Saturday, November 25, 2017

בדין אחות אשתו אסורה - The Prohibition Against Marrying Two Sisters

ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח
(ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס  (ח) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא: ס (ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: ס  (י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: ס  (יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס (יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: ס  (יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: ס (יד) עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא: ס
(טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס  (טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא: ס  (יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא: (יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:  (יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: (כ) וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ

אליבא דהלכתא
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד א
מתני' - אשתו שמתה - מותר באחותה, גרשה ומתה - מותר באחותה, נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה. יבמתו שמתה - מותר באחותה, חלץ להומתה - מותר באחותה, נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב הלכה ז - ט
כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה, ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהן נשרפין. בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואת הן בזמן ששתיהן קיימות שהן אשתו וזו שבא עליה הריהוא והערוה נשרפין, ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה.  וכן אחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה בין מן הנישואין בין מזנות הרי זו ערוה עליו

שו"ת בית יוסף (לר׳ יוסף קארו) דיני כתובות סימן יג
שאלה לקרוא תגר על מי שרצה להתיר בת חלוצתו….דבר פשוט הוא ששום ערוה אין לה היתר לאחר מית' קרובתה אלא אחו' אשה בלבד משום דכתב בה רחמנא בחייה ומה ששנינו בפרק החולץ ליבמתו אסור באמה ובאם אמה באם אביה בבתה ובבת בתה ובב' בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימ' הדבר פשוט דבזמן שהיא קיימ' לא קאי אלא לאחותה ומשום דכתב בה רחמנא בחייה וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל כל הנך עריו' דאורייתא נינהו וגזרינהו רבנן בחלוצתו בזמן שהיא קיימת אאחות' קאי ולא אשאר עריות עכ"ל וכןפירש בנמקי יוסף אשר סביב האלפסי וכן פירש ה"ר עובדיה בפי' המשניו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי ביאה וז"ל כיון שקידש אדם אשה….הרי מבואר בדבריו שאין שום ערוה מותר' לאח' מית' קרובת' אלא אחו' אשה בלבד משום דכתב בה רחמנא בחייה אבל כל שאר העריו' אסורו' לעולם אפילו נשאה לאחר מית' הקרובה

הר"ן על הרי"ף מסכת קידושין דף כח עמוד א
גמ' מבקשין ממנו ליתן גט. אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום:


טור אבן העזר הלכות אישות סימן טו
אחות אשתו אסורה לו מן התורה כ"ז שאשתו קיימת ל"ש אם היא אחותה מן האב או מן האם ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה:
בית יוסף אבן העזר סימן טו
אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת. בפרשת אחרי מות (יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור [וגו'] עליה בחייה:  ומ"ש לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם. פשוט בפרק האשה רבה (יבמות צו.) במשנה ובפרק הבא על יבמתו (נה.) יליף לה מאשת אח: ומ"ש ואפילו גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה. כן משמע ודאי מדכתיב בחייה וכן מבואר במתניתין פרק האשה רבה:  
דרכי משה הקצר אבן העזר סימן טו ס״ק ז
כתב הר"ן פרק האומר (ע"א דף תרי"ב) (קידושין כח. ד"ה גמ' מבקשין) דכל המגרש ונותן גט אע"ג שהוא אינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה שלא יאמרו נושא קרובת גרושתו עכ"ל:
שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טו סעיף כו - כז
אחות אשתו אסורה לו מן התורה, כל זמן שאשתו קיימת, לא שנא אם היא אחותה מן האב או מן האם, ואפילו גירש את אשתו. אבל לאחר מיתתה, מותר באחותה. וכל המגרש, אפילו מחמת קול בעלמא, נאסר בקרובותיה) (ב"י בשם הרשב"א סימן י"ג).

פתחי תשובה אבן העזר סימן טו סעיף כו
שאשתו קיימת. עיין בתשובת מגיד מראשית מהרב רבי חיים אלפאנדרי ס"ס ב' שחקר בב' אחיות דאסרן הכתוב דוקא בחיי'. אם היה ראובן נשוי עם לאה ונעשית טריפה בחייה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא וקידש לאחותה אי הוי מקודשת דלא מקרי בחיי' כיון שטריפ' אינה חיה ע"ש שלא העל' בזה דבר ברור ולע"ד אין כאן מקום ספק כלל דודאי מקרי בחייה עיין בנדה דף כ"ג בפרש"י ד"ה למימרא דחיי ובתוס' שם ובב"ש לקמן סימן ל"ז סק"ב ודו"ק:

ערוך השולחן אבן העזר סימן טו סעיף כג
אחות אשתו ערוה מחייבי כריתות ואין בה מיתת ב"ד ואין חילוק בין אחותה מן האב ובין מן האם בלבד ואינה אסורה רק בחיי אשתו אפילו כשגירשה אבל אם מתה אשתו מותר לישא אחותה וכל המגרש אפילו מחמת קול בעלמא נאסר באחותה ובכל קרובותיה דעריות ואם קידש על תנאי ולא נתקייםהתנאי מותר באחותה ובכל קרובותיה דהא בגט על תנאי כשלא נתקיים התנאי מותרת אף לכהן ואין שניות בערוה זו ולא גזרו רבנן על לאחר מותה מפני שיש היכר גדול בדבר ולא אתי לאיחלופי בגירושין

יקרא דאוריתא להרב יחיאל בן אברהם אליעזר ציק (רב בישיבת חברון בבני ברק - נפטר ב2011)
וי״ל דכל העריות שנמנו עד השתא הם ערוה בחפצא ואפילו אשה ובתה, שהרי הן אסורות לעולם גם אחרי מיתת אחת מהן, אבל אחות אשתו אינה ערוה בחפצא, שהרי אחרי מיתת אשתו מותר באחותה וכן נדה דאסור לבוא עליה רק בעת נדתה, אבל משטהר שוב תהיה מותרת, וכן אשת איש האיסור הוא רק כאשר היא אשת עמיתך אבל כשנפסק ענין האשת איש ע״י גירושין או ע״י מיתת הבעל, שוב תהיה אשה זו מותרת ומכאן שהיא בעצמותה כחפצא מותרת ורק לעת עתה אסורה, וא״כ י״ל דלהכי שינתה התורה ולא כתבה בהן לשון ערוה.

שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן יב
אודות אברך תלמיד חכם שאשתו נהרגה בתאונה, והשאירה לו בנים קטנים, אם יוכל לשאת את אחותה כדי שתטפל בבניו במסירות כראוי, או עלי ולחוש לצואת רבי יהודה החסיד (אות כו), שלא ישא אדם שתי אחיות זו אחר זו....והנודע ביהודה תנינא (חאה"ע סי' עט) כתב, שהאמת יורה דרכו כי ר"י החסיד לא ציוה אלא לזרעו אחריו לדורי דורות, כי ראה ברוח הקודש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה. ע"ש…...ועוד י"ל שאם השאירה אשתו המנוחה אחריה בנים קטנים, גם ר"י החסיד יודה להתיר, מפני שמצוה לגדל ולטפל ביתומים, ולכן אני מתיר בנ"ד לישא אחות אשתו המנוחה, ויעלה זיווגם יפה.….ולא חששו כלל לצוואתר"י החסיד הנ"ל, משום דס"ל שלא כתב כן אלא לזרעו אחריו. ולכן יש להתיר בנ"ד הלכה למעשה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

שו"ת עין יצחק חלק א - יורה דעה סימן לז
נדרשתי מרב גדול א' לחוות דעתי ע"ד העובדא באחד שהשיא בתו לאיש א' ממשפחה חשובה והפריז עליו הוצאות ונדוניא הרבה. ועתה ירד מנכסיו והתקשר את בתו הצעירה הבתולה עם איש אחד. ושוב מתה בתו הנשואה והניחה שתי בנות אחת בת י"ב שנים אילמת ואחת בת חמש. וחתנו רוצהלקחת את הבתולה המשודכת אחות אשתו. ונשאל כת"ר אם יכול האב לבטל קשורי התנאים של בתו הבתולה בלא רצון החתן. לפי שהאב בוכה במר נפשו שיגיע לזרים חילו ונכדיו יהי' נתונים לעם אחר. וביותר שאחת מהבנות אילמת. והיתומות בוכות במר נפשן איך תהיינה תחת אם אחרת. ועוד ענינים הנוגעים עד דכדוכה של נפש הזקן ונפשות היתומות האומללות. ודעת כת"ר לבטל קשורי התנאים בלא קנס ולא לחוש לחרם המדינות לפי שהי' כעין המבואר בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קמ"ח ע"ש דלא הי' רק חרם המדינות. וזה מה שהשבתי לו בקצרה.

אתוון דאורייתא כלל ח
נסתפקתי איסור יבמה לשוק מה עניינו אם עניינו שאישות הבעל לא נסתלק לגמרי וניתק ממיתה ללאו או דילמא אישות הבעל נסתלק לגמרי ואיסורה לשוק איסור חדש הוא ואת"ל שאישות הבעל לא נסתלק לגמרי ג"כ יש להסתפק אם איסורה עדיין מכח הבעל או דילמא האישות הנשאר נתרוקןליבם ואיסורה עתה מכח היבם22 וכן באופן השני הנ"ל שאישות הבעל נסתלק לגמרי ג"כ יש להסתפק אם איסורה איסור בעלמא לא איסור אישות אודילמא חידשה תורה אישות חדש בינה ליבם23 ואיסורה מכח אישות היבם אלא שהוא אישות קלוש וע"כ איסורה רק בלאו…..ואולם לענין איסור עריות הנאסרות ע"י קידושין כגון אשת אב וכדומה דאסירי אפי' לאחר מיתה יש להסתפק באמת אם טעם האיסור לפי שגם אחרי מיתת הבעל אכתי היא אשתו לעניין שתיאסר בקרוביו או דילמא האיסור הוא רק מפאת שהית' פעם אחת אשתו אבל עתה באמת אין עוד שום אישות כלל בינו לבינה ואם נאמר כן אזי שפיר ראוי לפטור מכיבוד אשת אב לאחר מיתת האב כיון שעתה איננה עוד אשתו לשום דבר שמה שאסורה לבניו משום אשת אב הוא רק מפאת שהית' מתחלה אשת אב אבל לא מפאת אישות דהשתא….ואולם מהא דקרובות הנאסרות ע"י קידושין הם אסורות גם אחרי שנתגרשו מוכח להדיא איפכא דאין האיסור מפאת שיש עדיין אישות רק מפאת האישות שהי' כבר דהרי בנתגרשה א"א שישאר איזה עניין אישות בינה לבינו דא"כ היאך היא ניתרת לעלמא ע"י הגט הרי מבואר בגיטין ר"פ המגרשדכל שיש שיור מה בגט אז אין הגט מתיר משום דלא הוי כריתות ע"ש28 ועוד דאפי' נימא דכשנתגרש' מבעלה ג"כ נשאר אישות מה האוסרתה לקרוביו וכן כשמת בעלה עכ"ז אכתי תיקשי דכשנישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מן האחר הי' ראוי שתהי' מותרת אז גם לקרובי הראשון שהרי כשנישאת לאחר אז וודאי דפקע אישות הראשון לגמרי ע"י קידושי האחר ולא נשאר ממנו כלום וכמו שמצינו להדיא בגיטין דפ"ג ע"א דאפי' לר"א דס"ל התםד במגרש חוץ מפלוני הגט חל ואסורה לאותו פלוני אז אם נישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מן האחר שבה אח"כ להיות מותרת גם לאותו פלוני משום דכשנישאת לאחר פקע אישות הראשון לגמרי ולא נשאר ממנו כלום אפי' לאוסרה לאותו פלוני עש"ה וא"כ ה"נ ראוי לומר דכוותה וכמובן וא"כ על כרחך לומר דאיסורה לקרובי הבעל גם אז איננו מפאת אישות שישנו אז כ"א מפאת אישות דמעיקרא וא"כ ה"ה דמיד אחרי מיתת בעלה או גירושי' יש לנו לומר כן דפקע אישות הבעל לגמרי ואיסורה לקרוביו הוא רק מפאת שהית' פעם אשתו:

אתוון דאורייתא קונטרס אחרון כלל ח ס״ק 29
ומ"ש בפנים להביא ראי' עוד דאיסור הקרובות אחרי הגירושין הוא רק מפאת האישות שהי' כבר דאי נימא דיש עדיין אישות בינו לבינה והאיסור הוא מכח זה א"כ כשנישאת האשה לאחר אחרי הגירושין אז הרי פקע האישות לגמרי (כמו במגרש חוץ מפלוני לר"אדבנישאת לאחר מותרת כשנתארמלה או נתגרשה גם לאותו פלוני וכנ"ל) וא"כ איפוא ראוי שיותרו אז הקרובות ע' בפנים וראיתי שוב שהמשנה כוונה לסלק זה הטעות והוא במשנה יבמות מ"ט א' אשתו שמתה מותר באחותה גירשה ומתה מותר באחותה נישאת לאחר ומתה מותר באחותה יבמתו שמתה מותר באחותה חלץ לה ומתה מותר באחותה נישאת לאחר ומתה מותר באחותה ובגמ' שם נ' א' א"ר יוסף כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה ובתוס' וז"ל פי' הקונטרס דזיל קרי בי רב הוא וקשה דגירשה ומתה מותר באחותה איצטריך למידק הא לא מתה אסורה דלא כתיב בהדי' ובפ"ק דרשי' לה מעלי' בחיי' כל שבחיי' אפי' נתגרשה אלא נ' לר"י דיבמתו הוא משנה שאינה צריכה דכיון דתנא אשתו כ"ש יבמתו עכ"ל ומוכח דבאשתו כל הג' בבי צריכי שפיר וקשה דבבא דנישאת לאחר ומתה מותר באחותה אכתי למאי אתיא ומה חילוק יש לכאורה בין נישאת לאחר או לא עד שהוצרך להשמיענו בבא זו ואולם לפמ"ש ניחא דכמו דגירשה ומתה אתי לדיוקא הא לא מתה אסורה וכמ"ש התוס' ה"נ נישאת לאחר ומתה אתי לדיוק זה הא לא מתה אסורה והרבותא היא כנ"ל דה"א דאיסור אחות אשה אחר גירושין היא מפאת אישות שיש עדיין עתה בינו לאשתו וא"כ כשנישאת לאחר דבהכרח פקע האישות לגמרי וכנ"ל ה"א דתשתרי אחותה וכנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' דאסורה והוי שפיר רבותא מה נכון בס"ד:  ודע דלולי דברי התוס' יבמות הנ"ל הנה לפי דרכינו י"ל דהתנא דיבמות הנ"ל לא אתי לדיוקא לבד כמ"ש התוס' רק דגוף הדינים שלהמשנה הוי רבותא שפיר וזה דהא דגירשה ומתה שפיר הוא רבותא דה"א דהא דהתירה תורה אחות אשה לאחר מיתה היינו משום דאחרי מיתה אינה אשתו ואין אחותה אחות אשה ומפאת האישות שהי' כבר גזה"כ שאין אחות אשתו אסורה לאחר מיתת אשתו ולפי"ז ה"א דבגירשה ומתה כיון דאחרי גירושין ג"כ בהכרח אין לו בה שום אישות עוד דאל"כ הרי הי' שיור בגט ואיך מועיל הגט וכנ"ל ואעפ"כ חזינן דאסרה התורה אחותה לאחר גירושין וא"כ האיסור בהכרח מפאת האישות שהי' כבר וא"כ כיון שכבר חל עלי' איסור מפאת האישות שהי' כבר ע"כ שפיר ה"א דאין האיסור הזה נפקע ע"י שמתה האשה אחרי כן דהמיתה כאן הרי תו לא מעלה ולא מורדת כלל דהא המיתה אין עושה פעולה בעלמא רק מה שמסלקת האישות וא"כ כאן דבלא"ה האישות מסולק מכבר מגירושין ואיליך ואעפ"כ אחותה אסורה לו וא"כ אין המיתה כאן עושה שום פעולה חדשה כלל ומדוע תשתרי אחותה הרי לא נתחדש שום חידוש עתה ע"י המיתה כדי שתותר אחותה [ודוגמת סברא כזאת ממש תמצא בתוס' קידושין ס"ח א' סד"ה הכל עש"ה] וע"כ שפיר אשמעי' התנא רבותי דלא אמרי' כן רק דאפי' גירשה ומתה מותר באחותה ודו"ק היטב. ואי מהא אכתי ה"א דאחרי גט שפיר נשאר אישות עדיין האוסר אחותה ומכח שיור בגט ל"ק כיון שאין בידו שלא לשייר וכנ"ל ושפיר המיתה מחדשת הפקעת האישות הזה וע"כ מותרת משא"כ בנישאת לאחר ומתה דאחרי שנישאת לאחר על כרחך פקע אישות הראשון לגמרי כמו בשייר בפועל שיור דחוץ מפלוני דפקע השיור ע"י שנישאת לאחר וכנ"ל וע"כ שוב ה"א דכיון דבלא"ה פקע האישות כשנישאת לאחר ואעפ"כ אסורה מגזה"כ דבחיי' כל שבחיי' א"כ שוב גם כשמתה אח"כ אכתי הרי אין המיתה מחדשת כלום ועדיין תהי' אסורה וכנ"ל ע"כ שפיר אשמעי' בבא שלישית דנישאת לאחר ומתה מותר באחותה ודו"ק כי הדברים נכונים מאוד בעזה"י:

דרשינן טעמא דקרא
רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח פסוק יח
לצרור לגלות ערותה עליה בחייה - ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור, יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה:

חשוקי חמד (ר׳ יצחק זילברשטיין) יבמות דף ג עמוד א
שאלה אחד נדר הנאה מכל הקרובות שלו, האם מותר לו ליהנות מאחות אשתו, כגון אם עשתה סעודת שבע ברכות, האם יכול להשתתף שם? תשובה כתב הרמב"ן (ויקרא יח יח) לצרור לגלות ערותה עליה בחייה - ובכאן יפרש הכתוב טעם האיסור [של אחות אשתו], יאמר שאינו ראוי שתקחאשה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר,ואסורות אפילו לאחר מיתה, עכ"ל. ויעוין בדברות משה (הערות יבמות פ"א הערה ח) שהעלה שאחות אשתו לא נחשבת קרובה ושאר בשר, אף שאחותו היא קרובתו, דלענין זה לא הויא אשתו כגופו, אלא שהתורה אסרתה מטעם הרמב"ן הנ"ל, ולכן היא מותרת לאחר מות אשתו, משא"כ בשאר קרובות, ועל פי זה ביאר את סוגיית הגמרא בימות דף ג ע"א, יעו"ש. הוסיף הדברות משה שיתכן שמדברי הגמרא עולה נפ"מ לדינא, לענין המצוה ליתן כך וכך ל"קרובותיו" על פי לשון התורה [שאם לא הדגיש כלשון התורה, הרי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם], וכן בנודר הנאה מקרובותיו, שאחות אשתו אינה בכלל הקרובות שלו אף שאסורה לו כקרובות שמצד אשתו, ונשאר בצ"ע לדינא. דברי הדברות משה הם סיוע נוסף לדברים הנ"ל שכלתו קודמת לאשת אחיו.

ספורנו ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח פסוק יח
לא תקח לצרור. אמר כי לולא זה לא היה אוסר אחות אשה מאחר שאינה יוצאת ירך האשה ושהאשה עצמה מותרת אבל אסר אותה כדי שלא תהיינה צרות ולכן לא אסרה זולתי בחיי אחותה ולא כן בכל שאר העריות:

ספר החינוך מצוה רו
שלא לבוא על שתי אחיות מחיים  - (א) שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד, ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה, ואפילו גירשה לראשונה, שנאמר [ויקראי"ח, י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. פירוש, ואשה עם אחותה ביחד לא תקח לצרור, לשון צרה, כלומר כדי שלאתיעשה האחת צרה לחברתה, בחייה, בא ולימד שאפילו גירשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה, כלומר כל זמן שהיא בחיים, אבל אחר מותהאחת אין ספק שמותר לישא האחרת, דהיינו שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קידשה גם כן בכללהאיסור, כי בנישואי הראשונה הקפידה תורה. משרשי ענין העריות כתבנו למעלה מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בענין זה שאסר הכתוב מלישא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפוץ בשלום כל בריותיו,וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחייבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום.

Summary:
Based on the גמרא in יבמות and the פסוק in ויקרא, the רמב״ם rules that the ערוה of אחות אשה is unique, insofar as the ערוה ends with the passing of the wife.  However, גירושין does not end the ערוה status.  The ר״ן rules that this applies even if the בעל only gives the גט to his wife but does not admit to the underlying קידושין.  The שלחן ערוך rules in accordance with the רמב״ם and cites this addition as well.  The פתחי תשובה quotes a theoretical suggestion that if the אשה is a טרפה, then the husband could marry her sister while she is still alive, since it’s not בחייה.  The ערוך השלחן notes that חז״ל were not concerned about marrying a sister after the death of the wife could lead to one marrying the sister after גירושין.

The יקרא דאורייתא notes that from the פסוקים in ויקרא, the status of this ערוה and that of אשת איש and נדה are structured differently since the status of ערוה is not permanent (i.e. they end after a fixed event), so they are not “ערוה בחפצא.”  

The יביע אומר quotes from the צואת of ר׳ יהודה החסיד that one should not marry his sister-in-law, even after the passing of his wife.  However, he rules that one need not be concerned for this view (which is against the established הלכה).  In addition, in an instance where there are young children to be cared for, this would certainly be permitted.  The עין יצחק has a similar discussion/ruling.

The אתוון דאורייתא raises a basic חקירה regarding the nature of עריות which continue after the passing of one’s wife - whether the ערוה is based on a continuation of the original אישות or if there is a new type of איסור.  He seems to support the latter view.

The רמב״ן explains that really there should be no ערוה here at all but the תורה wanted to ensure there was no hatred between sisters, so it created an ערוה that would end after the first sister died.  חשוקי חמד introduces a potential halachic נפקא מינה based on this רמב״ן.  The ספורנו explains that sisters are not technically family, since they did not give birth to one another.

Saturday, November 18, 2017

אכילת תרנגול הודו - Is Turkey a Kosher Bird?


ויקרא פרשת שמיני פרק יא
(יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:  (יד) וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ: (טו) אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:  (טז) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: (יז) וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף: (יח) וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם: (יט) וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:


תלמוד בבלי מסכת חולין דף נט עמוד א - דף סב עמוד א
מתני'. סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא.....אמר רב נחמן: היה בקי בהן ובשמותיהן - עוף הבא בסימן אחד טהור, לא היה בקי בהן ובשמותיהן - בסימן אחד - טמא, בשני סימנין - טהור, והוא שיכיר עורב....דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה, והיינו גירותא.


תוספות מסכת חולין דף סא עמוד א
כל עוף הדורס טמא - וא"ת והיכי קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסטרי היו שבדקו כל העופות טהורים ואין שום עוף טהור דורס הא אמר לקמן (דף סג:) דלעופות טהורים אין מספר ואי הלכה למשה מסיני הוא א"כ ל"ל דכתב רחמנא פרס ועזניה תרוייהו לא לכתוב אותו שדורס דממה נפשךחד מינייהו דורס שאין בכל אחד אלא חד סימן של טהרה ואותו שבזה אינו בזה כדמוכח בגמרא וי"ל דשמא קבלה היתה מימות נח שהקריב מכל עוףטהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס אבל בשסועה לא שייך למימר הכי דאין זה מין בפני עצמו אלא ולד בהמה כדאיתא בהמפלת(נדה דף כד.).


הגדרס עוף הדורס
רש"י מסכת חולין דף נט עמוד א
הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל; אצבע יתירה - זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות; טמא - בידוע שהוא דורס
תוספות מסכת חולין דף סא עמוד א
הדורס - פי' בקונטרס שאוחז בצפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל וקשה לר"ת דהא אפילו תרנגולת עושה כן ומפרש ר"ת דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות כי ההיא דפרק אלו עוברין (פסחים מט:) המשיא את בתו לע"ה כאילו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עדשתמות אף ע"ה מכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס וכן בסוף פ"ק דב"ק (דף טז:) ארי בר"ה דרס ואכל פטור פירוש מחיים דהיינו אורחיה והוי שן טרףואכל חייב פירוש לאחר מיתה דלאו היינו אורחיה והוי ליה קרן ופריך והא כתיב ארי טורף בדי גורותיו ומשני בשביל גורותיו שהן קטנים דרכו להמיתומחנק ללבאותיו בשביל לבאותיו.


רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יד - טז, יט
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין, והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן….כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה, ועוף טהור נאכל במסורת, ט והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.  מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע  שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד…..אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף מ קרקבנו ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.


רא"ש מסכת חולין פרק ג סימן נט
נט [דף סב ע"א] אמר רב נחמן(ר) היה בקי בהן ובשמותיהן….ורבינו חננאל ז"ל כתב דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קרקבן נקלף שהוא סימן החדש (ב) וניחא השתא דכל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכא לספוקי למידי. דכל הני עופות הטמאין דכתיבי לית בהו הסימן החדש ופרס ועזניה לא שכיחי בישוב. ועל זה היה ראוי לסמוך אלא שרש"י ז"ל פירש בשמעתין גבי תרנגולתא דאגמא דהוו אכלי ליה ושוב חזיוה דדרסה ואכלה ואסרוה. וזה לשונו ומתוך שאין אנו בקיאין בה נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לומר שמא דורס הוא. דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה ולאחר מכאן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ובטמא טמא ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרינן לקמן (דף סג ב) עוף טהור נאכל במסורת:


רש"י מסכת חולין דף סב עמוד ב
חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר /חולין/ (דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרלקמן /חולין/ (דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.


טור יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פב
א]א)סימני העוף לא נתפרשו אלא שפירש הכתוב עופות טמאין וטהורין ובמה שחלוקין טהורים מהטמאים עשו חכמים סימני טהרה והם ד' דברים ב)הטהור אינו דורס פירוש אינו אוכל העוף מחיים ויש לו זפק ואצבע יתירה וקורקבנו נקלף ביד ואפי' אם אינו נקלף אא"כ יתנו אותו בשמש להתחמם חשיב שפיר נקלף אבל אם אינו נקלף אלא בסכין לא חשיב נקלף ג)לפיכך מי שמכיר כ"ד עופות הטמאין המפורשין בפסוק ומיניהן מותר לאכול כל עוף שאינו מהן וכל מי שאינו מכיר אם רואה עוף דורס ודאי טמא ואם אינו יודע אם דורס אם לאו אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו ב' אצבעות לכאן וב' אצבעות לכאן ד)או שקולט מן האויר ואוכל בידוע שהוא דורס ה)ואם הוא בחזקת שאינו דורס ויש לו עוד אחד מג' הסימנים איזה שיהיה כתב הרמב"ם שהוא טהור אבל ר"ח כתב שאין להתירו בסימן אחד אלא שקורקבנו נקלף אבל אם אינו נקלף אפי' יש בו זפק ואצבע יתירה טמא ו) ורש"י כתב שאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת שמסרו לנו אבותינו שהוא טהור שיש לחוש שמא דורס והר"ז הלוי כתב וקבלנו מסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים שכל עוף שחוטמו רחב וכף רגל רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס וכתב א"א הרא"ש ז)ז"ל וכן מסתבר ויש לאוכלו אם ימצא לו ג' סימנים בגופו ואין לחוש שמא הוא דורס:
בית יוסף יורה דעה סימן פב
 א   סימני העוף לא נתפרשו אלא שפירש הכתוב וכו'. בסוף פרק אלו טרפות (נט.) תנן סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף דורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ופירש רש"י דורס האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל. ולקמן בגמרא (סב. ד"ה והני מילי) כתב נ"ל שכל עוף שהוא נותן רגלו על האוכל כשהוא אוכל ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו היא דריסה וכתבו התוספות (סא. ד"ה הדורס) על מה שפירש בפירוש המשנה שהקשה רבינו תם דהא אפילו תרנגולת עושה כן ומפרש רבינו תם דורס ואוכל מחיים ואינו ממתין לה עד שתמות וכ"כ הרא"ש (סי' נח) והרשב"א (סב. ד"ה אמרו חכמים) והר"ן (כ: ד"ה אמרו חכמים) וכן הסכים הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ג ש"א סד.) וכך הם דברי רבינו וכתב עוד הרשב"א בשם רבינו תם דאכילת זבובים ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה בהכי דורס ואוכל ולא מספקא דילמא דריס, וגם הר"ן כתב כן ואח"כ כתב והנכון דדורס דהכא כמין דרוסה שהזכירו למעלה בנץ וגם הרב המגיד בפרק א' מהלכות מאכלות אסורות (הט"ז) כתב פירוש רש"י ופירוש רבינו תם ואח"כ כתב והרמב"ן (חי' ס. ד"ה מתני') פירש שהוא אותו שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וזהו הפירוש שכתב הר"ן שהוא הנכון….ומ"ש אבל רבינו חננאל כתב שאין להתירו בסימן אחד אלא [בסימן] שקורקבנו נקלף וכו'. כ"כ הרא"ש (סי' נח ונט) והרב המגיד (הי"ט) בשמו וגם הרמב"ם (הי"ט) הזכיר סברא זו שאחר שכתב הלשון שהבאתי למעלה כתב אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קורקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו עד כאן. ומדכתב שאין מורין להתיר וגם מדכתב מעולם לא התירוהו משמע דלענין הדין היו סוברים כמותו דבאיזה סימן שיהיה מהשלשה שרי אלא שהם ז"ל מחמת איזה ספק שנולד להם לא היו רוצים להתיר אלא בקורקבן נקלף שלא נולד להם בו ספק דאל"כ כך הוה ליה לכתוב אבל הגאונים אסרו ביש לו זפק או אצבע יתירה ולא התירו אלא בקורקבן נקלף בלבד ומיהו מדברי הרב המגיד נראה שלא פירש כן דברי הרמב"ם שכתב כך כתב רבינו חננאל ומן הגאונים האחרים וחשש רבינו לדבריהם להחמיר משמע דמדינא אסרו וכן נראה מדברי הרא"ש (סי' נט) שכתב אהא דאמר אמימר עוף הבא בסימן אחד טהור רבינו חננאל כתב דקבלה בידינו דהאי בסימן אחד דקאמר דהיינו קורקבן נקלף שהוא הסימן החדש הנזכר בגמרא שישנו בפרס ועזניה ולא בשאר עופות טמאים ולפי זה צריך לומר דלרבינו חננאל מתניתין דקתני וכל שיש לו אצבע יתירה וכו' יש לו כל הסימנים קאמר דמסתמא מחזקינן ליה באינו דורס כיון שיש בו כל שלשת הסימנים וכדברי ה"ר משה ב"ר יוסף אי נמי ארבעה סימני טהרה מני ואזיל ולא נחית השתא לאגמורי לן בכמה סימני טהרה סגי…...ומ"ש רבינו ורש"י כתב שאין לסמוך ולאכול כל עוף אלא במסורת וכו'. שם (סב:) אהא דאמרינן תרנגולתא דאגמא אסירא חזיוה דדרסה ואכלה כתב מתוך שאין אנו בקיאין בהם נ"ל דעוף הבא לפנינו י"ל שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו [אבותינו] בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרינן לקמן עוף טהור נאכל במסורת. ונראה מדברי הרא"ש (סי' נט) שכך יש להורות וכ"כ בתשובה (כלל ך' סימן ל"ב) וגם רבינו ירוחם (נט"ו ח"ה אות כא קלב.) כתב שכן עיקרא וז"ל הרשב"א בתורת הבית (קצר ב"ב ש"א סה:) כל עוף שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ביד בידוע שאינו דורס שאר עופות הבאים במקצת סימנים אלו יש מהם מותרים ויש מהן אסורים ולפיכך אין נאכלין אלא במסורת…. והרא"ש כתב בתשובה (כלל ך' דין ך') הסיגואיני"א שאוכלים אותו במקצת מקומות טוב לחקור אחר קבלתם שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה כי שמא דורס הוא ועוד שיש מיני עופות טמאים שיש להם סימני טהרה הילכך אין לסמוך בעופות על בדיקת סימני טהרה שמצינו בחכמי התלמוד שהיו אוכלים עוף והיו סבורים שהוא טהור שמצאו לו סימני טהרה ואח"כ אסרוהו, ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי מסורת שלהם כי אני מחזיק המסורת שלנו וקבלת אבותינו חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החרבן וכן קבלת אבותינו רבותינו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת בעוף שאין אדם מכיר אותו אבל עוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא לא יאכל על פי מסורת אחרים הפחותים מהם עכ"ל:  
שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פב סעיף א-ג
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף, מותרים. והמינים האסורים, כ"ד האמורים בתורה (ל'הרמב"ם פ"א מהמ"א די"ד).  כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה (שם). ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: א עוף זה התיר לי רבי הצייד, ב והוא ב> שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאיםהאמורים בתורה ובשמותיהם. ג> מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם, בודק בסימנים: ג] כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא ממינים הטמאים. ואם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו, שני אצבעותיו לכאן וב' אצבעותיו לכאן,או שקולט מן האויר ואוכל, בידוע שהוא דורס. ה] ואם ידוע שאינו דורס, יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף ביד, לאפוקי אם אינו נקלף אלא בסכין. (ל' המחבר) היה חזק ומדובק, והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד, הרי זה סימן טהרה. ז] ואע"פ שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין ו) שמא הוא דורס, ו אלא א"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. (ל' הרמב"ם שם די"ח). יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז, בידוע שאינו דורס, ומותר באכילה ח ט) ט> אם יש לו שלשה סימנים בגופו.  הגה: ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו ובתא"ו נט"ו), וכן נוהגין ואין לשנות.


ש"ך יורה דעה סימן פב
ו (פמ"ג) אא"כ יש להם מסורת. ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סי' מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות הוא וכ"כ מהרש"ל שם סי' קט"ו וכ"כ העט"ז אבל אם אינו ידוע אם דורס נראה דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קורקבנו נקלף מותר במסורת דהא יכול להיות שהוא טהור רק שצריך להכיר כל הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת ודאי מתחלה הכירו שאינו מהכ"ד עופות והלכך נהי דמחמרינן דאף ג' סימנים לא מהני היינו משום דשמא ידרוס לאחר מיכן אבל מ"מ ודאיבמסורת מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י דהא לכל השיטות אם אינו ידוע אם דורס אע"פ שאין לו סי' כללבגופו יכול להיות שהוא טהור אם מכיר הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת הוי כמכיר והיינו דכתבו מהרש"ל והעט"ז דוקא דאם חזינן דדרס לא מהני מסורתודו"ק היטב וע' בס"ק ט':
ח (פמ"ג) אם יש לו ג' סימנים בגופו. ומהרש"ל שם פסק דלעולם מהני ג' סימנים לחוד דאז ידוע שאינו דורס וא"צ לחזור שוב אחר שום סי' אפילוהאידנא רק שידקדקו היטב בהג' סימנים דהיינו שיהיה לו זפק כצורת שאר זפקים ולא יהא משונה בתוארו אבל אין לדקדק בקטנותו דמ"מ זפק הוי ואזאפי' ראינו שדורס אינו כלום דאמרי' שינוי הוא עכ"ד ולפע"ד אין להקל כ"כ:


ערוך השולחן יורה דעה סימן פב סעיף כט
ויראה לי ברור שזהו טעמו של רבינו הרמ"א בסעיף ג' שעל מה שכתב רבינו הב"י י"א שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגל רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורסומותר באכילה אם יש לו ג' סימנים בגופו עכ"ל כתב הוא וז"ל וי"א שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהורוכן נוהגין ואין לשנות עכ"ל ואין שום טעם לכאורה לחומרא זו [עי' פר"ח סק"ט שחולק עליו] ואחד מהגדולים האריך להוכיח דאווזות הבר ובר אווזות הבר מותרים מטעם זה דאפילו לדעת רש"י הא יש להם סימן זה ודעת הרמב"ם היסב לשיטת הר"מ בר יוסף שכתבנו בסעיף י"ב אבל לפי מה שבארנו דברי הרמב"ם דברי רבינו הרמ"א נכונים וברורים וחלילה להתיר בלא מסורת [עי' כרו"פ בקונטרס פני נשר שהאריך לדחות דברי הצ"צ שאסרם והואהתירם ולדברינו אין להתירם כי אם ע"פ מסורת ולבד זה אתפלא עליו שכתב שיש להם כל הג' סימנים שבגוף ע"ש וצ"ע דהא אווזא ובר אווזא אנו רואים שאין להם זפק ואיך אפשר שאווזא הבר ובר אווזא הבר יש להם זפק ואני לא ראיתים מעולם וצע"ג]:


שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן עו
א) הנה בהיותנו באטוואצק ביקש ממני כו' בדין הלאבאנדזאווע אוזות כו' וזאת אשר השבתי על תשובתו. בספרו (סי' כ"א ענף א') האריך כ"ת להקשותעל הרמ"א דבג' סימנים בגופו גם או"ה מתיר כו'. והנה הכרו"פ כתב ג"כ להתיר בשלשה סמנים בגופו וחרטומו כו'. ואו"ה קאי באווז שלא הי' לו ג'סימנים רק בצירוף סימן אינו דורס. אבל אווזים שלנו יש להם ג' סמנים בגופם. וע"כ התיר הווילדע ענטין היינו ווילדע בר אווזות. והוא פלא שגם אווזות ובר אווזות שלנו אין להם זפק. ובע"כ צ"ל שגם הוא ז"ל לא הי' בקי באווזות וצ"ע….ומ"ש עוד להתיר משום הביצים שדומים לטהור בסמניהם. ואף דסמני ביצים לאו דאורייתא דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה. כתב הרמב"ן שאינו אלאחששא דרבנן וכיון דלהפוסקים דלא כר"ת מותרים ע"י סמנים ה"ל ספיקא דרבנן. עכת"ד. לא כתב הרמב"ן כלל שיהי' רק דרבנן. והרמב"ן לא כתב רק דמשום חשש שהם ביצת עורב לבד לא הוה אסרינן והיינו תולין ברוב עופות טהורים שביצת עורב מיעוטא דמיעוטא. אך דתלינן דכמו שיש בעורב כן כמו כן יש בכמה עופות טמאין שהם כן. וזה יוכל להיות חשש של תורה ופשוט: אך מ"ש שהעיד אחד שא"א להכיר כלל בין הביצים מאווזות שלנו לאווזות אלו. זה היתר טוב כמו שכתב כ"ת בחבורו מדנאמן גוי לומר מעוף פלוני טהור משום דעבידא לאגלויי ולא חיישינן שמא הוא ביצת עוף טמא שדומה לביצת טהור לגמרי וא"א להכיר. ש"מ שזה אינו בנמצא. זה היתר טוב. אך הדבר קשה להאמין בזה לע"א שהוא נגד הסברא. ואיך אפשר שהאווזא גדולה כפלים משלנו והביצה לא תהי' גדולה משלנו עד שא"א להכיר. והנה בע"א המעיד נגד רובא דליתא קמן פסק בש"ש (שמעתא ואו פ"ז) דאינו נאמן. קו"ח מנגד החזקה ע"ש. וה"ה במעיד נגד הסברא…...ולפ"ז בנ"ד דהוי על"ג גמור אף נוגע נאמן. אך ראיתי להנב"י (חלק אה"ע סי' כ"ז) הביא ראי' דנוגע אינו נאמן במלתא דעל"ג...ומהראוי בענין הנוגע לכל העולם להושיב ב"ד על ככה לברר הדבר בעדים כשרים ואז יהי' היתר טוב:


שו״ת משיב דבר להנצי״ב (1816- 1893) יורה דעה סימן כב
מכתב מעכ״ה נ״י העיר אשר אתי מרחוק לשאול דעתי הקלה בדבר אווזות גדולים ומשונים מאווזות המצויים בינינו באורך צוארם  ובגשושית שעל החרטום, ומאז זה הרבה שנים שנחדשו ובאו להם, נהגו בקהל ק׳ לאכלם בחזקת אווז, ועתה יצאו עליהם עוררין אולי הם מין אחר, וא״כ צריכים למסורה בפ״ע שהמה עוף טהור….אם היה בא מראש התחדשות זה העוף לפני הייתי מגמגם בהיתירו….והא שהתירו גאוני בתראי התרנגולים הגדולים משלנו, עיקר ההיתר היה משום שיש להם שלשה סימני טהרה וגם סמכו על עדות זקן אחד שיש מדינה שאוכלים אותם בשם תרנגולים, משא״כ הני אווזות שאין להם זפק ואין אנו יודעים מקום שהיהודים אוכלים אותם….איברא כ״ז אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאכלם ומסתמא גם אז היה עפ״י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אוזז הטהור והוחזקו בזה להתירא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח״ו….ומעכ״ה נ״י יוסיף לפרש דברים אלו לפני איזה מגדולי הדור יברכם ה׳, ואם יסכימו גם המה להיתר הנני מצטרף ובוטח בה׳ כי אין בהם טומאה


תשובות והנהגות כרך ה סימן ז
חששות בצמר לציצית בזמנינו - קבלתי דבריו במש"כ שחושש שהרבה כבשים ואפילו רובם, הם היום בלי אליה דהיינו זנב, שבזמנינו סוג כבשים המכונה "מרינו" מצוי מאד ואין לו אליה, ורוב הצמר בשוק היום הוא מסוג מרינו ללא אליה, ומפורש בפסוקים כמה וכמה פעמים שלכבש יש אליה ומקריבין אותה, וכן מוכח במנחות (גא) שאצל הכבש אפשר לטעות בין זכר לנקבה מפני שיש אליה שמכסה משא"כ בעז ע"ש, וע"כ זהו מין אחר ששמו כבש ומותר באכילה, אבל אינו הכבש ההוא הנזכר בתורה כיון שמשונה והוא כמו מין אחר, וכעין זה מצינו בלולב שיש לולב קנרי עם שינויים קלים בינו ללולב, ומ"מ גדולי הדור פסלוהו כיון שאינו כמו לולב, אף כאן אינו כבש כמקובל. וחכ"א פירסם משום כך דלשיטת המחבר שרק בגד צמר חייב בציצית מדאו' אין אנו מקיימין מצות ציצית מדאו' כלל, מפני שאם אינו צמר כבשים אינוצמר כלל, וכמו צמר רחל בת עז שמבואר בגמ' בכורות (יז א) דלא הוי צמר כיון שנשתנה (עיין היטב בבה"ל סי' ט'), וכן אין חוטי ציצית שלנו פוטרים ט"קמכותנה, שבמין אחר רק צמר פוטר, ולדבריו אפשר ומצוי למצוא כבשים עם אליה כדין בכמה מדינות ומקומות, וראוי ליקח דוקא מהם למצוה. ולע"ד נראה דלא דמי ללולב, דבלולב גזה"כ היא לקחת לולב דוקא, ובמשונה מלולב אינו מין לולב דקרא ופסול, אבל בציצית אין זה גזירת הכתוב שצריךכבש, רק שסוג צמר טוב היינו של כבשים וזהו סתם צמר, וכיון שיש שם כבש גם על סוג מרינו, ובפרט שאין טיב הצמר אצלו שונה משאר צמר כבשים ,אין להחמיר לפוסלו, והמחמיר הוא מהמתמיהין.….וכבר כתב הנצי"ב אודות תרנגול הודו שהוא משונה מאוד, שמאחר שנתפשט שרבבות התחילו לאוכלו הרי"ז כמסורת ומותר, וכ"ש כאן שעיקר הדין שבהמה צריך מסורת חידוש הוא ואי"ז שינוי גמור, שכיון שנתפשט בישראל זהו מסורת.


דרכי תשובה לרבי צבי הירש שפירא - יורה דעה סימן פב אות כו
עיין בנחל אשכול...שהאריך בדבר התרנגולת שקורין אידיש״ע הינע״ר שבא זה ג׳ מאות שנה מארץ הודו לענגלענד ומשם לאשכנז ואנו אוכילם אותו בכל מקום בלי פקפוק אף שהם משונים מאד מתרנגולת שלנו...וכאן הבן שואל מאיך יצא ההיתר לאכלה...עתה שקבלנו עלינו חומרות הרמ״א אין לנו היתר לאכלו….אמנם בנידון זה כיון שכבר אוכלין אותם שם במקום הזה מכבר בחזקת כשרות אין להחמיןר כל זמן שאין לנו ראיה להיפך שהוא ממין הטמאין דבע״כ מה שהחמיר הרמ״א להצריך מסורת הוא רק בעוף הבא מחדש לפנינו ולא שמענו ממנו אבל בעוף שידוש שכבר נהגו לאכלו יש לו ג׳ סימנים ...אע״פ שידוע שלא היה לאבותינו שום מסורה עליהם אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח״ו….ועיין בספר ערוגת הבשם בקונטרס התשובה שבסוף הס׳ סימן טז מ״ש בדבר האינדיק הנזכר וכ׳ שבעוף זה יש ראיה דבע״כ מ״ש הרמ״א שאין לסמוך על סימן טהרה ובעינן מסורת זה דוקא בעוף שאין ידוע בבירור ויש בו מקום להסתפק שמא הוא דורס, אבל בעוף שאנו מכירין בו טובא והא שכיח ומתגדל בביתינו לאלפים ורבבות ואנו רואין מכמה שנים שאינם דורסין א״צ מסורת כלל


שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יא
ד. אם אסור מצד בחוקותיהם לא תלכו, להשתתף בסעודת יום ההודייה שעושים בארצות הברית

ובדבר השתתפות במי שמחשיבים יום ההודייה (טיינקסגיווינג) כעין חג לעשות בו סעודה. הנה לכאורה מכיוון שבספרי דתם לא הוזכר יום זה לחג, וגםלא שיתחייבו בסעודה, וכיוון שהוא יום זכר לאנשי המדינה, שהוא ג"כ שמח בהמדינה שבא לגור לכאן עתה או מכבר, לא מצינו בזה איסור לאו בעשיית שמחה בסעודה, ולא באכילת תרנגול ההודו (אינדיק). וכדמצינו כה"ג בקידושין דף ס"ו ע"א שינאי המלך עשה שמחה בכבישה דמלחמה בכוחליתשבמדבר ואכלו שם ירקות לזכר. אבל ודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה, אלא לשמחת הרשות עתה. ובאופן זה בלא קביעות חובה ומצווה יוכל גםלשנה האחרת ג"כ לשמוח ולעשות בו סעודה (ועי' עוד בזה להלן סימן י"ב). אבל אני סובר דמ"מ אסור לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה, ורק בשנה ההוא שכבש ינאי המלך, בזה עשה השמחה ולא לקביעות, ויש בה גם משום בלתוסיף, עיין מגילה דף ז' ע"א וברמב"ן בפירוש על התורה דברים על פסוק לא תוסיפו (דברים ד' ב'). ואף שיש לדון לענין הלאו, מ"מ איסור ודאי הוא זה.



Summary:
Other than the species of birds prohibited by the תורה explicitly, all birds are kosher.  Nonetheless, given that the exact identities of these birds are unknown, חז״ל provided certain סימנים to determine kosher birds (תוספות discusses how exactly חז״ל had a tradition for these סימנים).  Firstly, the bird cannot be a דורס (predatory).  According to רש״י, a bird is predatory if it eats it lifts its prey up high while eating.  Accordingly to ר״ת, the definition of predatory is that the bird does not wait for its prey to die before eating.  In addition, the signs of kosher birds are that they have an אצבע יתירה, a זפק (crop) and קורקבנו נקלף (gizzard can be peeled off by hand).
According to the רמב״ם, a kosher bird must not be דורס and must have one of the other three סימנים.  According to the רבינו חננאל,  only the קורקבנו נקלף is a sufficient סימן to go along with a bird that is not דורס.  Based on a story reported in the גמרא regarding an error in determining the appropriate סימנים of a kosher bird, רש״י rules that a מסורה is required for any bird.
Though the ש״ך quotes from the מהרש״ל that one can conclude that a bird is kosher based on סימנים alone, the שלחן ערוך along with the רמ״א both stress the need for a מסורה in addition to the סימנים.  The ערוך השלחן emphasizes this point as well.  The ש״ך does note that with a מסורה, the סימנים are no longer critical to investigate (unless, of course, it is found to be דורס).
The אבני נזר has a novel idea that if the eggs of the bird are identical to the eggs of a kosher bird that can be grounds to permit the bird.
The נצי״ב was asked about turkey and while he does have certain concerns, he ultimately is not willing to challenge the existing practice of eating turkey.  It would appear that רב משה שטרנבך supports the defense of the מנהג cited by the נצי״ב.  The דרכי תשובה notes that perhaps the requirement of the רמ״א doesn’t apply to turkey given the existing custom of accepting it as a kosher bird.  He further cites from the ערוגת הבושם that the concern of the רמ״א only applies when we are first introducted to a new bird but since we have had a long time to experience and learn about turkeys, we can be confident that they are not דורס and the רמ״א’s requirement for a מסורה is no longer a concern.  In אגרות משה, addressing the topic of Thanksgiving, רב משה states directly that there is no problem with eating turkey, though he does not provide any reasoning for this statement.