תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נד עמוד א
אמר רב חזרנו על כל צדדים של ר"מ, ולא מצינו הקדש בשוגג אין מתחלל, במזיד מתחלל, ומשנתינו - בכתנות כהונה שלא בלו, הואיל וניתנו ליהנות בהן, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת
רש"י מסכת קידושין דף נד עמוד א
בכתנות כהונה שלא בלו - וראויין לעבודה וכל זמן שראויין לעבודה אין מעילה בשגגתן שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין.
שיטת הרמב”ם
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יא
בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז.
בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף נד עמוד א
כל שיש בו צד היתר אין בו מעילה אף במי שלא הותר בו הואיל והותר לקצת בני אדם כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם אפילו אכל מהם זר בשוגג אין בו קרבן מעילה ומעתה כתנות כהנה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים ויצאו לחולין שהרי מכיון שבלו אין בהם היתר לשום אדם אבל אותם שלא בלו אין מועלין בהם שהרי ניתנו ליהנות בהם אף שלא לשעת עבודה שלא נתנה תורה למלאכי השרת להפשיטם לשעתם תכף לגמר עבודה שעל כל פנים צריכים הם לשהייה מועטת ומתוך כך הותרו אף שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא כלאים
חידושי הריטב"א מסכת יומא דף סט עמוד א
ויש תמהין מאי שנא דלגבי כלאים פשיטא לן דלא אישתרי בבגדי כהונה אחר עבודה ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, ואילו לענין מעילה מספקא לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה, דהא לענין איסור כלאים נמי איכא למימר לא נתנה תורה למלאכי השרת, וכי תימא דלגבי מעילה לב ב"ד מתנה עליהם שלא יהיו קדושין למעול בהם, היאך אפשר לומר שיהו קדושין לחצאין דהא ע"כ בגדי קדש הם, וי"ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה' נינהו כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
שו"ת בית הלוי חלק א סימן א
הרמב"ם כתב בסוף הלכות כלאים וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין משום האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית והראב"ד שם חלק עליו וס"ל דגם שלא לעבודה שרי. וראייתו מהא דתניא ביומא דף ס"ט בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן... וע"כ הנראה לי ברור דודאי גם הראב"ד מודה דהוי בגדר דיחוי והא דמתיר בבגדי כהונה אפי' שלא לעבודה הוא מטעם אחר דכיון דבשעת עבודה מוכרח ללובשן והא' לא ניתנה תורה למלאכי השרת לפשוט וללבוש תדיר רק בזמן עבודה דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם לכן ולאחר העבודה וידעינן מזה דע"כ התורה התירה לו ללבוש הבגדים כל היום ביום עבודתו רק זהו דוקא בזמן הראוי לעבודה אבל בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל וכגון בלילה גם הוא מודה דאסור דהוי כמו בחוץ לעזרה דכ"ע מודה דאיכא איסור כלאים
שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן ל
ונ"ל דלק"מ דכבר העתיק הרא"ש שם מדברי התוס' דה"ט דהותר כלאים בבגדי כהונה לגמרי משום דלא ניתנה תור' למלאכי השרת דכשיגמור עבודתו יפשטם מיד ולא ישהה עליו כלל הילכך כשהתירה התורה לבישה לגמרי התירה אפי' שלא בשעת עבודה
שיטת התוספות
תוספות מסכת קידושין דף סו עמוד א
הקם להם בציץ שבין עיניך - פירש בקונטרס ואע"ג דלאו שעת עבודה היא הא אמרינן לעיל (דף נד.) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע בשלא לצורך אסירא ומפרש רבינו תם דדוקא ציץ משום דכתיב בו (שמות כח) והיה על מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת עבודה אבל בשאר בגדים לא וינאי היה כהן מזרע בית חשמונאי.
המקנה קידושין דף נד עמוד א
ועוד י"ל הא דלא מוקי רב מתני' בשירי לישכה משום דלפי מאי דמשמע כפירש"י ד"ה ומתני' וכו' שלכך הוקדשו מתחלה ליהנותבהן שוגגין וכו'. משמע דס"ל לרש"י ז"ל שלא היו הכהנים רשאים ללבוש בגדי כהונה אלא בשעת עבודה ממש ולא הותרו להם[אח"כ], אלא שאם שגגו ולבשו אפי' שלא בשעת עבודה אין חייבין עליהם קרבן מעילה, וכ"כ התוס' ביומא דף ס"ט בד"ה בגדי כהונה וכו' דמשמע הכי מסוגי' זו. ונראה דטעמם דאי הוי אמרינן דמאחר דלא ניתנה התורה למלאכי השרת הותרו להם ללבוש כליום עבודתו א"כ מ"ט דר"מ הכא דאמר במזיד קידש כיון שניתנו להנות לכתחילה אין לחלק בין במזיד לשוגג, ולפ"ז י"ל דשיריהלישכה עדיפא טפי שהותרו ליהנות מחומת העיר אפי' לכתחילה כדמשמע מלשון רש"י ז"ל בד"ה והא חומת העיר וכו' אלא ע"כאע"פ שהותרה הנאת החומה וכו'. משמע דמותר לכתחילה דבשוגג לא שייך לשון הותרה
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כה עמוד ב
מים צלולין - ישב בהן עד צוארו וקורא; ויש אומרים: עוכרן ברגלו, ותנא קמא - והרי לבו רואה את הערוה! - קסבר: לבו רואה את הערוה - מותר. והרי עקבו רואה את הערוה! - קסבר: עקבו רואה את הערוה - מותר. אתמר: עקבו רואה את הערוה - מותר. נוגע, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע - דברי הכל אסור; רואה, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע - אסור, רואה - מותר.
רש"י מסכת ברכות דף כה עמוד ב
והרי לבו רואה את הערוה - קא סלקא דעתך כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה, [ורואה] אותו בשעה שקורא בתורה, קרינן ביה ולא יראה בך ערות דבר.
לא נתנה תורה למלאכי השרת - שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף ל עמוד א
אמר רב פפא: צואה במקומה - אסור לקרות קריאת שמע. היכי דמי? אי דנראית - פשיטא, אי דלא נראית - לא ניתנה תורה למלאכי השרת! - לא צריכא, דיושב - ונראית, עומד - ואינה נראית
ר”ן מסכת ביצה דף ט: בדפי הרי”ף
לפיכך נראה לי ברור דודאי רבויי שעורא בשבת מדאורייתא מיתסר ואפילו הכי לא דמי רבויי בשיעורא ביו”ט לרבויי שיעורא בשבת שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכת איסור אף תוספתו כמוהו ומיתסר מדאורייתא אבל יו”ט שאוכל נפש הותר בה דאפילו אפשר מעיו”ט שרי כל שהו מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו ועוד שנראה להם לחכמים שכיון שאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש לא הוצרכה לשקול ולדקדק שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד ומשום הכי רבויי בשיעורא כל היכא דלא מפיש בטרחא שרי אבל בשבת שהעיקר אסור אף תוספתו כמוהו מדאורייתא ולא ניתן לידחות אצל חולה
חתם סופר מסכת גיטין דף ח עמוד ב
והנה כמה פוסקים חולקים וס"ל גם פ"נ בשבת הותרה והוא דעת מהר"מ מר"ב הובא ברא"ש פ' יה"כע"כ צ"ל תי' שני של הר"ן שם כיון דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש וגם לא ניתנה תורה למלאכי השרת לצמצם שלא ירבהבשיעור אכילתו ע"כ התירה תורה ריבוי שיעורין ביו"ט.
ערוך השולחן אורח חיים סימן תלד
ודע דזה שכתבנו בטעם הביטול שאחר הבדיקה הוא כדי שלא יעבור בבל יראה אם ישאר איזה חמץ כן כתב הטור וז"ל ואחרהבדיקה יבטלנו וכו' דהשתא אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו וכו' עכ"ל אבל אינו מובן דאיך יעבור בבל יראהאחר שבדק כל מה שבכחו והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואנוס גמור הוא
ערוך השולחן אורח חיים סימן רעג
וכתב רבינו הרמ"א בסעי' ג' דצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שהיה בדעתו לאכול שם מיד …. ויראה לי דלאלתר אין הכוונה תיכף ממש בלי הפסק רגע אלא כלומר שלא ימשוך זמן רב ולשון לאלתר אינו ממש כמבואר בגיטין [כ"ז:] שיש איזה זמן לא מרובה ע"ש וכמ"ש בסעי' א' וראיהברורה לזה דהא נתבאר דכשיקדש בבית על מנת לאכול בעלייה הוי במקום סעודה והרי צריך לזה איזה זמן קצר לעלות להעלייהאלא וודאי דאין הכוונה לאלתר ממש ולא ניתנה תורה למלאכי השרת וע"פ רוב אחר
הקידוש מחליפין הבגדים אלא הכוונה שלאישהה זמן מרובה
Summary: The גמרא rules that the בגדי כהונה are ניתנו ליהנות בהן because לא ניתנה תורה למלאכי השרת. Explains רש”י, the כהנים are not capable of removing their priestly garments כהרף עין, accordingly, without such an exception they would be in violation of מעילה, upon completing the עבודה. The רמב”ם rules that this exception/leniency extends to the entire day of the עבודה. This view is supported by the מאירי. The בית הלוי explains that this leniency (according to the רמב”ם) functions through הותרה (as opposed to דחויה, which would apply for the אבנט which is כלאים). However, תוספות assume that the כהנים must remove the בגדי כהונה as soon as physically possible after completing the עבודה [seemingly of the position that מעילה is simply דחויה but not הותרה]. The opinion of רש”י in this regard is unclear (see תוספות and the ספר המקנה in this regard).
Based on this principle, the גמרא in ברכות cites the position of רבא that it is inconceivable that the תורה’s prohibition of לא יראה בך ערות דבר could encompass a case where one’s heel sees one’s ערוה. As רש”י explains, the תורה was given to mortals who have a physical body, accordingly, such a prohibition is inconceivable (interestingly, אביי finds it quite conceivable). A separate גמרא in ברכות cites the position of ר’ פפא that it would be inconceivable that צואה which is not visible could be אסור based on this principle.
The חתם סופר in explaining the ר”ן rules that the reason the תורה allowed for מרבה בשיעורים on יו”ט is because of לא ניתנה and the תורה wouldn’t expect one to properly calculate the exact amount needed for one’s אכילה. The ערוך השלחן has certain novel applications of this concept as well.
[Editor’s Note: Though this principle is halakhic in nature, the philosophical implications are quite interesting, as this concept highlights that the מצוות were given in a manner to be achievable by human beings and were not structured to be beyond our physical abilities - לא בשמים היא ולא מעבר לים היא.]
