תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין - Sounding the Shofar, Before, During and After Mussaf

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? -למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! - אלא: למה מריעין? - מריעין? - רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה. מאי טעמא - דלא איערבב שטן.

תוספות מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב את השטן - פירש בערוך כדאיתא בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא.

רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו.

רבינו חננאל מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת כן יש מלאך משטין ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו. נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין.

הר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף ג עמוד א

כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכותהן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן פירוש להכניע את היצר כדכתיב (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצר הרע וכדריש לקיש דאמר [בב"ב דף טז א] הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר אבל בספר הערוך כתב דבירושלמי גרסי' כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכדתניין ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע בשופר גדול ומטא זימניה להתבלע ומרתע ומתערבב ולית פנאי למעבד קטגוריא.

רי"ף מסכת ראש השנה דף י עמוד ב
תרועה ותקיעה מה נפשך אי ילולי...עכשיו שתוקעין תשר"ת ג' פעמים ותוקעין תש"ת ג' פעמים ותוקעין תר"ת ג' פעמים ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה ומפני שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר הברכות תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין אלא כיון שהברכות אין מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הצבור וכן המנהג בכל העולם

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י

המנהג הפשוט בסדר התקיעות...ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה'...ותוקע שלשים תקיעות…. ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית שהיא מלכיות תוקע תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה פעם אחת, ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה,ומברך ברכה ששית שהיא שופרות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת וגומר התפלה.

חידושי הרשב"א מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן. הקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף, וא"א לתרץ דכיון דתקע והריע כשהן יושבין יצא, ואח"כ הוה ליה כעבר זמניה ואסיק רבא לקמן בשילהי ראוהו בית דין דשלא בזמנו לעבור בעי כונה דהכא נמי מתכוין הוא למצוה והילכך איכא משום בל תוסיף. והם ז"ל תירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים...ומסתברא דלא קשה כלל, דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה ואי נמי במה שאירע במקרה שנתערב מתן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה על פי התורה אשר יורוך.

טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפה

אמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול כד שמעתניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא על סדר ברכות

הר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף ג עמוד א

כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכותהן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן...ונ"ל שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר הברכות

תוספות מסכת פסחים דף קטו עמוד א
מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו' - רב חסדא נמי נראה דסבר כר"ל דבעי כוונה אעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה ה"ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות

המאור הקטן מסכת ראש השנה דף י עמוד ב

ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין ומברכין עליהן ברכת התקיעה נ"ל כי לא היה כן בימי רבותינו חכמי התלמוד אלא מנהג הוא שהנהיג ודורות האחרונים משום חולין ומשום אנוסין דקדמי ונפקי מבהכ"נ ולא נטרי עד צלותא דמוספי דלא מצלי לה ביחיד בר"ה בתלת שעי קמייתא כדאיתא בפרקא קמא דע"ז ואפילו בצבור נהגו העם לאחר ולא נפושי קרובות בסדורא דיומא לפיכך הקדימו בשבילן אלו התקיעות שמיושב והנהיגו לברך עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר וסמכו להם על מה דגרסינן בפסחים אמרי בי רב חוץ מן הטבילה ושופר אלמא יש לשופר ברכה ומטבע קצר כשם שיש לטבילה והתם בדוכתא אדחיא לה ההיא דשופר ואי נמי לא אדחיא לה י"ל הא כדאיתי' והא כדאיתיה ואין ברכה במטבע קצר בשופר אלא ממנהג אחרונים אבל עיקר הברכות הם הברכות של תפלה והם מלכיות זכרונות ושופרות ועליהם שנינו מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר וההיא דר"י דאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין ענין אחר הוא כמו שאנו עתידין לבאר בסוף דברינו אבל באמת אין לנו ברכת התקיעה מדברי רבותינו אלא ברכות של תפלה בלבד.

דיני הפסק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד

רי"ף מסכת ראש השנה דף יא עמוד א

שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר בתר ס"ת והשיח צריך לברך על התקיעות של סדר ברכות או לא ואהדר להו הכין קא חזו רבנן שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע על סדר ברכות אבל לחזור ולברך אינו חוזר ולאדמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא [מנחות ל"ו ע"א] שח בין תפילה לתפלה חוזר ומברך

רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה יא

זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, ואם סח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך.

טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצב

ואם שח בין התקיעות שמיושב או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד שהם על סדר הברכות א"צ לחזור לברך ומיהו יש לגעור במי שמשיח ל"ש תוקע ול"ש צבור שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע קול שופר ובשביל כל הצבור הוא מברך:

הגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג אות ט

וכן ס"ה משמו וכן פסק האלפסי וגוערין בו על שסח. ורבינו שמחה כתב אם סח התוקע בין הברכה ובין הסדר עד שמסיים כל הסדר חוזר ומברך כמו סח בין תפלה לתפלה ושמא ר"ל עד שמסיים סדרים שמיושב שאז יצא מידי כל הספקות. עוד כתב ר"ש שכשם שאין לתוקע להסיח בינתים כך אין לשומעין להסיח הואיל והתוקע הוא שלוחן ומוציאן ושלוחו של אדם כמותו וכאילו השומע עצמו תוקע, ע"כ:

הר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף יא עמוד א

שאלו מקמי ריש מתיבתא וכו' כדכתיבא בהל'. דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בשם ריש מתיבתא תמוהים בכאן וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל וכתב שאין אנו זקוקין בזה לגערה ולנזיפה משום דבתפילין מש"ה אמרי' דשח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו משום דאע"ג דשתי מצות הן כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכיר והוויה כאחת שיהא תוכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הוויה אחת לשתי….וכן אני אומר לדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן לא סח מברך אחת סח מברך שתים...לא דמי כלל לתקיעות...כאן כיון שאינו גורם ברכה למה יהא אסור הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו א"כ באונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא ולפיכך אין הנדון דומה לראיה כלל ומיהו הואיל ונפק מפומיה דריש מתיבתא ראוי שלא ידבר בהן שלא לצורך:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצב סעיף ב

יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו. הגה: אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף, ואין צריכין לתקוע לו שנית (כל בו וב"י בשם א"ח).

ט"ז אורח חיים סימן תקצב ס״ק ב

לא ישיח לא התוקע כו'. בטור כתוב א"צ לחזור ולברך ומיהו יש לגעור במי שמסיח כו' וכ"כ הר"ן בשם ריש מתיבת' שראוי לגעור ותמה הר"ן שהרי אין בשיחה זו הפסק מידי דהוי אמדבר באמצע הסעוד' דא"צ לחזור ולברך המוציא. ולעד"נ לתרץ דזה הוי כמי שלא התחיל עדיין במצו' וכגוןשלא אכל עדיין כלל דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצו' שהיא על סדר הברכות כמ"ש סי' תקע"ה למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרים ותוקעין בשעת מוסף כדי לערבב השטן פי' בתקיע' הראשונ' מתערבב קודם התפל' כדי שלא יקטרג בשעת התפלה כו' הרי שעיקר התקיעה של מצוה היא על סדר הברכות אלא שהתקיעות שמיושב לערבב השטן בעת קיום המצוה שהיא אח"כ ונהי שא"צ לחזור ולברך כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוהוהצורך לה מ"מ כ"ז שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק ולא עוד אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיי' כולה איסור יש בהפסקתו ובבדיק' חמץ מצינו ג"כ איסור כמ"ש סי' תל"ב. ואין זה דומה למדבר באמצע הסעוד' או בישיבתו בסוכ' דשם אי בעי פסיק והולך לו משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצו' וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו פשוט שיש איסור להסיח ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב דודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה ומה לי אחריהם כל שלא קיים עדיין מה ששייך להמצוה הזאת ובסי' תל"ב כתבתי עוד מזה ע"ש כנלע"ד דיש איסורבהפסק' זו בשיח' מדינא ודוגמא לזה מצינו בפ' ע"פ דף ק"כ לענין ברכת מצה וז"ל ואפי' אם עיקר המצו' באחרונה אין זה תימה אם מברכין עלהראשונה כדי לפטור האחרונה כו' עכ"ל ואע"ג דהתם שרי להשיח בין אכילה ראשונ' לאחרונ' התם חד ענין הם אלא שא' מהם עיקר משא"כ כאןראשונה ואחרונה כל א' מצוה מיוחדת:

מאה קולות

תוספות מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב

בערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי ועבדי שלשים כדי תבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין עשרה אינון כשגומרין כל התפלה קולת קיעיא דיחידאי מיתבעי למיהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והם מאה

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצו סעיף א

לאחר התפלה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה. הגה: ויש מקומות נוהגין לחזור ולתקוע ל' קולות (מנהגים ישנים); ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם; אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה).

מגן אברהם סימן תקצו

ל' קולות. ובשל"ה כ' לתקוע מאה קולות:

Summary:

The גמרא states that  the שופר should be sounded both pre-מוסף and during מוסף in כדי לערבב את השטן.  According to תוספות, the double sounding will make the שטן believe that the גאולה has arrived.  According to רש״י and ר׳ חננאל, by כלל ישראל demonstrating their love of מצוות (by blowing the שופר multiple times), the שטן does not intercede.

The רמב״ם and רי״ף appear to rule that the primary מצוה is fulfilled through the first set, the תקיעות דמיושב.  For this reason, fulfilling all opinions of תשר״ת during מוסף is not necessary. In addressing why the two sets up תקיעות are not a problem of בל תוסף, the רשב״א clearly seems to assume as well that the primary מצוה is completed before מוסף.  

The טור states that the primary תקיעות are the תקיעות דמעומד.  The ר״ן further supports this point, explaining that the reason the תקיעות דמיושב were instituted prior to דמעומד was out of concern that they would be omitted if they were placed at the end, given that they are secondary to the true מצוה.  According to תוספות, this is analogous to a scenario where one only has one vegetable on פסח; in such a scenario, both האדמה and על אכילת מרור are recited at כרפס, even though the primary אכילת מרור occurs later on. The בעל המאור goes even further, arguing that the practice of reciting a ברכה and blowing the full תקיעות before מוסף are a later custom to accommodate those that leave shul early and are not even based on the גמרא of כדי לערבב.

The רי״ף quotes from the ריש מתיבתא that one must avoid making a הפסק between תקיעות דמיושב and מעומד, analogizing this to speaking between תפילין של יד and של ראש.  The הגהות מיימוניות quotes from רבנו שמחה an even more extreme position, requiring a new ברכה where there is a הפסק. The ר״ן rejects the reasoning of the ריש מתיבתא but ultimately defers to his ruling as a practical matter.

A custom is quoted by תוספות in the name of the ערוך to sound a total of 100 sounds.  This is also cited by the מגן אברהם in the name of the של״ה.

הזכרת "רצה" בברכת המזון במוצאי שבת - Reciting "Retzeh" When Bentching on Motzai Shabbos

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ה הלכה ג - ד

אורחין שהיו מסובין אצל בעל הבית וקדש עליהן היום ועקרו עם חשיכה לבית המדרש חזרו ומזגו להם את הכוס אומרין עליו קדושת היום דברי ר' יהודה ר' יוסי או' אוכל והולך עד שעה שתחשך; מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון מזכיר של שבת בברכת המזון והשני או' עליו קדושת היום

שו"ת הרא"ש כלל כב סימן ו

ששאלת מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו אם יזכיר של שבת בברכת המזון כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת. דעשאין לו להזכיר כלל של שבת בחול, מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת. וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום דקאמר רבי יוסי גמרו סעודתן כוס ראשון אומרי' עליו ברכת המזון שני אומרים עליו קידוש היום. בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בברכת המזון, אע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת. הכא נמי אע"ג דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

טור אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ואם אכל בלילה לא יצא ואומר על הניסים בבה"מ בהודאה ואם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב א"א הרא"ש ז"ל שא"א על הניסים צריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות ב' מנות לאדם אחד ואם החליףסעודתו בשל חבירו יצא:

הגהות מיימוניות הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד

פ"ק אמר רבא כו' עד מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב. ומיהו אם משהה סעודתו עד הלילה אומר מהר"ם שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במוצאי שבת +לא ידעתי מקומו, ובברכות כ"ז איתא רב צלי של שבת בע"ש+ משם ה"ר קובלין, ע"כ:

שו"ת מהרי"ל סימן נו אות ו

עוד שאל במיימוני כתוב וז"ל מיהו אם משהה סעודתו עד הלילה שצריך לברך על הנסים כדאשכחן דרב צלי של שבתבמוצאי שבת [עכ"ל, וקשה לי הא קיימא לן מי שלא התפלל בשבת במנחה יתפלל במוצאי שבת] שתים של חול. תשובה ואם משכה סעודה עד הלילה, דבמיימוני כתוב דמברך בברכת המזון על הנסים, וקשה לך דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול, לא דמי כלל דהתם טעמא מנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, ושני התפלות הם תפלת ערבית היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עבר' וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון. וכן מנהג פשוט במדינת בני ח"ת להתפלל על הנסים בכה"ג. וכן במוצאי שבתות כשנמשכ' סעודה אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום

אורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים אות לה-לו

כתב הר"י מקורביל שאם התחיל לאכול ביום שאין צריך להפסיק כדי שיאמר על הניסים ביום אלא גומר ואוכל ויאמר על הניסים אע"פי שחשכה:

בית יוסף אורח חיים סימן קפח אות י

אם התחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב (סי' ו) שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוי אתפילת מנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במוצאי שבת שתים של חול כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפילה זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום דקאמר רבי יוסי (פסחים קב.) גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו ברכת המזון [וכו'] בתוספתא דברכות (פ"ה ה"ד) שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בברכת המזון אע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת הכי נמי אע"ג דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת עכ"ל וכן כתב רבינו בסימן תרצ"ה לגבי פורים שאם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הליל הכתב א"א ז"ל (שו"ת כלל כב סי' ו) שאין אומרים על הניסים: אבל בהגהות מיימון פ"ב מהלכות מגילה (הי"ד אות א) כתב בשם הר"ם שצריך לברך עלהניסים כדאשכחן (ברכות כז.) רב צלי של שבת במוצאי שבת ע"כ ומצאתי כתוב בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' נו) דלסברא זו לא תיקשי מתפילת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפילת מנחה עבר ואינו מתפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין האיך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון וכן מנהג פשוט במדינות בנירי"ת להזכיר על הניסים בכה"ג וכן מוצאי שבתות כשנמשכה סעודתן עד הלילה עכ"ל וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו היה אוכל ויצא שבת כתב והתוספות בתפילת נעילה בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה והוא הדין בראש חודש ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהו אלילה מזכיר בה של שבת עכ"ל:

דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קפח

ונראה לי דוקא בסעודה שלישית איכא למימר כהאי גוונא מאחר דאיכא למאן דאמר דחובה לאכול פת דומיא דתפילת ערבית דאיכא למאן דאמר דחובה להתפלל ולכן אמרינן מאחר שהתחיל שוויה עליו חובה אבל בראש חודש ליכא למאן דאמר שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא שוויה חובה:

מגן אברהם סימן קפח אות יח

ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר ע"ש, וכ"כ בתשובות רמ"א סי' קל"ב שקצת נוהגין כן ואנו אין לנו אלא דברי הרב"י

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפח סעיף י

היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה; והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף ו

(אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך בהמ"ז, מברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני, וצריך להזכיר של שבת בבהמ"ז, אע"פ שמברך קודם קידוש. הגה: וי"א דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח.

מגן אברהם סימן רעא אות יד

וצריך להזכיר של שבת. אע"ג דבססי' קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה י"ל דספוקי מספק' ליה ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש ססי' ק"ח:

ב"ח אורח חיים סימן קפח אות יב

כתב בשלחן ערוך...היה אוכל ויצא שבת….אלא דאיכא לתמו הדבשלחן ערוך בסימן רע"א ס"ו פסק….וצ"ע. ומיהו העיקר הוא כדפסק כאן דהכל הולך אחר התחלת הסעודה וכן המנהג פשוט

ביאור הלכה סימן קפח סעיף י

מזכיר של שבת בבהמ"ז - עיין מ"ב ומ"מ אם שכח להזכיר ונזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב נ"ל שאין מברך אשר נתן וכו' לפי מה שכתב המ"אבסימן רע"א סקי"ד ע"ש דגם המחבר בסימן זה שפוסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה ג"כ ספוקי מספקא ליה בודאי אין לברך מספק שום ברכה בשם ומלכות וזה כתבנו לפי הכרעתנו למעלה דגם בר"ח צריך לברך בשם ומלכות אכן לפי מ"ש שארי אחרונים שגם בר"ח וה"ה בסעודה שלישית של שבת אפילו כשמברך מבע"י אינו מזכיר שם ומלכות אין נ"מ בכל זה דודאי גם עתה מותר לברך בלי שם ומלכות

אמר המבדיל, הבדלה או התפלל ערבית

מגן אברהם סימן קפח אות יז

אם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפילו התפלל מבע"י וכ"כ בה' שמחות למהר"מ וכ"מ במ"ש סימן תרצ"ה ס"ג ואע"ג דלפי הטעם דאזלינן בתר התחלת הסעודה א"כ אפילו צלי ערבית ה"ל להזכיר צ"ל משום דמחזי כסתרי אהדדי וכמ"ש ססי' ל' וא"כ אפילו התפלל מבע"י אינו מזכיר עמ"ש סימן תי"ט

משנה ברורה סימן קפח ס״ק לב

דאזלינן וכו' - וכתב והאחרונים דאם התפלל מעריב קודם בהמ"ז שוב אינו מזכיר של שבת בבהמ"ז דמחזי כסתרי אהדדי

שו"ת באר משה (להר׳ משה דנישבסקי מסלובודקה - 1830 - 1910) חלק א סימן ה

נשאלתי שנים נמשכו להם סעודתם הג׳ בשבת עד זמן התפלה ועמדו מהשלח ולא בירכו ברהמ"ז והלכו לבית הכנסת הא התפלל תפלת ערבית וכל זה עשה מדעתיה דנפשיה והשני ענה ברכו אבל לא התפלל תפלת ערבית ואחר תפלת ערבית באו לפני כדת מה דינם בבהמ"ז אם יזכירו של שבת בבהמ"ז או לא השבתי להם במהומה זה שהתפלל לא יזכיר רצה וזה שלא התפלל רק ענה ברכו יזכיר של שבת בבהמ"ז

מגן אברהם סימן רסג אות לג

אם אמר המבדיל...צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בב"ה די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וס"ס קפ"ח:

משנה ברורה סימן רסג ס״ק סז

(ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו...צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בברכת המזון כיון שעשה ומתחלה לחול.

רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן קפח סעיף י

[מהרי"ל בשו"ת סי' נ"ז משמע. ואם לא התפלל ואמר המבדיל יש להסתפק אם יאמר רצה מג"א לקמן ססי' רס"ג:

ערוך השולחן אורח חיים סימן קפח סעיף כג

עוד כתב בסעיף י' היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה....אם הבדיל או שאמר המבדיל בין קודש לחול לא יזכיר של שבת וכן להיפך אם אכל ביום ונמשך עד הלילה ובלילה היה ר"ח וקודם ברהמ"ז התפלל מעריב בע"כ שצריך להזכיר יעלה ויבא בברהמ"ז כיון שכבר עשאו ר"ח בתפלה ולאו משום דאזלינן בתר גמר סעודה אלא משום דבע"כ עשאה הזכרה זו לחיוב עליו וכן כל כיוצא בזה ואין חילוק בין אכל פת בלילה או לא אכל דהעיקר הוא התחלת הסעודה

חיי אדם כלל מז סימן כד

היה אוכל בשבת וחשכה אם לא התפלל ערבית אומר רצה ואם כבר התפלל אינו מזכיר רצה דהוי תרתי דסתרי וכן הדין בראש חדש וחנוכה ואם לא התפלל רק שאמר המבדיל וכו' צריף עיון אם נזכיר רצה ונראה לי דיזכיר

תרתי דסתרי

מגן אברהם סימן קפח אות יח

אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח) ….ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל:

ט"ז אורח חיים סימן קפח אות ז

זכיר של שבת…ונלע"ד דהכל ניחא דודאי שפיר אזלינן בתר ההתחלה לענין זה שלא לגרוע למה ששייך להתחלה כגון רצה ועל הנסים אם בא עליו קדושה נוספת בשעת סיום הסעודה ודאי אומר ג"כ מעין אותה קדושה ואין זה ביטול הליכה אחר ההתחלה ע"כ שפיר מזכיר של שבת כשנמשך סעודה שהתחיל בחול ובמנחה בשבת וי"ט ביום א' ונמשכה הסעודה עד הלילה אזלינן בתר ההתחלה וחייב לומר רצה ואחר כך יאמר גם כן יעלה ויבא וא"ל בזה שזה סותר את זה דהא אין כאן סתירה דתחלה אומר של שבת ואח"כ של יום טוב מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכ' אחר השבת קודם שחל יו"ט דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות ה"נ בב"ה שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו וה"ה בר"ח שחל במ"ש שאומר רצה ויעלה ויבא

משנה ברורה סימן קפח אות לג

בתר התחלת הסעודה…דהוי תרתי דסתרי…א״כ מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח...אכן במו"ש לחנוכה….וי"א דאם חל יו"ט או ר"חבמו"ש יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי דברצה נתחייבמשעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהואמברך בו:

ערוך השולחן אורח חיים סימן קפח סעיף כג

עוד כתב בסעיף י' היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה עכ"ל ומפרשי הש"ע האריכו בזה ולדינא העיקר כדברי רבינו הב"י דאזלינן רק אחר התחלת הסעודה ולכן אם חל ראש חודש במוצאי שבת לא יזכיר של ראש חודש

ב"ח אורח חיים סימן קפח אות יב

ואם בשבת לא היה ראש חודש וביום א' הוא ראש חודש אין להזכיר אלא של שבת ולא של ראש חודש דבתר התחלת הסעודהאזלינן שאז לא היה ראש חודש אלא שבת ולא אזלינן בתר סוף סעודה דהוא ראש חודש ולא שבת:

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קפח סעיף יז

(אם לא התפלל ערבית ומוצאי שבת הוא ראש חודש מזכיר של שבת וגם של ראש חודש אם אכל כזית משחשיכה ואין כאן סתירה כיו שמזכיר של שבת תחלה ואח"כ של ראש חודש ואע"פ שאי אפשר לומר שמקבל עליו ראש חודש עכשיו כשמזכירו אחר שהזכיר כבר שבת שהרי מקובל ועומד היא מששקעה החמה

Summary:

The רא״ש brings two proofs to support his position that רצה should not be recited after שבת is over (where the meal started on שבת); he compares this to תשלומין in תפילה and also based on a תוספתא regarding one who started a meal on Friday.  The הגהות מיימוניות as well as the מהריל and ארחות חיים argue and take the position that the focus should be on the beginning of the meal and רצה should still be recited. (The ט״ז raises the possibility that the מהרי"ל ultimately conceded to the רא״ש, based on his closing comment.)

The שלחן ערוך rules in accordance with this latter position.  Though the דרכי משה and של״ה appear to distinguish between שבת and other days (e.g. end of ראש חודש), these views appear not to have been accepted, as it is noted by the מגן אברהם.  In an apparent contradiction (which is noted by the רמ״א), the שלחן ערוך does seem to rule with respect to a meal that began on ערב שבת and continued into שבת that one would recite רצה.  The מ״א attempts explain the discrepancy, while the ב״ח simply focuses on the primary ruling of the מחבר, rendering this ruling an anomaly. (Perhaps the ruling of the מחבר is based on the explicit statement of the תוספתא, which the רא״ש brought as a proof?)

Though the accepted ruling does not follow the רא״ש, the ביאור הלכה does note that a ספק remains as to the correct פסק and therefore one should not recite אשר נתן שבתות where רצה was forgotten.

Where one already davened מעריב the מגן אברהם rules that one can no longer recite רצה, as it appears to be a תרתי דתסתרי.  The שו״ת באר משה rules that ברכו is not sufficient to prevent reciting רצה. The מגן אברהם and משנה ברורה as well as ר׳ עקיבא איגר are מסופק where one recites המבדיל whether that is sufficient to prevent רצה.  The ערוך השלחן says not to recite רצה and the חיי אדם says to recite רצה.

Where ראש חדש is on Sunday, the מגן אברהם rules that one should recite יעלה ויבא.  The ב״ח and ערוך השלחן rules that one should recite רצה. And the ט״ז recommends reciting both.  The מ״ב cites the positions of the מ״א and the ט״ז.

ולא תתחתן בם - Intermarriage

דברים פרשת ואתחנן - עקב פרק ז פסוק  א-ד

כִּי יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹ-ךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ה׳ אֱלֹ-ךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד ב

גופא אמר אלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן,יינן ובנותיהן...בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: לא תתחתן בם! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. ולר"ש בן יוחי דאמר: כי יסיר את בנך מאחרי - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות. זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה? אלא….אתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' אייחוד דעובדת כוכבים

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה א - ב

ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו. ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס, גזירה שמא יבא להתחתן, ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה, ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובין אלו מדבריהן.

טור אבן העזר הלכות אישות סימן טז

כתב הרמב"ם ז"ל בא על הכותית משאר העכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם אחד ז' עכו"ם ואחד כל העכו"ם באיסור זה ע"כ ונ"ל שאינו אלא בז' עכו"ם דלא קי"ל כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואפילו בז' עכו"ם אין לוקין משום לא תתחתן אלא לאחר שנתגיירו אבל בעודם עכו"ם לא שייך בהו חתנות ואינו לוקה עד שיבעול ואז לוקה עליה משום לא תקח

בית יוסף אבן העזר סימן טז

ומ"ש רבינו ונראה לי...הוא מקשה על דברי הרמב"ם שתי קושיות חדא על מה שכתב דעל שאר האומות נמי לוקה דהיינו לר"ש ולא קיי"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי דלא נאמר לא תתחתן אלא בז' אומות דוקא ועוד דאפילו בז' אומות אסיק רבא בפרק הערל (יבמות עו.) דבגיותן לא שייך בהו חתנות וקרא דלא תתחתן בנתגיירו דוקא הוא. וי"ל דהרמב"ם פסק בהא כר"ש מדאמרינן בקידושין ס"פ האומר (סח:) נכרית דולדה כמוה מנ"ל א"ר יוחנן משום רשב"י דאמר קרא (דברים ז ד) כי יסיר את בנך מאחרי וכו' ההוא בז' גוים כתיב שאר אומות מנ"ל אמר קרא כי יסיר לרבות כל המסירים הניחא לרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא אלא לרבנן מאי טעמייהו וכו' ומדחזינא דסתמא דתלמודא כר"ש אלמא הלכתא כוותיה וכיון דדרשינן טעמא דקרא אית לן למימר דלא אסרה תורה להתחתן אלא משום כי יסיר אלא בגיותן דבני הסרה נינהו אבל בגירותן דלאו בני הסרה נינהו לא

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף א

ישראל שבעל עובדת כוכבים, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעובד כוכבים (דרך אישות), הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר: לא תתחתן בם (ויש חולקין בזה) א

בית שמואל סימן טז אות א

ויש חולקים. פלוגתא זו תליא בפלוגתא שכתבתי ס"ד לרמב"ם קי"ל כדאמר רבא מעיקרא בגיותן איתא חתנות ולא תתחתן קאי בגיותן גם פסק כר"ש דכל אומות בכלל לאו זה וי"א אלו ס"ל כדאמר רבא להמסקנא לא תתחתן קאי בז' אומות בגירותן אבל בגיותן לא שייך חיתון, גם לרמב"ם משמע דלא לקי אלא בבעל דרך אישות ולא בחיתון לבד ולא בביאה לבד, ולשאר פוסקים חייב בז' אומות בביאה בלא חיתון משום לא תקח ובגירותן חייב משום לא תתחתן מיד בעת הקידושין אפילו לא בעל, וע' בדרישה וב"ח

טור אבן העזר הלכות אישות סימן טז

כותית אע"פ שאין בה לאו אסורה מדרבנן ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכות מרדות ואם יחדה לו בזנות חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום עכו"ם ומשום זונה

קנאין פוגעין בו

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פא עמוד ב - פב עמוד א

משנה. הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו….והבועל ארמית. בעא מיניה רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין מהו? אינשייה רב לגמריה. אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: אבגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר. אתא אמר ליה: הכי אקריון. אדכריה רב לגמריה...לא תהיה קדשה מבנות ישראל ובעל בת אל נכר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו ער בחכמים, ועונה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות….אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק ט

ובועל ארמית...הוא מחוייב כרת על בת עובד עבודה זרה ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא נמנה מכלל הכרתות, אלא שהוא קבלה. ונתפרש במקרא במה שנאמר ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'.

רש"י מסכת סנהדרין דף פא עמוד ב

קנאין פוגעין בו - בני אדם כשרין המתקנאין קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לבית דין, והלכה למשה מסיני הוא

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה ד

כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי...לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה

טור אבן העזר הלכות אישות סימן טז

ואם בא עליה בפרהסיא לעיני י' מישראל הי' קנאים פוגעים בו

חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף פב עמוד א

ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת. אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור  

שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף ב

הבא על העובדת כוכבים, אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר: כי חלל יהודה ...יכרת ה' לאיש אשר...הגה: ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו, משא"כ בשאר עריות (טור בשם הרמב"ם).הבא על העובדת כוכבים בפרהסיא, שדינו שקנאים פוגעים בו, כמו שיתבאר בחושן המשפט סימן תכ"ה, הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור (ב"י בשם א"ח בשם הרמב"ם), כמו בשאר עריות

שו"ת מהר"ם שיק אבן העזר סימן לז

לדעת הטור באהע"ז סימן ט"ז בת ישראל לגוי ובת גוי לישראל בזה"ז שנתבלבלו האומות אינואסור מה"ת ולפענ"ד פשוט דגוי לישראל אפי' לדעת הטור הוא מה"ת דהנה הלכה זו דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו פשוט דהוא בין דרך זנות ובין דרך חתנות...וא"כ כיון דקנאין רשאין להרגו וע"כ דאסור מה"ת בפרהסיא: ופרהסיא זה ילפינן מפרהסיא דקידוש השם דבעי' בפני עשרה כמ"ש הרמב"ם שם. והנה שם בוודאי א"צ שיהיו בפני עשרה אלא אם ידעו ממנו עשרה אמרינן דחשיב פרהסיא כדמוכח מהא דאמרי' בסנהדרין דף ע"ד והא אסתר כפרהסיא הוי וכן הוכיח הש"ך ביו"ד סימן קנ"ו סק"ד וכ"כ המהרי"ק בשורש ק"ס וא"כ כיון דאמרי' הן הן עידי יחוד והן הן עידי ביאה א"כ חשוב מפורסם כדאמרי' באסתר. וא"כ הנושא גוי' לאשה והדבר ידוע ומפורסם בודאי אסירה מה"ת וקנאין פוגעין בו:

מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א

והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשי' בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ א"א אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין ובפ' אין מעמידין אמרי' דבזנות בית דינו של שם גזרו ולא משכח ליה קרא אחרינא לאיסורא וכל אותו מעשה דרך זנות היה שהרי מקבץ הכל ובועל וא"ת שהיה לאסתר דרך חתנות אין חתנות באונס ואף החתנות עצמו ושאר עבירות הוא ולאו ג"ע הוא

חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב

והא אסתר פרהסיא הויא….וא"ת ואמאי לא אקשי' דעדיפא מינה ולימא והא אסתרגילוי עריות הוה...אע"ג דישראל הבא על הכותי' איכא כרת כדאדכרי' רב לגמרי יכרת השם לאיש וכו' וכדאית' בפרק הנשרפין מ"מ בכותי הבא על בת ישראל לא שמענו שיהי' בה כרת ודין הוא דישראלי' הנבעלת לכותי בנה ימשך אחריה ויהי' ישראל. אבל ישראל הבא על הכותי' הולד נמשך אחריה ויהיה כותי וקורא אני בו ובעל בת אל נכר שנעשה חתן לע"א. ובת ישראל הנבעלת לכותי ב"ד של שם גזרו עלי' כדאיתא בפרק אין מעמידין (דף לו ע"ב)

תוספות מסכת קידושין דף עה עמוד ב

אלא עובד כוכבים היכן מצינו לאו בביאתו אדרבה ב"ד של שם גזרו עליו כדכתיב (בראשית לח) הוציאוה ותשרף

שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קנ

א"כ אפשר שזהו חומר של הבועל ארמית ולכך קנאין פוגעין בו. וכ"ז כשהנקבה ארמית שהולד כמותה אבל אם הוא להיפוך שנקבה בת ישראל נבעלת לכותי בזה הולד הולך אחריה והוא ישראל כשר לכל דבר ואפי' לכהונה אם הולד היא נקבה הפוסקים פליגי אם היא פגומה לכהונה עיין בב"ש סימן ד' סק"ב ועכ"פ לכ"ע ישראל כשר הוא ובעדת ישראל יתחשב לכל דבר שבקדושה ולכן אין עליה חומר זה של קנאים פוגעין בה וגם אינה בכלל ג"ע ואינה בכרת. זה הנלע"ד נכון והפרש זה שייך להבדיל בין בועל ארמית ממש לנבעלת לארמי ממש.

מרדכי מסכת יבמות הגהות מרדכי פרק החולץ

עיין בפרק שני דשבועות לעיל מצאתי תשובה מרבינו אברהם הגדול מרגנשפור"ק וזה לשונו על יבמה שנפלה לפני מומר איכא דברים בגו אי בעי אפילו חליצה דבמקום ערוה הוא דקנאין פוגעין בו דגם הנבעלת לארמאי קנאין פוגעין בו עכ"ל בסוף ספר מצות קצר סביב תיקון הגט של מהר"ף שם כתבתי תשובה אחת על שמעגן יבמתו מלחלוץ ומליבם.

שו"ת מהר"ם שיק אבן העזר סימן קנה

ועכ"פ זהו בנכרית לישראל אבל בעזרא כתיב גם בנותיכם אל תתנו להם זהו עדיין מה דקשיא על הטור: ולכך נראה לפי ענ"ד דהא דאמרי' בש"ס ע"ז הנ"ל דלרבנן שאר אומות אינם אסורין אלא מכח גזירת י"ח דבר היינו דרך זנות אבל דרך אישות אסור מה"ת וכן מוכח מלשון הש"ס שם דקאמר אלא דאורייתא דרך אישות כו' ומדקאמר אלא משמע דהדר ממאי דקאמר מעיקרא. ומסיק דגם לרבנן אסור דרך אישות מה"ת אלא דפליג הטור על הרמב"ם דלהרמב"ם הקרא מיירי נמי בשאר אומות למסקנא. והטור סובר למסקנא נמי וודאי לאו דלא תתחתן בז' אומות מיירי כדמוכח בקידושין דף ס"ח ע"ב ולכך אין לוקין על זה ואפי"ה אסור מה"ת מקרא דעזרא דע"כ גמרא גמירי לה מהלממ"ס...והיוצא מזה דנכרית לישראל בוודאי אסור מן התורה ואם ידעו בו עשרה מישראל חייב כרת

לא תהיה קדשה

דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק יח

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה ד

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה

מגיד משנה הלכות אישות פרק א

נראה סיוע לרבינו ז"ל ממה שאמרו בהרבה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה ועוד מדקאמר ר' אלעזר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה פירוש ונפסלה מן הכהונה ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה דרבי אלעזר מכל מקוםמשמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה היה מותר היכי אמר רבי אלעזר דמקריא זונה

Summary:

While the פסוק seems to imply that there is a general prohibition against intermarriage based upon ולא תתחתן בם, the גמרא debates the scope of this prohibition.  The חכמים rule that it is limited to the ז׳ עמים, while רשב״י rules that it applies even to other nations. The רמב״ם and שלחן ערוך rule in accordance with the opinion of רשב״י, while the טור rules in accordance with the חכמים (the טור further narrows the prohibition of ולא תתחתן to a more limited scenario).  The רמ״א, as explained by the בית שמואל, appears to cite the position of the טור. The בית יוסף elaborates on the basis for the dispute between the רמב״ם and the טור. The טור explicitly rules that there would be an איסור דרבנן for any such relationship.

Even according to the טור, there would be a second potential איסור דאורייתא for intermarriage, based on קנאים פוגעין בו.  The גמרא, as explained by the רמב״ם in פירוש המשניות and רש״י, states that there is כרת for one who has relations with an עכו״ם.  Though the prohibition is not explicit in the תורה, it is understood as כרת through דברי קבלה and the prohibition is a הלכה למשה מסיני.  Though there is a minority view of the ר״ן that this applies even for private relationships, the majority position, as cited by the רמב״ם appears to be that קנאים פוגעין only applies where the relationship is בפרהסיא.  The מהר״ם שי״ק notes that an intermarriage would constitute בפרהסיא, even though the actual זנות would still be in private. (The literal language of the רמב״ם does appear to suggest otherwise.)

However, there are many that rule, including the רמב״ן, ר״ן, תוס׳ and the נודע ביהודה, that the scenario of קנאים only applies with a male-Jew and a female-עכו״ם, where the resulting child will not be Jewish.  However, in the reverse case, there would be no קנאים פוגעים. The מרדכי appears to cite positions to the contrary. The מהר״ם שי״ק also argues that a Biblical prohibition would still exist even with a Jewish female.

There is also a general prohibition of קדשה which prohibits relations outside the context of marriage.