מקור הדין
משנה מסכת עדויות פרק א, משנה ה
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לו עמוד ב
איבעיא להו: כי התקין הלל פרוסבול - לדריה הוא דתקין, או דלמא לדרי עלמא נמי תקין? למאי נפקא מינה? לבטוליה, אי אמרת לדריה הוא דתקין מבטלינן ליה, אלא אי אמרת לדרי עלמא נמי תקין, הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו - אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, מאי? ת"ש, דאמר שמואל: לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא; ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין, בשאר בי דינא נמי לכתבו! דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא - כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא. ת"ש, דאמר שמואל: הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליני'. אבטליני'? והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו - אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין! הכי קאמר: אם איישר חיל יותר מהלל אבטליניה. ורב נחמן אמר: אקיימנה. אקיימנה? הא מיקיים וקאי! הכי קאמר: אימא ביה מילתא, דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן ג:
מאי ימים שלפני ראש השנה? - כדתנן: עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו. ... ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל? והא תנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין! אשתומם כשעה חדה, אמר ליה: אימור כך התנו ביניהן: כל הרוצה לבטל - יבוא ויבטל.
י״ח דבר:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
ושמן דניאל גזר? והאמר באלי אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן! וכי תימא: אתא דניאל גזר ולא קיבל, ואתו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל, א"כ מאי אסהדותיה דרב? אלא, דניאל גזר עליו בעיר, ואתו אינהו וגזור אפילו בשדה. ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל? והתנן:אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו - אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו! אמר רב משרשיא: מה טעם? הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וסמכו רבותינ ועל דברי רשב"ג ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה
דבר שבמנין צריך מנין אחר:
תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ה עמוד א
ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא? הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דכתיב לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואומר: במשך היבל המה יעלו בהר. ותנן: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, וזו היא תחומה: אילת מן הדרום ועקרבת מן הצפון לוד מן המערב, וירדן מן המזרח. ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מה טעם? - כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, ובקש להפקירו לעניים. אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. מאן חבריך - רבן יוחנן בן זכאי. טעמא - דנמנו, הא לא נמנו - לא. מאי ואומר? - הכי קאמר: מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה - לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, למה לי? שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכי תימא: למצות עונה הוא דאתא - תא שמע )שמות יט( במשך היבל המה יעלו בהר, מכדי כתיב )שמות לד( גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, במשך היבל למה לי? שמע מינה: דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
ג׳ שיטת: תוספות, הרמב״ם והראב״ד
תוספות הרא״ש מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. וא"ת היכי מיירי אי דפשט בכל ישראל אפי' גדול ממנו אינו יכול לבטל כדאמרינן בפ' אין מעמידין גבי י"ח דבר דפשט איסורן דאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו, ואי דלא פשט בכל ישראל אפי' ב"ד קטן יכול לבטל כדאמרינן התם ר' יהודה נשיאה התיר השמן משום דלא פשט איסורו בכל ישראל, וי"ל דהא מפרש התם עוד טעמא אחרינא לפי שלא היו רוב הציבור יכולין לעמוד בה וכיון דהוו תרתי אפי' ב"ד קטן היה יכול להתיר, אבל פשט ואין יכולין או יכולין ולא פשט גדול יכול להתיר ולא קטן. מיהו תימה לומר כן כיון דפרוזבול טוב לעניים ולעשירים ויכולין לעמוד בו למה לא פשט, ונראה דדוקא בדבר איסור והיתר כגון י"ח דבר אין יכולין לבטל אם פשט אבל מילתא דממונא כגון פרוזבול וכיוצא בו גדול יכול לבטל ולא קטן, ועוד י"ל דדוקא בי"ח דבר הוא דאין יכול לבטל כדמפרש טעמא בירושלמי משום שעמדו להם בנפשותם דאמרינן התם תנא ר' יהושע מתלמידי ב"ש עמדו להם למטה והיו הורגין מתלמידי ב"ה אבל בכל שאר דבר גדול יכול לבטל ולא קטן
תוספות מסכת עבודה זרה דף לו עמוד א
והתנן אין ב"ד יכול כו' - תימה בפרק השולח (גיטין לו: ושם ד"ה אלא) גבי פרוזבול דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חיילי אבטליניה ומסיק אי איישר חיילי יותר מהלל והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול אין יכול לבטלו ואם לא פשטה א"כ למה לי איישר חיילי הרי ר' יהודה נשיאה התיר שמן אע"פ שהיה קטן מאותו טעם דלא פשט איסורו וי"ל דהכא נמי מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה ג"כ טעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד אבל פרוזבול נהי דלא פשט מ"מ רוב הצבור יכולין לעמוד בו מ"מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט ודקשיא לך אפי' גדול היאך יכול לבטל ודאי בי"ח דבר דוקא אמר באם יבא אליהו ויאמר אין שומעין וכמו שמפורש בירושלמי הטעם מפני שעמדה להם בנפשותיהם כך דקדק הרב רבי אלחנן מתוך גירסת הספרים שמצא בספרים ישנים דקאמר האמר רב משרשיא מה טעם כו' משמע שמשם מתחיל התירוץ וה"פ דשמעתין ור' יהודה נשיאה היכי אלים למישרי כו' והתנן אין בית דין כו' ועוד אפילו הוא גדול אינו יכול לבטל בי"ח דבר ולא הוצרך לפרש הטעם כי פשוט הוא ומשני האמר רב משרשיא מה טעם לפי שפשט ולפיכך ב"ד גדול נמי אינו יכול לבטל ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דאין גוזרין כו' ולפיכך הותר אף בב"ד קטן אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב"ד גדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואע"פ שפשט והילך הירושלמי דפרק קמא דשבת א"ר בון אמר רב יהודה בשם שמואל ל"ש אלא חוץ לי"ח דבר אבל בי"ח דבר אפילו גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם פירוש ממה שנעצו חרב בבית המדרש.
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ב-ג
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם…. במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.
השגת הראב”ד על הרמב”ם הל’ ממרים ב:ב
ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז.
יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.+
משנת יעב״ץ לרב יעקב בצלאל זולטי (1920-1982) - חושן משפט סימן ו
ונראה בדעת הרמב״ם כיון דיסוד הדין של תקנות וגזירות בי״ד הגדול הוא היינו נעשה חלות דין של תורה שבעל פה, והן קיימות ונוהגות משום שבי״ד הראשונים תיקנות לכל הדורות, וא״כ גם שבטל הטעם לא בטלה התקנה והגזירה מאליה, כיון שנעשה חלות דין של תורה שבעל פה ותורה קיימת לעולם, ולפי זה נמצא דאם בי״ד אחר בא לבטל דברים הראשונים הרי הוא בא לעקור את עצם התקנה ואת עצם הגזירה כמו בלא בטל הטעם, ולכן אינו יכול לבטל את דברי הראשונים עד ישיהיה גדול מהם בחכמה ובמנין, אמנם הראב״ד סובר דעל תקנות וגזירות בי״ד הגדול אין חלות של דין תורה שבעל פה אלא שיש בהן רק מצוה לשמוע לקול בי״ד הגדול לכל אשר ירוך….דהא דאין בי״ד יכול לבטל דברי בי״ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, והא דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, דשני דינים מיוחדים הם. והיינו דאין בי״ד יכול לבטל דברי בי״ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין, נאמר כשהגזירה והתקנה קיימת כגון שלא בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, אלא שבי״ד השני חולק על עצם התקנה והגזירה, בזה אמרינן שאין בי״ד השני יכול לבטל את דברי בי״ד חבירו עד שיהי גדול מהראשונים בחכמה ובמנין. אבל כשבטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, א״כ אין בי״ד השני צריך לבטל את דברי הראשונים, כיון שהגזירה והתקנה כבר בטלה מאליה לדעת רש״י והראב״ד הנ״ל, אלא דיש דין מיוחד בהנהגת איסור והיתר דכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, דכיון דעד עכשיו נהגו באיסור אין להתיר את האיסור עד מנין של בי״ד יתיר את האיסור.
בטל הגזרה בלי מנין אחר
תפארת ישראל - בועז מסכת עדויות פרק א
(א) ובמגילת סתרים שלי כתבתי שיש בזה ג' חילוקים (א) כל דבר שידוע שהוא מותר מן התורה, ואפ"ה אסורוה משום סיג שלא יבוא לאיסור דאורייתא. כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב, משום סיג שלא יבואו להתיר גם בשר בהמה בחלב. וכ"כ סתם יינם, שנאסר משום סיג בנותיהן. וכ"כ אסרו לעשות מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה, לסיג שיתבטל מלעשות הפסח, והאידנא ליכא פסח [מג"א תס"ח] וכ"כ יו"ט שני [ביצה ד"ד ב'] אע"ג דהאידנא בקאינן בקביע דירחא, ורחוק הדבר שישכח כל הדור הקביעות, אפ"ה מדנאסר משום סיג שלא יבואו לאיסור דאורייתא כשישכחו הקביעות, להכי בכל כה"ג אפילו הב"ד האחרון גדול מהראשון אינן יכולים לבטל תקנת הראשונים [רמב"ם פ"ב מממרים]. (ב) כל דבר שתיקנו הב"ד תקנה. כגון שתקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע"ש ממש לירושלים [כביצה ד"ה א']. וכ"כ הלל שתיקן פרוזבל [גיטין דל"ו ב']. וכ"כ מה שתיקנו ב"ש וב"ה שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך [מ"ק ד"ג ב']. בכל כה"ג דוקא כשהב"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במניין חכמי הדור, יכולים לבטל תקנת הראשונים. (ג) אולם כל שנאסר רק מטעם חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת, ציצית בטלית פשתן, מחשש שיתכסה בה בלילה [מנחות ד"מ ע"ב], והאידנא ליכא תכלת. וכ"כ אסרו משקין מגולין, מחשש ששתה מהן נחש [ע"ז ד"ל] והאידנא אין נחשים מצויין [כי"ד קט"ז]. וכ"כ אסרו משי עם צמר. מחשש שיתחלף לו משי בפשתן [כלאים פ"ט מ"ב], והאידנא הכל בקיאין במשי [כי"ד תצ"ח]. וכ"כ אין מספקין ואין מרקדין בשבת ויו"ט מחשש שמא יתקן כלי שיר [ביצה דל"ו ב'], והאידנא אין בקיאין בכלי שיר [א"ח של"ט ס"ג]. בכל כה"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו ב"ד קטן יכול לבטל דברי ב"ד הגדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא, סיג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג. ויו"ט שני שחשבנוהו בכלל סיג, אע"ג דאם גם ישכחו הקביעות לא יעברו עכ"פ במזיד. אפ"ה לא דמי לכסות לילה ומשי הנ"ל, דהנך היינו שידמה בעיניו להיתר גמור ויעבור בשוגג. משא"כ יו"ט שני חיישינן שכשישכח סוד העיבור וידע שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואעפ"כ יעשה מלאכה. וחלב של עכו"ם אף שג"כ לא נאסר רק מטעם חשש חלב טמא, והאידנא אין חלב טמא מצוי [כי"ד קט"ו]. צ"ל דהתם ר"ל דאינו מצוי כל כך למחשב מחצה על מחצה ככל ספק השקול, אבל עכ"פ מחשב מיעוט המצוי טפי מנחשים בזה"ז וכדומה. וכן שמעתי שרגילין לעשות כן לחזירה שמתו ילדיה [ועי' רמג"א תר"ץ סקכ"ב
רדב"ז הלכות ממרים פרק ב
היה גדול בחכמה וכו'. הקשה הראב"ד ז"ל עיטור שוקי ירושלים קשיא עליה שהראשונים תקנוהו וכו'. ואם על המשנה שבפ' ר' ישמעאל במנחות הוא אומר כאשר כתב בעל מגדל עוז לא ידעתי מקום לקושיא דהתם לא היתה תקנת חכמים אלא הם מעצמן היו עושין שאם היתה תקנת חכמים לא היה אומר ר"מ שלא ברצון חכמים ונהי דהלכה כר' יהודה דאמר ברצון חכמים מ"מ לא אמר שהיא תקנת חכמים והכי משמע ממתני' דתנן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהוא מלא קמח קלי ותו מה תקנה שייך הכא אדרבה קלקול איכא שמא יבא לאכול ממנו קודם הקרבת העומר ותו דריב"ז לא תיקן כלום דמן התורה יום הנף כולו אסור אלא דרש ותיקן כדאיתא בגמ' הכא ובר"ה פ' יו"ט ותו דריב"ז מחמיר הוא דבזמן הבית היה מותר החדש אחר הקרבת העומר והוא תיקן שיום הנף כולו אסור ולא שייך בטול דברי הראשונים בזמן שבא להוסיף על האיסור ותו דלא אמרינן אע"פ שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה אלא היכא דתקנו סתם אבל אם תלוי תקנתם בהדיא משום דבר פלוני אם נתבטל הדבר ההוא נתבטלה התקנה והכא העומר תלוי במקדש וכיון שחרב הבית בטל העומר והתקנה שעשו בשבילו וכ"ש שלא היתה שם תקנה כאשר כתבתי ולפיכך אם על משנה זו אמרה לאידעתי טעם לקושייתו ולכך צריך לי תלמוד
חכמה ובמנין
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק א
ה] כונת הלכה זו שאם היה בית דין שכבר עשה כדעת יחיד לא יוכל בית דין אחר לחלוק עליו בכך ולפסוק את הדין כדעת המרובים, אלא אם כן היה מנינו יותר מבית דין הקודם שעשה כדעת אותו היחיד ויותר חכם ממנו, כלומר שהיא ראש ישיבת זה הבית דין חכם יותר מן הקודם.
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב, הל’ב
והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו
ר' עובדיה מברטנורא מסכת עדויות פרק א, משנה ה
אין בית דין - אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי ב"ד הראשון שעשה כדברי היחיד, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה, היינו שראש הישיבה של ב"ד האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון. ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון:
תוספות יום טוב מסכת עדויות פרק א
שאין ב"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה - פירש הר"ב אין ב"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן ([ברכות דף כ']) רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ"מ פ"ב מהל' ממרים:
ובמנין - פירש הר"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר [הלכה ב']. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. ע"כ. והראב"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ובמשנה ז' פ"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש"י גם שניהם:
היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין וכו' - להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני
תפארת ישראל - יכין מסכת עדויות פרק א
לא) גדול ממנו בחכמה. שיהיה ראש ב"ד האחרון מופלג בחכמה יותר מהקדום:
לב) ובמנין. שיהיה מניין התלמידים של ב"ד האחרון והם חכמי הדור. מרובים משל ב"ד הקדום. וי"א דר"ל במניין השנים. ר"ל שיהיה ראש ב"ד האחרון זקן מהראשון:
אל השופט אשר יהיה בימים ההם
רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה א
[א] בית דין הגדול שדרשו וכו'. למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב"ד פסק כדעת היחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:
דוגמאות
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קד
בדבר ענין החפצים להנהיג איזה סדר ושמחה בבנות כשנעשו בנות מצוה, הנה אין לעשות זה בבית הכנסת בשום אופן אף לא בלילה, כי בבית הכנסת אינו מקום לעשות דברי הרשות אף בנבנו על תנאי, והצערעמאניע /טקס/ של בת מצוה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת. וכ"ש בזה שהמקור בא מהרעפארמער וקאנסערוואטיווער /מהרפורמים וקונסרוטיבים/ורק אם רוצה האב לעשות איזה שמחה בביתו רשאי אבל אין זה שום ענין וסמך להחשיב זה דבר מצוה וסעודת מצוה, כי הוא רק כשמחה של יום הולדת בעלמא. ואי איישר חילי הייתי מבטל במדינתנו גם סדר הבר מצוה של הבנים שכידוע לא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות ואף לא את הבר מצוה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים. עכ"פ מה שכבר הונהג בפה וגם בא זה ממקור מצוה קשה לבטל, אבל לחדש זה בבנות שהוא בלא מקור מצוה כלל, אף בבית ודאי הי' יותר טוב למנוע אף שליכא איסור, אבל לעשות בביהכ"נ אף בלילה בשעה שאין מתפללין אסור. ובדבר הכלי החדשה לרחץ את הכלים שנקרא בשם דיש וואשער /מכונה לשטיפת כלים/ אם יכולין לרחוץ שם כלי בשר וכלי חלב זה אחר זה. הנה צריך שמה שבתוכו שהוא על מה שמניחין הכלים, שיהיה לכלי בשר אחרים ולכלי חלב אחרים, ועצם הדיש וואשער שמשימין בתוכו הדבר שמניחין עליו הכלים שהוא רק הדפנות שסביבותם יכולין להשתמש בו לשניהם בזה אחר זה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין
ערוך השולחן אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תיז:ט
בתשרי לא נהגו לברך החדש בשבת שלפניו והרמז לזה בכסא ליום חגנו ועוד דאיך נזכיר בו ר"ח תשרי ביום פלוני ולא נזכיר ראש השנה ואם נזכיר ר"ח וראש השנה ביום פלוני יהיה שינוי מכל שבת המברכים ועוד דלא נקרא ר"ח זה בשם ר"ח כלל אלא בשם ראש השנה ובשנות העיבורים אומרים על אדר ראשון ר"ח אדר ראשון ועל השני אדר שני ונהגו לומר מי שעשה נסים ויחדשהו ואין זה תפלה בשבת אלא לסימן טוב ותקות הגאולה דכשם שהחדש מתחדש כמו כן יתחדשו ישראל אך מה שאומרים היהי רצון מקודם תמיהני היאך מותר להתפלל בשבת תפלה חדשה מה שאינה בטופס ברכות אלא תפלה בפ"ע ומבקשים על פרנסה ושארי צרכים ואיך מותר בשבת ותפלה זו הוא תפלת רב בכל השנה בברכות [ט"ז:] והתחלתה שתתן לנו חיים ארוכים ובכאן הוסיפו בתחלתו שתחדש עלינו החדש הזה לטובה ולברכה ולכן יש בסידורים בסופו בזכות תפלת רב אבל זהו דברי בורות מה שייך בזכות תפלת רב ונראה שהמדפיסים טעו בזה שהמציין ציין שזהו תפלת רב ולא ידענו הכוונה והוסיפו תיבת בזכות אבל מ"מ מי התיר לנו לקבוע תפלה חדשה בשבת ואי איישר חילי אבטלינה אך קשה לשנות המנהג וצע"ג
Summary:
The משנה states that the words of an earlier בית דין cannot be nullified by a later ב”ד unless the later בית דין outranks the earlier ב”ד in both חכמה and מנין. While the משנה doesn’t provide any qualifications to this rule, the גמ’ עבודה זרה clearly states that there are certain types of תקנות which are even beyond the power of a superior בית דין to nullify. In contrast, in addressing a situation where the reason for a גזרה no longer applies, the גמרא in ביצה seems to suggest that any בית דין can overule the decisions of an earlier בית דין.
תוספות seem to provide the narrowest interpretation of the גמרא in עבודה זרה, holding that the only תקנות which are irrevocable are the י”ח דבר, while the ראב”ד maintains the other extreme, that every תקנה which is פשט בישראל is forever permanent. The רמב”ם takes a middle position that any תקנה, גזרה או מנהג can be undone by a future (and more powerful) ב”ד unless the earlier decree was enacted as a סיג and is פשט among כלל ישראל, in which case the decree becomes irrevocable.
With respect to understanding the גמרא in ביצה, the ראב״ד offers the most expansive view, suggesting that once the reason no longer applies, the principal דבר שבמנין is applicable and any ב״ד can overrule the acts of an earlier בית דין. However, the רמב”ם states that even if the reason for the original decree is no longer applicable, a later ב”ד may not nullify the ruling of the earlier ב”ד (unless they outrank them). The משנת יעב״ץ offers an explanation for the מחלוקת.
The תפארת ישראל proposes that where the initial תקנה was designed to prevent an איסור במזיד (e.g. סתם יינם and חתנות), the reason disappearing would not be grounds for anulling the earlier תקנה. However, where the initial תקנה was designed to prevent an איסור בשוגג (e.g. dancing on שבת and תיקון כלי), if the reason no longer applies, the גזרה no longer applies. The רדב״ז suggests that where the reason was built into the original decree, the תקנה can be eliminated as well, even without a מנין אחר.
The term חכמה is understood by the רמב”ם, רע”ב, ותפארת ישראל to mean the ראש ישיבה of the second ב”ד outranks the earlier ראש ישיבה in חכמה. The term מנין is understood by the רמב”ם to mean the number of the חכמי הדור that endorse this ב”ד; the רע”ב inteprets this to reference the number of תלמידים in the ישיבה while the תפארת ישראל suggests מנין means the age of the ראש ישיבה.
The רמב”ם is מחדש that the entire משנה does not apply when the earlier ב”ד’s ruling was reached through the מדות שהתורה נדרשת. The כסף משנה says that the רמב”ם deduced this based on the observation that later תנאים routinely argue with earlier תנאים, etc. He further notes that technically, even ראשונים could argue on חז”ל, however, the later authorities were קימו וקיבלו on themselves not to be חולק on חז”ל.
The statements of ר’ משה and the ערוך השלחן illustrate how the binding nature of earlier rulings extend as far as מנהגים such as בר מצוה ceremonies and additions to the davening.
