהתוריתא דנהמא. וכמו שהסביר כל זה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' ע"א). והוצרכתי לזה לפי שראיתי בשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סי' צ"ה וסי'קס"ה) שכתב, שאע"פ שהגאון רבי יוסף חיים פסק שאף הקובע סעודה על תבשיל מחמשת מיני דגן לא יברך לישב בסוכה, פשט המנהג שלהם לברךלישב בסוכה כשקובע סעודתו עליו, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל ע"כ. ודבריו תמוהים, שבודאי גם הגרי"ח מודה בזה שצריך לברך לישבבסוכה כשקובע סעודתו עליו, וכדברי מרן השלחן ערוך, ומרן החיד"א, ושאר אחרונים. ועיין במאמר מרדכי ובמשנה ברורה ובכף החיים ואכמ"ל יותר.+

ולענין שתיית כוס יין חוץ לסוכה, נחלקו בזה הראשונים, כי הריטב"א בחידושיו לסוכה (כה) כתב שהשותה רביעית יין חייב בסוכה. והאור זרוע ח"ב(סי' שא) מסתפק בזה. והמאירי (סוכה כו) סובר שאם שותה יין בלבד, (כגון יין הבדלה שהחזן שותה בבית הכנסת), פטור מסוכה, אבל אם שותהו עםפירות או מרקחת, נעשו הכל קבע מצד שתיית היין וחייב בסוכה. ומרן השלחן ערוך וכן הרמ"א בדרכי משה ובהגה סוברים שאפילו קובע סעודה עלהיין פטור מסוכה. וכן עיקר למעשה. ואם רוצה להחמיר ולשתות היין בסוכה, לא יברך לישב בסוכה, שספק ברכות להקל. אבל שתיית תה או קפה אוחלב פטורה מסוכה.

בסיכום: האוכל סעודת קבע של פת יותר מכביצה, שהוא כחמשים וחמשה גרם ומעלה, חייב בסוכה, ויברך לישב בסוכה. (וטוב שיאכל ששים גרם אויותר, שיוכל לברך לכל הדעות). אבל האוכל פת בפחות משיעור כביצה, פטור מן הסוכה. והאוכל עוגות יותר מכביצה, חייב לאכול בסוכה, אבל לא יברךלישב בסוכה, אלא אם כן אוכל מהם באופן שקובע סעודתו עליהם, שאוכל כשיעור ארבע ביצים ומעלה, (ראה בכף החיים סי' קס"ח ס"ק מ"ה), שאזחייב נטילת ידים, וגם מברך עליהם המוציא וברכת המזון, ואז יוסיף גם ברכת לישב בסוכה. והוא הדין למי שאוכל סעודת קבע מתבשיל של חמשת מינידגן, כגון אטריות, שחייב בסוכה, ויברך לישב בסוכה. ואם אינו קובע סעודה עליו, כל שאוכל יותר מכביצה חייב בסוכה אבל לא יברך לישב בסוכה,ובפחות מכן פטור מן הסוכה. והאוכל אורז או בשר ודגים וביצים וגבינה ושאר מיני לפתן, אפילו בקבע, פטור מן הדין מן הסוכה. וכן האוכל פירות אפילוקבע עליהם פטור מן הסוכה. והשותה תה או קפה או חלב ומיץ פירות פטור מן הסוכה. וכן השותה יין של הבדלה אפילו יותר מרביעית פטור מןהסוכה. ואפילו קובע עצמו על היין פטור מסוכה. ובכל אופן שהוא פטור מן הסוכה, אם רצה להחמיר על עצמו ולאכול או לשתות בסוכה, הרי זהמשובח, ובלבד שלא יברך לישב בסוכה, שהיא ספק ברכה לבטלה.

Summary:

The גמרא in סוכה rules that one may eat an אכילת עראי outside of the סוכה but offers a limited definition for this standard.  According to תוספות and the רא״ש, based on the גמרא in יומא, the standard for קביעות is פת greater than a כביצה.  With respect to fruits or even meat/dairy, any amount of food still constitutes an אכילת עראי.  However, מזונות which are eaten בקביעות would need to be eaten in the סוכה.  According to רבינו פרץ, quoted by the רא״ש, also based on יומא, only fruits are exempt, however, meat or cheese must be eaten in the סוכה.  The מהר״ם is the most stringent opinion, requiring even פרות to be eaten in the סוכה (he reads the concluding line from the גמרא in יומא as to reject the opinion of רבא which exempted fruit).  

The שלחן ערוך seems to rule in accordance with the opinion of the רא״ש, excluding fish and meat from any סוכה requirement, but requiring a סוכה for a כביצה of פת for one who is קובע סעודה on מיני מזונות.

The מאמר מרדכי (cited by the ביאור הלכה) rules that the standard for קביעות here is a lower threshold than the standard applied for פת הבאה בכיסנין.  The גינת ורדים argues that even a כביצה of מזונות must be eaten in the סוכה, with a ברכה.  This also appears to be the position of the מגן אברהם.  The יחוה דעת, based on the ruling of the חידא and others, requires eating in a סוכה for מזונות more than a כביצה but out of concern for a possible ספק, a לישב בסוכה should not be recited unless one has a full קביעות, including ברכת המזון, equating the analysis for פת הבאה בכיסנין with סוכה.  

The משנה ברורה, based on the rulings of the מאמר מרדכי and the מ״א takes a middle position, ruling that even when one only eats more than a כביצה, if he is (subjectively) קובע סעודה, one should make a ברכה.  However, if one is eating more than a כביצה but not being קובע, no ברכה should be recited due to the ספק (still requiring eating the סוכה).  Nonetheless, he ultimately recommends following the prevalent custom and making a ברכה but remaining in the סוכה for an extended period of time.