Saturday, October 26, 2019

בדבר נתינת יד לאשה - Shomer Negiah and a Handshake

ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יג הלכה ב

ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה - אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא תקרב תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נידה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, אני ה' אני נאמן לשלם שכר.

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג  

והמצוה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה (אח"מ יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה. ולשון ספרא לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה...תלמוד לומר לא תקרבו לגלות

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה

השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שנג

כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים ושלש שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזמה….ולשון ספרא אילו נאמר ואל אשה בנדת טומאתה…והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (יג א) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה....אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי 

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כ סעיף א

הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות


מגילת אסתר מצות לא תעשה שנג

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהקירוב לעריות בלבד הוא בלאו כדמשמע מההיא דספרא שהביא הרב. ומה שאמר הרמב"ן שהדרשה דספרא היא אסמכתא בזה הפסוק שאם לא כן היו מקשין ממנה לר' פדת, אני אומר שדרשה גמורה היא מן התורה….נ"ל שלא היה יכול להקשות עליו מזה הלאו כי זה הלאו משמע דוקא כשהוא עושה חבוק ונשוק דרך חיבת ביאה והוא לא היה עושה כי אם דרך אהבת קורבה, ודעת המקשה הוא שאף זה אסור באשת איש כמאמר הראשון דשמואל והוא השיב שכאידך דשמואל סבירא ליה שאמר הכל לשם שמים מותר. ומה שאמר שאילו היה בקריבה בלבד לאו לא הותר לחכמים לנשק בנותיהם, כבר השבתי שזה הלאו אינו רק בנשוק וחבוק בחבת ביאה.

ש"ך יורה דעה סימן קנז

ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם...וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק...אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה

שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצה

אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ"ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה

ש"ך יורה דעה סימן קצה אות כ

להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י, וכ"כ העט"ז ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה...וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד

וכל איסור נגיעה בעריות הוא אף להרמב"ם שסובר שהוא בלאו דלא תקרבו דאורייתא דוקא דרך תאוה כמפורש בדבריו ריש פכ"א מאי"ב, ומשמע שבלא דרך תאוה ליכא אף איסור מדרבנן שלא הזכיר זה, ומפורש כן בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י שהרי כתב הש"ך ראיה ממה שמצינו שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם.  ומש"כ הש"ך יו"ד בסימן קצ"ה סק"כ במשמוש הדפק באשתו נדה שכיון דאינו דרך חיבת ביאה שליכא איסור דאורייתא אף להרמב"ם מותר לבעלה רק במקום סכנה ובליכא סכנה אסור לבעלה למשמש הדפק כשהיא נדה אינו מצד איסור קריבה דאיכא בכל העריות אלא מצד דיני התרחקות בין הבעל לאשתו בימי נדותה שאסרו מדרבנן....אלא ודאי שסובר הש"ך שליכא איסור קריבה שלא בדרך תאוה אף לא מדרבנן, ורק באשתו נדה אסור מצד דיני התרחקות. וניחא מה שאיתא בפ"ת /יו"ד סי' קצ"ה/ סקי"ז בשם ספר מקור חיים שיניח בעלה בגד על הדפק ויהיה מותר למששה, דכיון שהאיסור הוא מצד דיני התרחקות מותר בשינוי הנחת בגד שאיכא היכר, והנה בתורת השלמים יו"ד סי' קצ"ה ס"ק ט"ו דחה דברי הש"ך דלרמב"ם שאסור מדאורייתא כל שנהנה מנגיעתה בקירוב בשר אפשר דאסור למשש לה הדפק דקרוב הדבר לבוא לידי איסור דאורייתא, ומה שרופאים ממשמשים דפק של א"א ונכרית הוא משום דאין לבו גס באשה אחרת עיי"ש….עכ"פ לדינא בנשים אחרות אף בא"א ונדות ונכריות ליכא איסור שלא בדרך תאוה לכו"ע


קריינא דאגרתא (ר' יעקב ישראל קנייבסקי) - חלק א סימן קסב

בדבר נתינת יד לאשה אין ספק כי הוא איסור גמור דכל קריבה לערוה אסורה, ולהרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוה ל"ת שנ"ג הוא ל"ת מדאורייתא, ולהרמב"ן ז"ל בהשגותיו הוא מדרבנן, ועכ"פ אין בזה שום היתר ומי הוא זה שיאמר זכיתי למדרגת רב שמואל ב"ר יצחק או מדרגת עולא, ואומרים בשם מרן החזו"א זצללה"ה שאמר שזהו בדין יהרג ואל יעבור ככל אביזריי' דעריות, ואין נפק"מ בין נשואה לבלתי נשואה, כיון שהבלתי נשואה ג"כ ערוה מחמת נדה, וגם בפנוי' וטהורה אכתי איכא איסורא מונשמרתם מכל דבר רע, שלא יהרהר כו', ומי יאמר זכיתי לבי שלא יגרום לו שום הרהור כלל. ומה שכתבת דכי אשה מגישה מקודם איכא בזה משום מלבין ברבים אם לא יתן, ח"ו לומר כן דאפילו ודאי תתבייש ברבים אין בזה שום צד היתר במה שהאחד יתבייש מחמת מניעת עבירה, ואמרו חז"ל המוצא כלאים בבגדו פושעו אפילו בשוק ורב אדא ב"א קרע כרבלתא בשוקא שהי' שוה ד' מאות זוז מאשה אחת בפ' ג' דברכות, במקרה שיהי' נמצא במצב בלתי נעים ע"י מניעת יד יכול לומר לאשה שמסתמא אינה יודעת שיש בזה איסור אבל אסור הוא ע"פ תורה"ק  

שדי חמד - מערכת חתן וכלה וחופה אות יב (עמוד 43)

ולמדנו מכל האמור שמה שנוהגות נשים לנשק ידי האנשים הוא מנהג רע ומר ואילו איישר חילי אבטליניה, והוצרכתי להאריך קצת בזה להוציא מלב ידידי נפשי יחיו שחושבים שמה שאני רגיל שלא ליתן יד לנשק לשום אשה גדולה וקטנה נשואה ופנויה ואפילו לבנותי תחיו משנת חסידים היא ואינו כן, אלא מצד הדין יש איסור בדבר דאפילו נגיעה כל דהו באשה אסורה….כיוצא לזה עינינו רואות וכלות מנהג רע ומר מתפשט והולך וילמדו ממעשיהם, שכאשר יפגע איש את רעהו שלח ידיו בשלומיו תוקעים כף אל כף דרך חיבה וריעות, ועושים כן עם נשי חבריהם, ועל הרוב עם נשי שאר האומות, וכן מהם עושים כן עם נשי ישראל, ואם על נישוק יד יש קפידא כאמור הדברים ק״ו בתקיעת כף אל כף דרך חיבה ורעות ושלהבת אש תוקד בקרבם רח״ל, ולזה לא יועיל אם יעטוף ידיו בבתי ידים וכבר הזהיר ע"ז רבינו לא 

שו"ת באר משה (ר' משה שטרן) חלק ד סימן קל

נשאלתי אם יש שום צד היתר לתקוע יד לאשה, אשת איש או פנוי', בין מעמינו או שלא מעמינו. וכן לאשה לאיש זר ישראל או נכרי. השבתי, אין דין זה צריך בושש דאיסור גמור הוא בין לו ובין לה, בין לישראל ולישראלית, בין לנכרי ולנכרית. דין זה אינו סובל אריכות, ואעתיק לך לשון השד"ח: אלא מצד הדין...כיוצא בזה עינינו רואות וכלות מנהג (אותיות גהנם) רע ומר...עכ"ל השד"ח 

שו"ת אז נדברו (ר' בנימין יהושע זילבר) חלק ב סימן עג

שאלה: נתינת יד לאשה דרך שאילת שלו' לענין לא תקרבו…בספרו מקור הלכה ח"ב דף כ"ג כותב דבנתינת יד לשלום לאשה עוברין בלאו...ואח"כ כותב עוד דאין חילוק בין מגע יד לחיבוק ונשוק מטעם דגם חיבוק ונישוק לפעמים רגילין בזה בין איש לחבירו מחמת ידידות. וקשה לי טובא וכי נתינת יד לשלום שכיח כמו חבוק ונשוק והלא רק לעיתים רחוקות יעשה כן אפ' בין שני אוהבים גדולים, ובודאי דלגבי אשה מקרי דרך תאוה, אבל בנתינת יד ששכיחא תדיר בין איש לרעהו ואפי' אין מכירים אלא תוך נימוס וכי מקרי מתכון להנות או דרך תאוה דומיא דחבוק ונשוק ול"ש מתכון להנות או לאו,  ומהרמב"ם משמע בפשטות שרק דרך תאוה ונהנה...תשובה…הנה מקובל שיש לדייק בלשון ר"מ כמו בגמרא, מדכתב הר"מ "דרך תאוה וחיבת ביאה" ולא כתב מפורש לשם תאוה וכו', הרי הוי כמפורש דאפי' לא לשם תאוה נמי בכלל הלאו, אלא יש תנאי שצריך להיות דרך תאוה כיון שכתוב לא תקרבו וכו', קירוב המביא לגילוי ערוה...ועיקר התמי' שלך על המציאות שכתבנו שם, ואתה טוען שהמציאות היא אחרת הנה אין עיקר היסוד שלי על המציאות אלא על העיון ההיטב בש"ס ופוסקים אבל גם הטענה הצדדית שלי מהמציאות היא ג"כ נכונה, דבין חיבוק ונישוק ובין חיבוק הידים הוא ביטוי על הידידות ואהבה אלא שיש הבדל בין חיבוק ידים ובין חיבוק ונשוק לפי גודל הידידות והאהבה...ובכל חיבוק ונישוק או נתינת ידים שמבטאים בזה את אהבה וידידות יש בזה הנאה קצת והנאה כזו עצמה אסרה תורה בערוה אפילו כשאינו עולה במחשבתו שום דבר לא טוב. ואם יהיה מנהג המקום שבמקום חיבוק הידים יתנשקו איש לרעהו ויהיה זה מחוק הנימוס, וכי נאמר דבשביל זה יהיה מותר ג"כ לנשק עריות? ישתקע הדבר 

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן יד

בדבר הליכה בסאבוויי ובבאסעס בזמן שהולכים בני אדם לעבודתם שנמצאים שם אנשים ונשים דחופים זה בזה, שקשה מליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים אם מותר אז ללכת בשעות אלו שם. הנה מצד הנגיעה ודחיפה בנשים אז ליכא שום איסור משום דאין זה דרך תאוה וחבה…ולכן לא שייך לחוש מללכת בסאבוויי ובאסעס בשעת הליכה לעבודה שדחוקים ודחופים אנשים ונשים אף שלא יוכל ליזהר מנגיעה ודחיפה בנשים, דהנגיעה בלא מתכוין מחמת שא"א לו ליזהר אין זה דרך תאוה וחבה 

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נו

ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה אבל למעשה קשה לסמוך ע"ז

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב אות ט

הושטת יד לאשה לנתינת שלום, בדבר להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם ודאי הוא פשוט שאסור כדכתבתי באו"ח ח"א סימן קי"ג דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה, אבל כתבתי בח"א דאה"ע סוף סימן נ"ו לאחד שראה שיש גם יראי ה' שמקילין שיש לדון לכף זכות דסומכין ליתן כשהיא מושיטה להם שלא יעשה להו דרך חבה ותאוה, וגם שם כתבתי דלמעשה קשה לסמוך ע"ז. ומח"ב אה"ע סימן י"ד איני רואה שום סתירה ממש שהתרתי לילך באוטובוסים (באסעס) דשם ליכא כמעט לכולהו ענין חבה.

תשובות והנהגות כרך ד סימן ש

שאלה זו הבאתי ב"מועדים וזמנים" (ח"ד סימן שט"ז בהג"ה) ששאלתי למרן החזון איש זצ"ל והשיב שאין להתיר אפילו נתינת יד מפני שדרך חיבה היא ויהרג ואל יעבור. וסיפר לי השואל שאח"כ הלך לשאול גם את הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והשיב שאם מדקדק לעשות בצורה ובאופן שניכר שאין זה דרך חיבה מותר, ואין בזה משום אביזרייהו, והביא לזה דברי הרמב"ם בהלכותיו שעיקר האיסור הוא דרך תאוה דוקא, ולדבריו התיר באופן שהבאנו...ובמקומותינו נתינת יד לאשה או שהיא נותנת לו יד נראה כפריצות ממש, ויש שהקילו במקום בושה לתת חצי מהיד, והיינו דרך שינוי שאין זה דרך חיבה במקום שקשה להשתמט, אבל בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה מוצאים קדושה וראוי לא להקל, ובפרט לאור פסק רבינו החזו"א זצ"ל הנ"ל


שו"ת נשמת חיים (ר' חיים בן נפתלי צבי יהודה ברלן) סימן קלה אות ו

ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם. ולתת יד לאשה לשון הש"ס הוא ברכות ס"א א' המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, מבואר דאם אינו מכוין לשום דבר וכש"כ שאינו עושה כדי להסתכל בה כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח"ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה' אלקיך אמרו חכמים יומא פ"ו א' שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה' שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ

The Laws and Concepts of Niddah (R' Zvi Sobolofsky) - Notes and Halakhic Rulings by Rabbi Hershel Schachter (pg. 307)

Mei-ikkar ha-din, shaking hands with an ervah is not prohibited because it is not derekh chibbah, and negi'ah that is not derekh chibbah is permitted with general arayot (see Peri De'ah in Siftei Levi, 195:20).  However, it is always prohibited to touch one's wife who is a niddah, even when not derekh chibbah.

פרי דעה, שפתי לוי סימן קצה אות כ

אסור למשש - עש"ך השיג על הב"י שכתב דלהרמב"ם דנגיעה ערוה אסורה מה"ת, הכא אע"פ שיש פקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע, והש"ך השיג דהרמ' לא אסר מה"ת רק בעושה כן דרך תאוה וחיבה משא"כ בנגיעה דרך עסק אחר פשיטא דליכא איסור דאורייתא ולכן שרי היכא פקוח נפש, והב"ש באה"ע ס' כ השיג על הש"ך וכתב דהרמב"ן בתשו' כתב דלהרמ' אפי' אינו עושה דרך חיבה אסור מה"ת ודלא כהש"ך...ולכן לפע"ד יש לסמוך על הש"ך ובפרט דספק נפשות להקל...ועכ"פ מוכח מכאן דנגיעה בערוה אפי' שלא בדרך חיבת ביאה אסור מדרבנן ולי"א אסור מה"ת, ולכן מכאן תוכחת מגולה על הנשים הסוחרות שדרכן כשמוכרין סחורה בשעת גמר המקח עושין האנ"ט שא"ק עם אנשים זרים או עם עכו"ם דכיון דאסורים להם והוי ערה לגבייהו אסור להן ליגע ידה בידם ובפרט דהוי קצת נגיעה חיבה ואקרובי דעתא 

שיח יוסף (ר׳ יוסף בן יצחק אייזיק הכהן ברוט) סימן - חלק שני - סימן כג

העזר מקודש על שו"ע אבה"ע סי' כ' מבאר את שיטת הש"ך ביו"ד סי' קצ"ה וסי׳ קנ"ז וז"ל מ"ש הש"ך ז"ל בסי' קצ"ה ביו"ד ובסי' קנ"ז שאין איסור מן התורה בקריבות כי אם דרך חיבת ביאה נראה פשוט שגם בשיש בזה דרך חבה הרי זה כהנישוק לבנותיו ולאחיותיו וכמש"כ ז"ל שם, ורק דרך חיבת ביאה הוא האיסור, והיינו כשבדעתו אז להתקרב אליה לביאה או שבדעתו היה כן לולי איזה מניעה שיש לפי שעה לפניו והוא מצפה אחר שעה או שתים ביום ההוא לבוא אליה מה שאין כן כשהוא בהיסח הדעת מלבוא אליה יהיה מאיזה טעם שיהיה אין בזה חשש איסור תורה הק' לכ״ע וכו' עיי"ש ולקוצר דעתי איני מבין את ההכרח לפרש את דברי הש"ך כמו שפירש העזר מקודש, דבפשטות אפשר לפרש שאין הכוונה דוקא באופן שהוא חושב לסיים ולעשות גם את הביאה אלא כוונתו היא שמתעדן בקירוב בשר כדרך התעדנות המתעסקים בחיבת ביאה ולא כדרך חיבה ואהבה לידיד וכדו', ובאמת מלשון הראשונים שהבאנו לעיל מוכח כדכתבנו 



Summary:

The ספרא deduces from פסוקים that one is not just prohibited from actual גלוי ערוה (i.e. ביאה) but that there is an additional prohibition with respect to עריות of לא תקרבו, avoiding even coming close to גלוי ערוה.  The רמב"ם understands this prohibition as חיבוק ונישוק, in a circumstance where one is נהנה בקרוב בשר. The רמב"ן argues and rules that this prohibition is מדרבנן, categorizing the ruling of the ספרא as an אסמכתא. The שלחן ערוך rules in accordance with the opinion of the רמב"ם.

The ש"ך argues, focusing on the language of the רמב"ם and other sources, rules that the prohibition is limited to a דרך חיבה scenario (e.g. taking a woman's pulse would not be a problem).  The אגרות משה follows the ruling of the ש"ך, noting that the non-דרך חיבה prohibition is limited to an אשתו נדה scenario as part of איסור התרחקות. (He notes that the בית יוסף may have understood the prohibition by אשתו נדה to be more closely linked to actual לא תקרבו.)

In addressing the question of handshaking, the קריינא דאגרתא rules that it is a matter of יהרג ועל יעבור and that it is prohibited in all circumstances.  The באר משה also rules stringently, citing the שדי חמד that even a נגיעה כל דהו is prohibited. These opinions do not appear to directly address the technical סוגיא of לא תקרבו and חיבה vs. non-חיבה.  The אז נדברו also rules stringently; connecting the ruling to the סוגיא, he explains that even a handshake has an element of הנאה קצת and דרך חיבה.

In applying the logic referenced above, רב משה rules that there is no issue with incidental contact that might occur on public transportation.  However, he rules stringently with respect to handshakes. However, he is cited by the תשובות והנהגות as offering a more lenient approach in at least one circumstance.

The נשמת חיים and Rav Schachter offer more lenient approaches.  (It is of note that the פרי דעה appears to have a more stringent ruling than the manner in which it is cited.)

The שיח יצחק argues on the עזר מקודש, who appears to have a very narrow (and therefore lenient) definition of דרך חיבה.


Friday, October 18, 2019

שמיני עצרת רגל בפני עצמו - Referencing Shemini Atzeres in Benching and Davening


תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מז עמוד א - מח עמוד א
אמר רבי יוחנן: אומרים זמן בשמיני של חג, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח….לימא מסייע ליה: הפרים האילים והכבשים - מעכבין זה את זה, ורבי יהודה אומר: פרים - אין מעכבין זה את זה, שהרי מתמעטין והולכין. אמרו לו: והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני! אמר להן: שמיני רגל בפני עצמו הוא, שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה - אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה.  מאי לאו - זמן? - לא, ברכת המזון ותפלה….מאי הוי עלה? רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של חג. והלכתא: אומרים זמן בשמיני של חג. תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב: פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו.
רש"י מסכת סוכה דף מז עמוד ב
ברכת המזון - דעד השתא אמרינן את יום חג הסוכות הזה וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה


רמב"ם סדר תפילות נוסח הברכות האמצעיות
בשמיני עצרת אומר את יום טוב מקרא קדש הזה את יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתנו כו', וכן במוסף אומר ואת מוסף יום טוב מקרא קדש הזה יום חג שמיני כו'.


רש"י מסכת סוכה דף מז עמוד א
ברוכי לא מברכינן...לברכה - את יום שמיני חג עצרת הזה.

רי"ף מסכת סוכה דף כג עמוד א
ברכה בפני עצמה שאומר בתפלה ובבהמ"ז את יום שמיני חג העצרת הזה רגל בפני עצמו למאי הלכתא לענין אבל כדאמר רבינא יום אחד לפני החג והחג וחג עצרת הרי כאן עשרים וא' יום לענין שלשים

תוספות מסכת סוכה דף מח עמוד א
רגל בפני עצמו - דאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים ברכה לעצמו את יום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך דה"ג בה ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך פי' בקונט' והשתא לא הוי כי ההוא דתניא לעיל דאמרינן כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה ורבינו תם מפרש ברכה דהכא ברכת המזון ותפלה כי ההיא דלעיל ורגל בפני עצמו לענין שטעון לינה ורבינו חננאל מפרש לענין שידחה אבילות 

טור אורח חיים הלכות לולב סימן תרסח
ליל ח' ערבית מתפללין ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע ואומר ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת הזה ומקדש בב"ה ונפטרין לבתיהם לשלום

אורחות חיים חלק א דין שמיני עצרת
ברכה בפני עצמה פי' שביום שמיני של חג מברכין את המלך כמו שכתוב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וזה הפי' לדעת המפרש רגל בפני עצמו לענין תפלה וברכ' המזון שמזכירין את יום שמיני חג העצרת הזה ולזה הפי' נפרש רגל בפני עצמו לענין אבלות כמו שכתבנו וכן הדין ביום שני שהוא שמחת תורה

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר חג הסוכות
ביום שמיני עצרת, ערבית ושחרית ומנחה, תפלה אחת היא, מתפלל אבות וגבורות, וקדושת השם. ואומר אתה בחרתנו מכל העמים וכו', ויום שמיני חג עצרת הזה זמן שמחתנו וכו' או"א יעלה ויבא, והשיאנו ה' אלהינו וכו'. רצה ומודים. ושים שלום. וכו' 

סידור רש"י סימן שו
בשמיני עצרת ליל התקדש חג, שמיני ספק שביעי הוא, ומקדש בסוכה, אומר את יום שמיני חג העצרת הזה, וצריך לומר זמן, שהרי רגל בפני עצמו הוא

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות חג הסוכות אות ה
 נשאל למהר"י סג"ל מפני מה אומר בשמיני עצרת ביום שמיני חג העצרת הזה יאמר חג שמיני ודיו. והשיב דבכל המצות מברכינן על המצוה כגון חג המצות חג השבועות חג הסוכות, ואי אמר הכי שמיני לחוד לא נדע מאיזה שמיני היא, לכן אומר נמי העצרת. ואי אומר העצרת לחוד ה"א שבועות הוא דנמי מתקרי עצרת דשבועותיכם מתרגמינן בעצרותיכון לכך אומר שמיני. ושוב מצאתי וז"ל אם בא לומר חג יאמר את יום שמיני חג העצרת הזה דאז משמע שהוא טפל לחג ולא חג בפני עצמו, כדאמרינן בריש יומא מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה טפל דידיה בעי פרישה ואפילו למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא ה"מ לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומי ראשון הוא. הילכך האומר את יום שמיני עצרת הזה טעות הוא בידו שמשמע שהוא חג בפני עצמו כשאר חגים, עכ"ל

בית יוסף אורח חיים סימן תרסח
ליל שמיני ערבית מתפללין שלש ראשונות ואומר ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת הזה. בפרק לולב וערבה (מז. מח.) תניא שמיני רגל בפני עצמו...ופירשו התוספות והרא"ש דברכה בפני עצמו היינו שבתפלה ובברכת המזון...וכן פירש גם כן רש"י אהא דאמרינן התם (מו:) שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה ושמיני לברכה:


ספר המנהגים (ר׳ יצחק אייזיק מטירנא, ~1425) שמיני עצרת
בליל שמיני עצרת, מעריב אעניד לך וידבר משה וגו' אתה בחרתנו את יום שמיני העצרת הזה זמן שמחתינו. ואין אומרין חג שלא תמצא בתורה שנקרא יום השמיני חג

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרסח
  ואנו כו'. דלענין החגיגה תשלומין דראשון הוא ובמ"ס פי"ט כ' כן על ז' של פסח ולא נהגינן כן הואיל והוא בתשלומין מידי דהוי אחה"מ כ"ש כאן דהוא רגל בפ"ע ומ"ש דלא מצינו כו' בסוכה מ"ח אמרינן י"ט האחרון של חג וכן בהרבה מקומות ואמרינן בערכין ובסוף תענית שמנה ימי החג כו'

רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן תרסח סעיף א
[דלא מצינו בשום מקום. ע' בירושלמי ר"פ הנודר מן המבושל ובק"ע שם וע' שאילת שלום על השאילתות אות ע"ו וע' ברד"ק הושע י"ג במ"ש שם בשם ר"ש גאון:

אילת השחר - עיונים בש״ק ומועדי השנה (ר׳ זאב הכהן הוברמן) עמוד רג
בהגהות רעק"א כתב לעיין ברד"ק הושע י"ג במ״ש שם בשם ר"ש גאון וז"ל של רד"ק על מאי דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה (הושע ב י"ג), ורב סעדי גאון פירש חגה שלש רגלים וכל מועדה ר"ה ויום הכפורים ושמיני עצרת ע"כ שמעינן מזה להדיא דלרב סעדי גאון לא מקרי שמיני עצרת חג כל עיקר כי על כן לא הוי שמיני עצרת בכלל חגה יחד עם שלש רגלים אלא בכלל מועדה יחד עם ר"ה ויו"כ, וטעמו ודאי משום דליכא חיוב חגיגה בפני עצמו בשמיני עצרת כמו בשלש רגלים...וזוהי נמי כוונת הרמ"א שאין אומרים חג בשמיני דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג אלא אומרים יום שמיני עצרת כלומר לא מצינו בשום מקום דרגל בפני עצמו


שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסח סעיף א
ליל שמיני אומר בתפלה: ותתן לנו את יום שמיני חג העצרת הזה. הגה: ואנו נוהגין שא"א חג בשמיני, דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג, אלא אומרים יום שמיני עצרת - מנהגים


חידושי מהרש״ל (נדפס בטור) סימן תרסח חג העצרת
ויש שנהגו שלא לומר חג לפי שבקרא לא נאמר חג אלא ביום שמיני שמיני העצרת, ואני קבלתי לומר את יום השמיני העצרת חג הזה, שאין אנו משנין לישנא דקרא אבל אין לומר את חג יום השמיני כו' דא"כ יהא משמעו שהוא חג ממש בפני עצמו ואינו כן אלא לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא נ"ל ויש שמתחילין נ"ב וכן המנהג 
ט"ז אורח חיים סימן תרסח ס״ק א
  ואנו נוהגין שא"א חג כו'. בי"ד סי' ר"כ ס"כ הבאתי מפרק א"נ דף מ"א שש"ע קרוי חג...השבתי ע"ז דא"א לומ' כן...כדאיתא ברש"י בחומש אמר הקב"ה קשה עלי פרידתכם ובכ"מ קורא ליום אחרון של סוכות י"ט האחרון מדאיצטריך תלמודא לומר שהוא חלוק ממנו לענין פז"ר קש"ב ש"מ דבלא"ה חד חג הוא ומיוחס אחריו אע"פ שאין יושבין באותו יום בסוכות דוגמ' לדבר חג המצות כל ז' הימים והלא אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשונה ובשאר ימים אין חיוב אלא מניעת חמץ….וע"פ הדברים האלה ששמ"ע נכלל בתוך החג ונגרר אחריה יש לנו לומר את יום שמיני העצרת חג הזה דודאי א"ל חג ש"ע הזה דאנו צריכים לרמז שאינו חג בפ"ע אלא מחמת החג הסוכות אלא נקרא עצרת של חג כאלו אומר טפל לחג וכ"ה בפיוט מעריב של ש"ת בזה עצרת חג האוסף כו': שוב ראיתי בתשו' רש"ל הסכים לנוסח זה ולא לומר את יום שמיני חג עצרת דלא נפסק בין שמיני לעצרת כיון דבקרא הם סמוכים וכן ראוי לנו לומר בל' זה שאין עליו קושיא    

מגן אברהם סימן תרסח ס״ק א
שמיני חג. רש"ל בתשו' כתב לומר ש"ע חג הזה ולבוש כתב כמ"ש הרב"י
פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תרסח
והט"ז כתב דאין לומר כן, דא"כ הוה משמע שהוא רגל בפני עצמו לגמרי, ואין כן, אלא מכל מקום טפל הוא לעיקר החג, הלכך יאמר יום שמיני עצרת חג הזה, ופירושו, שמיני הנקרא עצרת "של" חג הזה, של סוכות. או יום השמיני עצרת של חג הזה, דהוא יום שמיני כו'. ולמאן דאמר יום שמיני חג עצרת הזה, אתי שפיר טפי, יום שמיני של חג הסוכות הנקרא עצרת. אבל מכל מקום אין להפסיק מלישנא דקרא [במדבר כט, לה] ביום השמיני עצרת, הכי נמי בברכה לומר שתי תיבות שמיני עצרת ביחד. ולכאורה אין חילוק בין שמיני עצרת חג הזה, או שמיני חג עצרת, לומר מלת עצרת בלא ה"א. בראשונה, העצרת.

משנה ברורה סימן תרסח ס״ק ג-ד
      שמיני חג העצרת הזה - עיין בפמ"ג שיש לומר עצרת בלא ה'. והנה רש"ל וט"ז כתבו שיש לומר שמיני עצרת חג הזה אבל הלבוש כתב כמ"ש בשו"ע וכן הסכים בא"ר בשם כמה ראשונים וביאור הגר"א:
      דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג - כמה אחרונים (ב) השיגו ע"ז והרבו בראיות דשמיני עצרת מקרי חג ע"כ אין לנטות ממה שכתב המחבר
שער הציון סימן תרסח ס״ק ב
      הט"ז והגר"א והבכור שור, וכן הביא בברכי יוסף בשם סדר רב עמרם גאון כמו שכתב בשולחן ערוך

ערוך השולחן אורח חיים סימן תרסח סעיף א
ליל שמיני מתפללין ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום באמצע וכתבו הטור והש"ע לומר ותתן לנו וכו' את יום השמיני חג העצרת הזה ורבינו הרמ"א כתב דאנו נוהגים שאין אומרים חג בשמיני דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג אלא אומרים יום שמיני עצרת הזה עכ"ל וי"א שצריך לומר את יום שמיני עצרת החג הזה [רש"ל וט"ז] וכן מנהג העולם וכך נדפס בסידורים והטעם דהחג קאי אסוכות דהוא עצרת מחג הסוכות אבל הרבה מגדולי ישראל הסכימו להטור והש"ע לומר את יום השמיני חג העצרת הזה ויש ראיות רבות דמקרי חג ובתורה הוא טפל לחג הסוכות אבל הוא רגל בפ"ע ואקרי חג וכן הוא בסידור רב עמרם גאון [ונ"ל ראיה לזה ממס' סופרים פי"ט הל' ג' שאומר שם על שביעי של פסח שאומר ביום שביעי העצרת הזה ואין מזכיר בו חג לפי שאינו חג בפ"ע עכ"ל וממילא דשמיני עצרת דהוא רגל בפ"ע אקרי חג ונהי דאנן לא נהגינן בשביעי של פסח כהמס' סופרים מ"מ ראיה גדולה היא ועוד ק"ו הדברים דשביעי של פסח דלא אקרי חג ואינו רגל בפ"ע אנו אומרים חג המצות הזה ק"ו בשמיני עצרת שהוא רגל בפ"ע שצ"ל עליו חג ודו"ק

אמת ליעקב (ר׳ יעקב קמנצקי) פרשת אמור (עמוד תא)
או"ח סי' תרס"ח ס"א כתב וז"ל ליל ח' אומר כתפלה ותתן לנו את את יום שמיני חג העצרת הזה עכ"ל אמנם הרמ"א שם הגיה ואנו נוהגין כו' אלא אומרים יום שמיני עצרת עכ"ל ונראה שפליגי אי חז"ל תקנו הברכות לפי לשון התורה או לפי לשון חכמים והיינו לפי מה שביאר הגר"א בהלכות חלה יו"ד סי' שכ"ח ס"א שהמחבר סובר שיש לברך להפריש תרומה שהוא לשון התורה והרמ"א סובר שיש לברך להפריש חלה שהוא לשון חכמים ועיי"ש וא"כ אזלי לשיטתייהו דהמחכר ס"ל שיש לברך בלשון התורה ולכן מכנה את החג בשם שמיני שהוא חג העצרת הזה אבל הרמ"א שסוכר שצריך לברך כלשון חכמים וא"כ צריך לומר יום שמיני עצרת 


שערי תשובה סימן תרסח
ועיין בר"י בשם ב"י דמי שטעה בתפלת ערבית של לילי ש"ע ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו יצא בדיעבד ובר"י חולק עליו והביא ראיות דלא יצא ומחזירים אותו דודאי האומר חג הסוכות על סוכות ממש נתכוין ולא על ש"ע דאשכחן שנכלל בחג הסוכות דהא גם מה דקאמר עד השתא בתפלה על חג הסוכות ממש נתכוין ע"ש
משנה ברורה סימן תרסח ס״ק ב
אומר בתפלה וכו' - ואם שכח ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו אם צריך לחזור יש דיעות בין האחרונים עיין בשע"ת ובח"א כלל כ"ח דין ט"ו ולכו"ע אם לא סיים הברכה צריך לחזור לותתן לנו ולומר כהוגן

Summary:
The גמרא concludes that one should recite שהחיינו on שמיני עצרת.  In the context of this ruling, the גמרא states that the holiday is a רגל בפני עצמו with respect to several items, including ברכת המזון and תפילה.  As רש״י explains, but for this ruling, one would recite חג הסוכות הזה on the eighth day. However, the גמרא does not explicitly state the verbiage for the שמיני עצרת insert.
The רמב״ם rules that the correct formula for ש״ע is ביום חג שמיני העצרת הזה.  This version places a great deal of emphasis on the independent nature of the holiday of ש״ע.
In contrast, the ruling of רש״י, רי״ף, תוספות and many other ראשונים is that one should insert ביום שמיני חג העצרת הזה.  This text is cited as early as רב עמרם גאון.  The מהרי״ל elaborates on this phrasing, explaining how this properly balances the unique nature of שמיני עצרת, being independent but still טפל to the holiday of סוכות. 
The ספר המנהגים takes a different approach, noting that there is no context in which שמיני עצרת itself is referred to as a חג.  Accordingly, he recommends reciting יום שמיני עצרת, omitting any reference to the word חג.  The גר”א critiques this comment, while רע״א brings support for it.  [It is of note that the ספר מנהגים (as understood by the אילת השחר) is in agreement with the conceptual approach to ש״ע as was cited by the מהרי״ל, he simply has a different formula to accomplish the same goal.]
The שלחן ערוך cites the opinion of רש״י/תוספות, while the רמ״א rules in accordance with the opinion of the ספר מנהגים.
The מהרש״ל offers a third possibility: he allows for the word חג to be included but requires that it remain indepdent at the end, reciting ביום שמיני העצרת החג הזה.  (It is of note that he explicitly rejects the phrasing that is utilized by the רמב״ם.)  He prefers this verbiage due to its close connection to the wording in the תורה. The ט״ז also recommends following this opinion, though he focuses on the טפל nature of ש״ע, noting that this wording properly portrays ש״ע as a holiday which is טפל to סוכות.  The פרי מגדים minimizes the practical difference between these two opinions.
The מ”ב recommends following the מחבר and not the רמ״א.  This is also the recommendation of the ערוך השלחן.
The אמת ליעקב suggests a conceptual distinction between the approaches of the מחבר and the רמ״א.
The שערי תשובה addresses the case of one who mistakenly inserts חג הסוכות instead of the שמיני עצרת insert.