Thursday, September 20, 2007

מנהג כפרות - The Custom of Kaparos

מסכת שבת דף פא עמוד ב
גופא, אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, האי פרפיסא - שרי לטלטולי
רש"י שםהאי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר
תשבות הגאונים - שערי תשובה סימן רצט
מר רב ששנא גאון ז"ל וששאלתם האי שאנו רגילים לשחוט ערב יוה"כ תרנגולים ואין אנו יודעים מנהג זה למה אי משום תמורה מ"ש תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא היא. וי"ל שיש בה שני טעמים אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים ועיקר מבעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפי' לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים ראשונים שאעפ"י שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים. תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרי' מאי קריאת הגבר. אמר רב קרא גברא דבי רב שילא אמרי קרא תרנגולא. ותניא כותיה דר' שילא היוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו וכיון ששמו גבר תמורת גבר בלבד ואפי מהני ומעלי. כך צריך אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו מניחו על ראש מתכפר ואומר זה תחת זה וזה חילוף זה זה מחול על זה ומחזירו עליו פעם אחרת ואומרי' יושבי חשך וצלמות כו' ויוציאה מחשך וצלמות כו' אוילים מדרך פשעם כו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם יודו לה' חסדו וגו' ויחננו ויאמר פדעהו וגו' נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה ז' פעמים ואח"כ מניח ידו על ראש תרנגול ואומר זה יצא למיתה תחת זה ומניח ידו על ראש מתכפר ואומר תכנס אתה פלוני בן פ' לחיים ולא תמות ועושה כסדר הזה ג' פעמים ומניח מתכפר ידו על ראש תרנגול תבנית סמיכה וסומך ידו עליו ושוחטו לאלתר. תבנית תכף לסמיכה שחיטה
הג"ה במיימונ"י בעי"כ =בערב יום כפורים= יעשה כפרות ויאמר חת"כ ר"ת חליפתי תמורתי כפרתי זהו שם החותך חיים לכל חי ויחשוב בלבו שהוא חייב מיתה כמו זה.
והיינו טעם הקרבנות
שו"ת הרשב"א חלק א סימן שצה

לחכם רבי יעקב בר מכיר כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי' בערבי יום הכפורי' ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלי' הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אע"פ ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. ומכל מקום אינו רואה לפסול השחיטה מפני שלא פסלו אלא השוחט לשם דבר הנדר והנדב. ודוקא תמימים אבל בעלי מומין לא. לפי שכל הרואה יודע שאין זה לשם עולה ולשם שלמים דוקא אלא דברי הבאי בעלמא. ולפיכך כתבתי אני בספרי ספר תורת הבית שהשוחט תרנגולין אווזין לשם אחד מכל אלו ששחיטתן כשרה לפי שהכל יודעין שאין אחד מאלו עולין לקרבן

ראש מסכת יומא פרק ח סימן כג
יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. ונמצא דבר זה בתשובת הגאונים וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעים ענין זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה. הא ודאי קושיא היא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית מכל בהמה וחיה ועוף. ועוד יש במקומינו עשירים שעושים תמורה אילים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו דשל יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שהבהמה דמיה יקרים יותר מהתרנגול אף על פי כן תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן (לעיל כ ב) מאי קריאת גבר אמר רב קרא גברא. דבי רבי שילא אמרי קרא תרנגולא. ותניא כוותיה דרבי שילא היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו. וכיון ששמו גבר תמורה גבר בגבר טפי מהנך מעלי. וכך רגילין כאן אוחז שליח תרנגול ומניח ידו על ראש התרנגול ונוטלו ומניח ידו על ראש מתכפר ואומר זה תחת זה וזה מחולל על זה ומחזירו עליו פעם אחרת ואומר בני אדם יושבי חשך וצלמות וגו' יוציאם מחשך וצלמות וגו' אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו וגו' נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שלש פעמים ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תכף לסמיכה שחיטה. ורגילים ליתן לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו. ומה שאנו רגילין לזרוק את בני מעים על הגג היינו כדי ליתנם לעופות. ויש להביא ראיה לזה קצת מההיא דמסכת חולין (דף צה א וקי ב) רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי איקלע למערבא במעלי יומי דכיפורי חזייה דקא שדו כבדא וכולייתא אזל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיחא טפי

טור אורח חיים סימן תרה

יש מקומות שנוהגין לשחוט תרנגול לכפרה וכן יש בתשובת הגאונים וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעין מנהג זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא הוא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית יותר מכל בהמה חיה ועוף ועוד יש במקומות עשירים שעושין תמורת אילים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא ועוד שמענו מחכמים הראשונים שאע"פ שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול אעפ"כ תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן (ביומא כ א) מאי קרא גברא אמר רב שילא קרא תרנגולא וכיון ששמו גבר תמורת גבר בגבר מהני ומעלי וכך רגילין כאן אוחז ש"צ התרנגול ומניח ידו על ראשו ונוטלו ומניח על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חילוף זה זה מחולל על זה ומחזירו עליו פ"א ואומר (תהלים ק"ז) יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיה' יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם נפש תחת נפש ועושה כסדר הזה ג"פ ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תיכף לסמיכה שחיטה ורגילין לתתו לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג כדי ליתנם לעופות יש להביא ראיה קצת מההיא דמסכת חולין רמי בר תמרי איקלע למערבא מעלי יומא דכפורי חזא דקא שדו כבדא וכולייא אזיל שקלינהו משום דהאידנא דהיתרא שכיח טפי
בית יוסף אורח חיים סימן תרה
אם נכון למנוע מעשה הכפרה שעושים לנערים בערב יום הכפורים: יש מקומות שנוהגים לשחוט תרנגול לכפרה וכן יש בתשובת הגאונים. המרדכי במסכת יומא (סי' תשכג) כתב המנהג הזה וכל מה שכתוב בסימן זה הוא בפסקי הרא"ש למסכת יומא (פ"ח סי' כג) וקצתו במרדכי (שם וסו"ס תשכז) ומנהג זה כתוב גם בתשב"ץ (תשב"ץ קטן סי' קכה) וכתוב שם שנוהגים ליקח תרנגול לזכר ותרנגולת לנקיבה: והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' שצא) בענין הכפרה שעושין לנערים בערב יום הכפורים מנהג זה פשוט בעירנו ואף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאשכנז שכל רבני ארצם עושים כן וגם שמעתי שנשאל רבינו האי ואמר שכן נהגו עם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו וכתוב בארחות חיים (הל' ערב יוה"כ אות א) שהרמב"ן אוסרו משום דרכי האמורי
מרדכי יומא פרק שבעת ימים סימן תשכג
כתוב בתשובת הגאונים וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו

תשב"ץ קטן סימן קכה

ובתשובת הגאונים יש שכל אחד צריך לבדו תרנגול ביום הכפורים לכפרתו. ונהגו העולם לעשות תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. ולומר קודם שחיטה גבר תחת גבר. תהא תמורתי. תהא חליפתי. תהא תחתי תהא כפרתי. תהא פורש למיתה ואני לחיים. ואומר אותו פסוק שיש באיוב (מענה יט) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. וזה אינו הפסק בשחיטה מפני שצורך שחיטה היא. ולשלוח אותם לעניים אחר שחיטה

אליבא דהלכתא

שלחן ערוך אורח חיים סימן תרה
מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין. ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ), ולוקחין למעוברת ב' תרנגולים אולי תלד זכר; ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח) ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל). ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו. וסמך ידיו עליו, דמות הקרבן; וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר, מקום שהעופות יכולין לקחת משם - טו

חיי אדם סימן קמד סעיף ד
כבר נתפשט המנהג לעשות כפרות בערב יום הכפורים, דהיינו שלוקחין תרנגול זכר לזכר ותרנגולת לנקבה. ולמעוברת ב', דהיינו תרנגול שמא הולד זכר, ותרנגולת, דאפילו אם הולד נקבה יתכפרו שניהם היא והולד כא'. ואפילו ב' בני אדם יכולים ליקח כפרה אחת. ויש לוקחים למעוברת ב' תרנגולות ותרנגול אחד. ואמנם אף שכמה גאונים כתבו מנהג זה, מכל מקום מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכפורים תולה בזה, וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכפורים אם לא בתרנגול, ועל ידי זה באים לידי איסור נבלה חס וחלילה, שדוחקין זה את זה בקהלות גדולות והשוחטים ניעורים כל הלילה בפנים זעופים ואינם מרגישים בסכין. ואי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה, טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות, כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול, אזי מסבבין במעות, שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים (כמש"כ המ"א בשם רש"י בשבת פ"א), ותחשב להם לצדקה, ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה חס וחלילה. ומכל שכן לפי מנהג הנכון ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים. ומי שיכול ורוצה מן המובחר, אזי יקרא להשוחט לביתו באשמורת הבוקר, ויהיה תיכף לסמיכה שחיטה. אבל לא יחשוב שזהו כפרתו, אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבא עליו (כענין הכוונה בקרבנות), והקב"ה ברחמיו עבור התשובה שעשה, היפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף הזה (כענין שכתב הרמב"ן ריש פרשת לך לך בענין הליכת אברהם). גם יזהרו שלא ידקדקו אחר כפרות לבנים. וכבר נתפשט בין הנשים שאין לוקחין אחרים רק דוקא לבנים ומהדרין אחריהם ונותנין ביוקר, והוא מדרכי האמורי וחוק לעבודה זרה, ולכן יזהרו בזה. אלא שאם ממילא יבוא לידו לקנות כמקח שאר תרנגולים, יקנה אותו ולא יאמר כלום. והמנהג לזרוק בני מעיהם, לפי שנזונים מן הגזל ובני המעיים הם הכלים הראשונים שמקבלים הגזל, לכן מרחיקין עצמן מלאכלם כדי ליתן אל לבו להרחיק עצמו מגזל

Monday, August 27, 2007

ברכות תפילין ובשכמל"ו - Reciting "Baruch Sheim" After Putting on Tefillin

הקדמה - כמה ברכות מברכין על התפילין
סוגיית הגמרא
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לה - לו
אמר שמואל: תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: משעת הנחה ועד שעת קשירה אמר רב חסדא: סח בין תפילה לתפילה, חוזר ומברך. סח אין, לא סח לא, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח מברך אחת, סח, מברך שתים. תנא: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה
מנהג הספרדים
רש"י שם
לא סח - אין מברך אלא על של יד בלבדרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכות ד, התפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין, וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד
הלכות קטנות לרי"ף (מנחות) - הלכות תפילין דף ח עמוד אאביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה: אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפילין לתפילין חוזר ומברך שח אין לא שח לא והאמר רב חייא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על של ראש הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים וכן הלכתא [וה"נ אשכחן בירושלמי כשהוא לובשן מברך אקב"ו להניח תפילין וש"מ דאינו מברך על שתיהן אלא א' וה"נ כתב רב האי גאון וה"נ כתב רב אחא משבחא ז"ל] וחזינא בהלכות גדולות בהא מילתא טעותא והלכתא כדכתבינן דלא מברך שתים אלא היכא דשח אבל לא שח אינו מברך אלא אחת
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קנו
ואפילו תפילין של ראש ושל יד שהן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו כיון שאפשר לכלול שתיהן בברכה אחת אף על פי שמניח את של יד ואחר כך מניח את של ראש הסכימו קצת הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל מהם שאין מברך על שתיהן אלא ברכה אחת
ביאור הגר"א אורח חיים סימן כה
וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א ומשני' גמ' שם
תוספתא מסכת ברכות פרק ו הלכה י
העושה לולב לעצמו או' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כשהוא נוטלו או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה העושה ציצית לעצמו או' ברוך שהחיינו כשהוא מתעטף או' ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית וצריך לברך עליהן בכל יום העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהחיינו כשהוא מניחן ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום כולו
ספר האגור הלכות תפילין סימן לו
ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפ' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל אמר ר"ש תפילין אינון על מוחא לקביל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקביל שמור. ומה זכור ושמור בדבור אחת נאמר אף הכא ברכה אחת לתרווייהו ולא צריך לאפרשא בין דא לדא בשהיה בעלמא כמה דאקמוה. ואני תמהתי על הני רברבי החולקים על רשב"י אם היה שידעו מאמר זה ומ"מ העולם נוהגין לברך שתים

בית יוסף אורח חיים סימן כה ס"ק ו
והאגור כתב וזה לשונו ואני המחבר....ומכל מקום העולם נוהגים לברך שתים עכ"ל. ואיני יודע למה תמה על זה יותר מכמה דינים שמצינו שכתב רבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר היפך ממסקנא דתלמודא ואין הפוסקים כותבים אלא מסקנא דתלמודא וטעמא משום דאפילו אם היו יודעים דברי רבי שמעון בן יוחאי לא הוו חיישי להו במקום דפליג אתלמודא דידן והמפרשים דלעולם צריך לברך שתים משמע להו דבהדיא קאמר תלמודא הכי ולפיכך פסקו כן כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם ועוד שאין המאמר ההוא מכריע שלא לברך אלא ברכה אחת דהא אפשר דאיהו נמי סבר דמברך שתים ומה שכתב אף הכא ברכה אחת לתרווייהו היינו לומר דברכת להניח קאי נמי אשל ראש ומשום הכי אין להפסיק ביניהם....
וכתב הר"ן בסוף ראש השנה (יא. ד"ה שאלו) בשם הרז"ה (המאור יב. סוד"ה ואני אומר) דהיינו טעמא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו משום דאע"ג ששתי מצות הן כיון דכתיב (שמות יג ט) בתפילין של יד ושל ראש והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכת תפילה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצות זו לזו עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה ז"ל מסכימים בכך וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד
הגהות והערות על הבית יוסף ס"ק יב
לפנינו בזהר ליתא ועיין בתקוני זוהר תפילין דרישא לקבל זכור תפילין דיד לקבל שמור
תיקוני זוהר תקונא עשרין וחד ועשרין דף נז עמוד אאתמר הרוצה להחכים ידרים ופתורא דשבת צריך למהוי לשמאלא ועלה אתמר הרוצה להעשיר יצפין מטה בין צפון לדרום ושבת איהו אות ברית מילה אות דתפלין מאן דמחלל דא כאלו מחלל דא תפלין דרישא לקבל זכור תפלין דיד לקבל שמור מה רשות הרבים איהו חלול שבת אוף הכי אות ברית חלול דיליה
מנהג האשכנזים
תוספות מסכת מנחות דף לו עמוד אלא סח מברך אחת סח מברך שתים - פירש בקונטרס לא סח מברך אחת בין של יד בין של ראש סח מברך שתים להניח תפילין בשל יד ועל מצות תפילין בשל ראש ור"ת פירש לא סח מברך אחת לשל ראש מברך על מצות תפילין שזו היא ברכתו סח מברך ב' לשל ראש להניח ועל מצות וכן [כתב] בשימושא רבא דתפילין, מ"ר
פסקי הרא"ש מסכת מנחות דף ח עמוד א בדפי הרי"ף
לא סח מברך אחת - ורבנו תם מפרש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ...וכן מסתבר דאם נתקן ברכת על מצות על של ראש כשהוא מניחן לבדו בלא של יד למה לא יברך נמי אותה ברכה כשהוא מניחן עם של יד ואם תאמר ברכת להניח שבירך על של יד פוטרת נמי של ראש אם כן יברך נמי להניח כשהוא מניח של ראש לבדו ולמה תקנו ברכה אחרת אלא מסתבר שעיקר תיקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתן תקנו לברך להניח וקאי המי על של ראש וכשמניח של ראש מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו יברך שתים
טור אורח חיים סימן כהויניח של יד תחלה ויברך אקב"ו להניח תפילין ואח"כ של ראש ויברך אקב"ו על מצות תפילין אע"פ שרב אלפס פסק שאין לברך על שתיהן אלא ברכה אחת שהיא להניח אא"כ יפסיק ביניהן בדיבור שאז מברך על של ראש על מצות תפילין וכ"כ רש"י והרבה מהמחברים. וא"א ז"ל הסכים שיש לברך שתי ברכות אף בלא הפסק ואם הפסיק בדבור חוזר ומברך על של ראש להניח וגם על מצות תפילין

גליון הש"ס מנחות דף לו עמוד א
תוס ד"ה לא כו' ור"ת פי וכו' -הראה לי חכם אחד שכן מפורש בהדיא במדרש תנחומא בפרשת בא
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בא סימן ידומצוה להניח תפלין של יד תחילה ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין, וחוזר ונותן של ראש ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפלין, ואם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה
אשל אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י
ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחבירו דבסי' רט"ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה וזה ספק הוא
אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף ה
ויניח של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים, וכןפשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות
המנהג לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

דרכי משה אורח חיים סימן כה ס"ק ה
ומנהגינו לברך שתי ברכות כהסכמת הר"ם והרא"ש והר"ן דהוו בתראי והסכימי לדעת רוב הגאונים לברך שתי ברכות ואין לשנות ומכל מקום טוב לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדברי ר"י בן חביב ואין זה נקרא מביא לידי ברכה לבטלה מאחר שנראה שהלכה לברך שתי ברכות ולא אמרינן בשכמל"ו רק לרווחא דמילתא כן נראה
בית יוסף אורח חיים סימן כה ס"ק ווהרב מהר"י ן' חביב כתב ששמע מקובלים אומרים שמצאו בספר הזוהר שאסור לברך שתים ושהראו לו רבים מהם אותם המאמרים וראה שאין בהם עזר כל כך לקיים מה שאומרים בשמם ושמקובל אחד הראה לו מאמרים שאפשר לקיים מהם שראוי לברך שתים והוא ז"ל כתב שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואע"פ שאין משיבין את הארי אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף ה

ויניח של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים, וכן
פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
מגן אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י

בשכמל"ו - משום ספק ברכות לבטלה כמ"ש סי רו

שלחן ערוך אורח חיים סימן רו סעיף ו

נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון...צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה

רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה י

אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך, נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה

אשל אברהם אורח חיים סימן כה ס"ק י

בשכמל"ו יאמר אחר שמניח של ראש דאל"כ הוי הפסק
אליה רבה אורח חיים סימן כה ס"ק י
וטוב לומר תמיד כו' והלבוש שהשמיטו נראה דכתב בית יוסף אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ע"כ ואף שכתב ל"ח דרמ"א לא חש לדברי ב"י דכיון שאנו נוהגין לברך שניהם טוב לומר לרווחא דמלתא בשכמל"ו לא שמכניסין עצמינו בספק ברכה כלל וכ"כ מי"ט בשם דרשות מהר"ש דאין אנו מסופקין פשיטא לן כרבינו תם מ"מ נראה דס"ל ללבוש דאין לומר בשכמל"ו כי היכא דלא תיפק מינה חורבא ויטעו במילתא אחריתא בספק ברכה שיברך על סמך שיאמר בשכמל"ו מיהו העולם נוהגין כהרמא

שיטת הערוך השלחן
ערוך השולחן אורח חיים סימן כה סעיף יא, יב, יג
וכתב רבינו הרמ"א שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שני ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה שניה בשכמל"ו עכ"ל משום חשש ספק ברכה לבטלה כמ"ש בסי' ר"ו דכשהוציא שם שמים לבטלה יאמר בשכמל"ו ע"ש ואינו מובן כלל דממ"נ אם הדבר מרופה בידינו דלכן יאמר בשכמל"ו למה לנו לברך שתים נברך אחת כדין כל ספק ברכות ואם הדין ברור בידינו א"כ למה לנו לומר בשכמל"ו ובאמת הלבוש השמיט זה [וגם הב"ח פקפק בזה והמעי"ט כתב שהוא לרווחא דמילתא וצ"ע] ובפשוטו נוכל לומר דבני אשכנז פסיקא להו דצריך שני ברכות ורק רבינו הרמ"א רפיא בידו ולשנות המנהג א"א ולכן פסק כן ולפ"ז מי שלבו נוקפו יכול לברך ברכה אחת ושמענו שאיזה גדולים היו מהדרים לענות אמן בין של יד לשל ראש והיו חושבים זה להפסק לענין לברך על של ראש לכל, ולענ"ד נראה דאמירת בשכמל"ו אינו מטעם ספק ברכה אלא מטעם אחר ואף שהפוסקים כתבו שהוא מטעם זה מ"מ המנהג נ"ל מטעם אחר דהנה כבר דקדקנו דאיך אפשר לברך שתי ברכות על דבר אחד וגם יש מי שהקשה על עיקר שיטת ר"ת שהרי שנינו בתוספתא דברכות פ"ו וכ"כ הרמב"ם בפ"א [הל' ט"ז] ממעשרות דאם מפריש תרומה ותרומת מעשר ומע"ש כאחת מברך ברכה אחת לכולן וא"כ איך יתקנו שני ברכות על שני התפלין [הגר"א סקי"ז ותירוצו של הארצה"ח תמוה ע"ש, ולכן נ"ל דברכת על מצות תפלין היא ברכת הודאה כמ"ש מקודם בהיות מצוה זו הקשר הגדול שמקשר את ישראל לאביהם שבשמים לזה אנו מברכים ברכת הודאה להודות להש"י על הטוב הזה ובהיות שעיקר הקשר הוא בפסוק שמע ישראל ולכן אנו אומרים בשכמל"ו כמו שיעקב אבינו ענה כן בעת שהשבטים אמרו שמע ישראל כדאיתא בפסחים [נ"ו.] וראיה לזה מלשון תפלין עצמה שכתב הטור לשון פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו וכו' עכ"ל וזהו פירושו דעל מצות תפלין כלומר על מה שהשי"ת התחבר אלינו אנו נותנים לו יתברך שבח והודיה על זה עב"י שהביא מזוהר פנחס אר"ש תפלין וכו' ברכה אחת לתרווייהו וכו' עכ"ל וכתב שי"ל דכוונתו דברכת להניח קאי אתרווייהו ולעולם צריך שתים ע"ש ולענ"ד ודאי כן הוא שהרי בתיקוני זוהר חדש [דפוס ווילנא ד' מ"ו:] אומר על קרא דאחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי וז"ל ובגין דמסיטרא דימינא ושמאלא שתים זו שמעתי [כצ"ל] צריך לברכא עלייהו תרין ברכאין חד להניח על של יד וחד על מצות על של ראש ואם סח בנתיים מברך על של ראש שתים אבל מסיטרא דעמודא דאמצעיתא איתמר אחת דיבר אלהים [כצ"ל] ולא צריך אלא ברכתא חדא וכו' עכ"ל ונראה דה"פ דמצד עצם הברכה על המצוה די באחת וזהו עמודא דאמצעיתא תפארת זו התורה כדאמרינן בברכות נ"ח. והתפארת זו מתן תורה ורק מימינא ושמאלא שהם חסד וגבורה צריך שני ברכות האחת גזירת מלך והוא גבורה והשנית הודאה על ההתקשרות והוא ימינא חסד ודו"ק
תשובות והנהגות חלק ק סימן ט
ברמ"א כתב...שטוב לומר בשכמל"ו...ונחלקו המפרשים...ונקטי דהוא לרווחא דמילתא, והנה הישוב דחוק דלא אשכחן בשום ספר ברכה שמברכין הברכה ולרווחא דמילתא אומרים בשכמל"ו...וצ"ב, אמנם בעצם הדין אם באמירת בשכמל"ו מתקן בדיעבד שאין הברכה לבטלה, הנה ברמב"ם פ'ד הלכות ברכות הלכה י, נראה שמתקן בזה, שכתב..."כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה", ומשמע שיש בזה תיקון שלא יחשב מוציא שם שמים לבטלה, אכן בנ"ד אכתי קשיא דכמו דבכל ספק ברכה אין מברכין עם בשכמל"ו, א"כ מאי שנא שבתפילין מברכים ואומרים בשכמל"ו. ונלע"ד דין חדש בזה דהנה ידוע שיטת הגר"א שתמיד כשמזכיר את השם....בק"ש חייב לכוין...היה הוה ויהיה אדון הכל...שלכן אומרים בשכמל"ו אחר פסוק ראשון דקריאת שמא...והנה בהנחת תפילין איתא בשו"ע שיכוין בהנחתם שיש בהם "יחוד שמו" והיינו לכוין על האמור בפרשת ק"ש, וע"כ בברכת התפילין או בהנחתם נאה לכוין ככונת הק"ש ככתיבתו וכקריאתו שהוא אדון הכל היה הוה ויהיה וזהו הטעם דטוב לומר אח"כ בשכמל"ו...דבעצם אמירת בשכמל"ו אחר ברכת התפילין הוא דבר שטוב גם לפוסקים שצריך לברך על תש"ר על מצות תפילין...ולפי זה יש מקום לומר בשכמל"ו גם להמברכין רק ברכה אחת רק נהגו לומר יהי רצון קודם וסומכין על כך
The custom to recite ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד after fastening the תפילין של ראש is first attributed to the מהר"י בן חביב from the 15th century. However, its origins are based on a major מחלוקת ראשונים regarding the understanding of the גמרא מנחות. The גמרא concludes that when one does not speak between the של יד and של ראש, one ברכה is recited, while when an interruption is made, two ברכות may be recited. The key question becomes, is one ברכה made in total, or is only one ברכה made on the של ראש, but yet another is still recited on the של יד. (According to this second approach, when one does interrupt, he would need to recited two ברכות on the של ראש.) The רמב"ם,רי"ף,רש"י,רשב"א all rule that only one ברכה is recited (when no הפסק is made), while ר"ת, ראש, טור all rule that a ברכה is recited on both the של יד and the של ראש. The גר"א brings support for the first position from the תוספתא, while ר' עקיבא איגר brings support for the second position from the מדרש תנחומא. The ספר האגור brings support for the חכמי ספרד from the זוהר which seems to explicitly rule accordingly. The בית יוסף, while he ultimately supports the חכמי ספרד, does not feel as compelled by the ruling of the זוהר. (Interestingly, the key parts of the זוהר which rule that only one ברכה is recited, is not present in our current text of the זוהר.) The מחבר rules according to the רש"י, while the רמ"א rules according to ר"ת.
Based on this major debate, the מהר"י בן חביב ruled, as quoted by the בית יוסף, that it is preferable to recite ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד after reciting the ברכה on the של ראש. (The location of this מהר"י בן חביב is somewhat mysterious, because the only known work of the מהר"י בן חביב was the עין יעקב, where this ruling is not existent.) The מהר"י, who seemed to be troubled that the זוהר indicated that only one ברכה must be recited, reasons that recited בשכמל"ו avoid a potential ברכה לבטלה. This is based on the דין quoted by the רמב"ם and מחבר, that when one recites an improper ברכה, it is appropriate to say בשכמל"ו. The בית יוסף is bothered by the broad application of this הלכה by the מהר"י, he doesn't seem to feel that reciting בשכמל"ו saves one from reciting a ברכה לבטלה. The ערוך השלחן and רב משה שטרנך raise this objection more explicitly. The דרכי משה support the מהר"י and seems to sidestep the issue of the בית יוסף by suggesting that, in essence the ruling is like ר"ת, and reciting בשכמל"ו is only "לרווחא דמילתא". The לבוש omits any mention of the מהר"י's custom. The רמ"א cites the מהר"י. The אשל אברהם actually goes as far to suggest that it may be a problem to answer אמן to the ברכה on the של ראש, because it may be a ברכה לבטלה.
The ערוך השלחן provides a completely novel understanding of the entire custom. He suggests that reciting בשכמל"ו is no related to ספק ברכות whatsoever. Rather, he suggests that the ברכה of על מצות תפילין is a ברכת הודאה and hence the בשכמל"ו is appropriate afterwards. רב משה שטרבך applies a similar reasoning.

Tuesday, August 21, 2007

פת ישראל בעשרת ימי תשובה - Pas Yisrael During Aseres Yemei Teshuva

הקדמה
שלחן ערוך יורה דעה סימן קיב סעיף א,ב
אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים משום חתנות (ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור)...יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק. (וי"א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם הגה: ט] ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי פלטר, אע"פשאין דרכו בכך. יא יא> וכן פלטר שעשאו לעצמו, מקרי בעל הבית (כך משמע בב"י).

ש"ך יורה דעה סימן קיב ס"ק ט
דאפילו כו' - וכתבו האחרונים והרב בת"ח ריש כלל ע"ה והב"ח שכן נתפשט המנהג מיהו כתב בת"ח שם בשם הפוסקים דבי' ימי התשובה יש ליזהר בפת של עובדי כוכבים וכן נתבאר בא"ח סימן תר"ב ס"ב ע"ש מיהו נראה דיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא ליקח פת של עובד כוכבים מן הפלטר היכא דיש פלטר ישראל אם לא שהפת עובד כוכבים יפה יותר דאז שרי

סוגיית הגמרא
תלמוד ירושלמי שבת פרק א הלכה ג
רבי חייא רובה מפקד לרב אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא מיכן היה ר' פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה ענוה לידי יראת חט, יראת חטא לידי רוח הקודש, רוח הקודש לידי חסידות, חסידות לידי תחיית המתים, תחיית המתים לידי אליהו ז"ל

ראבי"ה ח"ב מסכת ראש השנה סימן תקכ"ט
גרסי' בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא רבה מפקיד לרב אין אתה יכול מיכיל כל שתא בטהרה אכיל ואין לו תהא אכיל שבעה יומין בש(ב)תא מיכן היה רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביא לידי נקיות נקיות מביא לידי טהרה וכו'. וקבלתי שאלו שבעה ימים הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים

מקור של המנהג
רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד
ירושלמי: ר' חייא רבה מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב ראב"י העזרי ז"ל קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכפורים על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה בעשרת ימי התשובה נזהרין



טור אורח חיים סימן תרג
ירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול שבעה ימים בשתא וכתב אבי"ה קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ ע"כ וקורא אותן ז' ימים לפי שבר"ה לא היה צריך להזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימי חול שהוצרך להזהירו עליהן וע"כ נוהגין באשכנז שאף מי שאינו נזהר מפת של עו"ג בעשי"ת הוא נזהר

לקט יושר עמוד קלב ענין א - הנהגות רבי ישראל איסרלין ע"י תלמידו, רבי יוסף בן משה
וזכורני באושטריך נזהרים מלחם של גוים בי' ימי התשובה. וכן היה דורש הגאון זצ"ל, שמנהג טוב הוא. [וכן מצאתי בא"ח בסוף הלכות ר"ה סי' תר"ב]. סיימתי הלכות ר"ה ג' תמוז ביום ג' רכ"ט, יה"ר א"מ חדש עלינו שנה טובה

ספר המנהגים (טירנא) עשרת ימי תשובה, הגהות המנהגים עשרת ימי תשובה סעיף קלו
שבת שבין ראש השנה ליום הכפורים הוא שבת תשובה. ואין אומרין אבינו מלכינו. ובמגן אבות בדברו אומרין המלך הקדוש שאין כמוהו. יוצר: אשחר, ואופן: האזינו, זולת: אדעה. ומפטירין שובה ישראל...בכל י' ימי תשובה אין אוכלין פת של גוים אלא מכשירין תנורים בקיסם הגה"ה אבל מצוה מן המובחר לאכול פת שאפו היהודים ולא שהוכשר ע"י קיסם, כי מי שנזהר מפת של נכרי כל ימות השנה אין רשאי לאכול פת שהוכשר ע"י קיסם,. ירושלמי מאן דמצי למיכל חולין בטהרה בכולא שתא ליכול ואי לאו ליכול בהני ז' ימים שבין כסה לעשור, אבל פת של גויים דמשום איסור הוא אי נהג איסור בהני ימים בכולא שתא נמי לא ליכול, תשב"ץ. תשובה צדקה ותפלה שקולין זה כזה דכל אחד בגימ' קל"ו - צום ממון קול

תשב"ץ סימן קיז
ירושלמי גרסינן התם מאן דמצי למיכל חולין בטהרה בכולא שתא ליכול ואי לאו ליכול בהני עשרה ימים בין כסא לעשור. מכאן הוכיח רבינו אבי העזרי שאין לאכול פת של גוים בין כסא לעשור. והר' שמואל מבומבערג אמר דלאו דוקא חולין בטהרה דלית בה איסור אך טוב לטהר עצמו. אבל פת של גוים דמשום איסורא אי נהיג איסורא בהני י' ימים בכולא שתא נמי לא ליכול

בית יוסף אורח חיים סימן תרג
ירושלמי רבי חייא מפקיד לרב וכו'. בפרק קמא דשבת (ה"ג) גמרא לא יאכל הזב עם הזבה: ומ"ש בשם אבי העזרי עד סוף הסימן. הם דברי הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה (סו"ס יד) ודברי המרדכי בתחלתה ובתשב"ץ סי' (ק"פ) (קיז). וכתוב בתשב"ץ על דברי אבי"ה וה"ר שמואל מבונבערג אומר דלא דק דדוקא חולין בטהרה דלית בהו איסור טוב הוא לטהר עצמו אבל פת של גוים דמשום איסורא הוא אי נהוג בהני עשרה יומין בכוליה שתא נמי לא מצי אכיל ע"כ ואין זו טענה דכיון דאין איסורו ברור אלא תלוי במנהג מאחר שבשעה שהוא נזהר מלאכלו אין בדעתו ליזהר כי אם באותן הימים בלבד פשיטא שלא נאסר בשאר ימות השנה: בכאן נשלמה הלכות ראש השנה

שלחן ערוך סימן תרג סעיף א
אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר. הגה: ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה; וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת - ד"ע ורבינו יונה ריש ברכות

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תר"ג
אף מי כו'. רא"ש סוף ר"ה ומרדכי וש"פ מירושלמי ר"ח מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ואי לא אכול ז' יומי בשתא וכ' ראבי"ה קבלתי שאלו הן ז' ימי חול שבין ר"ה ליו"כ דבשבת וי"ט א"צ להזהיר ולמדו מזה לפת של עו"ג

באר היטב אורח חיים סימן תרג ס"ק א
עכו"ם - ואם אינו יכול לאפות בעצמו די בהשלכת קיסם...ונ"ל דמי שהולך שבדרך אין צריך להמתין רק כשיעור המפורש בי"ד ס"ס קי"ב, דלא קיבלו עלייהו להחמיר בעשרה ימים יותר משאר ימות השנה

משנה ברורה סימן תרג ס"ק א
בעשי"ת צריך ליזהר - היינו אפילו מפת פלטר של גוי ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופין בו העכו"ם שישליך ישראל בתוך התנור קיסם אחד ואפילו נפח ע"י מפוח או בפיו מהני כמ"ש ביו"ד סימן קי"ב ס"ט ומ"מ מי שהולך בדרך אם אין לפניו פת של ישראל עד יותר מארבעה מילין ממקום שהוא עומד בו ורוצה לאכול מותר לו לאכול פת פלטר של עכו"ם בעשי"ת כמו שמותר בשאר ימות השנה כמ"ש ביו"ד שם דלא קבילו עלייהו להחמיר ביו"ד ימים יותר ממי שנזהר כל השנה ואפ"ה מותר באופן זה

שו"ת נחלת שבעה (שמואל בן דוד משה, הלוי, 1625-1681) סימן עב
עוד בענין בישול ופת עכו"ם הנ"ל, ובדין ברכתו של הלטווערג ופאווידלא, ומשום הכי התרתי נמי עכשיו בעשרת ימי תשובה הגלוסקאות של נחתום שלא הוכשר התנור לאכלן על ידי בישול, מאחר ששנים אלו שנת ותל"ה כל הארץ (ר"ל שנת תל"ה תל"ו) שנים של בצורת, ואפילו בינונים וכל שכן עניים, המה בחוסר לחם, התרתי לאכול אותן על ידי בישול ... ואפילו שלא בשעת הדחק נראה לי להתיר מטעם שכתבתי, הואיל דחוזר להיות מבושלים, שתחלה שורין אותן במים ואחר כך מערבין אותן עם קמח לעשות מהם תבשיל או מבשלין אותם לבד בלא קמח רק כמו דייסא, אם כן האפייה של נחתום מאי אהני, שהרי כאילו חוזרין לסולת הואיל ונתבשל אחר כך ומ"מ בשאר השנים לא הייתי מתירו להדיא כי מהיות טוב אל תקרי רע, באשר נוכל להשיג גלוסקאות שהוכשר התנור, מחוייב להדר אחר פת כשר בימים האלו. ושעת הדחק שאני.

חכמת שלמה (לוריא שלמה בן יחיאל, מהרש"ל - 1510-1573) אורח חיים סימן תרג
ונשאלתי מחכם אחד שדברי הטור סותרים זא"ז דלקמן בהלכות יוה"כ כתב הטור בסי' תר"ו ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר את עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואף מטומאת מת והזות עליו שלישי ושביעי והאידנא אין לנו טומאה וטהרה ע"ש א"כ ס"ל להטור דל"ש בזה"ז חיוב לטהר עצמו ברגל ולמה בסימן זה לא השיג הטור ע"ז

ראוי שיתנהג בחומרות יותר מכל השנה
חיי אדם קמג סעיף א
ומצות עשה מן התורה שיחזור בתשובה לפני יום הכיפורים, כמו שכתוב [ויקרא ט"ז ל'] לפני ה' תטהרו. ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקב"ה מתנהג בחסידות עם בריותיו. והאוכלים פת פלטר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים

לבוש אורח חיים סימן תרג
אפילו מי שלא נזהר מפת של גוים בשאר ימות השנה נוהגין להזהר בו בכל עשרת ימי תשובה...כדי להנהיג עצמו בטהרה באלו הימים ולזכור שהם משונים למעליותא יותר משאר ימות השנה ואם אינו יכול לאפות בעצמו, יכשיר את התנור שאופין הגוים, שישליך בו ישראל קיסם אחד כדי להעלות על לבבנו שאנו מובדלים מהם בקדושה ובטהרה ונעשה תשובה

קיצור שלחן ערוך סימן קל סעיף ב
ראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה כי גם אנו מבקשים מאת ה' יתברך שמו שיתנהג עמנו בחסידות והאוכל כל השנה פת פלטר לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל וכדומה לזה

ביצחק יקרא (הרב נבצל) אורח חיים סימן תרג
ליזהר - טוב להדר בשבת שובה בכל החמרות בהלכות שבת, דהיינו הספרדים יחמירו גם כדברי הרמ"א, והאשכנזים גם כחמרות השו"ע וכן חמרות נוספות שיש להן מקור בפוסקים

ערוך השלחן אורח חיים סימן תרג
ונראה לענ"ד דזה אינו אלא בדברים שאין בהם איסור מן הדין דבזה אינו אלא הידור בעלמא ונכון להדר זה בימים אלו אבל דברים שיש פוסקים לאיסור מן הדין אלא שנוהגים ע"פ דעת המתירין כמו חדש בחוץ לארץ או בשר בלא סירכה וכיוצא בזה א"א לנהוג כן בעשרת ימי תשובה דכיון שאין אוכלין בימים אלו הרי זה כקבלו עליהם דיעות האוסרים וא"כ איך יאכלו אח"כ


Summary: There is an איסור דרבנן to eat bread baked by an עכו"ם out of a concern for חתנות. The רמ"א provides an exception for professionally baked goods, as opposed to those from a private home, because there is less reason to be concerned for חתנות.  However, the ש״ך recommends a more stringent approach.
The תלמוד ירושלמי encourages those who are not able to take upon themselves to eat food על טהרת הקדש (the voluntary abstention from foods which have become טמא) all year, to be especially careful during seven days out of the year. The ראבי"ה says that he has a tradition that these seven days refers to the time between ראש השנה and יו"כ. Based on this tradition, the רא"ש and the טור state that the custom for בני אשכנז is to be more careful regarding פת עכו"ם during this time period, even for those who are not normally strict in this area. (The טור explains that this includes the days of ראש השנה ויו"כ as well, however, it was not necessary for the גמרא to mention the need to be זהיר on those days.  The גר"א makes the same point.)  The מחבר codifies this position as normative.  The משנה ברורה explains that this means abstaining even from פת פלטר which we are normally accustomed to eating (true פת עכו"ם would be prohibited year-round).
The תשב"ץ quotes from רב שמואל מבומבערג a problem with this custom.  Because there is a potential bonafide איסור to consume פת של נכרים, by taking upon oneself to abstain from its consumption during עשרת ימי תשובה, one is implicitly accepting upon himself this stringency all year-round.  The בית יוסף rejects this position. He argues that there is no accepted prohibition, rather, the entire matter is dependent on מנהג, hence any stringencies during י' ימי תשובה would not affect the rest of the year. The ערוך השלחן, along the lines of the תשב"ץ and בית יוסף, emphasizes that one should only take upon oneself a true "חומרא", however, if there is a real איסור, then any acceptance of the more stringent approach must be treated as an acceptance of that position year-round.
The חיי אדם and קיצור שלחן ערוך take an expansive view of this מנהג and encourage following a more strict practice regarding the performance of מצוות in general during י' ימי תשובה. In a similar vein, רב נבצל suggests that during the י' ימי תשובה it is encouraged for אשכנזים to follow the stringent rulings of the מחבר and for ספרדים to follow the stringent rulings of the רמ"א.  (This would appear to be in contrast to the sentiment expressed by the ערוך השלחן.)
The משנה ברורה and the באר היטב implicitly seem to concede that abstaining from פת פלטר during י' ימי תשובה is only a חומרא בעלמא and hence they allows for one to eat פת פלטר when nothing else is available during י' ימי תשובה. Though the רמ"א doesn't directly address the issue, his comments seem to imply a similar approach as well.  According to the מנהגים and the באר היטב, to satisfy this מנהג, it is sufficient to simply have the Jew toss a twig into the fire for the oven, however, they both encourage ideally only eating real פת ישראל.




Tuesday, August 14, 2007

פנים חדשות - Panim Chadashos

סוגיית הגמרא
מסכת כ
תובות דף ח עמוד א-ב
ת"ר מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות....רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא נינהו מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא

מסכת סופרים פרק יט הלכה ט
ונהגו רבותינו לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ובפנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה


הגדרת פנים חדשות -
שיטת הרמבם
רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה י
ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין, במה דברים אמורים כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין, והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין

שלטי גבורים כתובות דף ב עמוד ב בדפי הרי"ף סימן ג
לשון ריא"ז הפנים חדשות הם בני אדם שלא שמעו עדיין לא בשעת נשואין ולא בשעת סעודה

הגדרת פנים חדשות - שאר ראשונים

רא"ש כתובות פרק א סימן יג
ת"ר ברכת חתנים כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה אפילו היו שם בשעת החופה
רש"י שם
והוא שבאו - אל המשתה
פנים חדשות - בכל יום שלא היו שם אתמול

מאירי בתובות דף ז עמוד ב
ופנים
חדשות אלו נחלקו בה המפרשים לכמה דעות ואין בידינו להכריע והוא שגדולי הרבנים מפרשים שלא היו שם אתמול אע"פ שכבר אכל שם באחד מן השבעה הואיל והפסיק יום אחד בנתים שלא אכל ויש מפרשים שלא אכל כלל באותה חפה ויש מפרשים שאפילו אכל שם כל ימות החפה הואיל ואינו רגיל לאכול עמו כל השנה ובשביל כבוד חפה הוא אוכל פנים חדשות הן ויש מפרשים שלא היה שם כלל ולא שמע ברכת הנשואין ומכל מקום כתבו בתוספות שכל שבאו פנים חדשות מברכים בשבילם לא בסעודה אחת לבד אלא בכל סעודות שבאותו היום
רמב"ן כתובות דף ח עמוד א
ופי' פנים חדשות שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה, וכן הוא פי' רש"י ז"ל
חידושי הרשב"א כתובות דף ח עמוד א
מכאן
ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו פי' פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה

הגהות מיימוני פרק ב הלכה י
ורבני נרבונא פירשו אי איכא פנים חדשות כלומר אם הפנים חדשות שבאו לחופה עודם שם שלא הלך אחד מהן מברך כולהו ואפילו כל הז' ימים ובלבד שלא הלך אדם מאותן שבאו לכבוד החופה אבל הלכו לא עכ"ל


צריך רבוי שמחה ע"י הפנים חדשות

רא"ש בתובות פרק א סימן יג
ונראה דלא מיקרו פנים חדשות אלא בני אדם שמרבים בישיביתם שמחה יותר

תוספות בתובות דף ז עמוד ב
והוא שבאו פנים חדשות - אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ר"ן דף ב עמוד ב (בדפי הרי"ף)וכתבו בשם ר"ת ז"ל דהא פנים חדשות היינו ששמחים עליו בני החופה
חידוש הגר"ח והגרי"ז על הש"ס סימן ק
וביאור שיטת הרמב"ם הוא דדין ברכה בבית חתנים ודין שמחה הם שני דינים נפרדים דדין שמחה היינו מה שחייב לשמחה תלוי בדידה אם היא בתולה או בעולה ודין הברכה אינו תלוני בזה כלל...והנה בפנים חדשות שיטת תוספות דשבת מיקראי גם כן פנים חדשות, משום דהוא אפושי שמחה והיינו לשיטתם דברכות תלוי בשמחה אבל הרמב"ם כתב דהדין של פנים חדשות הוא כל אותם שלא שמעו הברכה ולא התנה כלל הענין שירבה סעודה בשבילו
חלקת מחוקק אבן העזר סימן סב ס"ק יאאע"פ שאין אוכלין - רק שעומד שם בשעת הברכה ומ"מ נראה שצריך שיהיו בני החופה שמחים על ביאתו שם ואף שלא הרבו בשבילם מ"מ ראוי להרבות בשבילם
ערוך השלחן אבן העזר סימן סב סעיף כו
ולכן יש אומרים שאינם נקראים פנים חדשות אא"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם מאכל ומשתה...וא"כ אף אם לא הרבו מאכל ומשתה בשבילם מה בכך ולאו בריבוי המאכל תלוי אלא בכבוד האנשים החדשים ששראוי להרבות בשבילן
שבת חשובה כפנים חדשותרא"ש כתובות פרק א סימן יג
ושבת חשובה כפנים חדשות דאמר במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן
מאירי בתובות דף ז עמוד ב
ועכשו נהגו לברך בשבת שבתוכה שבע ברכות בסדור על כוס אחד כיום החפה עצמו וממה שאמרו במדרש תהלים מזמור שיר ליום השבת אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה פנים חדשות באו לכאן בואו ונאמר שירה אלמא שבת עצמו פנים חדשות הוא ויש סומכין מכאן ליום טוב שחל בתוך השבעה שמברכין בה שבע ברכות ואין מכאן הכרח ולא עוד אלא שאף בשבת הוא סמך בעלמא והיאך אנו מגלגלין בו את היום טוב אלא שיש מפרשים הטעם מפני שאי אפשר שבשבת לא יהו שם פנים חדשות ואין זה כלום שאין דין פנים חדשות של בני אדם נאמר אלא בסעודה ומכל מקום אף המזקיקים כן ביום טוב יום שני מיהא אינו עוד פנים חדשות שכבר בטל חדושן ביום ראשון אלא שאף בשני ראיתי שנוהגים כן וראוי להניח מקום לשלום לכבוד חתן ושהשמחה במעונו מיהא אינו תלוי בעשרה ולא בברכת חתנים ואומרה כל שבעה אף בלא פנים חדשות ואף בשלשה כל שיש שם ברכת זמון וכן כל שלשה לאלמון ואלמנה

תוספות בתובות דף ז עמוד ב
ושבת דחשבינן פנים חדשות דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה

מהרי"ל הלכות נשואין סימן זבמדינת ריינוס אין מברכין שבע ברכות בסעודת העם עם החתונה רק בליל שבת ובשחריתו, דאין לנו פנים חדשות רק יום השבתקיצור שלחן ערוך סימן קמט סעיף ה
שבת ויום טוב ראשון הוי כפנים חדשות, ודוקא סעודת הלילה וסעודת שחרית, אבל סעודה שלישית לא הוי פנים חדשות אלא אם החתן דורש
ים של שלמה בתובות פרק א סימן יח
וה"ה יום טוב ראשון של גליות, מהאי טעמא, דשמחים לקראתו, ומרבים בשבילו שמחה, קרוי פנים חדשות....ומכל מקום נראה, שאין לברך ז' ברכות ביום שני, סוף סוף כבר אזלי ליה פ"ח ביומא קמא, בשלמא שבת ויום טוב ב' קדושות, והוי כפנים חדשות אחרים, ואף שכתב בטור (שם) יום טוב ראשון ושני, נראה לי ט"ס הוא, מדלא כתב ושני יום טוב של גליות, א"נ איירי כשחל יום טוב ראשון בשבת, דאז יום טוב שני הוי כפנים חדשות, וכן מסתברא, אבל אי חל יום ראשון של יום טוב ביום ב', שפיר יש לברך ז' ברכות, אם הוא בתוך ז', כדפרישית


מה הפ"ח צריכים לעשותר"ן דף ב עמוד ב (בדפי הרי"ף)
והוא שבאו פנים חדשות - והרמב"ן כתב דכל שבא פנים חדשות ועומד שם אע"פ שאינו אוכל שם מברכין שבע ברכות וכתבו עוד בתוס' שאם באו פנים חדשות בלילה מברכין עליו לילה ויום והוא שעמד שם בכל שעת ברכהקיצור שלחן ערוך סימן קמט סעיף ה
פנים חדשות מקרי, אם בא לשם אדם מחמת שמחת מריעות ורוצים להרבות בשבילו, ואף על פי שאינו אוכל

סוכת דוד על מסכת כתובות דף ז עמוד ב סימן צ
רש"י ד"ה והוא שבאו אל המשתה משמע דדוקא אם אוכלין, אבל אם בא לשמח ולראות אין זה פנים חדשות...ומלשונו בכל יום משמע דמהני הפנים חדשות לכל היום, ולא רק להסעודה הראשונה שבא הפנים חדשות
ים של שלמה בתובות פרק א סימן יח
ובגמרא לא נאמר עד כמה מברכין בשביל פנים חדשות, אם כל היום, או פעם אחת ביום, ור"ת כתב יום ולילה עמו, ולא מסתברא כלל, ועוד, מסתמא פנים חדשות דז' ימים בחדא מחותא מחינהו, ואותם שבאו ביום אחר, אין מברכין אלא ביומו, ותו לא, אף כל ששה ימים אין מברכין בעבור פנים חדשות אלא יומא, כגון אם בא קודם סעודת ערב, אז סעודת ערב ושחרית מברכין בשבילו, ואם בא ביום אחר סעודת ערב, אז אין מברכין אלא סעודת שחרית, ותו לא, אפילו אם אירע שהיום גדול, שאכלו עוד סעודה קודם מנחה, אפילו הכי אין מברכין ז' ברכות בעבור פנים חדשות (תוס' שם), דלא אמרי' מברכין בעבור פנים חדשות אלא סעודות הקבועות, כגון בוקר וערב, דמסתמא לא עדיף כבוד בשר ודם מכבוד המקום, דהא השבת שקרוי פנים חדשות, על דרך המדרש, דאמרינן באגדה, מזמור שיר ליום השבת, שאמר הקדוש ברוך הוא, פנים חדשות באו לכאן, שהכל שמחו לקראתה, ומרבים שמחה בשבילה, ומברכין ז' ברכות, אפילו בא באמצע ז' ימי המשתה, כשעושה סעודת מריעים, ערבית ושחרית, ומכל מקום סעודת שלישית, אפילו זימן הקרואים, אין מברכין ז' ברכות
ערוך השלחן סימן סב סעיף כזרבינו הרמ"א בסעי' ז' כתב די"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם לילה ויום עכ"ל ונ"ל דדיעה זו נתייסדה ע"ד מס' סופרים שהבאנו דכל שיש פנים חדשות ביום זה שלא היו אתמול נחשבת כשמחה חדשה וצריכין לברך שבע ברכות וכיון דיום זה הוה שמחה חדשה שלא היה אתמול ממילא דכל היום וכל הלילה הקודמת ראוי לברך ז' ברכות דהא יום זה הוי שמחה חדשה ולכן בכל הסעודות מכלליות היום הזה מברכין ז' ברכות הואיל שיש ביום הזה שמחה יתירה מפני הפנים החדשות אף שאין אוכלין שם דלדיעה זו אין השמחה תלויה בסעודה אלא באנשים ורק מנהגינו שלא לומר ז' ברכות בלא סעודה אבל השמחה אינו תלוי בזה כדעת המס' סופרים ואפילו לדיעה זו אין מברכין כל היום וכל הלילה אא"כ הפנים חדשות עמדו שם כל שעת הברכות כיון דעיקר השמחה בשבילם


כמה פנים חדשות צריכים
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן פו
ואולם גדר פנים חדשות לפי מה שנמסר בשם אבא מארי ז"ל בענין זה הוא לא פחות משנים

אליבא דהלכתאטור אבן העזר סימן סב
ומברכין אותם כל ז' אחר אכילה והוא שיהא שם פנים חדשות שלא אכלו בחופה אפילו היו בשעת ברכה ואינו נקרא פנים חדשות אא"כ מרבים בשבילם ויש מקומות שנוהגין שהקהל הולכים עם החתן מב"ה לביתו ביום שבת שחרית אחר התפלה ומברכים שם ז' ברכות ויראה שאינו מנהג טוב שאפי' אם יש שם מי שלא היה בשעת ברכה לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילו וכ"כ רב האיי שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר ושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית...
לא היו שם פנים חדשות אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה הראשונה

בית יוסף אבן העזר סימן סב ס"ק טושבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודות הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית. הטעם מפני שאינה עיקר כ"כ דהא איכא למ"ד דיוצא בה במיני תרגימה. וכתוב בארחות חיים שיש מי שאומר שאין אומרים ז' ברכות בי"ט אפילו ביום ראשון
שולחן ערוך אבן העזר סימן סב סעיף ז, ח
ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות, שהיא ברכת אשר ברא. הגה: וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין, (וכן נוהגין). במד"א, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלים אחרים, שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו י', וחתן מן המנין. וי"א שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג. הגה: וי"א דאם היו שם פנים חדשות, אע"פ שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם י שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג. הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות

בית שמואל אבן העזר סימן סב ס"ק חוכן פשט המנהג - מהרש"ל פוס כדיעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם


אשה אינה חשובה פנים חדשות
פתחי תשובה אבן העזר סימן סב ס"ק יד
ועיין בספר שכור לאברהם שכתב אשה לא חשיבא פנים חדשות דאין פנים חדשות אלא למי שראוי להמנות בעשרה של ברכת חתנים...ולפי זה ה"ה עבדים וקטנים לא חשיבי פנים חדשות


Summary: רב יהודה ruled that as long as פנים חדשות (lit. a new face) is present at a meal during the seven days subsequent to a חתונה, the ברכת חתנים (colloquially referred to as שבע ברכות) are recited. [According to מסכת סופרים there was a custom to recite the ברכת חתנים in the morning even absent any formal סעודה, provided פנים חדשות were present, clearly demonstrating the powerful role of פנים חדשות.] However, without פנים חדשות, the ברכת חתנים may not be recited in their entirety.
The definition of פנים חדשות and what prior experiences/activities preclude one from being including in this category is a matter of debate. According to the רמב"ם, one who heard the ברכות נשואין is disqualified from constituting a פנים חדשות. The ריא"ז has a slightly varied approach, he rules that if the individual heard the ברכות at the נשואין or at the סעודה, he is disqualified from being a פנים חדשות. According to the רא"ש and the רשב"א, even if one were at the חופה, as long as the individual has not yet joined in a סעודה during the שבעת ימי המשתה, the individual may be considered פנים חדשות. According to רש"י, as explained by מאירי, as long as an individual did not join in the previous day's meal, he may be considered the פנים חדשות even if he has participated in previous meals with the חתן וכלה (however, the רמב"ן understands רש"י to rule like the רא"ש). The most novel interpretation of the גמרא is advanced by רבינו נרבונא, he suggests that פנים חדשות means that the people who were new faces at the חופה have still remained in attendance at a later meal during the seven days following the wedding, then ברכת חתנים may be recited.
In addition to this most fundamental requirement, רבינו תם as well as the רא"ש and the ר"י, all require that the פנים חדשות be someone whose presence would enhance the שמחה of the סעודה. Accordingly, רב האי גאון was critical of the custom that the חתן וכלה are escorted by the congregation (random individuals who clearly do not satisfy the פנים חדשות requirement) to their home, where the ברכת חתנים are recited. The חלקת מחוקק clarifies that it is not crucial that any additional food is served to enhance the שמחה, merely that the פנים חדשות are people who are "ראוי" for such special treatment. The ערוך השלחן elaborates on this point as well. The רבמ"ם has no such requirement, and רב חיים explains that this is because he holds that פנים חדשות is not a דין in שמחה. (This also explains why the רמב"ם doesn't allow שבת to count as פנים חדשות.)
The רמב"ם rules that in order to be considered פנים חדשות, the individual must actually eat at the meal (the רא"ש's formulation implies this ruling as well). However, the רמב"ן explicitly rules that the mere presence of פנים חדשות at the meal is sufficient to allow the recitation of the ברכת חתנים. The קצור שלחן ערוך also rules that this is sufficient. While רש"י also is silent on any such requirement, the סוכת דוד argues that רש"י does mandate that the פ"ח actually eat at the meal.
The רא"ש maintains that even if the פ"ח arrived at night, and the meal is ביום, as long as the פ"ח are still present, there is no problem reciting the ברכת חתנים. The סוכת דוד maintains that רש"י would concede this point as well.
The ערוך השלחן explains that this is based on מסכת סופרים which demonstrates the role that פנים חדשות can play even absent a formal סעודה. However, the ים של שלמה argues that this loophole can only work if it is a סעודה קבועה. However, if the פ"ח arrive at night, they can only work for the lunch meal, however, at another סעודה prior to מנחה which is out of the ordinary structure of the day, the ברכת חתנים may not be recited (comparable to שבת, where סעודה שלישית is no longer פ"ח).
According to תוספות, the שבת meals are exempt from the פנים חדשות requirement, because we assume that שבת itself is "פנים חדשות" based on the מדרש. While the טור extends this to include all meals of יו"ט as well, however, he limits שבת meals to include only the main meals and not סעודה שלישית. The בית יוסף explains, because one can fulfill his חיוב at סעודה שלישית with מזונות, it does not count as a true סעודת שבת for this purpose. The אורחות חיים objects to the טור's extension to the days of יו"ט. The מאירי distinguishes between the first day of יו"ט and the second. He maintains that it would be inappropriate to consider the second day of יו"ט to be פנים חדשות when it is merely an extension of the previous day. The ים של שלמה also objects, he evens goes so far to suggest that there was a טעות סופר in the טור, and in reality he would agree that only the first day of יו"ט serves as פנים חדשות.
The מהרי"ל writes that in Germany the only פנים חדשות which remained was that of שבת.
According to רבי אברהם בן הרמב"ם, the רמב"ם actually required two פנים חדשות. This is a minority position.
The שלחן ערוך first cites the position of the רמב"ם and then cites the רא"ש, he concludes that the מנהג is to follow the latter. (The בית שמואל cites the מהרש"ל who rules according to the רמב"ם.) The רמ"א rules that the mere presence of פ"ח (even without them partaking of the סעודה) is sufficient for the ברכת חתנים to be recited. The מחבר also cites the requirement that the פ"ח must be people which enhance the שמחה. He then also rules that שבת and יו"ט do count as פנים חדשות with the exception of סעודה שלישית. The רמ"א adds that סעודה שלישית can count as פ"ח when a דבר תורה is said at the meal.
The פתחי תשובה rules that the פ"ח must be one who can be counted to the מנין, and hence a woman cannot count as פנים חדשות.