תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד ב
אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.
תוספות מסכת מנחות דף סו עמוד א
זכר למקדש הוא - נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה
האגודה (להר׳ אלכסנדרי הכהן מפרנקפורט במאה ה-14) מסכת מנחות פרק ו - רבי ישמעאל
אמימר מני יומי ולא שבועי אמר זכר למקדש הוא. פר"י כיון דספירה דרבנן ספק חשיכה יכול לברך
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תפט
ערבית אחר התפלה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ט"ז בניסן ומונה והולך מ"ט יום וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה
שפת אמת מסכת מנחות דף סו עמוד א
בד"ה זכר למקדש. ונראה דיכול לברך כו'. אין דבריהם מובנים דמ"מ הוי ספק ברכה לבטלה דילמא יום הוא ולא קיים אפי' מצוה דרבנן. ויותר הי' אפשר לומר כיון דזכר בלבד היא אפי' קרוב לחשיכה הוי שפיר זכר [וכ"מ בלשון הר"ן סוף פסחים] אך לשון התוס' דס' דרבנן לקולא לא אתי שפיר. ואפשר דיכול לברך שכתבו לאו דוקא. וכוונתם דיכול לספור ואה"נ דסופר בלא ברכה וצ"ע
מועדים וזמנים חלק ד סימן רפט
וע״כ נבוך אני בפירוש התוס׳ דמסקי דבספק חשיכה יכול לברך….וביאור דבריהם נראה שאין ההיתר בבין השמשות דספיקא דרבנן לקולא דלא שרינן לכתחילה רק בין השמשות יסודה הרכבה דיום ולילה ואור וחושך וכמבואר בריטב״א יומא (מז:) ע״ש, ובדאורייתא מספקא לן מהו דין האי הרכבה אבל בדרבנן כיון שיש כבר אז לילה ויום, והקילו דהוה כלילה בדרבנן, המצוה לספור כבר תיכף אז משום תמימות וא״ש.
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף כח עמוד א
כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ח' מהלכות תמידין ומוספין שמצוה זו של ספירת העומר מוטל' על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן ומשמע לי דסבירא ליה ז"ל דאמימר דלא הוה מני שבועי הוא דס"ל דזכר למקדש בעלמא הוא ולפיכך היה פוטר עצמו מן השבועות אבל אינך רבנן דהוו מנו יומי ושבועי דקיימא לן כותייהו סבירא להו דבזמן הזה דאורייתא
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קנד
שאלת צבור שטעו ביום המעונן והתפללו וברכו על ספירת העומר. לחזור ולהתפלל אינן צריכין משום טירחא דצבורא. ספירת העומר איכא טירחא דצבורא ואינו חוזר או דילמא ספירה דבר מועט הוא וטירחא ליכא וחוזר תשובה לא מן השם הוא זה. דאפילו איכא טירחא חוזר. דהיכי לימא היום עשרה ימים לעומר ואינן אלא תשעה? כי אותו יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים. והמדקדקים אינן סופרים בימי הספירה עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ב
אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות
ב"ח אורח חיים סימן תפט
ואפילו אינו לילה ממש וכו'. כ"כ הרא"ש בשם ר"י וכ"כ בסמ"ג בעשה ר' (רכ ב) בשם הרשב"א אבל הר"ן כתב דאינו נכון וכ"כ התוספות במנחות וכ"כ הרשב"א בתשובה דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות אבל מנהג העולם עכשיו לברך בספק חשכה אבל קודם ספק חשכה פשיטא דאין לברך ואפילו בערב שבת עיין בתשובות מהרש"ל בסימן י"ג ודלא כמו שנמצא במנהגים (מהר"א טירנא בהגהות עמ' סא אותכא) בשם הראב"ן (יג ב):
משנה ברורה סימן תפט ס״ק יד
והמדקדקים - ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה:
ערוך השלחן סימן תפט סעיף ז
אם טעו ביום המעונן...ולכן המדקדקים אינן סופרין עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות….וכ"כ כל הפוסקים דלכתחלה יספור משחשיכה ואין אנו סומכין לספור בין השמשות רק בקבלת שבת משום דמצוה וחובה לקבל שבת בעוד יום:
מחזור ויטרי (לר׳ שמחה בן שמואל מוויטרי) הלכות פסח (עמ' 310) סימן קד/סימן יד (ליל הסדר)א
ומצוה למימני שבועי ומצוה למימני יומי...התפלל ערבית ביום. ולא רצה לברך על ספירת העומר עם האחרים כי היה דואג שמא יעשה ברכה לבטלה. וספר עם האחרים ולא בירך. והיינו תמיהים ספירה זו למה. ואמ' שמא אשכח ונמצאתי קרח מיכן ומיכן:
ספר אבודרהם תפלות הפסח
וכתוב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ממה נפשך אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל הרמב"ם כתב אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר. ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חברו כמה ימי הספירה שיאמר לו אתמול היו כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות אבל אם שאל אותו ביום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן רלה
שאמרת משם רש"י ז"ל בענין ספירת העמר כשממהרין הצבור להתפלל תפלת הערב מבעוד יום שמונה עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה. דמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה. ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. לא ידעתי אנה כתב רש"י ז"ל. ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל. ואם אמרה אחר משמו אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל. דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום. אלא הרי הוא עומד ביום ראשון ומונה יום שני. ואדרבה כמעיד מה שאינו. ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקריאת שמע של ערב אם כן כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה. סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו.
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
ובתשובת הרשב"א (ח"א סי' קנד) כתוב ציבור שטעו ביום המעונן….וכן ראוי לעשות עכ"ל וכך הוא מנהג העולם: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רמב) כתוב במחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום ….כך וכך הם ואין בזה חשש עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ג
המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור. הגה: ואפילו ענה אמן על ברכת
הקהל, אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה (ב"י בשם רשב"א). א
מגן אברהם סימן תפט ס״ק ז
המתפלל עם הצבור וכו'..... ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית
משנה ברורה סימן תפט ס״ק טז
מבעוד יום - יש מאחרונים שפירשו דהיינו בין השמשות דהוא ספק לילה ויוצאין אז ידי ספירה לפוסקים דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן אכן הוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים וכנ"ל וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה. וע"כ כשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור ועיין בה"ל...ודוקא אם מתכוין שלא לצאת אבל בסתמא יצא למ"ד דמצות א"צ כונה ואף דפסקינן לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה אפשר לענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחוש להך דעה:
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן מו סעיף ט
אא"כ ירא שהצבור יעברו. לענ"ד בירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע יכוין בדרך תנאי אם יעברו יהא יוצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה כמ"ש הב"י סימן תפ"ט לענין ס"ע
ערוך השולחן אורח חיים סימן תפט סעיף ח
כתב רבינו הב"י בסעיף ג' המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור עכ"ל ולאו דווקא מבעוד יום דא"כ היאך מברכין הצבור ברכות לבטלות ולמה ימנה עמהם לחזק ידי עוברי עבירה ועוד למה קאמר ואם יזכור הלא מחוייב לזכור שהרי לא יצא כלל אלא הכוונה שאין עדיין לילה ממש אלא בין השמשות דמותר לספור אז כמ"ש אך הוא אינו רגיל לספור אלא בלילה ולכן יספור עמהם בלא ברכה ויכוין שאם לא יזכור יצא בספירה זו ואם יזכור לא יצא ותנאי מועיל בכה"ג וזהו שסיים רבינו הרמ"א וז"ל ואפילו ענה אמן על ברכת הצבור אם היה דעתו שלא לצאת יחזור ויברך ויספור בלילה עכ"ל וזהו כדברינו [וכ"מ בט"ז סק"ו והמג"א סק"ז טרח בדבריו ע"ש ודו"ק] וזה שכתב אם היה דעתו שלא לצאת משום דמסתמא כיון שמונה עם הצבור דעתו לצאת ואפי' למאן דס"ל מצוות צריכות כוונה זהו ככוונה כיון שמונה עם הצבור [עמג"א סק"ח ולענ"ד נראה כמ"ש ודו"ק]:
שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ד
התנאת תנאי בקריאת שמע וכן בשאר מצוות. ואם יש על כך עיכוב מצד דיני תנאים ודינא דברירה או מצד דינא דמצוות צריכות כוונה….סוף סוף לקחתי לי מועד ועברתי בתשומת לב על שאלותיך בענין לקרוא קריאת שמע של שחרית על תנאי, וכיוצא בזה בשאר מצוות….והנה המקור טהור לתנאי זה נמצא בחדושי הגרע"א על השו"ע בסי' מ"ו על דברי המג"א ס"ק ט"ז ויליף לה ממ"ש הב"י לענין ספירת העומר….ובמ"ב שם בסי' מ"ו עם כל דיונו שם בביאוה"ל לענין מ"ש הרמ"א לומר שמע ישראל לפני התפלה כי לפעמים שוהין עם ק"ש לקרותה שלא בזמנה, לא הביא כלל עצת הגרע"א. אם אפשר להתנות כיון שא"א לעשות ע"י שליח...ואם אפשר להתנות ואין בזה עכוב מצד דיני ברירה….עיין שם בד' ל"ז ע"א בתוס' ד"ה ר"י ור"ש אוסרין, דמשמע מדבריהם דגם למ"ד אין ברירה מ"מ בעומד הדבר להתברר בודאי סובר דיש ברירה, א"כ הרי כאן ודאי עומד להתברר איזהו זמן ק"ש….זהו בנוגע לשאלת הברירה, ובנוגע לשאלת התנאים דן שם מדין דא"א לקיימו ע"י שליח וא"כ אם דינו כתנאי דעלמא התנאי בטל ומעשה קיים ולא הוסיף הטלת התנאי מידי, ועפ"י הקדמות מדברי התוס' כתובות ד' נ"ו וד' ע"ד וההפלאה שם ותוס' גיטין ד' ע"ה והפ"י שם ועוד, זאת הלכה העלה דגבי ק"ש מהני תנאי אף שאי אפשר לעשות ע"י שליח דדיבור מוציא מידי מחשבה דלא אתא לידי מעשה, ואנו אין לנו אלא במה שגילה הכתוב ולא מצרכינןדיני תנאים אלא לתנאי דלולא דילפינן דמהני הס' החיצונה דאינו מועיל דלא אתא דיבור ומבטל מעשה….מכל האמור ומדובר נלעפנ"ד דיכולים שפיר להתנות תנאי בק"ש הן בחששו לשמא יעבור אח"כ זמן ק"ש והן ברצותו לצאת ידי שיטות כלהפוסקים, וגם זאת שבאיזה לשון מהתנאים שהזכרת שיתנה בהם מהני ואין בזה לא חסרון מכח חששא דאין ברירה, ולא חסרון בכלל הצרכת דיניתנאים וגם לא חסרון של כוונה למצוה, והנח להם לקדושים שבישראל על מנהגיהם ואם לא נביאים הם בני נביאים הם וקדושים הם לקבל עליהםעול מלכות שמים בכל ההידורים. אביך אוהבך בלו"נ ומברך אותך וכל משפחתך היקרה בחתימה בספר החיים בספרן של צדיקים גמורים אליעזר יהודה וולדינברג.
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תפט
המתפלל כו'. היינו בה"ש שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכ' אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה וז"ש הרב בהג"ה אם היה דעתו כו' דוקא לענין הברכה אבל בסעיף ד'כת' דברי הרד"א בחזירתו ומק"ש אין ראיה כמ"ש הרשב"א דברכות לא על ק"ש נתקנו וכמש"ש. וע' ברשב"א סי' רל"ה שתמה מאד ע"ז וכ' שם שאחר כת' כן בשם רש"י וכ' הוא שלאו רש"י חתום עליו
ט"ז אורח חיים סימן תפט ס״ק ו
מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזורו לברך בצ"ה
ביאור הלכה סימן תפט
מבעוד יום - עיין מ"ב ומשמע מהם דמפלג המנחה לכו"ע אינו יכול למנות ודע דיש הרבה אחרונים [הלבוש והא"ר והח"י ומאמ"ר ונה"ש] דמפרשי מבע"י היינו מפלג המנחה ולמעלה ומאי דקאמר מונה עמהם היינו משום דאע"ג דמעיקר הדין כ"ז שאינו לילה אינו זמן ספירה וכדלעיל בסעיף הקודם מ"מ יש מקומות שנהגו להקל בזה משום שהיו רגילין להתפלל מעריב קודם חשיכה וחששו שאם לא יספרו אז בצבור וילכו כ"א לביתו ישכחו מחמת טרדא ולא יספרו ותתבטל עיקר תורת ספירה וע"כ סמכו במקום הדחק איש מי שאומר דבספירה בזה"ז שהוא רק זכר למקדש לרוב הפוסקים אין להחמיר בה יותר מבק"ש ותפלה וכיון דחשבי זו להתחלת לילה וקורין שמע ומתפללין מעריב כמו כן יש לנו לחשוב ללילה לענין ספירה וקאמר דאף מישהוא ת"ח אם לבו נוקפו שמא יטרד וישכח לספור ביחידות יכול לספור עם הצבור אך לא יברך אז עכ"פ דמעיקר הדין אין זמן ספירה אז אלא שלא מחינן במנהג אותן המקומות וכדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוה זו וכשיגיע הזמן בלילה יברך ויספור ואינו ברכה לבטלה דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא וכנ"ל
Summary:
Based on the גמרא that appears to conclude that ספירת העומר is דרבנן nowadadys the ר״י quoted by the אגודה rules that one may count when it is ספק חשיכה and one need not wait for it to be ודאי לילה. This is also quoted by the רא״ש and it is the ruling of the טור. The ר״ן argues and says that one should not enter a ספק intentionally, rather wait until צאת הכוכבים to count. The רשב״א holds that one should ideally wait until צאת הכוכבים to count but he implies that one could בדיעבד count earlier.
The שלחן ערוך quotes the opinion of the רשב״א that one should ideally wait until צאת הכוכבים. Based on this, the משנה ברורה recommends ideally waiting until צאת to count, but an earlier count would be acceptable בדיעבד. This is also the ruling of the ערוך השלחן (with an exception for ערב שבת). The ב״ח states that the מנהג העולם is to count with a ברכה during ספק חשיכה.
The מחזור ויטרי addresses a case of one who is davening in a מנין where they are counting מבעוד יום. He recommends counting without a ברכה, and planning to count again later with a ברכה if he remembers. The אבודרהם raises a concern with this approach, noting that the this may result in a ברכה לבטלה for the second count when the ברכה is made, since one already fulfilled the מצוה earlier.
The שלחן ערוך also quotes this ruling of the מחזור ויטרי regarding one who is davening with a ציבור that is counting earlier and the רמ״א seems to clarify that he is not concerned for the position of the אבודרהם and a ברכה may be recited later without any concern.
The מ״א and משנה ברורה explain the שלחן ערוך (and presumably the מחזור ויטרי as well) to be recommending one count conditionally, if he remembers later, the first count should be nullified if he forgets, then the original count should be valid.
The ט״ז understand the שלחן ערוך differently. He is not ruling in accordance with the מחזור ויטרי, rather, simply recommending counting earlier so that people won’t think he this individual isn’t counting at all, but the early count serves no technical purpose. ]
Though the language of the מחזור ויטרי and the שלחן ערוך would suggest they are discussing a case where the ציבור is counting when it is actually daytime (pre-שקיעה), the גר״א and ערוך השלחן assume they must be referring to בין השמשות. However, in the ביאור הלכה it is noted that the שלחן ערוך may have in fact been referring to those who had the practice to count after פלג before שקיעה. (The רשב״א seems to assume the מחזור ויטרי was referring to pre-שקיעה and strongly objects, questioning whether רש״י ever approved this position in the מחזור ויטרי.)
The שפת אמת raises a problem with the logic of the ר״י - even though the מצוה is דרבנן, the ברכה is still being made בספק. He ultimately questions the actual conclusion of תוספות. The מועדים וזמנים addresses the same question.
Bottom line, it would seem that there are a few possible conclusions regarding the proper way to count ספירה in a situation where the shul is counting after מעריב during בין השמשות. 1. One should count with the ציבור with a ברכה (and if one remembers later, he can/should count again without a ברכה after צאת). This would be supported by the opinion of the ר״י as quoted by תוספות and אגודה based on ספק דרבנן לקולא. This appears to be the מעיקר הדין ruling of the מחבר in סעיף ב׳. [It should also be noted that it often may in fact be technically צאת anyway (though not the customary time to observe צאת).] The down side with this approach is that one would not fulfill the "המדקדקין" of the מחבר citing the רשב״א, assuming this opinion is rooted in the concern of the ר״ן. (However, if the המדקדקין could be understood as just an issue of a concern for erring and counting during the pre-שקיעה time period, that would not likely not be a concern nowadays where we're not worried about cloudy day mistakes.) 2. Not count with the ציבור at all and wait until צאת הכוכבים to count with a ברכה. This would have the advantage of fulfilling the concern of the ר״ן referenced above. However, this would appear to conflict with the (very confusing) ruling of the מחזור ויטרי that one should count with the ציבור when they are counting pre-צאת. However one understands the ruling of the מחזור ויטרי, it would appear that remaining silent and doing nothing while the ציבור counts is not an option. In essence, taking this approach, one is fulfilling סעיף ב but ignoring סעיף ג. (Practically, one also runs the risk of forgetting to count, possibly making this a less than ideal חומרא to adopt.) 3. Count with the ציבור without a ברכה using conditional כוונה. This would be supported by the מ״א, מ״ב and ערוך השלחן's understanding of the מחבר's view of the מחזור ויטרי (i.e. that is referring to a תנאי and referring to a בין השמשות situation). This would reconcile the rulings of סעיף ב and סעיף ג and potentially be the best of all worlds. The issue here is whether such a conditional count actually works halachically (perhaps one is not יוצא with the earlier count, making option 1 preferred; alternatively, perhaps one is יוצא notwithstanding the condition and therefore one can't count later with a ברכה). Also, it's hard to understand the מחזור ויטרי as endorsing a conditional count in the context of the literal language of the מחזור ויטרי (as opposed to the manner in which it is quoted by the אבודרהם and רשב״א).
Bottom line, it would seem that there are a few possible conclusions regarding the proper way to count ספירה in a situation where the shul is counting after מעריב during בין השמשות. 1. One should count with the ציבור with a ברכה (and if one remembers later, he can/should count again without a ברכה after צאת). This would be supported by the opinion of the ר״י as quoted by תוספות and אגודה based on ספק דרבנן לקולא. This appears to be the מעיקר הדין ruling of the מחבר in סעיף ב׳. [It should also be noted that it often may in fact be technically צאת anyway (though not the customary time to observe צאת).] The down side with this approach is that one would not fulfill the "המדקדקין" of the מחבר citing the רשב״א, assuming this opinion is rooted in the concern of the ר״ן. (However, if the המדקדקין could be understood as just an issue of a concern for erring and counting during the pre-שקיעה time period, that would not likely not be a concern nowadays where we're not worried about cloudy day mistakes.) 2. Not count with the ציבור at all and wait until צאת הכוכבים to count with a ברכה. This would have the advantage of fulfilling the concern of the ר״ן referenced above. However, this would appear to conflict with the (very confusing) ruling of the מחזור ויטרי that one should count with the ציבור when they are counting pre-צאת. However one understands the ruling of the מחזור ויטרי, it would appear that remaining silent and doing nothing while the ציבור counts is not an option. In essence, taking this approach, one is fulfilling סעיף ב but ignoring סעיף ג. (Practically, one also runs the risk of forgetting to count, possibly making this a less than ideal חומרא to adopt.) 3. Count with the ציבור without a ברכה using conditional כוונה. This would be supported by the מ״א, מ״ב and ערוך השלחן's understanding of the מחבר's view of the מחזור ויטרי (i.e. that is referring to a תנאי and referring to a בין השמשות situation). This would reconcile the rulings of סעיף ב and סעיף ג and potentially be the best of all worlds. The issue here is whether such a conditional count actually works halachically (perhaps one is not יוצא with the earlier count, making option 1 preferred; alternatively, perhaps one is יוצא notwithstanding the condition and therefore one can't count later with a ברכה). Also, it's hard to understand the מחזור ויטרי as endorsing a conditional count in the context of the literal language of the מחזור ויטרי (as opposed to the manner in which it is quoted by the אבודרהם and רשב״א).
