לפני עור לא תתן מכשל
ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק יד
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי ה׳
ספרא קדושים פרשה ב סוף פרק ג פסוק יד
ולפני עור לא תתן מכשול לפני סומא בדבר בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע - דקאי בתרי עברי נהרא
תוספות מסכת שבת דף ג עמוד א
בבא דרישא פטור ומותר - וא"ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור
תוספת שבת ודין אמירה לישראל
בית יוסף אורח חיים סימן רסג
כתב הר"ן בפרק שואל (סד: ד"ה ומדאמרי') ומדאמרינן הכא (שבת קנא.) שמותר לאדם לומר לחבירו שמור [לי] פירות שבתחומך וכו' כתב הרשב"א (בחי' שם ד"ה אמר רב יהודה) בשם התוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית ולי אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל. ואיני מבין דבריו דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסג סעיף יז
י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת. וכ"ש במו"ש, מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל
מגן אברהם סימן רסג ס״ק ל
מותר לומר. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח
ט"ז אורח חיים סימן רסג
אמנם בענין קושית הר"ן על הרשב"א בעסק זה הגם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד דלק"מ על הרשב"א…נמצינו למדין דטעם היתר דמתני' להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר בורגנין אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור…אע"כ דטעמא דמתני' לאו משום בורגנין אלא מטעמא דאין כאן איסור שבת מצד המעשה עצמו..ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל
משנה ברורה סימן רסג ס״ק סד
מותר לומר - דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה
ערוך השולחן אורח חיים סימן רסג סעיף כו
כתבו רבותינו בעלי הש"ע סעי' י"ז י"א שמי שקבל עליו שבת…עכ"ל ויש בזה שני טעמים האחת דכיון שהוא בעצמו היה ביכולתו להיות מותר בזה כגון בע"ש דאי בעי לא קיבל שבת עדיין ובמו"ש דאי בעי היה מבדיל בעצמו וכל שיש לו היתר בעצמו יכול לומר לחבירו ואין בזה משום אמירה שבות וכמו שאמרו בגמ' [ק"ן:] מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך וכמ"ש לקמן בסי' ש"ז ע"ש ועוד טעם דלא מצינו אמירה שבות אלא בדבר האסור לכל ישראל אבל במה שלהשני מותר כגון בכה"ג למה לא יאמר לחבירו דבר המותר לו
הנוהג בדבר איסור ובקש מאחר שיעשה
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן רנח (אלף שכט)
שאלה מעשה היה בנער שבא מארץ ישראל שאין עושין [יום טוב] אלא יום אחד ונכנס לשרת בבית יהודי אחד ואומר לו לעשות מלאכה ביום טוב שני כגון לרחוץ הבית דאיכא סחיטה שהיא אב מלאכה אם יש בזה איסור או לא: תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו שהדבר הוא פרהסיא ואסור לנער בעצמו לעשות מלאכה והמצוה עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ואפילו שיהיה הדבר בצנעא אסור לעשות מלאכה….והוי יודע כי העלתי באותה תשובה דבענין אכילת דבר האסור לאלו ומותר לאלו וכגון תרבא (דאימרא) [דאייתרא] בזה יש חילוק בפרהסיא אסור בצנעא מותר אבל לענין עשיית מלאכה הכל אסור. ומ"מ לדעתך שאתה סובר שיש מלאכה מותרת לבני ארץ ישראל הבאים למצרים לא גרע אמירה לישראל מאמירה לעכו"ם שהטעם הוא משום גזרה שמא יבא לעשות הוא והכא נמי הרואה את זה מצוה לנערו לעשות מלאכה בי"ט שני אתי לזלזולי ביה וליכא למימר דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן דהא שכיח ושכיח דבכל זמן באים למצרים בני ארץ ישראל הילכך ודאי אסור לומר לו לעשות מלאכה. ואם עשה מעצמו ראוי למונעו מזה ומותר להכותו עד שימנע מלעשות מלאכה שכיון שהוא משרתו מוטל עליו להפרישו מאיסורא. וכן כל אדם מוטל עליו להפריש את אשתו ואת בני ביתו מאיסורא וברור הוא. והנראה לע"ד כתבתי.
הערות - ילקוט יוסף - שבת - חלג ג - סימן שיח - אות ו - עמוד ריז-ריט
לצוות לאשכנזי להחזיר בשבת תבשיל שרובו לח שאינו מצטנן לגמרי על גבי פלאטה חשמלית - הנה בתחלה חשבנו לדמות דין זה למה שדנו הפוסקים לענין מי שקיבל על עצמו שבת אם מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת שיעשה מלאכה בשבילו…ויש לחקור בטעם דין זה האם הוא מטעם דכל שלעושה מותר לעשות מלאכה זו מותר לחבירו לצוותו דלא אסרו ענין אמירה בשבת כשהעושה מותר לו לעשות מלאכה זו…או שהוא מטעם שיש היתר למצווה שבידו היה שלא לקבל עליו שבת מבעוד יום, ונפקא מינה לכאורה בחקירה זו בנידון דידן…ונראה לדייק מדברי הרשב"א דסבירא ליה כצד א'...דכתב בשם התוספות שישראל שקיבל שבת מותר לו לומר לחבירו לעשות בשבילו מלאכה הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה ע"ש…ומרן הבית יוסף סימן רס"ג הביא דברי הר"ן וכתב שאיני מבין דבריו…אלא שיש לדחות דדוקא בדין קבלת שבת כתב מרן להקל מפני שעשיית מלאכה למי שלא קיבל עליו את השבת היא היתר גמור ואף מי שקיבל שבת מבעוד יום יודה שלאחר מותר לעשות מלאכה אחר שלא קיבל שבת מבעוד יום אבל בנידון דידן הרי אחר שהספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך…איך יוכלו לצוות לאחר דבר האסור…ויש לדמות דין זה למה שדנו הפוסקים בכיוצא בזה לענין בן חוץ לארץ אם מותר לצוות לבן ארץ ישראל שיעשה בשבילו מלאכה ביום טוב שני…בספר גנת ורדים הסכים לאסור…ולכאורה כיון שכן היא הסכמת רוב האחרונים כן הוא עיקר לדינא…ולפי זה גם בנידון דידן אין הנוהג כדעת מרן השלחן ערוך רשאי לומר לאשכנזי לחמם לו תבשיל שרובו לח כל עוד שלא נצטנן לגמרי…ואמנם לענין יום טוב שני של גלויות כתב בשו"ת אגרות משה (חלק ב' אורח חיים סימן צט) דיש להקל לענין אמירה, דכיון שאינו אלא מצד מנהג אבותינו בידינו, כל שיש ספק בדבר אזלינן לקולא, וכיון שנחלקו האחרונים בדין זה שפיר אזלינן לקולא בזה…ולדברי האג"מ לכאורה גם בנ"ד נוכל להקל, אולם זה אינו, שהרי בנ"ד אין זה סתם מנהג אבותינו בידינו אלא כל ספרדי מחוייב לנהוג כדעת מרן
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן קלד
השותה מים בלא סינון אם מותר לו לסנן מים בשבת עבור מי שאינו שותה בלא סינון…מה שפלפלת על מה ששמעת ממני ספק, אם מי שנזהר שלא לשתות מים שאינם מסוננים, אי רשאי להניח לסנן על ידי איש או אשה ששותין בלא סינון. וטעם הספק דהרי באורח חיים סימן שי"ט סעיף י' פסק דמים שהם צלולין אפילו יש בהם קיסמין, הואיל ורובא דעלמא שתו ליה הכי ולא קפדי, רשאי לסננם במשמרת דלא שייך ליבון וסחיטה….מי שאינו נזהר לשתות בלא סינון רשאי לסנן, כשם שרשאי לסנן לעצמו בכהאי גונא, דהרי חזי ליה בלא סינון, ולא גרע מהאי דסימן שי"ט סעיף י'. ואפילו אם מי שנזהר מצווה לו לסנן אין אני יודע בו איסור, לא משום אמירה דהוי שבות דהרי קיימא לן בסימן רס"א סעיף א' ובמגן אברהם שם ס"ק ז' דרשאי לומר בכהאי גונא היכא דמותר לאחרינא…וגם משום שליחות ליתא, דהרי שם בסימן רס"ג סעיף י"ז דמי שקיבל עליו שבת יכול לצוות למי שלא קיבל עליו שבת לעשות עבורו מלאכה
הערות - ילקוט יוסף - שבת - חלג ג - סימן שיח - אות ו - עמוד ריז-ריט
יש להביא ראיה לנידון דידן ממה שכתב בשו"ת מהר"מ שיק…ולדבריו לכאורה גם בנידון דידן יהיה מותר לספרדי לצוות לאשכנזי…אך יש לדחות דהתם למי שמסנן הדבר מותר באופן החלטי ואף חבירו שאסור לו לסנן מודה דלמי שאינו מקפיד מותר לסנן ולכן יש להקל שיצווה לחבירו לסנן המים מה שאין כן בנידון דידן שלספרדי איסור זה של החזרת דבר לח שאין היד סולדת בו הוא מן הדין מכח ספק דאורייתא ולדעתו גם לאשכנזי דבר זה אסור לעשותו ממילא חזר הדין דאין להקל לצוותו לעשות כן בשבילו
ילקוט יוסף - שבת - חלג ג - סימן שיח - אות ו - עמוד ריז-ריט
בן ישיבה ספרדי הלומד בישיבה של יוצאי אשכנז…ורואה שמחזירים בשבת תבשיל לח על גבי פלאטה חשמלית אחר שהתבשיל אינו חם בחום שהיד סולדת בו אך עדיין לא נצטנן לגמרי…אף אם עושים כן לצורך הבחורים הספרדים הלומדים בישיבה אין צריך למחות בידם…מאחר שלדעת הרמ"א כל שהתבשיל לא נצטנן לגמרי…אין צריך למחות ביד האשכנזי העושה כן אבל אין לספרדי לצוות לאשכנזי להחזיר בשבת תבשיל שרובו לח על גבי פלאטה חשמלית…דמאחר שהספרדי צריך לנהוג כדעת מרן השלחן ערוך אין להקל לצוות לאחר לעשות לו דבר שבשבילו הוא איסור גמור, אלא אם כן האשכנזי עושה כן מעצמו אף אם עושה כן לצורך בעל הבית הספרדי, שאין צריך למחות בידו
שלחן הלוי להר׳ חיים ישראל בעלסקי, חלק א, סימן י
הנוהג שלא לפתוח בקבוקים בשבת אסור לו גם לבקש בשבת לפתוח לדבר, ויש לזה ארבעה טעמים חשובים, הראשון מצד שליחות לדבר עבירה…אם המשלח עצמו נוהג כדברי הרב האוסר וסובר שזהו תיקון כלי ואסור מדאורייתא בשבת גם אז מתייחס המעשה למשלח ונחשב כאילו הוא בעצמו עשה אותו מעשה בשבת ואם הוא נוהג כדעת הרב האוסר הרי זה כאילו עשה בעצמו ותיקן כלי בשבת שהוא מלאכה דאורייתא וחייב בכל חיובי שבת חטאת בשוגג כרת וסקילה למ"ר התראת ספק הוי התראה…השני בכלל דעת האוסרים הוא שלכו"ע אסור לעשות כן וא"כ עובר בלפני עור, הנוהג כהרב האוסר הרי קיבל על עצמו בפסקו דהמעשה זה אסור לו לעשות וגם אסור על כל בן ישראל…ואף שבודאי אין לו למחות בחבירו הנוהג היתר ע"פ פסק רבו, מ"מ לפי מה שהוא קיבל ע"ע הרי דבר זה אסור לכל ישראל ואם ביקש מחבירו שיעשה זאת בין שביקש עבור עצמו או עבור אחרים, בין שאמר לו בפירוש לעשות בין שרמז לו דניחא ליה בזה…הרי זה החטיא את חבירו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול מן התורה…הטעם השלישי משום איסור אמירה בשבת ברה כחמה שיש בדבר זה משום איסור אמירה, וככל חומר אמירה לעכו"םף דלא גרע אמירה לישראל מאמירה לגוי דבודאי מותר לגוי לעשות מלאכה בשבת ואעפ"כ אסור לישראל לעשות ע"י אחרים…והרביעי זלזול בכבוד חבירו דבר חמור מאוד, שיהודי ישתמש בחבירו כאילו הוא השבת גוי שלו, שיעשה עבורו מעשה שלדעתו הוא אסור ובזה הוא מראה זלזול מר בכבודו של בר ישראל ומדאיב מאד לעדינות הנפש להביט בהתחלק ישראל לכתות שונות אחד אוסר ואחד מתיר ושהאוסרים ישתמשו במתירים כאילו אינם יהודים או יהודים פחותי מעלה ודי בזה…ואין שום עצה אא"כ אותו אחד שסובר שהדבר מותר עשה לגמרי על דעת עצמו ובשביל עצמו ולא נתכוון להנות את השני כלל
The 39 Melachos, R’ Dovid Ribiat, Volume 1, Page 93
One who adheres to the stringent ruling of Poskim on a certain Halachic question of Melocho or other restriction may not ask a fellow Jew who relies upon a lenient ruling to perform that act for him. However, one is permitted to benefit from such activities if the one relying upon the lenient ruling is acting on his own behalf.
פיתוחי חותם להר׳ פנחס וייס - הדין של מעשה שבת ע״י ישראל - פרק יז - ענף ג - אות לה - עמוד תו
לענין לצוות לכתחילה, מי שמחמיר אין לו לצוות למי שמיקל שיפתח בשבילו, שכיון שלשיטתו יש בזה איסור הרי הוא עובר על לפני עור, אלא דבספר מאור השבת [ח"א פניני המאור מכתב ג-ח] מביא מהגרשז"א זצ"ל שמחלק בזה בין היכא שהמחמיר מחמיר מכח הכרעתו אז צריך לחשוש ללפני עור אבל היכא שהוא רק משום מנהג רבותיו הרי גם זה שמיקל מיקל משום מנהג רבותיו, וכל אחד נוהג כמנהגו ולא שייך ע"ז לפני עור, שוב מצאתי בספר מאור השבת [ח"ב מכתבי הגרשז"א כב-א] שהביא מהאגר"מ שבכל אופן לא שייך לפני עור, שכיון שהמיקל עושה כן עפ"י הוראה, ליכא בזה איסור, ומביא כן משאר פוסקים ע״ש
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיט אות ה
בדבר עכו"ם שפתח קען /קופסא/ אם לצורך עצמו רשאי גם הישראל לאכול ואם לצורך ישראל יש לאסור. ואם פתח ישראל שסובר ע"פ הוראת חכם להיתר אם מותר לאחד שסובר שאסור לפתוח ע"פ הוראת חכם אחר יש להסתפק דכיון שנעשה בהיתר אין זה בכלל איסור מעשה שבת ובפרט באיסור דרבנן ויש להקל כדי שלא יתדמה כחולק עליהם
מגדל דוד להר׳ דוד רביאט, חלק א, עמוד נב-נג, אות 363
ומתוך לשון התשובה משמע דעת האג״מ דהא ודאי אסור לומר לכתחילה לישראל לפתוח הקען וכן כל כצו״ב אסור לומר לישראל אחר לעשות דבר שסובר שאסור לעשות ע״פ הוראת חכם אחר. והנה רואה אני בזה חילוקי דיעות בין הגאון אג״מ והגרש״ז.
Summary:
The Torah prohibits placing a stumbling block in front a blind man. The ספרא understands this to create a prohibition to give bad advice to one’s friend (e.g. recommending travel on a road that is known to be dangerous). However, the בבלי takes a different understanding, detailing a prohibition to facilitate the performance of an איסור. While the case of the בבלי is limited to a scenario in which the individual requires the assistance of the facilitator (two sides of the river), תוספות expand on this understanding, adding that one violates a Rabbinic level of the prohibition even where the assistance is not a necessity.
In terms of asking a friend who has not yet accepted שבת to do מלאכה, the ר״ן cites an opinion of the רשב״א who is lenient, analogizing it to a case where one asks his friend to watch produce that is within his תחום שבת. The ר״ן argues that the cases are not analogous, noting that early שבת scenario should be more problematic, given that it is a prohibited act for the early accepter, whereas in the other case, if he were in that location, he would be able to perform the act. The בית יוסף challenges this logic, noting that the cases are truly analogous, as they are both scenarios in which the individual was in control: he could have been in the תחום and he could have avoided accepting שבת early. The שלחן ערוך seems to rule in accordance with the opinion of the רשב״א, further supported by comments of the רמ״א. The מגן אברהם seems to work with the reasoning of the בית יוסף, while the ט״ז seems to introduce a second reason, focusing on the wholly permitted nature of the act for the friend.
The רדב״ז writes that even if it were the case that a בן ארץ ישראל were permitted to do activities that a בן חוץ לארץ could not do (on יו״ט שני), it would be prohibited to ask him to do such an act, since it would be no different than אמירה לעכו״ם, with all of the relevant reasoning applying in such a case (שמא יבא לעשות).
In addressing whether a ספרדי can ask an אשכנזי to warm up food for him (in a manner that is permitted for the אשכנזי), the ילקוט יוסף begins by analogizing the question to the case above, noting that it would depend on the reasoning. If the focus is on the בידו component, then it was never within the ability of the ספרדי to do this act, but if it’s about a permitted nature, then the אשכנזי is not doing anything wrong. However, he dismisses this comparison, noting that it’s not truly permitted in the same way as the תוספת שבת scenario, as in this case, the ספרדי truly sees this as prohibited act. He then suggests that it may be comparable to asking a בן ארץ ישראל to do מלאכה on יום טוב שני, noting (in the final analysis) that there is room to be lenient in such a case. However, he ultimately distinguishes the cases, noting that the יום טוב שני scenario is more lenient, given the lower level איסור. Lastly, he turns to a possible leniency based on a מהר״ם שיק, who rules that one who doesn’t mind unfiltered water (who is therefore allowed to filter the water) is allowed to filter the water for one who does mind unfiltered water (who is therefore prohibited from filtering the water), suggesting that this could be analogous to our case. However, he ultimately rejects this comparison, noting that in the case of the water, it is a היתר גמור for that individual, while here, as previously stated, the ספרדי views the act as inherently prohibited. In the final analysis, he reverts back to the general rule (perhaps based on לפני עור) that a ספרדי can’t ask an אשכנזי. But, if the אשכנזי chooses to assist, there is no problem for the ספרדי to accept and benefit.
In a similar manner, Rav Belsky argues (emphatically) against asking someone else who is more lenient (e.g. opening bottle caps) to assist one who is more strict, citing a variety of reasons, ranging from שליחות (since שליח לדבר עבירה won’t apply, the action will be attributed back to the משלח) to לפני עור, to זלזול בכבוד חבירו.
In addressing this topic more broadly, it is cited that Rav Shlomo Zalman distinguished between a scenario in which the more stringent opinion truly views the act as prohibited (which would seem to be the case that was being addressed in the ילקוט יוסף) and a case where the stringent individual has just taken a חומרא upon himself. In the former case, he assumes there would be an issue of לפני עור, while in the second case, that would not necessarily be the case. In the latter scenario, he leaves room for leniency.
R’ Dovid Ribiat infers from comments of ר׳ משה that he would not necessarily agree to the חומרא exception of Rav Shlomo Zalman.
