ברכות תפילין ובשכמל"ו - Reciting "Baruch Sheim" After Putting on Tefillin

הקדמה - כמה ברכות מברכין על התפילין

סוגיית הגמרא
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לה - לואמר שמואל: תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: משעת הנחה ועד שעת קשירה אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה, חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח מברך אחת, סח, מברך שתים. תנא: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה

מנהג הספרדים
רש"י שם
לא סח - אין מברך אלא על של יד בלבדרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכות ד, התפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין, וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד
הלכות קטנות לרי"ף (מנחות) - הלכות תפילין דף ח עמוד אאביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה: אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך שח אין לא שח לא והאמר רב חייא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על של ראש הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים וכן הלכתא [וה"נ אשכחן בירושלמי כשהוא לובשן מברך אקב"ו להניח תפילין וש"מ דאינו מברך על שתיהן אלא א' וה"נ כתב רב האי גאון וה"נ כתב רב אחא משבחא ז"ל] וחזינא בהלכות גדולות בהא מילתא טעותא והלכתא כדכתבינן דלא מברך שתים אלא היכא דשח אבל לא שח אינו מברך אלא אחת
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קנו
ואפילו תפילין של ראש ושל יד שהן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו כיון שאפשר לכלול שתיהן בברכה אחת אף על פי שמניח את של יד ואחר כך מניח את של ראש הסכימו קצת הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל מהם שאין מברך על שתיהן אלא ברכה אחת
ביאור הגר"א אורח חיים סימן כה
וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א ומשני' גמ' שם
תוספתא מסכת ברכות פרק ו הלכה י
העושה לולב לעצמו או' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כשהוא נוטלו או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה העושה ציצית לעצמו או' ברוך שהחיינו כשהוא מתעטף או' ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית וצריך לברך עליהן בכל יום העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהחיינו כשהוא מניחן ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום כולו
ספר האגור הלכות תפילין סימן לו
ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפ' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל אמר ר"ש תפילין אינון על מוחא לקביל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקביל שמור. ומה זכור ושמור בדבור אחת נאמר אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בין דא לדא בשהיה בעלמא כמה דאקמוה. ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה ומ"מ העולם נוהגין לברך שתים
בית יוסף אורח חיים סימן כה ס"ק ו
והאגור כתב וזה לשונו ואני המחבר....ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומשום הכי אין להפסיק ביניהם....וכתב הר"ן בסוף ראש השנה (יא. ד"ה שאלו) בשם הרז"ה (המאור יב. סוד"ה ואני אומר) דהיינו טעמא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו משום דאע"ג ששתי מצות הן כיון דכתיב (שמות יג ט) בתפילין של יד ושל ראש והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכת תפילה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצות זו לזו עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה ז"ל מסכימים בכך וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד
הגהות והערות על הבית יוסף ס"ק יב
לפנינו בזהר ליתא ועיין בתקוני זוהר תפילין דרישא לקבל זכור תפילין דיד לקבל שמור
תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נז עמוד אאתמר הרוצה להחכים ידרים ופתורא דשבת צריך למהוי לשמאלא ועלה אתמר הרוצה להעשיר יצפין מטה בין צפון לדרום ושבת איהו אות ברית מילה אות דתפלין מאן דמחלל דא כאלו מחלל דא תפלין דרישא לקבל זכור תפלין דיד לקבל שמור מה רשות הרבים איהו חלול שבת אוף הכי אות ברית חלול דיליה

מנהג האשכנזים
תוספות מסכת מנחות דף לו עמוד אלא סח מברך אחת סח מברך שתים - פירש בקונטרס לא סח מברך אחת בין של יד בין של ראש סח מברך שתים להניח תפילין בשל יד ועל מצות תפילין בשל ראש ור"ת פירש לא סח מברך אחת לשל ראש מברך על מצות תפילין שזו היא ברכתו סח מברך ב' לשל ראש להניח ועל מצות וכן [כתב] בשימושא רבא דתפילין, מ"ר
פסקי הרא"ש מסכת מנחות דף ח עמוד א בדפי הרי"ף
לא סח מברך אחת - ורבנו תם מפרש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ...וכן מסתבר דאם נתקן ברכת על מצות על של ראש כשהוא מניחן לבדו בלא של יד למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניחן עם של יד ואם תאמר ברכת להניח שבירך על של יד פוטרת נמי של ראש אם כן יברך נמי להניח כשהוא מניח של ראש לבדו ולמה תקנו ברכה אחרת אלא מסתבר שעיקר תיקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתן תקנו לברך להניח וקאי המי על של ראש וכשמניח של ראש מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים
טור אורח חיים סימן כהויניח של יד תחלה ויברך אקב"ו להניח תפילין ואח"כ של ראש ויברך אקב"ו על מצות תפילין אע"פ שרב אלפס פסק שאין לברך על שתיהן אלא ברכה אחת שהיא להניח אא"כ יפסיק ביניהן בדיבור שאז מברך על של ראש על מצות תפילין וכ"כ רש"י והרבה מהמחברים. וא"א ז"ל הסכים שיש לברך שתי ברכות אף בלא הפסק ואם הפסיק בדבור חוזר ומברך על של ראש להניח וגם על מצות תפילין
גליון הש"ס מנחות דף לו עמוד א
תוס ד"ה לא כו' ור"ת פי וכו' -הראה לי חכם אחד שכן מפורש בהדיא במדרש תנחומא בפרשת בא
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בא סימן ידומצוה להניח תפלין של יד תחילה ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין, וחוזר ונותן של ראש ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפלין, ואם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה
אשל אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י
ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחבירו דבסי' רט"ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה וזה ספק הוא

אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף ה
ויניח של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים, וכןפשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות

המנהג לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

דרכי משה אורח חיים סימן כה ס"ק ה
ומנהגינו לברך שתי ברכות כהסכמת הר"ם והרא"ש והר"ן דהוו בתראי והסכימי לדעת רוב הגאונים לברך שתי ברכות ואין לשנות ומכל מקום טוב לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדברי ר"י בן חביב ואין זה נקרא מביא לידי ברכה לבטלה מאחר שנראה שהלכה לברך שתי ברכות ולא אמרינן בשכמל"ו רק לרווחא דמילתא כן נראה
בית יוסף אורח חיים סימן כה ס"ק ווהרב מהר"י ן' חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף ה
ויניח של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים, וכןפשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
מגן אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י
בשכמל"ו - משום ספק ברכות לבטלה כמ"ש סי רו
שלחן ערוך אורח חיים סימן רו סעיף ו
נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון...צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה י
אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך, נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה
אשל אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י
בשכמל"ו יאמר אחר שמניח של ראש דאל"כ הוי הפסק
אליה רבה אורח חיים סימן כה ס"ק יוטוב לומר תמיד כו' והלבוש שהשמיטו נראה דכתב בית יוסף אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ע"כ ואף שכתב ל"ח דרמ"א לא חש לדברי ב"י דכיון שאנו נוהגין לברך שניהם טוב לומר לרווחא דמלתא בשכמל"ו לא שמכניסין עצמינו בספק ברכה כלל וכ"כ מי"ט בשם דרשות מהר"ש דאין אנו מסופקין פשיטא לן כרבינו תם מ"מ נראה דס"ל ללבוש דאין לומר בשכמל"ו כי היכא דלא תיפק מינה חורבא ויטעו במילתא אחריתא בספק ברכה שיברך על סמך שיאמר בשכמל"ו מיהו העולם נוהגין כהרמא

שיטת הערוך השלחן
ערוך השולחן אורח חיים סימן כה סעיף יא, יב, יג
וכתב רבינו הרמ"א שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שני ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה בשכמל"ו עכ"ל משום חשש ספק ברכה לבטלה כמ"ש בסי' ר"ו דכשהוציא שם שמים לבטלה יאמר בשכמל"ו ע"ש ואינו מובן כלל דממ"נ אם הדבר מרופה בידינו דלכן יאמר בשכמל"ו למה לנו לברך שתים נברך אחת כדין כל ספק ברכות ואם הדין ברור בידינו א"כ למה לנו לומר בשכמל"ו ובאמת הלבוש השמיט זה [וגם הב"ח פקפק בזה והמעי"ט כתב שהוא לרווחא דמילתא וצ"ע] ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו ולשנות המנהג א"א ולכן פסק כן ולפ"ז מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת ושמענו שאיזה גדולים היו מהדרים לענות אמן בין של יד לשל ראש והיו חושבים זה להפסק לענין לברך על של ראש לכל, ולענ"ד נראה דאמירת בשכמל"ו אינו מטעם ספק ברכה אלא מטעם אחר ואף שהפוסקים כתבו שהוא מטעם זה מ"מ המנהג נ"ל מטעם אחר דהנה כבר דקדקנו דאיך אפשר לברך שתי ברכות על דבר אחד וגם יש מי שהקשה על עיקר שיטת ר"ת שהרי שנינו בתוספתא דברכות פ"ו וכ"כ הרמב"ם בפ"א [הל' ט"ז] ממעשרות דאם מפריש תרומה ותרומת מעשר ומע"ש כאחת מברך ברכה אחת לכולן וא"כ איך יתקנו שני ברכות על שני התפלין [הגר"א סקי"ז ותירוצו של הארצה"ח תמוה ע"ש, ולכן נ"ל דברכת על מצות תפלין היא ברכת הודאה כמ"ש מקודם בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים לזה אנו מברכים ברכת הודאה להודות להש"י על הטוב הזה ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק שמע ישראל ולכן אנו אומרים בשכמל"ו כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו שמע ישראל כדאיתא בפסחים [נ"ו.] וראיה לזה מלשון תפלין עצמה שכתב הטור לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו וכו' עכ"ל וזהו פירושו דעל מצות תפלין כלומר על מה שהשי"ת התחבר אלינו אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה עב"י שהביא מזוהר פנחס אר"ש תפלין וכו' ברכה אחת לתרווייהו וכו' עכ"ל וכתב שי"ל דכוונתו דברכת להניח קאי אתרווייהו ולעולם צריך שתים ע"ש ולענ"ד ודאי כן הוא שהרי בתיקוני זוהר חדש [דפוס ווילנא ד' מ"ו:] אומר על קרא דאחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי וז"ל ובגין דמסיטרא דימינא ושמאלא שתים זו שמעתי [כצ"ל] צריך לברכא עלייהו תרין ברכאין חד להניח על של יד וחד על מצות על של ראש ואם סח בנתיים מברך על של ראש שתים אבל מסיטרא דעמודא דאמצעיתא איתמר אחת דיבר אלהים [כצ"ל] ולא צריך אלא ברכתא חדא וכו' עכ"ל ונראה דה"פ דמצד עצם הברכה על המצוה די באחת וזהו עמודא דאמצעיתא תפארת זו התורה כדאמרינן בברכות נ"ח. והתפארת זו מתן תורה ורק מימינא ושמאלא שהם חסד וגבורה צריך שני ברכות האחת גזירת מלך והוא גבורה והשנית הודאה על ההתקשרות והוא ימינא חסד ודו"ק

תשובות והנהגות חלק ק סימן ט
ברמ"א כתב...שטוב לומר בשכמל"ו...ונחלקו המפרשים...ונקטי דהוא לרווחא דמילתא, והנה הישוב דחוק דלא אשכחן בשום ספר ברכה שמברכין הברכה ולרווחא דמילתא אומרים בשכמל"ו...וצ"ב, אמנם בעצם הדין אם באמירת בשכמל"ו מתקן בדיעבד שאין הברכה לבטלה, הנה ברמב"ם פ'ד הלכות ברכות הלכה י, נראה שמתקן בזה, שכתב..."כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה", ומשמע שיש בזה תיקון שלא יחשב מוציא שם שמים לבטלה, אכן בנ"ד אכתי קשיא דכמו דבכל ספק ברכה אין מברכין עם בשכמל"ו, א"כ מאי שנא שבתפילין מברכים ואומרים בשכמל"ו. ונלע"ד דין חדש בזה דהנה ידוע שיטת הגר"א שתמיד כשמזכיר את השם....בק"ש חייב לכוין...היה הוה ויהיה אדון הכל...שלכן אומרים בשכמל"ו אחר פסוק ראשון דקריאת שמא...והנה בהנחת תפילין איתא בשו"ע שיכוין בהנחתם שיש בהם "יחוד שמו" והיינו לכוין על האמור בפרשת ק"ש, וע"כ בברכת התפילין או בהנחתם נאה לכוין ככונת הק"ש ככתיבתו וכקריאתו שהוא אדון הכל היה הוה ויהיה וזהו הטעם דטוב לומר אח"כ בשכמל"ו...דבעצם אמירת בשכמל"ו אחר ברכת התפילין הוא דבר שטוב גם לפוסקים שצריך לברך על תש"ר על מצות תפילין...ולפי זה יש מקום לומר בשכמל"ו גם להמברכין רק ברכה אחת רק נהגו לומר יהי רצון קודם וסומכין על כך

The custom to recite ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד after fastening the תפילין של ראש is first attributed to the מהר"י בן חביב from the 15th century. However, its origins are based on a major מחלוקת ראשונים regarding the understanding of the גמרא מנחות. The גמרא concludes that when one does not speak between the של יד and של ראש, one ברכה is recited, while when an interruption is made, two ברכות may be recited. The key question becomes, is one ברכה made in total, or is only one ברכה made on the של ראש, but yet another is still recited on the של יד. (According to this second approach, when one does interrupt, he would need to recited two ברכות on the של ראש.) The רמב"ם,רי"ף,רש"י,רשב"א all rule that only one ברכה is recited (when no הפסק is made), while ר"ת, ראש, טור all rule that a ברכה is recited on both the של יד and the של ראש. The גר"א brings support for the first position from the תוספתא, while ר' עקיבא איגר brings support for the second position from the מדרש תנחומא. The ספר האגור brings support for the חכמי ספרד from the זוהר which seems to explicitly rule accordingly. The בית יוסף, while he ultimately supports the חכמי ספרד, does not feel as compelled by the ruling of the זוהר. (Interestingly, the key parts of the זוהר which rule that only one ברכה is recited, is not present in our current text of the זוהר.) The מחבר rules according to the רש"י, while the רמ"א rules according to ר"ת.
Based on this major debate, the מהר"י בן חביב ruled, as quoted by the בית יוסף, that it is preferable to recite ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד after reciting the ברכה on the של ראש. (The location of this מהר"י בן חביב is somewhat mysterious, because the only known work of the מהר"י בן חביב was the עין יעקב, where this ruling is not existent.) The מהר"י, who seemed to be troubled that the זוהר indicated that only one ברכה must be recited, reasons that recited בשכמל"ו avoid a potential ברכה לבטלה. This is based on the דין quoted by the רמב"ם and מחבר, that when one recites an improper ברכה, it is appropriate to say בשכמל"ו. The בית יוסף is bothered by the broad application of this הלכה by the מהר"י, he doesn't seem to feel that reciting בשכמל"ו saves one from reciting a ברכה לבטלה. The ערוך השלחן and רב משה שטרנך raise this objection more explicitly. The דרכי משה support the מהר"י and seems to sidestep the issue of the בית יוסף by suggesting that, in essence the ruling is like ר"ת, and reciting בשכמל"ו is only "לרווחא דמילתא". The לבוש omits any mention of the מהר"י's custom. The רמ"א cites the מהר"י. The אשל אברהם actually goes as far to suggest that it may be a problem to answer אמן to the ברכה on the של ראש, because it may be a ברכה לבטלה.
The ערוך השלחן provides a completely novel understanding of the entire custom. He suggests that reciting בשכמל"ו is no related to ספק ברכות whatsoever. Rather, he suggests that the ברכה of על מצות תפילין is a ברכת הודאה and hence the בשכמל"ו is appropriate afterwards. רב משה שטרבך applies a similar reasoning.

פת ישראל בעשרת ימי תשובה - Pas Yisrael During Aseres Yemei Teshuva

הקדמה

שלחן ערוך יורה דעה סימן קיב סעיף א,ב

אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים משום חתנות (ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור)...יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק. (וי"א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם הגה: ט] ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי פלטר, אע"פשאין דרכו בכך. יא יא> וכן פלטר שעשאו לעצמו, מקרי בעל הבית (כך משמע בב"י).

ש"ך יורה דעה סימן קיב ס"ק ט

דאפילו כו' - וכתבו האחרונים והרב בת"ח ריש כלל ע"ה והב"ח שכן נתפשט המנהג מיהו כתב בת"ח שם בשם הפוסקים דבי' ימי התשובה יש ליזהר בפת של עובדי כוכבים וכן נתבאר בא"ח סימן תר"ב ס"ב ע"ש מיהו נראה דיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא ליקח פת של עובד כוכבים מן הפלטר היכא דיש פלטר ישראל אם לא שהפת עובד כוכבים יפה יותר דאז שרי

סוגיית הגמרא

תלמוד ירושלמי שבת פרק א הלכה ג

רבי חייא רובה מפקד לרב אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא מיכן היה ר' פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חט, יראת חטא לידי רוח הקודש, רוח הקודש לידי חסידות, חסידות לידי תחיית המתים, תחיית המתים לידי אליהו ז"ל

ראבי"ה ח"ב מסכת ראש השנה סימן תקכ"ט

גרסי' בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא רבה מפקיד לרב אין אתה יכול מיכיל כל שתא בטהרה אכיל ואין לו תהא אכיל שבעה יומין בש(ב)תא מיכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביא לידי נקיות נקיות מביא לידי טהרה וכו'. וקבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים

מקור של המנהג

רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד

ירושלמי: ר' חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב ראב"י העזרי ז"ל קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכפורים על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה בעשרת ימי התשובה נזהרין

טור אורח חיים סימן תרג

ירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב אבי"ה קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ע"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן וע"כ נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עו"ג בעשי"ת הוא נזהר

לקט יושר עמוד קלב ענין א - הנהגות רבי ישראל איסרלין ע"י תלמידו, רבי יוסף בן משה

וזכורני באושטריך נזהרים מלחם של גוים בי' ימי התשובה. וכן היה דורש הגאון זצ"ל, שמנהג טוב הוא. [וכן מצאתי בא"ח בסוף הלכות ר"ה סי' תר"ב]. סיימתי הלכות ר"ה ג' תמוז ביום ג' רכ"ט, יה"ר א"מ חדש עלינו שנה טובה

ספר המנהגים (טירנא) עשרת ימי תשובה, הגהות המנהגים עשרת ימי תשובה סעיף קלו

שבת שבין ראש השנה ליום הכפורים הוא שבת תשובה. ואין אומרין אבינו מלכינו. ובמגן אבות בדברו אומרין המלך הקדוש שאין כמוהו. יוצר: אשחר, ואופן: האזינו, זולת: אדעה. ומפטירין שובה ישראל...בכל י' ימי תשובה אין אוכלין פת של גוים אלא מכשירין תנורים בקיסם הגה"ה אבל מצוה מן המובחר לאכול פת שאפו היהודים ולא שהוכשר ע"י קיסם, כי מי שנזהר מפת של נכרי כל ימות השנה אין רשאי לאכול פת שהוכשר ע"י קיסם,. ירושלמי מאן דמצי למיכל חולין בטהרה בכולא שתא ליכול ואי לאו ליכול בהני ז' ימים שבין כסה לעשור, אבל פת של גויים דמשום איסור הוא אי נהג איסור בהני ימים בכולא שתא נמי לא ליכול, תשב"ץ. תשובה צדקה ותפלה שקולין זה כזה דכל אחד בגימ' קל"ו - צום ממון קול

תשב"ץ סימן קיז

ירושלמי גרסינן התם מאן דמצי למיכל חולין בטהרה בכולא שתא ליכול ואי לאו ליכול בהני עשרה ימים בין כסא לעשור. מכאן הוכיח רבינו אבי העזרי שאין לאכול פת של גוים בין כסא לעשור. והר' שמואל מבומבערג אמר דלאו דוקא חולין בטהרה דלית בה איסור אך טוב לטהר עצמו. אבל פת של גוים דמשום איסורא אי נהיג איסורא בהני י' ימים בכולא שתא נמי לא ליכול

בית יוסף אורח חיים סימן תרג

ירושלמי רבי חייא מפקיד לרב וכו'. בפרק קמא דשבת (ה"ג) גמרא לא יאכל הזב עם הזבה: ומ"ש בשם אבי העזרי עד סוף הסימן. הם דברי הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה (סו"ס יד) ודברי המרדכי בתחלתה ובתשב"ץ סי' (ק"פ) (קיז). וכתוב בתשב"ץ על דברי אבי"ה וה"ר שמואל מבונבערג אומר דלא דק דדוקא חולין בטהרה דלית בהו איסור טוב הוא לטהר עצמו אבל פת של גוים דמשום איסורא הוא אי נהוג בהני עשרה יומין בכוליה שתא נמי לא מצי אכיל ע"כ ואין זו טענה דכיון דאין איסורו ברור אלא תלוי במנהג מאחר שבשעה שהוא נזהר מלאכלו אין בדעתו ליזהר כי אם באותן הימים בלבד פשיטא שלא נאסר בשאר ימות השנה: בכאן נשלמה הלכות ראש השנה

שלחן ערוך סימן תרג סעיף א

אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. הגה: ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה; וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת - ד"ע ורבינו יונה ריש ברכות

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תר"ג

אף מי כו'. רא"ש סוף ר"ה ומרדכי וש"פ מירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול ז' יומי בשתא וכ' ראבי"ה קבלתי שאלו הן ז' ימי חול שבין ר"ה ליו"כ דבשבת וי"ט א"צ להזהיר ולמדו מזה לפת של עו"ג

באר היטב אורח חיים סימן תרג ס"ק א

עכו"ם - ואם אינו יכול לאפות בעצמו די בהשלכת קיסם...ונ"ל דמי שהולך שבדרך אין צריך להמתין רק כשיעור המפורש בי"ד ס"ס קי"ב, דלא קיבלו עלייהו להחמיר בעשרה ימים יותר משאר ימות השנה

משנה ברורה סימן תרג ס"ק א

בעשי"ת צריך ליזהר - היינו אפילו מפת פלטר של גוי ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופין בו העכו"ם שישליך ישראל בתוך התנור קיסם אחד ואפילו נפח ע"י מפוח או בפיו מהני כמ"ש ביו"ד סימן קי"ב ס"ט ומ"מ מי שהולך בדרך אם אין לפניו פת של ישראל עד יותר מארבעה מילין ממקום שהוא עומד בו ורוצה לאכול מותר לו לאכול פת פלטר של עכו"ם בעשי"ת כמו שמותר בשאר ימות השנה כמ"ש ביו"ד שם דלא קבילו עלייהו להחמיר ביו"ד ימים יותר ממי שנזהר כל השנה ואפ"ה מותר באופן זה

שו"ת נחלת שבעה (שמואל בן דוד משה, הלוי, 1625-1681) סימן עב

עוד בענין בישול ופת עכו"ם הנ"ל, ובדין ברכתו של הלטווערג ופאווידלא, ומשום הכי התרתי נמי עכשיו בעשרת ימי תשובה הגלוסקאות של נחתום שלא הוכשר התנור לאכלן על ידי בישול, מאחר ששנים אלו שנת ותל"ה כל הארץ (ר"ל שנת תל"ה תל"ו) שנים של בצורת, ואפילו בינונים וכל שכן עניים, המה בחוסר לחם, התרתי לאכול אותן על ידי בישול ... ואפילו שלא בשעת הדחק נראה לי להתיר מטעם שכתבתי, הואיל דחוזר להיות מבושלים, שתחלה שורין אותן במים ואחר כך מערבין אותן עם קמח לעשות מהם תבשיל או מבשלין אותם לבד בלא קמח רק כמו דייסא, אם כן האפייה של נחתום מאי אהני, שהרי כאילו חוזרין לסולת הואיל ונתבשל אחר כך ומ"מ בשאר השנים לא הייתי מתירו להדיא כי מהיות טוב אל תקרי רע, באשר נוכל להשיג גלוסקאות שהוכשר התנור, מחוייב להדר אחר פת כשר בימים האלו. ושעת הדחק שאני.

חכמת שלמה (לוריא שלמה בן יחיאל, מהרש"ל - 1510-1573) אורח חיים סימן תרג

ונשאלתי מחכם אחד שדברי הטור סותרים זא"ז דלקמן בהלכות יוה"כ כתב הטור בסי' תר"ו ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר את עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואף מטומאת מת והזות עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טומאה וטהרה ע"ש א"כ ס"ל להטור דל"ש בזה"ז חיוב לטהר עצמו ברגל ולמה בסימן זה לא השיג הטור ע"ז

ראוי שיתנהג בחומרות יותר מכל השנה

חיי אדם קמג סעיף א

ומצות עשה מן התורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב [ויקרא ט"ז ל'] לפני ה' תטהרו. ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקב"ה מתנהג בחסידות עם בריותיו. והאוכלים פת פלטר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים

לבוש אורח חיים סימן תרג

אפילו מי שלא נזהר מפת של גוים בשאר ימות השנה נוהגין להזהר בו בכל עשרת ימי תשובה...כדי להנהיג עצמו בטהרה באלו הימים ולזכור שהם משונים למעליותא יותר משאר ימות השנה ואם אינו יכול לאפות בעצמו, יכשיר את התנור שאופין הגוים, שישליך בו ישראל קיסם אחד כדי להעלות על לבבנו שאנו מובדלים מהם בקדושה ובטהרה ונעשה תשובה

קיצור שלחן ערוך סימן קל סעיף ב

ראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה כי גם אנו מבקשים מאת ה' יתברך שמו שיתנהג עמנו בחסידות והאוכל כל השנה פת פלטר לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל וכדומה לזה

ביצחק יקרא (הרב נבצל) אורח חיים סימן תרג

ליזהר - טוב להדר בשבת שובה בכל החמרות בהלכות שבת, דהיינו הספרדים יחמירו גם כדברי הרמ"א, והאשכנזים גם כחמרות השו"ע וכן חמרות נוספות שיש להן מקור בפוסקים

ערוך השלחן אורח חיים סימן תרג

ונראה לענ"ד דזה אינו אלא בדברים שאין בהם איסור מן הדין דבזה אינו אלא הידור בעלמא ונכון להדר זה בימים אלו אבל דברים שיש פוסקים לאיסור מן הדין אלא שנוהגים ע"פ דעת המתירין כמו חדש בחוץ לארץ או בשר בלא סירכה וכיוצא בזה א"א לנהוג כן בעשרת ימי תשובה דכיון שאין אוכלין בימים אלו הרי זה כקבלו עליהם דיעות האוסרים וא"כ איך יאכלו אח"כ

Summary: There is an איסור דרבנן to eat bread baked by an עכו"ם out of a concern for חתנות. The רמ"א provides an exception for professionally baked goods, as opposed to those from a private home, because there is less reason to be concerned for חתנות.  However, the ש״ך recommends a more stringent approach.

The תלמוד ירושלמי encourages those who are not able to take upon themselves to eat food על טהרת הקדש (the voluntary abstention from foods which have become טמא) all year, to be especially careful during seven days out of the year. The ראבי"ה says that he has a tradition that these seven days refers to the time between ראש השנה and יו"כ. Based on this tradition, the רא"ש and the טור state that the custom for בני אשכנז is to be more careful regarding פת עכו"ם during this time period, even for those who are not normally strict in this area. (The טור explains that this includes the days of ראש השנה ויו"כ as well, however, it was not necessary for the גמרא to mention the need to be זהיר on those days.  The גר"א makes the same point.)  The מחבר codifies this position as normative.  The משנה ברורה explains that this means abstaining even from פת פלטר which we are normally accustomed to eating (true פת עכו"ם would be prohibited year-round).

The תשב"ץ quotes from רב שמואל מבומבערג a problem with this custom.  Because there is a potential bonafide איסור to consume פת של נכרים, by taking upon oneself to abstain from its consumption during עשרת ימי תשובה, one is implicitly accepting upon himself this stringency all year-round.  The בית יוסף rejects this position. He argues that there is no accepted prohibition, rather, the entire matter is dependent on מנהג, hence any stringencies during י' ימי תשובה would not affect the rest of the year. The ערוך השלחן, along the lines of the תשב"ץ and בית יוסף, emphasizes that one should only take upon oneself a true "חומרא", however, if there is a real איסור, then any acceptance of the more stringent approach must be treated as an acceptance of that position year-round.

The חיי אדם and קיצור שלחן ערוך take an expansive view of this מנהג and encourage following a more strict practice regarding the performance of מצוות in general during י' ימי תשובה. In a similar vein, רב נבצל suggests that during the י' ימי תשובה it is encouraged for אשכנזים to follow the stringent rulings of the מחבר and for ספרדים to follow the stringent rulings of the רמ"א.  (This would appear to be in contrast to the sentiment expressed by the ערוך השלחן.)

The משנה ברורה and the באר היטב implicitly seem to concede that abstaining from פת פלטר during י' ימי תשובה is only a חומרא בעלמא and hence they allows for one to eat פת פלטר when nothing else is available during י' ימי תשובה. Though the רמ"א doesn't directly address the issue, his comments seem to imply a similar approach as well.  According to the מנהגים and the באר היטב, to satisfy this מנהג, it is sufficient to simply have the Jew toss a twig into the fire for the oven, however, they both encourage ideally only eating real פת ישראל.

פנים חדשות - Panim Chadashos

סוגיית הגמרא
מסכת כתובות דף ח עמוד א-ב
ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות....רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא נינהו מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא
מסכת סופרים פרק יט הלכה ט
ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ובפנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה

הגדרת פנים חדשות - שיטת הרמבם
רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה י
ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין, במה דברים אמורים כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין, והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין

שלטי גבורים כתובות דף ב עמוד ב בדפי הרי"ף סימן ג

לשון ריא"ז הפנים חדשות הם בני אדם שלא שמעו עדיין לא בשעת נשואין ולא בשעת סעודה

הגדרת פנים חדשות - שאר ראשונים
רא"ש כתובות פרק א סימן יג
ת"ר ברכת חתנים כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה אפילו היו שם בשעת החופה
רש"י שם
והוא שבאו - אל המשתה
פנים חדשות - בכל יום שלא היו שם אתמול
מאירי בתובות דף ז עמוד ב
ופנים חדשות אלו נחלקו בה המפרשים לכמה דעות ואין בידינו להכריע והוא שגדולי הרבנים מפרשים שלא היו שם אתמול אע"פ שכבר אכל שם באחד מן השבעה הואיל והפסיק יום אחד בנתים שלא אכל ויש מפרשים שלא אכל כלל באותה חפה ויש מפרשים שאפילו אכל שם כל ימות החפה הואיל ואינו רגיל לאכול עמו כל השנה ובשביל כבוד חפה הוא אוכל פנים חדשות הן ויש מפרשים שלא היה שם כלל ולא שמע ברכת הנשואין ומכל מקום כתבו בתוספות שכל שבאו פנים חדשות מברכים בשבילם לא בסעודה אחת לבד אלא בכל סעודות שבאותו היום

רמב"ן כתובות דף ח עמוד א
ופי' פנים חדשות שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה, וכן הוא פי' רש"י ז"לחידושי הרשב"א כתובות דף ח עמוד א
מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו פי' פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה
הגהות מיימוני פרק ב הלכה י
ורבני נרבונא פירשו אי איכא פנים חדשות כלומר אם הפנים חדשות שבאו לחופה עודם שם שלא הלך אחד מהן מברך כולהו ואפילו כל הז' ימים ובלבד שלא הלך אדם מאותן שבאו לכבוד החופה אבל הלכו לא עכ"ל

צריך רבוי שמחה ע"י הפנים חדשות
רא"ש בתובות פרק א סימן יג
ונראה דלא מיקרו פנים חדשות אלא בני אדם שמרבים בישיביתם שמחה יותר
תוספות בתובות דף ז עמוד בוהוא שבאו פנים חדשות - אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ר"ן דף ב עמוד ב (בדפי הרי"ף)וכתבו בשם ר"ת ז"ל דהא פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה

חידוש הגר"ח והגרי"ז על הש"ס סימן ק

וביאור שיטת הרמב"ם הוא דדין ברכה בבית חתנים ודין שמחה הם שני דינים נפרדים דדין שמחה היינו מה שחייב לשמחה תלוי בדידה אם היא בתולה או בעולה ודין הברכה אינו תלוני בזה כלל...והנה בפנים חדשות שיטת תוספות דשבת מיקראי גם כן פנים חדשות, משום דהוא אפושי שמחה והיינו לשיטתם דברכות תלוי בשמחה אבל הרמב"ם כתב דהדין של פנים חדשות הוא כל אותם שלא שמעו הברכה ולא התנה כלל הענין שירבה סעודה בשבילו

חלקת מחוקק אבן העזר סימן סב ס"ק יאאע"פ שאין אוכלין - רק שעומד שם בשעת הברכה ומ"מ נראה שצריך שיהיו בני החופה שמחים על ביאתו שם ואף שלא הרבו בשבילם מ"מ ראוי להרבות בשבילם
ערוך השלחן אבן העזר סימן סב סעיף כו
ולכן יש אומרים שאינם נקראים פנים חדשות אא"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם מאכל ומשתה...וא"כ אף אם לא הרבו מאכל ומשתה בשבילם מה בכך ולאו בריבוי המאכל תלוי אלא בכבוד האנשים החדשים ששראוי להרבות בשבילן
שבת חשובה כפנים חדשותרא"ש כתובות פרק א סימן יג
ושבת חשובה כפנים חדשות דאמר במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן
מאירי בתובות דף ז עמוד ב
ועכשו נהגו לברך בשבת שבתוכה שבע ברכות בסדור על כוס אחד כיום החפה עצמו וממה שאמרו במדרש תהלים מזמור שיר ליום השבת אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה פנים חדשות באו לכאן בואו ונאמר שירה אלמא שבת עצמו פנים חדשות הוא ויש סומכין מכאן ליום טוב שחל בתוך השבעה שמברכין בה שבע ברכות ואין מכאן הכרח ולא עוד אלא שאף בשבת הוא סמך בעלמא והיאך אנו מגלגלין בו את היום טוב אלא שיש מפרשים הטעם מפני שאי אפשר שבשבת לא יהו שם פנים חדשות ואין זה כלום שאין דין פנים חדשות של בני אדם נאמר אלא בסעודה ומכל מקום אף המזקיקים כן ביום טוב יום שני מיהא אינו עוד פנים חדשות שכבר בטל חדושן ביום ראשון אלא שאף בשני ראיתי שנוהגים כן וראוי להניח מקום לשלום לכבוד חתן ושהשמחה במעונו מיהא אינו תלוי בעשרה ולא בברכת חתנים ואומרה כל שבעה אף בלא פנים חדשות ואף בשלשה כל שיש שם ברכת זמון וכן כל שלשה לאלמון ואלמנה
תוספות בתובות דף ז עמוד ב
ושבת דחשבינן פנים חדשות דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה
מהרי"ל הלכות נשואין סימן זבמדינת ריינוס אין מברכין שבע ברכות בסעודת העם עם החתונה רק בליל שבת ובשחריתו, דאין לנו פנים חדשות רק יום השבתקיצור שלחן ערוך סימן קמט סעיף ה
שבת ויום טוב ראשון הוי כפנים חדשות, ודוקא סעודת הלילה וסעודת שחרית, אבל סעודה שלישית לא הוי פנים חדשות אלא אם החתן דורש
ים של שלמה בתובות פרק א סימן יחוה"ה יום טוב ראשון של גליות, מהאי טעמא, דשמחים לקראתו, ומרבים בשבילו שמחה, קרוי פנים חדשות....ומכל מקום נראה, שאין לברך ז' ברכות ביום שני, סוף סוף כבר אזלי ליה פ"ח ביומא קמא, בשלמא שבת ויום טוב ב' קדושות, והוי כפנים חדשות אחרים, ואף שכתב בטור (שם) יום טוב ראשון ושני, נראה לי ט"ס הוא, מדלא כתב ושני יום טוב של גליות, א"נ איירי כשחל יום טוב ראשון בשבת, דאז יום טוב שני הוי כפנים חדשות, וכן מסתברא, אבל אי חל יום ראשון של יום טוב ביום ב', שפיר יש לברך ז' ברכות, אם הוא בתוך ז', כדפרישית

מה הפ"ח צריכים לעשותר"ן דף ב עמוד ב (בדפי הרי"ף)
והוא שבאו פנים חדשות - והרמב"ן כתב דכל שבא פנים חדשות ועומד שם אע"פ שאינו אוכל שם מברכין שבע ברכות וכתבו עוד בתוס' שאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו לילה ויום והוא שעמד שם בכל שעת ברכהקיצור שלחן ערוך סימן קמט סעיף ה
פנים חדשות מקרי, אם בא לשם אדם מחמת שמחת מריעות ורוצים להרבות בשבילו, ואף על פי שאינו אוכל

סוכת דוד על מסכת כתובות דף ז עמוד ב סימן צ

רש"י ד"ה והוא שבאו אל המשתה משמע דדוקא אם אוכלין, אבל אם בא לשמח ולראות אין זה פנים חדשות...ומלשונו בכל יום משמע דמהני הפנים חדשות לכל היום, ולא רק להסעודה הראשונה שבא הפנים חדשות

ים של שלמה בתובות פרק א סימן יח

ובגמרא לא נאמר עד כמה מברכין בשביל פנים חדשות, אם כל היום, או פעם אחת ביום, ור"ת כתב יום ולילה עמו, ולא מסתברא כלל, ועוד, מסתמא פנים חדשות דז' ימים בחדא מחותא מחינהו, ואותם שבאו ביום אחר, אין מברכין אלא ביומו, ותו לא, אף כל ששה ימים אין מברכין בעבור פנים חדשות אלא יומא, כגון אם בא קודם סעודת ערב, אז סעודת ערב ושחרית מברכין בשבילו, ואם בא ביום אחר סעודת ערב, אז אין מברכין אלא סעודת שחרית, ותו לא, אפילו אם אירע שהיום גדול, שאכלו עוד סעודה קודם מנחה, אפילו הכי אין מברכין ז' ברכות בעבור פנים חדשות (תוס' שם), דלא אמרי' מברכין בעבור פנים חדשות אלא סעודות הקבועות, כגון בוקר וערב, דמסתמא לא עדיף כבוד בשר ודם מכבוד המקום, דהא השבת שקרוי פנים חדשות, על דרך המדרש, דאמרינן באגדה, מזמור שיר ליום השבת, שאמר הקדוש ברוך הוא, פנים חדשות באו לכאן, שהכל שמחו לקראתה, ומרבים שמחה בשבילה, ומברכין ז' ברכות, אפילו בא באמצע ז' ימי המשתה, כשעושה סעודת מריעים, ערבית ושחרית, ומכל מקום סעודת שלישית, אפילו זימן הקרואים, אין מברכין ז' ברכות
ערוך השלחן סימן סב סעיף כזרבינו הרמ"א בסעי' ז' כתב די"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם לילה ויום עכ"ל ונ"ל דדיעה זו נתייסדה ע"ד מס' סופרים שהבאנו דכל שיש פנים חדשות ביום זה שלא היו אתמול נחשבת כשמחה חדשה וצריכין לברך שבע ברכות וכיון דיום זה הוה שמחה חדשה שלא היה אתמול ממילא דכל היום וכל הלילה הקודמת ראוי לברך ז' ברכות דהא יום זה הוי שמחה חדשה ולכן בכל הסעודות מכלליות היום הזה מברכין ז' ברכות הואיל שיש ביום הזה שמחה יתירה מפני הפנים החדשות אף שאין אוכלין שם דלדיעה זו אין השמחה תלויה בסעודה אלא באנשים ורק מנהגינו שלא לומר ז' ברכות בלא סעודה אבל השמחה אינו תלוי בזה כדעת המס' סופרים ואפילו לדיעה זו אין מברכין כל היום וכל הלילה אא"כ הפנים חדשות עמדו שם כל שעת הברכות כיון דעיקר השמחה בשבילם

כמה פנים חדשות צריכיםשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן פו
ואולם גדר פנים חדשות לפי מה שנמסר בשם אבא מארי ז"ל בענין זה הוא לא פחות משנים
אליבא דהלכתאטור אבן העזר סימן סב
ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מב"ה לביתו ביום שבת שחרית אחר התפלה ומברכים שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב שאפי' אם יש שם מי שלא היה בשעת ברכה לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילו וכ"כ רב האיי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית...לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה
בית יוסף אבן העזר סימן סב ס"ק טושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודות הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית. הטעם מפני שאינה עיקר כ"כ דהא איכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימה. וכתוב בארחות חיים שיש מי שאומר שאין אומרים ז' ברכות בי"ט אפילו ביום ראשון
שולחן ערוך אבן העזר סימן סב סעיף ז, ח
ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות, שהיא ברכת אשר ברא. הגה: וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין, (וכן נוהגין). במד"א, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלים אחרים, שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו י', וחתן מן המנין. וי"א שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג. הגה: וי"א דאם היו שם פנים חדשות, אע"פ שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם י שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג. הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות

בית שמואל אבן העזר סימן סב ס"ק חוכן פשט המנהג - מהרש"ל פוס כדיעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם


אשה אינה חשובה פנים חדשות
פתחי תשובה אבן העזר סימן סב ס"ק יד

ועיין בספר שכור לאברהם שכתב אשה לא חשיבא פנים חדשות דאין פנים חדשות אלא למי שראוי להמנות בעשרה של ברכת חתנים...ולפי זה ה"ה עבדים וקטנים לא חשיבי פנים חדשות

Summary: רב יהודה ruled that as long as פנים חדשות (lit. a new face) is present at a meal during the seven days subsequent to a חתונה, the ברכת חתנים (colloquially referred to as שבע ברכות) are recited. [According to מסכת סופרים there was a custom to recite the ברכת חתנים in the morning even absent any formal סעודה, provided פנים חדשות were present, clearly demonstrating the powerful role of פנים חדשות.] However, without פנים חדשות, the ברכת חתנים may not be recited in their entirety.
The definition of פנים חדשות and what prior experiences/activities preclude one from being including in this category is a matter of debate. According to the רמב"ם, one who heard the ברכות נשואין is disqualified from constituting a פנים חדשות. The ריא"ז has a slightly varied approach, he rules that if the individual heard the ברכות at the נשואין or at the סעודה, he is disqualified from being a פנים חדשות. According to the רא"ש and the רשב"א, even if one were at the חופה, as long as the individual has not yet joined in a סעודה during the שבעת ימי המשתה, the individual may be considered פנים חדשות. According to רש"י, as explained by מאירי, as long as an individual did not join in the previous day's meal, he may be considered the פנים חדשות even if he has participated in previous meals with the חתן וכלה (however, the רמב"ן understands רש"י to rule like the רא"ש). The most novel interpretation of the גמרא is advanced by רבינו נרבונא, he suggests that פנים חדשות means that the people who were new faces at the חופה have still remained in attendance at a later meal during the seven days following the wedding, then ברכת חתנים may be recited.
In addition to this most fundamental requirement, רבינו תם as well as the רא"ש and the ר"י, all require that the פנים חדשות be someone whose presence would enhance the שמחה of the סעודה. Accordingly, רב האי גאון was critical of the custom that the חתן וכלה are escorted by the congregation (random individuals who clearly do not satisfy the פנים חדשות requirement) to their home, where the ברכת חתנים are recited. The חלקת מחוקק clarifies that it is not crucial that any additional food is served to enhance the שמחה, merely that the פנים חדשות are people who are "ראוי" for such special treatment. The ערוך השלחן elaborates on this point as well. The רבמ"ם has no such requirement, and רב חיים explains that this is because he holds that פנים חדשות is not a דין in שמחה. (This also explains why the רמב"ם doesn't allow שבת to count as פנים חדשות.)
The רמב"ם rules that in order to be considered פנים חדשות, the individual must actually eat at the meal (the רא"ש's formulation implies this ruling as well). However, the רמב"ן explicitly rules that the mere presence of פנים חדשות at the meal is sufficient to allow the recitation of the ברכת חתנים. The קצור שלחן ערוך also rules that this is sufficient. While רש"י also is silent on any such requirement, the סוכת דוד argues that רש"י does mandate that the פ"ח actually eat at the meal.
The רא"ש maintains that even if the פ"ח arrived at night, and the meal is ביום, as long as the פ"ח are still present, there is no problem reciting the ברכת חתנים. The סוכת דוד maintains that רש"י would concede this point as well. The ערוך השלחן explains that this is based on מסכת סופרים which demonstrates the role that פנים חדשות can play even absent a formal סעודה. However, the ים של שלמה argues that this loophole can only work if it is a סעודה קבועה. However, if the פ"ח arrive at night, they can only work for the lunch meal, however, at another סעודה prior to מנחה which is out of the ordinary structure of the day, the ברכת חתנים may not be recited (comparable to שבת, where סעודה שלישית is no longer פ"ח).
According to תוספות, the שבת meals are exempt from the פנים חדשות requirement, because we assume that שבת itself is "פנים חדשות" based on the מדרש. While the טור extends this to include all meals of יו"ט as well, however, he limits שבת meals to include only the main meals and not סעודה שלישית. The בית יוסף explains, because one can fulfill his חיוב at סעודה שלישית with מזונות, it does not count as a true סעודת שבת for this purpose. The אורחות חיים objects to the טור's extension to the days of יו"ט. The מאירי distinguishes between the first day of יו"ט and the second. He maintains that it would be inappropriate to consider the second day of יו"ט to be פנים חדשות when it is merely an extension of the previous day. The ים של שלמה also objects, he evens goes so far to suggest that there was a טעות סופר in the טור, and in reality he would agree that only the first day of יו"ט serves as פנים חדשות. The מהרי"ל writes that in Germany the only פנים חדשות which remained was that of שבת.
According to רבי אברהם בן הרמב"ם, the רמב"ם actually required two פנים חדשות. This is a minority position.
The שלחן ערוך first cites the position of the רמב"ם and then cites the רא"ש, he concludes that the מנהג is to follow the latter. (The בית שמואל cites the מהרש"ל who rules according to the רמב"ם.) The רמ"א rules that the mere presence of פ"ח (even without them partaking of the סעודה) is sufficient for the ברכת חתנים to be recited. The מחבר also cites the requirement that the פ"ח must be people which enhance the שמחה. He then also rules that שבת and יו"ט do count as פנים חדשות with the exception of סעודה שלישית. The רמ"א adds that סעודה שלישית can count as פ"ח when a דבר תורה is said at the meal.
The פתחי תשובה rules that the פ"ח must be one who can be counted to the מנין, and hence a woman cannot count as פנים חדשות.

ימים זמנים ומקומות שאין אומרים בהם תחנון - Omitting Tachanun

טור אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלא

ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין

בית יוסף אורח חיים סימן קלא

פשוט בכמה מקומות בתלמוד שנופלים על פניהם לאחר תפילה

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד ב

גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור….נפול כולי עלמא אאנפייהו - ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? - רצפה של אבנים היתה….אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! - קמיה דרב הואי…וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים! - לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת, אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) נפילת אפים וקדושא דסידרא

סדר נפילת אפים וקדושה דסדרא, ונופלין צבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד ואחד בקשתו, ואומר

רבון כל העולמים…רחם עלינו שאנו עבדיך ומעשה ידיך בשר עפר רמה ותולעה. מה אנו מה חיינו…רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך…רבון כל העולמים יהי רצון מלפניך שתהא תורתך אומנותי ומלאכתי בכל יום ולא אשגה בה…רבון כל העולמים ואדוני האדונים עזרני סמכני סייעני וחזקני בפרנסתי…רבונו של עולם חטאתי לפניך. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן לנו לב טוב וחלק טוב ורוח נמוכה ונפש שפלה וזבד טוב…אבינו מלכנו חננו ועננו אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה והושיענו למען שמך. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו. ועונין הצבור אחריו מה שהוא אומר, זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך. אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז. ברוגז רחם תזכור. ברוגז רחמים תזכור. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא

---

מח׳ הרבמ״ם והטור

רמב"ם הלכות תפילה פרק ט הלכה ה

ואחר שישלים כל התפלה יש ליפול על פניו מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה א, יג, יד

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה …השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה….כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע ק בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל ר מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר

תשובות והנהגות חלג ג סימן נו

ונראה ביאור דברי הרמב"ם, שבתחנון שופך לבבו בתחנה והשתחואה שכל תחינותיו ובכיותיו שבתפילתו יתקבלו לרצון, וזה מועיל שהתפלה תתקבל, ולפיכך תחנון הוא מעיקרי התפילה, שזהו כגמר התפלה

הלכות יום ביום (ר׳ משה מרדכי קארפ) - פרק ד - הלכות תחנון - עמוד קנג

כ' הרמב"ם פ"ה מתפלה ה"א שמונה דברים צריך המתפלל להזהר…ומבואר דהנפילת אפים שלאחר התפלה היא מחובות התפלה כמו העמידה בתפלה אלא שאינה מעכבת 

טור אורח חיים סימן קלא

ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא

 דרכי משה אורח חיים קלא ס"ק ה

וכן האריך בתשובת בר ששת סימן תי"ב דנפילת אפים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא

ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא סעיף ב

כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון נפילת אפים רשות היא ולא חובה ע"ש ולכן בנקל מבטלין אותה מפני כמה דברים כמו שיתבאר ונ"ל דעכשיו שכל ישראל נהגו בזה שוינהו עלייהו כחובה אם מעט ואם הרבה וגם מצינו בגמרא דעם כי היא רשות מ"מ עניינה גדול מאד ומן השמים ממהרים לענות על נפילת אפים דאמרינן בס"פ הזהב [בבא מציעא נ"ט:] בענין תנורו של עכנאי שר"א היה לו קפידא על ר"ג הנשיא ואשתו של ר"א היתה אחותו של ר"ג ולא הניחתו בכל יום ליפול על אפיו ופעם אחת לא השגיחה ונפל על פניו ומיד נענש ר"ג ע"ש הרי מפורש דאין זה חובה דאלו היתה חובה לא היה ציית לה וגם מפורש דכחה גדול דתיכף ומיד נתקבלה תפלתו

---

ימים שאין אומרים בהם תחנון

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טו

מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו,ז

נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בראש חודש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, ויש אומרים גם מנחה שלפניו (וכן נוהגין) בפורים אין נופלים על פניהם בל"ג בעומר אין נופילין, בערב יום כפור אין נופלין וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית, ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בתשעה באב ולא בין יום כפור לסוכות ולא מתחלת ראש-חודש סיון עד אחר שבועות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסז סעיף א

בתפלת המנחה בע"ש אין נופלין על פניהם

ביאור הלכה סימן רסז

אין נופלין וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הפמ"ג ועיין בבאור הגר"א שכתב מקור לדין השו"ע ממו"ק כ"ז לענין זקיפת המטה בע"ש וע"ש בתוספות ד"ה מן המנחה ובר"ן שם הסכים דהוא ממנחה קטנה ומ"מ אין לזוז מדברי הפמ"ג שכן מבואר ביו"ד סימן ת"א סעיף ו' בהג"ה

ערוך השלחן אורח חיים סימן קלא ס"ק יב

ויש מקומות שאין נופלין אחר שבועות ז' ימים מפני שיש לחגיגתו תשלומין כל שבעה [מג"א סקי"ח] ופסח שני לא חשבו והוא פלא ומנהג הספרדים שלא ליפול בו ויש נוהגים שלא ליפול מן אחר סוכות עד אחר ר"ח מרחשון מפני שרוב ימי החדש היה בלא נפילת אפים ואינו עיקר ודע שבל"ג בעומר יש ליזהר מאד ומעשה בגדול אחד שהיה רגיל כל יום לומר נחם בתפלה ואמרה גם בל"ג בעומר ונענש [מג"א סקי"ג בשם כוונות] ודע דמדברי רבותינו בעלי הש"ע מבואר דבמנחה שלפני ט"ו באב וט"ו בשבט ול"ג בעומר ופורים נופלים שהרי כתבו מפורש רק על ר"ח וחנוכה ומנהגינו אינו כן כידוע

---

 נפילת אפים בלילה

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ג

כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר צרורות (צרור החיים עמ' יח) בלילה אין בה נפילת אפים והענין שכן מקובל לחכמים כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום עכ"ל וכן כתב הר"ם מריקנט בפרשת קרח

רש"י חגיגה טו

אחר קיצץ בנטיעות - קלקל דעות כשנכנס לפרדס ומקצץ נטיעות ולפי שדימה אותן בתחלת הדברים לנכנס לפרדס נקט לישנא דקיצץ בנטיעות

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ג

אין נפילת אפים בלילה, ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום

ט"ז אורח חיים סימן קלא ס"ק ח

כי נפילת אפים רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונראה שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום

  מגן אברהם סימן קלא ס"ק ט

ונראה לי דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלי דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה, ונראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום

תשובות והנהגות חלק ג סימן נו

ונראה עוד טעם שבלילה אינו זמן תחנון שאז הדינים גוברים

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ז

ובספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו) כתב, והרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי לעשות כן, ומה שאין נוהגים כן, משום שתפלת ערבית עצמה רשות היא, לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על פניהם  .... ומרן ז"ל לא הביא כלל דעת הגאונים והפוסקים שסוברים שאין להקפיד על כך, ופסק להחמיר כדברי המקובלים ולפי זה נראה שאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם בלילה ... ומכל מקום נראה שבבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, רשאים לומר נפילת אפים, ומה גם דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הגאונים והפוסקים הסוברים שרשאים לומר נפילת אפים גם בלילה, ואם תמצא לומר שהלכה כמקובלים שמחמירים, שמא בבין השמשות שפיר דמי, כיון שהוא ספק יום

---

בית אבל ובית חתן וכשיש ברית בבית כנסת

טור אורח חיים סימן קלא

ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין...ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן

פרישה שם ס"ק ח

 רבינו נקט לה משום דבא למימר בסיפא ואין נופלין בבית חתן לכך צריך למימר דהוי רשות דאי הוי חובה היו נופלין אף בבית חתן.  אבל בבית אבל כתב דנופלין אף על גב דכתב בשבלי הלקט וז"ל בבית אבל אין נופלין על פניהם משום דאיתקש לחג 

ספר כל בו סימן קיד

והמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואתה קדוש

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ד

נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט

שבלי הלקט ענין תפילה סימן ל

. בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל הלכך אין אומרין ווידוי ותחנונים בבית האבל

ספר כלבו סימן עג

וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ד

נהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן 

לבוש התכלת אורח חיים סימן קלא סעיף ד

ונהגו שלא ליפול על פניהם וגם שלא לומר מזמור התחנון לא בבית האבל ותא בבית החתן אפילו כשיש שם ספר תורה, ולא בבית הכנסת ביום שיש בו מילה, ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת.  ונ"ל שאין בכולם טעם אחד, כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו  והטעם בחתן ובמילה מפני ששרוים בשמחה ועת התעוררות מדת הרחמים כמו בשבת ויו"ט לכן אין נופלין שלא לעורר מדת הדין בעת הרחמים

ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא

יש מי שאומר הטעם באבל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ואיני מבין דנהי דדרשינן מכאן דאבלות ז' דומיא דרגל אבל לענין זה מה שייך דומיא דרגל ואדרבא הא הוי היפוך מרגל ונראה הטעם שלא להגביר מדת הדין בבית שכבר הדין מתוח כנגדו [וכ"כ הלבוש] ולכן לא יאמרו שם שום תחנה ולא מזמור יענך ה' ביום צרה [מג"א סק"י] ולא והוא רחום בב' וה' וכל זה לא יאמרו האבלים ולא המתפללים שם כל שבעת ימי אבלות והמתפללים שם כשילכו משם לביתם יאמרו והוא רחום [ט"ז סק"ט] אבל נפילת אפים לא יאמרו בביתםדאין זה רק מיד אחר התפלה

שו"ת חדות יעקב אורח חיים סימן כה

ובספר הלבוש כתב הטעם שאין נופלין על פניהם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר מידת הדין ח"ו כי האבל כבר מידת הדין מתוחה כנגדו כמו קוצץ ח"וע"כ ותמה אני לפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון כמ"ש הרד"א וכן הוא המנהג דבתחנון ולמנצח ותפילה לדוד לא שייך טעמא דנפילת אפים, ואפשר שכונת הר"ב הלבוש לומר דבנפילת אפים אין צורך לטעם משום דאיתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו

---

הנהגת החסידים לגבי אמירת תחנון

פסקי תשובות אורח חיים סימן קלא

ויש מקומות שנוהגים לא לומר תחנון ונפילת אפים במנחה אף שעדיין לפני השקיעה, ומקור המנהג כי בחו"ל שזמן השקיעה ארוך ביותר והיו בדרך כלל מסיימים תפלת המנחה לאחר השקיעה דהגאונים, ולכן לא חילקו ותמיד לא אמרו תחנון במנחה. ולכן אין סיבה מספקת למנהג זה באר"י ולאלו שנוהגים בדרך כלל לסיים מנחה לפני השקיעה, אך כיון שיש איזה אסמכתא לכך עפ"י האר"י ז"ל, לכן מי שמתפלל במנין שנוהגים כן לא יפרוש מהם, אלא יתנהג כמותם ולא יאמר

עטרת מנחם להר׳ מנחם מנדל מרימאנוב - אות קמג

 כי אדמו"ר משינאווא (ר׳ יחזקאל שרגא הלברשטאם) זי"ע היה אומר תחנון בכל יום אף בימי הילולא של צדיקים, והיה מקפיד מאד על החסידים שאין אומרים תחנון ביא"צ של הצדיקים וגם היה מקפיד שלא להדליק נרות ביא"צ של צדיקים פסקי תשובות הערות סימן קלא

ויש לציין מש"כ בס' דברי יחזקאל שהגה"ק משינאווא זי"ע הקפיד מאד על חסידים שנוהגים אחר רבותיהם בקולות שונות לענין אמירת תחנון, כי הצדיקים הגדולים שכיוונו בנפילת אפים בכוונה שלימה ורצויה ענין מסירות נפש ממש ורבים מהם היו אומרים הקאפיטל 'לדוד אליך' (וכדלעיל אות א' וז') והיו בסכנה גדולה לכן מיעטו בתחנון ונפ"א בכל מה דאפשר, אבל אנו שאין אנו מכוונים אותה כוונה אין שום טעם למעט באמירת תחנון

טעם זקנים להר׳ אשר זאב בן שמחה בונם וורנר (אב״ד ור״מ מטבריה) - פרק י

וגם בחיים הי' עבודת הצדיק יום יום בדרך זו באמירת תחנון שיורד אז אחרי השמנה עשרה שנקראת עמידה כי בשמנה עשרה עולים בעולם אצילות ושם עומדים לפני המלך בפחד ודרך ארץ והאר"י הקדוש לא זז אפילו בשום אבר אז, ולא ראו בו שום תנועה, כי בבתי גוואי אין שירה וזמרה אפילו, רק חושבים התיבות משמנה עשרה ומוציאים הדבורים עד שגם הוא לא שומע אותם מרוב פחד ד' ומלכותו, אחרי השמנה עשרה מקבלים מסירת נפש לרדת להסיטרא אחרא להוציא משע נשמות בדרך הנ"ל, כי במסירת נפשו הולך אתו השכינה והוא מסתכל בה ומכוין כי מוכן למות על קדושת שמו יתברך, ואומר המזמור אליך ד׳ נפשי אשא אז ואז יוכל לתת עיניו לנשמות קדושות הנמצאות בטומאה שירוצו אחרי השכינה ושמה הם נעשים מקושטים וראויים להיות נפשות ישראל ולהולד ולבא בעוה"ז. ולכך כתוב בזהר שמי שלא מכווין באמת הוא בסכנה, ולזאת מביא הרמ"א שנעשה המנהג לא לזמר המנמור הנ"ל רק רחום וחנון וזה הוא הסיבה שיש חסידים שמזלזלים באמירת תחנון שחושבים שהם לא עומדים בדרגה זו ותחנון הווו רק בעד צדיקים ולא לצבור פשוט אולם טעות הוא בידם כי אחרי שיש דין לומר תחנון דין התורה נותן הכח הזה לכל צבור ועושים פעולות גדולות באמירת תחנון ובודאי המכווין עושה יותר 

כשיש ברית בבית כנסת

שבלי הלקט ענין תפלה סימן ל

ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל מצאתי ביום המילה אין נופלין על פניהם בכנסת ששם המילה כלל ואם הוא שני וחמישי אין אומרים והוא רחום ולא תחנונים ואין נופלים על פניהם בד"א בשאר ימות השנה אבל אם חלה המילה בתענית צבור מתפלל סליחות ואומרים ווידוי ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן לפי שמצוות מילה קיבלו ישראל בשמחה ועדיין מקיימין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי וכן מנהג נוהג בישראל

ספר שבלי הלקט הלכות מילה סימן ה

דין תפלה בבית הכנסת שיש בה מילה.  וכנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומרים ועתה אל (תכרתנו) [הוריתנו] ולא הוידוי ולא אבינו הרחמן ובתענית צבור אומרים סליחות וי"ג מדות אבל אין נופלין על פניהן ואין אומרים תחנה וזכור ברית. ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נשאל מילה שחלה בתענית צבור כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומרים וידוי ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים

 אפילו יש רק אבל בבית כנסת ג"כ א"א תחנון

חדות יעקב אורח חיים סימן לה

וכן מדקדוק לשון השו"ע סימן הנז' שכתב אם יש חתן בבית הכנסת ולא הזכיר אם יש אבל שם משמע דאפילו אם יש אבל שם נופלין על פניהם כמו שיראה המעיין דבתחילה הזכיר בית האבל ובית החתן ובסוף בדין ביהכ"נ הזכיר רק החתן וכנז"ל, וכן נראה שהיה מנהג העולם בימי הכנה"ג או מנהג מקומו שכתב בשכנה"ג הגהב"י אות ט"ו וז"ל נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לביהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לביהכ"נ נופלין על פניהם, והשבתי דאיברא דאתקש אבל לחג מכל מקום יש שינוי ביניהם בטעם הדבר, כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלי בתריה כל הקהל, אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית התפילה עבדינן עיקר משאר הקהל דכיון דשאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש עכ"ל....אמנם לעומת זה אשכחן להגאון ארחות חיים דהביא דבריו המאמר מרדכי סימן הנז' שכתב דבבא חתן או אבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם, וכתב המאמר מרדכי דגם מנהג מקומו כשבא האבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם יעו"ש, גם הרב יהודה יעלה למוהר"י קובו ז"ל כתב בסימן י' דאף דמלשון השו"ע הנ"ל נראה כמו שהוא המנהג והשכנה"ג כתב טעם לחילוק זה מכל מקום הרב מאמ"ר מצא בארחות חיים שחתן ואבל שווים בזה וכשבאים לבית הכנסת אין נופלין על פניהם ואם כן בהגלות נגלות דברי הארחות חיים יש לומר דמה שנהגו ליפול על פניהם כשבא האבל לביהכ"נ מנהג טעות הוא שנהגו כן מדיוק דברי מרן וידוע מ"ש הפוסקים דסברת הפוסק שנאמרה בפירוש לא שבקינן לה מכח דקדוק שנדקדק מפוסק אחר בהיפך וכדכתב הרב פנים מאירות חלק א' סימן ס"ה ה"ד ה"ר ח"ש בכללים אות ע"ד ונ"ד וה"ד נ"מ בח"ב בכללי הפוסקים אות קצ"ה ומה גם שדקדוק זה שמדברי מרן יש לדחותו בנקל דמרן נקיט מידי דשכיח ולא איירי במידי דלא שכיח ולכן כיון שעל הרוב הוא שמדקדקין להתפלל בבית האבל לעשות נחת רוח לנשמת המת כדכתב הרמ"א בי"ד סימן שפ"ב סעיף ג' נקט מרן דבר המצוי שהחתן בא לבית הכנסת ולא האבל וכיון שיש לומר כן מדברי מרן ומפורש בדברי הא"ח שגם בשביל האבל אין אומרים תחנונים נראה ברור דאין להשגיח במנהג זה ואי איישר חילי אבטליניה את דב"ק

Summary: 

While the גמרא does discuss the requirement to recite תחנון, it stops short of establishing any guidelines as to the parameters of this prayer (i.e. is it a requirement or not, when can its recital be suspended given certain circumstances).  

Though the רמב"ם seems to assume that תחנון is an actual requirement, the טור assumes, based on רב נטרונאי that it is merely a  רשות.  This point is brought out by the דרכי משה by his assertion that all the parameters of תחנון are dependent on מנהג.  The פרישה also alludes to this idea by explaining that if תחנון were a true חובה, its omission in a  בית חתן would not be acceptable.  The ערוך השלחן seems to take a different approach, he assumes that though it may technically be a רשות, the widespread acceptance of this prayer has essentially turned it into a חובה for all practical purposes. 

The טור assumes that תחנון is not recited in the house of a חתן.  The כנסת הגדולה explains that a חתן is דומה למלך and is "שרוי בשמחה", therefore the ציבור is caught up with his שמחה and does not recite תחנון.  

The טור rules that in an אבל's house, תחנון is recited.  The בית יוסף asserts that our custom is to not recite תחנון in the בית אבל (he codifies this position in ש"ע as well).  The שבלי הלקט opines that this custom is based on the verse in עמוס which alludes to the transformation of feasts into mourning.  Hence, he suggests that אבלות is "איתקש לחג".  The לבוש suggests a different explanation, he reasons that because an אבל is already dwelling in the world of דין, reciting תחנון would only strengthen the מדת הדין (interestingly, he suggests the reverse reasoning explains the practice of not saying תחנון in a בית חתן; because the חתן is in an עת רחמים, it is unadvisable to invoke the מדת הדין).  [The חדות יעקב questions the לבוש's reasoning while the ערוך השלחן prefers the reason לבוש as opposed to the שבלי הלקט who attempts to construe אבלות to be a quasi-joyous time.]

The מחבר explicitly rules that even when a חתן is in shul (and not merely in his house), תחנון is suspended.  However, the מחבר provides no such dispensation when an אבל is in shul.  Though the חדות יעקב reasons that this distinction is based on the communal שמחה of a חתן, while the דין of an אבל is purely rooted in not arousing the מדת הדין, which ostensibly would not apply to the rest of the congregation.  However, he ultimately concludes that such a חילוק is  not viable and would advocate against the מנהג if he had the power.

The רמב"ם writes that the custom is not to recite תחנון at night.  The צרור החיים is quoted to have explained this based on the reasoning that תחנון deals with "מדת הלילה" and by reciting it at night it would be potentially be spiritually dangerous.  The ספר האשכול assumes that there is no real prohibition to say תחנון, rather, the רבנן merely didn't require its recital because מעריב itself is only a רשות.  The רמב"ם also indicates that no real "prohibition" exists to recite תחנון at night.  Based on this מחלוקת, the יחוה דעת reasons that תחנון may be recited during בין השמשות because it would be a ספק ספיקא.

The רמב"ם states that it is a מנהג פשוט בכל ישראל to not recite תחנון on שבת ויו"ט except for יום כפור when תחנון is recited because of the nature of the day.  The שלחן ערוך and רמ"א add to the רמב"ם's list of days exempt from תחנון (interestingly, the שלחן ערוך does not actually quote the view to not recite תחנון on שבת).  While the מחבר introduces the concept of not reciting תחנון at מנחה prior to certain festivals.  The ערוך השלחן explains that our custom is to not fall at מנחה prior to all of the festivals listed by the מחבר.  The לבוש (based on his earlier reasoning) explains that תחנון is not appropriate on שבת ויו"ט because of the joyous nature of these days. 

 

ORIGINAL POST - 8/7/2017

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב
אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת, אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה

הגדרת החיוב ושיטת הרמב"ם

רמב"ם הלכות תפילה פרק ט הלכה ה

ואחר שישלים כל התפלה יש ליפול על פניו מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טומנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא ש בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ ת בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית

תשובות והנהגות חלג ג סימן נו

לשון הרמב"ם "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהם..." משמע שזהו אחד מעיקרי התפילה...ונראה ביאור דברי הרמב"ם, שבתחנון שופך לבבו בתחנה והשתחואה שכל תחינותיו וביותיו שבתפילתו יתקבלו לרצון, וזה מועיל שהתפלה תתקבל, ולפיכך תחנון הוא מעיקרי התפילה, שזהו כגמר התפלה

שיטת הטור

טור אורח חיים סימן קלא
ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא

דרכי משה אורח חיים קלא ס"ק ה

וכן האריך בתשובת בר ששת סימן תי"ב דנפילת אפים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא
ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא סעיף ב
כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון נפילת אפים רשות היא ולא חובה ע"ש ולכן בנקל מבטלין אותה מפני כמה דברים כמו שיתבאר ונ"ל דעכשיו שכל ישראל נהגו בזה שוינהו עלייהו כחובה אם מעט ואם הרבה וגם מצינו בגמרא דעם כי היא רשות מ"מ עניינה גדול מאד ומן השמים ממהרים לענות על נפילת אפים דאמרינן בס"פ הזהב [בבא מציעא נ"ט:] בענין תנורו של נכנאי שר"א היה לו קפידא על ר"ג הנשיא ואשתו של ר"א היתה אחותו של ר"ג ולא הניחתו בכל יום ליפול על אפיו ופעם אחת לא השגיחה ונפל על פניו ומיד נענש ר"ג ע"ש הרי מפורש דאין זה חובה דאלו היתה חובה לא היה ציית לה וגם מפורש דכחה גדול דתיכף ומיד נתקבלה תפלתו

נופלים בבית אבל

טור אורח חיים סימן קלאולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין...ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון

פרישה שם ס"ק ח
רבינו נקט לה משום דבא למימר בסיפא ואין נופלין בבית חתן לכך צריך למימר דהוי רשות דאי הוי חובה היו נופלין אף בבית חתן. אבל בבית אבל כתב דנופלין אף על גב דכתב בשבלי הלקט וז"ל בבית אבל אין נופלין על פניהם משום דאיתקש לחג ... א"כ משמע דאבל הוי דינו כחתן מ"מ לא משמע לרבינו להשוותם דבשלמא גבי חתן הוי מועד דידיה ממש אבל גבי אבל אינו מועד ממש אלא דומה למועד. ועוד יש לומר אדרבה נראה לרבינו למידרש איפכא מדכתיב והפתי חגים לאבל שמע מינה דאבל הוי היפך מחג ומ"מ יש ליישב דברי שבלי הלקט דכמו שמצינו שהעוונות גורמים ששהחג נהפך לאבל הוא הדין הזכיות יוכלו לגרום שיהפך האבל לחג ונמצא יהיה מן האבל חג והוי דומי דתשעה באב

אין נופלים בבית אבל
ספר כל בו סימן קידוהמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואתה קדוש

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ד
נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט

שבלי הלקט ענין תפילה סימן ל
שלא בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל הלכך אין אומרין ווידוי ותחנונים בבית האבל. ביום חופה אין נופלין על פניהן כל עיקר בכנסת שיש בה החתן ובשני ובחמשי אין אומרים ווידוי ולא אבינו הרחמן. ביום המילה אין נופלין על פניהן בכנסת ששם המילה ואם הוא בשני ובחמישי אומרים הווידוי מה שאין כן בחופה ויש אומרים שאין נמנעין מליפול על פניהן בכנסת ששם המילה כלל

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף דנהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן, הגה ודוקא שהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהוא בבית כנסת האחרת אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק אבל במנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק הנימול אומרים תחנון, משא"כ בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן. ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה

אפילו יש רק אבל בבית כנסת ג"כ א"א תחנון
חדות יעקב אורח חיים סימן לה
וכן מדקדוק לשון השו"ע סימן הנז' שכתב אם יש חתן בבית הכנסת ולא הזכיר אם יש אבל שם משמע דאפילו אם יש אבל שם נופלין על פניהם כמו שיראה המעיין דבתחילה הזכיר בית האבל ובית החתן ובסוף בדין ביהכ"נ הזכיר רק החתן וכנז"ל, וכן נראה שהיה מנהג העולם בימי הכנה"ג או מנהג מקומו שכתב בשכנה"ג הגהב"י אות ט"ו וז"ל נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לביהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לביהכ"נ נופלין על פניהם, והשבתי דאיברא דאתקש אבל לחג מכל מקום יש שינוי ביניהם בטעם הדבר, כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלי בתריה כל הקהל, אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית התפילה עבדינן עיקר משאר הקהל דכיון דשאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש עכ"ל....אמנם לעומת זה אשכחן להגאון ארחות חיים דהביא דבריו המאמר מרדכי סימן הנז' שכתב דבבא חתן או אבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם, וכתב המאמר מרדכי דגם מנהג מקומו כשבא האבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם יעו"ש, גם הרב יהודה יעלה למוהר"י קובו ז"ל כתב בסימן י' דאף דמלשון השו"ע הנ"ל נראה כמו שהוא המנהג והשכנה"ג כתב טעם לחילוק זה מכל מקום הרב מאמ"ר מצא בארחות חיים שחתן ואבל שווים בזה וכשבאים לבית הכנסת אין נופלין על פניהם ואם כן בהגלות נגלות דברי הארחות חיים יש לומר דמה שנהגו ליפול על פניהם כשבא האבל לביהכ"נ מנהג טעות הוא שנהגו כן מדיוק דברי מרן וידוע מ"ש הפוסקים דסברת הפוסק שנאמרה בפירוש לא שבקינן לה מכח דקדוק שנדקדק מפוסק אחר בהיפך וכדכתב הרב פנים מאירות חלק א' סימן ס"ה ה"ד ה"ר ח"ש בכללים אות ע"ד ונ"ד וה"ד נ"מ בח"ב בכללי הפוסקים אות קצ"ה ומה גם שדקדוק זה שמדברי מרן יש לדחותו בנקל דמרן נקיט מידי דשכיח ולא איירי במידי דלא שכיח ולכן כיון שעל הרוב הוא שמדקדקין להתפלל בבית האבל לעשות נחת רוח לנשמת המת כדכתב הרמ"א בי"ד סימן שפ"ב סעיף ג' נקט מרן דבר המצוי שהחתן בא לבית הכנסת ולא האבל וכיון שיש לומר כן מדברי מרן ומפורש בדברי הא"ח שגם בשביל האבל אין אומרים תחנונים נראה ברור דאין להשגיח במנהג זה ואי איישר חילי אבטליניה את דב"ק

כשיש ברית בבית כנסת

שבלי הלקט ענין תפלה סימן ל
וכן מדקדוק ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל מצאתי ביום המילה אין נופלים על פניהם בכנסת ששם המילה כלל ואם הוא שני וחמישי אין אומרים והוא רחום ולא תחנונים ואין נופלים על פניהם בד"א בשאר ימות השנה אבל אם חלה המילה בתענית צבור מתפלל סליחות ואומרים ווידוי ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן לפי שמצוות מילה קיבלו ישראל בשמחה ועדיין מקיימין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי וכן מנהג נוהג בישראל

ספר כלבו סימן עג
וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה

ספר שבלי הלקט הלכות מילה סימן ה

דין תפלה בבית הכנסת שיש בה מילה. וכנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומרים ועתה אל (תכרתנו) [הוריתנו] ולא הוידוי ולא אבינו הרחמן ובתענית צבור אומרים סליחות וי"ג מדות אבל אין נופלין על פניהן ואין אומרים תחנה וזכור ברית. ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נשאל מילה שחלה בתענית צבור כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומרים וידוי ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים

החילוק בין בית אבל לבית חתן
לבוש התכלת אורח חיים סימן קלא סעיף ד

ונהגו שלא ליפול על פניהם וגם שלא לומר מזמור התחנון לא בבית האבל ותא בבית החתן אפילו כשיש שם ספר תורה, ולא בבית הכנסת ביום שיש בו מילה, ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת. ונ"ל שאין בכולם טעם אחד, כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו והטעם בחתן ובמילה מפני ששרוים בשמחה ועת התעוררות מדת הרחמים כמו בשבת ויו"ט לכן אין נופלין שלא לעורר מדת הדין בעת הרחמיםערוך השולחן אורח חיים סימן קלאיש מי שאומר הטעם באבל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ואיני מבין דנהי דדרשינן מכאן דאבלות ז' דומיא דרגל אבל לענין זה מה שייך דומיא דרגל ואדרבא הא הוי היפוך מרגל ונראה הטעם שלא להגביר מדת הדין בבית שכבר הדין מתוח כנגדו [וכ"כ הלבוש] ולכן לא יאמרו שם שום תחנה ולא מזמור יענך ה' ביום צרה [מג"א סק"י] ולא והוא רחום בב' וה' וכל זה לא יאמרו האבלים ולא המתפללים שם כל שבעת ימי אבלות והמתפללים שם כשילכו משם לביתם יאמרו והוא רחום [ט"ז סק"ט] אבל נפילת אפים לא יאמרו בביתםדאין זה רק מיד אחר התפלה

שו"ת חדות יעקב אורח חיים סימן כהובספר הלבוש כתב הטעם שאין נופלין על פניהם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר מידת הדין ח"ו כי האבל כבר מידת הדין מתוחה כנגדו כמו קוצץ ח"וע"כ ותמה אני כמ"ש הרד"א וכן הוא המנהג דבתחנון ולמנצח ותפילה לדוד לא שייך טעמא דנפילת אפים, ואפשר שכונת הר"ב הלבוש לומר דבנפילת אפים אין צורך לטעם משום דאיתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו ובזה יתיישב איך הר"ב הלבוש כתב טעם אחר ולא פנה אל טעם השבלי הלקט אפילו להזכירו אלא שלא כתב טעם זה אלא לומר דלנפילת אפים איכא טעמא אחרינא אבל טעם השבלי הלקט דאתקש לחג אצטריך לשלא יאמרו תחנון לפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון ולמנצח ומזמור תפילה לדוד, ואפשר גם כן דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח עכ"ל השכנה"ג

נפילת אפים בלילה
בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ג
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר צרורות (צרור החיים עמ' יח) בלילה אין בה נפילת אפים והענין שכן מקובל לחכמים כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום עכ"ל וכן כתב הר"ם מריקנט בפרשת קרח לט ע"ב
רש"י חגיגה טואחר [אלישע בן אבויה] קיצץ בנטיעות - קלקל ועיות כשנכנס לפרדס ומקצץ נטיעות ולפי שדימה אותן בתחלת הדברים לנכנס לפרדס נקט לישנא דקיצץ בנטיעות
שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ג
אין נפילת אפים בלילה, ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום
ט"ז אורח חיים סימן קלא ס"ק ח
כי נפילת אפים רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונראה שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום

תשובות והנהגות חלק ג סימן נו
ונראה עוד טעם שבלילה אינו זמן תחנון שאז הדינים גוברים
מגן אברהם סימן קלא ס"ק ט
ונראה לי דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלי דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה, ונראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ז
ובספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו) כתב, והרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי לעשות כן, ומה שאין נוהגים כן, משום שתפלת ערבית עצמה רשות היא, לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על פניהם .... ומרן ז"ל לא הביא כלל דעת הגאונים והפוסקים שסוברים שאין להקפיד על כך, ופסק להחמיר כדברי המקובלים ולפי זה נראה שאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם בלילה ... ומכל מקום נראה שבבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, רשאים לומר נפילת אפים, ומה גם דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הגאונים והפוסקים הסוברים שרשאים לומר נפילת אפים גם בלילה, ואם תמצא לומר שהלכה כמקובלים שמחמירים, שמא בבין השמשות שפיר דמי, כיון שהוא ספק יום

נפילת אפים בשבת ויו"ט
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טומנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית
שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו,זנהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בראש חודש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, ויש אומרים גם מנחה שלפניו (וכן נוהגין) בפורים אין נופלים על פניהם בל"ג בעומר אין נופילין, בערב יום כפור אין נופלין וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית
ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בתשעה באב ולא בין יום-כפור לסוכות ולא מתחלת ראש-חודש סיון עד אחר שבועות
ערוך השלחן אורח חיים סימן קלא ס"ק יבויש מקומות שאין נופלין אחר שבועות ז' ימים מפני שיש לחגיגתו תשלומין כל שבעה [מג"א סקי"ח] ופסח שני לא חשבו והוא פלא ומנהג הספרדים שלא ליפול בו ויש נוהגים שלא ליפול מן אחר סוכות עד אחר ר"ח מרחשון מפני שרוב ימי החדש היה בלא נפילת אפים ואינו עיקר ודע שבל"ג בעומר יש ליזהר מאד ומעשה בגדול אחד שהיה רגיל כל יום לומר נחם בתפלה ואמרה גם בל"ג בעומר ונענש [מג"א סקי"ג בשם כוונות] ודע דמדברי רבותינו בעלי הש"ע מבואר דבמנחה שלפני ט"ו באב וט"ו בשבט ול"ג בעומר ופורים נופלים שהרי כתבו מפורש רק על ר"ח וחנוכה ומנהגינו אינו כן כידוע