Friday, December 30, 2016

שמן חנוכה ודין אין מבטלין איסור לכתחילה

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ד עמוד ב
אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביום טוב - מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. - והא קא מהפך באיסורא! - כיון דרובא דהיתרא נינהו, כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. - והא קא מבטל איסורא לכתחלה, ותנן: אין מבטלין איסור לכתחלה! - הני מילי בדאורייתא,אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי, דאמר: כל דבר שיש לו מתירין, אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר? - הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה,הכא מקלא קלי איסורא.


תוספות מסכת ביצה דף ד עמוד ב
ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה - ואע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא דמיערב ממילא אבל למערבינהו בידים לבטולי אסור דהכיתנן במס' תרומות (פ"ה מ"ט) סאה של תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשעה של חולין וחזרה ונפלה לתוכן סאה של חולין ורבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה ומשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ומש"ה הפילה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל הכא לא אמרינן הכי דשפיר מבטלין לכתחילה ואם תאמר לעיל (ג:) גבי עגול דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל וי"ל דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה דעיקרו אינו אלא מדרבנן אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא כגון תרומה דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא מדרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכן משמע פ' גיד הנשה (חולין צח.) גבי ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדקולא סברמר בר רב אשי לשערינהו בתלתין פלגי דזיתא א"ל אבוה אל תזלזל בשיעורי כו' ואין מבטלין ואמאי לא הוסיף עליהן עד [ששים] כדי לבטל אותם אלאשמע מינה כיון דעיקר איסורו דאורייתא כגון היכא דאיכא כזית הכי נמי דליכא כזית וליכא אלא איסור דרבנן אין מבטלין.


רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו הלכה כה-כז
אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר, ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל, ויראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור, אבל לאחרים הכל מותר. כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה סאה שהרי נאסר הכל, לא יביא מאה סאה אחרות ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים, ואם עבר ועשה כן הכל מותר, אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה. כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו כ בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה.


טור יורה דעה הלכות תערובות סימן צט
כתב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל שא"צ שאפילואם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין ו]דקי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין ואין לחוש שמא יבאולרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהואבטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו ס' אינו בטל כיון שריבה במזיד יא)וכתב הרמב"ם דווקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליה או למי שכיון לבטלו בשבילו אבל לאחריני שרי ז]יב) וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהיתר אע"פ שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור בי"ט שמותר להרבות עליהם עצים מוכנים להתירו וא"א הרא"ש ז"ל כ' יג)דאפי' איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי לאיסורא איסור שנתבטל(ה) כגון שהיה ס' כנגד ווניתוסף ח]בו אחר כך מן יד)האיסור טו)חוזר ונאסר לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו טז)בין בלח בין ביבש:


בית יוסף יורה דעה סימן צט
כתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א (הלכה כה - כז) אסור לבטל איסורים של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וטעמו מדאמרינן בריש ביצה (ד:) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב בהגהות מיימוניות (מאכ"א פט"ו אות כ) וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב דמי חלב דרבנן מיהו בפרק כל שעה (ל. תוד"ה לישהינהו)פירש ר"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן הני מילי בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פירש ראבי"ה (סי' תשי"ו) ע"כ וכתב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר (סי' תשנב תשנג) דמלשון הרמב"ם יש לדקדק דסבירא ליה כדברי התוספות מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא ואין דומה לחלק בין פלוגתא דאמוראי לפלוגתא דתנאי ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ"ל. ול"נ דאפילו אם נפרש כן בדברי הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ"כ בהדיא בפ"ק דביצה (שם תוד"ה ותנן) דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימוניות בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות (אות כ) דיין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הגוי אינו אוסראלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש לו עיקר מן התורה כיון דכתיב (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם:
ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א. הנה בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"ג לב.) כתב ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי גוים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מששים מרבה עליה לכתחלה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט (ד:) עצים שנשרו מן הדקל וכו' והא קא מבטל איסור לכתחלה וכו' ומשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו להוסיף על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם בלבד וכמו שאמרנו ויש מישאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבשולי גוים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזרה בלבד ותרומת חוץ לארץ וחלתחוץ לארץ מערבין אותן לכתחלה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותם ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות כז.) תרומתחוץ לארץ מבטלה ברוב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחלה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת חוץ לארץ הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן (הל' בכורות פ"ד כב.) ורבינו שמשון כתב בפרק בתרא דחלה (מ"ח) שאפילו לבטלה ברוב לא אמרואלא לכהן טמא אבל להתירה לזרים לא. נמצאו שלשה דינין בביטול האיסורין הא' איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואין צריך לומר שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו. איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפלמעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומת וחלת חוץ לארץ מערבין ומבטלין אותם ברוב לכתחלה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר האסורים ויש לחוש לדבריהם ע"כ. וגם בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"ג לב.)פסק שיש לחוש לדבריהם הלכה למעשה. ומ"ש דגבינות הגוים אין לו עיקר בדאורייתא כתב רבינו בשמו דשומנו של גיד נמי אין לו עיקר מדאורייתאובאמת שעל הרשב"א עצמו אני תמה שכתב בתורת הבית הקצר איסור של דבריהם שיש לו עיקר בתורה כגבינה של גוים שאסרו משום חלב טמאוכשומנו של גיד שאסרו משום גיד ובארוך כתב דגבינת הגוים אין לו עיקר מדאורייתא וכמ"ש בסמוך ואח"כ מצאתי לו ז"ל שכתב בשער א' (ב"ד יז ע"ג)דשומנו של גיד שנאסר משום לתא דגיד או משום לתא דחלב לא מיקרי אין לו עיקר בדאורייתא אבל גבינה של גוים אפילו שחששו לתערובת איסור שלתורה אינה אלא גזרה ואם כן מ"ש רבינו כאן דשומנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק ומכל מקום לענין הדין אין נפקותא בדבר שכברהעלה שראוי לחוש לדברי המחמירין ואם כן כל איסורים של דבריהם שוים הם חוץ מתרומת וחלת חוץ לארץ ויש לתמוה על רבינו שכתב בשםהרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע"פ שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא ה"ל לרבינולכתוב בשמו סתם להיתר:
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן אסור להוסיף עליו לבטלו וכו'. כ"כ בפ"ק דביצה (סי' ב) וכ"כ הגהות מרדכי בפרק כל הבשר (סי' תשנג)דונראה שטעמם מדאמרינן התם בתר דשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסוריה ומשמע להו דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה הוא דמבטל בדרבנן וכתב בתרומת הדשן סימן נ"ד שכן נהגו:


שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צט סעיף ו
יז יג] [י] יז> איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. יח ואם עשה כן, טו) יח> במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו,יט (ז) <יב> טז) ח') יד'] יט> מרבה עליו ומבטלו. הגה: יד] וי"א דאין לבטל [יא] איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין טו'] לשנות. (טור בשם הרא"ש ובת"הסימן צ"ד /נ"ד/ ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה).


ט"ז יורה דעה סימן צט
(יב) (פמ"ג) מרבה עליו ומבטלו. וראייה לזה מעצים שנשרו מדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנים ומדליקן כדאיתא בריש ביצה כן הוא דעת הרשב"א והרא"ש שהוא י"א שמביא רמ"א ס"ל דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא פי' שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור ותימה על בעל הש"ע שכאן פוסק כרשב"א ובא"ח סימן תרע"ז גבי נר חנוכה פוסק כמהר"ם דס"ל כהרא"ש דאסור להוסיף כו' וכתב רש"ל פג"ה סימן נ"ט דהעיקר כהרשב"א שרוב המחברים ס"ל כן והא דאמרינן בריש ביצה דההיתר בעצים משום מקלי קלי לאיסורא התם הוה דשיל"מ אבל בדשאל"מ בכל איסורי דרבנן מרבה עליו ומבטלו על כן פסק דבדיעבד אפי' כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע"כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים:


ש"ך יורה דעה סימן צט
יט (פמ"ג) מרבה עליו ומבטלו. קשה דבא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר וכתב דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ"ל והרי חנוכה אינו אלא מדרבנן גם בב"י שם לא הביא שום פוסק שחולק על זה ושמא יש לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי ודוחק ועוד דהאי ויש מי שאומר הוא מהר"ם מרוטנבורג שהביא הטור שם ומוכרח דלא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תק"ו ס"ב) דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק עכ"ל ואם איתא הוי ליה למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע:


ערוך השולחן יורה דעה סימן צט סעיף לז - לט
אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ אמרו חז"ל [ביצה ד ב] דעצים של מוקצה שנפלו לתנור כיו"ט מרבה עליהן עצים שאינן של מוקצה ומסיקן משום דאין כאן רק איסור דרבנן ועפ"ז כתב הרמב"ם בפט"ו דין י"ט דבאיסור דרבנן כגון חלב שנפל לקדרה של בשר עוף מרבה עליו בשר עוף עד שיבטלה חלב בששים וכן כל כיוצא בזה ע"ש ומפורש כתב דדין דאין מבטלין איסור הוא רק באיסור דאורייתא אבל כל רבותינו חולקין עליו בזה וס"ל דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ורק במוקצה התירו מפני שאין לאיסור זה שורש מן התורה ויש שאמרו שאף באלו שאין להם עיקר מן התורה אסור לבטל ורק בעצי מוקצה התירו משום דהאיסור נשרף והיה לאפר וההנאה מזה באה אחר שנעשה אפר אבל בשארי איסורים לא התירו כלל:
וז"ל רבינו הב"י בסעיף ו' איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו עכ"ל וזהו כעין פשרה בין דעת הרמב"ם לכל הפוסקים דלבטל עצם האיסור אסור כמו בשל תורה אבל להרבות עליו כדי להצילה היתר הקודם שנפל האיסור לתוכן מותר מפני הפסד ומקורו מהרשב"א בספרו [תה"ב הארוך] ואע"ג דהטור כתב בשם הרשב"א דין זה רק על איסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כשומנו של גיד ובישולי מצרים וגבינותיהם וכיוצא באלו ולא בכל איסורי דרבנן וכן מורין דבריו בספרו [תה"בהקצר] מ"מ פסק רבינו הב"י ע"פ ספרו הגדול ומדסתם דבריו מבואר להדיא דלבטל איסור בעין בהיתר אסור אף באיסור שאין לו עיקר לבד בתרומת חוץ לארץ כמ"ש בסי' של"א ולהוסיף מותר וזה שהחמיר במותר שמן של נר חנוכה בא"ח סי' תרע"ז דאפילו להוסיף אסור משום דהוה דבר שיש לו מתירין שיכול להשתמש לנר חנוכה לשנה הבאה ובדבר שיש לו מתירין החמירו יותר [מג"א שם לתרץ קושית הט"ז והש"ך סקי"ט]:
אבל רבינו הרמ"א כתב די"א דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נראה ואין לשנות עכ"ל וזהו כדעת הרא"ש והטור דאפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אסור אפילו להוסיף עליו דלא התירו רק בעצי מוקצה משום דהנאה באה לאחר שנשרף ובאיסור דאורייתא אפילו בכה"ג לא התירו כגון בעצי אשרה וערלה וכלאי הכרם [ב"ח] ואף בתרומת ח"ל ס"ל דלא התירו לזר רק לכהן בימי טומאתו [תוס'בכורות כ"ז א ד"ה תרומת] ודע דבירושלמי רפ"ב דכלאים מבואר להדיא דאיסור שהוא רק מפני מראית העין רשאי לבטלו לכתחלה ע"ש:


טור אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעז
הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל ב' נותר בליל ב' מוסיף עליו ומדליק בג' וכן בכל הלילות נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו ואם נתערב ממנו בשמן אחר ואין ששים לבטלו כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור בי"ט שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק ואסור ג"כ לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה ואפילו אם נותנו בכלי מאוס חיישינן הלכך איןלו תקנה


שלחן ערוך סי' תרעז סעיף ד
הנותר ביום השמיני  מן השמן  הצריך  לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה  ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר  שאין להוסיף עליו כדי לבטלו


ט"ז אורח חיים סימן תרעז
(ד) (פמ"ג) שאין להוסיף כו'. בי"ד סי' צ"ט ס"ו כתבתי שדברי הש"ע סותרים זא"ז בהוראה זו ושקי"ל להתיר כמ"ש הש"ע שם:


מגן אברהם סימן תרעז
יב (פמ"ג) (מחה"ש) שאין להוסיף וכו'. ול"ד לסי' תק"ז ס"ב דהתם אין נהנה ממנו עד אחר ביעורו משא"כ הכא דנהנה ממנו בשעת ביעורו אסור לבטלו (טור) ועבי"ד סי' צ"ט ס"ו דיש מתירין ולכן כ' כאן יש מי שאומר וכו' ועיין בש"ך שם ואפשר דהכא חמיר טפי כיון דהוי דשיל"מ דמדינא מותר לשהותו לשנה הבאה והוי דומיא דחמץ עבי"ד סי' ק"ב:


משנה ברורה סימן תרעז
(כ) שאין להוסיף עליו וכו' - ועיין ביו"ד סימן צ"ט ס"ו דיש מתירין [ל] בכל איסור דרבנן להוסיף עליו אם נתערב ולכן כתב כאן יש מי שאומר:


שער הציון סימן תרעז
(ל) מגן אברהם. ולא העתקתי מה שכתב דאפשר דהוא בכלל דבר שיש לו מתירין, דכמה אחרונים מפקפקין על דבריו בזה:

לבושי שרד אורח חיים סימן תרעז
(שם) דמדינא מותר לשהותו וכו'. אי לאו חשש תקלה, ויש שאין חוששין (כאן) [כלל] לתקלה, ואנן הוא דמחמרינן. ותימא איך מיקרי זה דבר שישלו מתירין, הא לנר חנוכה לא נאסר מעולם, ואנחנו רוצים שיבטל כדי להשתמש בו, וזה לא מותר בחנוכה של שנה הבאה. ותו קשה, דאי הוי דבר שישלו מתירין אם כן אפילו באלף לא בטיל, ולמה כתב בשו"ע ואין ששים. ויש ליישב דהכי קאמר המג"א, כיון דדמי קצת לדבר שיש לו מתירין, חמיר טפילענין דאסור להוסיף, ועכ"פ ששים סגי, וק"ל:


ערוך השולחן אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעז סעיף ח
שמן שהוקצה לנר חנוכה שנתערב בשאר שמן ואין בהשאר ששים לבטלו כתבו הטור והש"ע שאין להוסיף שמן עד ששים כדילבטלו דאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו באיסור דרבנן ואע"ג דביו"ד סי' צ"ט נתבאר די"א דבאיסור דרבנן כשנתערב ואין ששיםדיכול להוסיף עד ששים מ"מ הכא הוה כדבר שיש לו מתירין שהרי ראוי לשהותו לשנה הבאה לנר חנוכה ואע"ג דהטור כתבשלא ישהנו כדי שלא לבא לידי תקלה ואפילו ליתנו בכלי מאוס לא מהני דלהדלקה לא נמאס מ"מ כיון דמעיקר דינא מותרלהשהותו הוה כדבר שיש לו מתירין [וזהו כוונת המג"א סקי"ב] ואע"ג דבעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט התרנו בסי' תק"ז להרבות עליהם עצים מוכנים ומסיקן זהו מפני שאינו נהנה ממנו עד אחר ביעורו [טור] וכדאיתא ריש ביצה משא"כ בכאן שיהנה בשעת ההדלקה כשיוסיף בביטול עד ששים [וצ"ע מה שבש"ע לא כתבו דברי הטור שאסור לשהותו לשנה הבאה משום תקלה ואולי ס"ל דממ"נ אם תדיננו כדבר שיש לו מתירין נתיר לו לשהותו דהוי תרתי דסתרי ודו"ק]



Summary:

The גמרא states that if branches fell into an oven on יום טוב (which are מוקצה) one may add regular branches to be מבטל the prohibited-fallen ones.  The reason provided is that one is allowed to be מבטל an איסור דרבנן and in this case we’re not concerned for a דבר שיש לו מתירין (branches could be used after יו״ט) because at the time the benefit is received, the branches are destroyed.  
The רמב״ם seems to take the most extreme/lenient view that one can be מבטל any איסור דרבנן.  According to תוספות the דרבנן leniency only applies to areas where the דרבנן is not rooted in a דאורייתא.  The רשב״א quoted by the בית יוסף seems to take this approach as well.  The רא״ש takes the most stringent view that no איסורי דרבנן can be nullified לכתחילה and the case in the גמרא was limited to the branches because they were going to be consumed before the benefit is received.
The שלחן ערוך rules that by and איסור דרבנן one can be מרבה עליו ומבטלו and the רמ״א rules in accordance with the stringency of the רא״ש.

The ש״ך and ט״ז are bothered by the apparent contradiction in the שלחן ערוך where he rules by הלכות חנוכה that oil (which is an איסור דרבנן) that became הוקצה למצותו one may not be מרבה ומבטלו.  The משנה ברורה notes that the מחבר only quotes the stringency there as a יש מי שאומר because the matter is the subject of debate.  The מגן אברהם explains the reason to be more stringent by the oil is that the oil is a דבר שיש לו מתירין insofar as it can be used the following year.  The ערוך השלחן points out that the טור does allow saving the oil but notes that the מגן אברהם is correct, as on a technical level the oil can be saved.  He does point out that the מחבר does not quote the ruling of the טור, possibly out of concern for the apparent contradiction.  The לבושי שרד points out that it’s not truly a דשל״מ because the oil will still remain אסור בהנאה the following year and furthermore, if it were a דשל״מ it would not be בטל even without relying on מרבה עליו ומבטלו.  This seems apparent from the ערוך השלחן as well who refers to this as כדבר שיש לו מתירין.  The שער הציון notes that he does not quote the מגן אברהם because of questions that have been raised with his position.

Saturday, December 17, 2016

כבתה אין זקוק לה - Relighting Extinguished Chanukah Candles

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב
אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא- קסבר: כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת, קסבר: כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה - ולא קיבלה. כי אתא רבין, אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן - וקיבלה. אמר: אי זכאי גמירתיה לשמעתיה מעיקרא. - והא גמרה! - נפקא מינה לגירסא דינקותא. וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאיכבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:עד דכליא ריגלא דתרמודאי

תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב
ומותר להשתמש לאורה - וא"ת מנא ליה לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת וי"ל דא"כ לא הוה צריך ליה למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא ה"ל למימר אין מדליקין סתם מדקאמר ביןבחול בין בשבת ש"מ שעוד יש טעם אחר בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה וא"כ סבר דמותר להשתמש לאורה ומיהו רב דקאמר מדליקין בין בחול בין בשבת לא הוה מצי למימר מדליק סתם דה"א דוקא בחול אבל בשבת אין מדליקין שמא יטה דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש לאורה וכן הלכתא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה כרב וכר' יוחנן ואביי נמי קיבלה ורב יוסף נמי משמע לקמן דס"ל הכי וכבתה אין זקוק לה דכולהו סבירא להו הכי ורב הונא יחיד הוא ולית הלכתא כוותיה

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף כא עמוד א
הא דאמרינן קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. איכא למידק ומנא לן מהא דמותר להשתמש לאורה דילמא כולי טעמא משום דאם כבתה זקוק לה והילכך אין מדליקין בהן בשבת דדלמא כביא ואי אפשר לו ליזקק לה, וי"ל דמדאיצטריך למימר בין בחול בין בשבת שמעינן לה דאם איתא דטעמא דשבת משום דאם כבתה זקוק לה הוא לימא סתמא אין מדליקין בהן בחנוכה ואנא ידענא דכל שכן בשבת דאי אפשר שיזקק לה, אלא ודאי הכי קאמר אין מדליקין בהן בחול משום דכבתה זקוק לה ודלמא פשע ולא מדליק וכל שכן בשבת דאיכא משום טעמא אחרינא דילמא אתי לאטויי ושמע מינה דמותר להשתמש לאורה, אי נמי י"ל דלאו מדוקייא דלישניה דרב הונא נפקא ליה אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר דכיון דאיכא למימר דאית ליה לרב הונא הכי מסתמא לא עבדינן ליה דליפלוג בהדי רב חסדא דאית ליה הכי על כרחין מדקאמר דמדליקין בהן בחול ואין מדליקין בהן בשבת

רש"י מסכת שבת דף כא עמוד א
זקוק לה - לתקנה, הלכך: צריך לכתחלה לעשות יפה, דילמא פשע ולא מתקן לה

פני יהושע מסכת שבת דף כא עמוד א
אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה. ופירש"י דחיישינן דלמא פשע ולא מתקן לה. ולכאורה שפת יתר הוא דבפשיטות הו"מ לפרש טפי דחיישינן שמא ישכח מלתקן. והנראה בזה דרש"י בא ליישב קושיית התוספות דמנ"ל דטעמא דרב הונא בשבת משום דמותר להשתמש לאורה דלמא בשבת נמי משום דכבתה זקוק לה וכ"ש דאסור טפי כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אלא על כרחך דפשיטא ליה לתלמודא דלכו"ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. ולפי"ז על כרחך דעיקר טעמא דרב הונא דאוסר בחול היינו משום שמא יפשע מלתקן משום דאתי למיטעי וסבר דכבתה אין זקוק לה ובאמת זקוק לה וא"כ לא שייך האי טעמא בשבת כיון דאי אפשר להדליק א"כ אם יכבה אנוס הוא וכיוןדלא שכיח שיכבה ליכא למיחש ביה אלא על כרחך דאיסורא דשבת משום דמותר להשתמש לאורה, כן נראה לי ודו"ק:

הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א
שמע מינה כבתה אין זקוק לה. לחזור להדליק ונשאל הרשב"א ז"ל אם לאחר שהדליק בה לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב לחזור ולהדליק ואם מברך פעם שנית והשיב ז"ל מסתברא שאינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה שאין זקוק לה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצות הדלקה כבר עברה

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף כא עמוד א
הא דאמרינן כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ק"ל מנ"ל שמותר להשתמש לאורה דלמא אף בשבת אין מדליקין בהן לפי שכבתה זקוק להובשבת אי אפשר להזקק לה, ואיכא למימר דס"ל לתלמודא כיון דבשבת א"א להזקק לה לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים דכיון שאפשר שלא יכבואע"פ שפעמים שכבין לא איכפת לן, ושבת למ"ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ"ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללוו אם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לדברי הכל, ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים, שבשבת לדברי הכל כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד, אבל קשיא לן מה שפי' רבינו הגדול ז"ל ש"מ כבתה אין זקוק לה מדקאמר מדליקין בהן בשבת דאי כביא לא מצי מדליק לה, ולפי פירושנו אין ראיה משבת דלכ"ע אין זקוק לה אלא מחול מדלא חיישינן דלמא פשע כדפרש"י ז"ל, ולפי דברי רבינו אלפסי ז"ל יש לדחוק ולומר דהאדאמרינן קסבר מותר להשתמש לאורה לאו דוקא על כרחין אלא אפשר דסבר מותר להשתמש לאורה, ומשום דלא ליפלוג אדרב חסדא אלא בחדאאמרינן הכי כלומר בדכבתה ודאי פליגי בלהשתמש לאורה לא פליגי דמותר הוא.

בית הבחירה (מאירי) מסכת שבת דף כא עמוד א
כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי' בשבת שבה ולמדת מכאן שני דברים א' שממה שהתרת כן בשבת אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה שאלו היה מותר להשתמש לאורה לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת שהרי היה שם חשש שמא יטה והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין וא"כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת. ואע"פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם ועוד שאין ללמדה משבת שמ"מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן הא בחול זקוק ושמא תאמר לכלם אף על פי שאין זקוק לה היאך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי מתוך מיעוט הזמן לא חששו שסתם הדברים אינה כבה בשיעור זה:

תרומת הדשן שאלה קב
הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו: תשובה יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג ואע"ג דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך והיינו צאת הכוכבים ולא קודם משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה ואע"ג דאכתי ליכא מצוה ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר ונראה להביא ראיה לזה מדשרי רב התם להדליק בחנוכה בין בחול בין בשבת בפתילות ושמנים דאסרו חכמים להדליק בשבת דעלמא ומפרש הטעם משום דקסבר אסור להשתמש לאורה וכבתה אין זקוק לה פי' דאי הוה סבר כבתה זקוק לה לא הוי שרי להדליק באותם פתילות ושמנים שאסרו חכמים להדליק בשבת לפי שאינם נמשכין אחר האור דחיישינן דילמא כבתה והוא יזקוק לה ודילמא פשע ולא מדליק בה והכי סבר רב הונא התם דאסור להדליק בחותם פתילות ושמנים משום דקסבר כבתה זקוק לה. והשתא ע"כ יש להוכיח דאפי' בנ"ד כשכבתה אין זקוק לה אמאי שרי רב להדליק בשבת בחנוכה באותם פתילות ושמנים ליחוש דילמא כבתה אחר קבלת שבת שהיה צריכא להיות קודם בה"ש וכל זמן משך בין השמשות אכתי ליכא קיום מצוה לדעת מרדכי דלעיל ואיהו לא מצי להדליק משקבל שבת כ"ש בין השמשות ונמצא בטל מן המצוה וטפי איכא למיגזור בהכי דודאי לא מצי להדליקה ממאי דגזרינן דילמא פשע ולא מדליק לה והכי איתא בתוספות דגזרינן דילמא כבתה בשבת ולא מצי מדליקה. ואין נראה ולחלק ולומר דמה שחשו חכמים דילמא כבתה ולא אתי לחזור ולהדליקה דווקא כשיש לחוש לכיבוי כל זמן משך שיעור ההדלקה דנר חנוכה אבל בנ"ד דליכא למיחש למילתא אלא במשך בין השמשות קודם חשיכה דאי כבתה לאחר חשיכה קי"ל דאין זקוק לה ולא נפיק מיניה מידי דדוחק הוא מאד לחלק הכי דהא כמה שיעורין משך הדלקה חצי שעה כדכתב הרמב"ם ושיעור בין השמשות לפר"ת והתוספות ואשירי שילהי פ' במה מדליקין היינו שלשה חלקי מיל דזהו קרוב לרביע שעה כמו שהוכחתי בתשובה אחרת דמהלך אדם בינוני ביום בינוני שהוא י"ב שעות הולך עשר פרסאות ואי חיישינן דילמא כבתה בחצי שעה אמאי לא ניחוש ברביעי שעה:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעג
* (כה) <ח> הדלקה עושה מצוה. לפיכך * יב אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה, [ט*] <ט> ואפילו א) כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת (כו)שעדיין הוא מבעוד יום, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. הגה: (כז) <י> ואם רוצה [יב] להחמיר על עצמו ולחזורvולהדליקה, אין לברך עליה (רשב"א סימן תקל"ט, ור"ן).

ט"ז אורח חיים סימן תרעג
(ח) (פמ"ג) הדלק' וכו' לפיכך אם כבתה כו'. איני יודע היאך תלוי זה בזה דאפי' א"ת הנח' עושה מצוה הוה הדין כן ותו דבגמרא הביא הרבה הוכחות דלא קי"ל הנחה עושה מצו' ואמאי לא הוכיח ממה דקי"ל כבת' אין זקוק לה אלא נרא' דכאן לא בא לאפוקי ממ"ד הנח' עושה מצוה אלא ה"ק כיון שהדליק תכף קיים המצו' ע"כ אם כבתה אין זקוק לה

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרעג
הדלקה. הוא לשון ש"ע בעצמו וצ"ע ועט"ז שכ' דר"ל כיון שהדליק קיים כבר המצוה וא"צ יותר:

ב"ח אורח חיים סימן תרעג
כתב בליקוטים (מנהגים לר"א טירנא בהגהות אות כז) השיב מהר"ש אם כבה נר חנוכה שלא דלק שיעורו אף על גב דאור זרוע (הל' חנוכה סי' שכב) כתב דמי שחוזר ומדליקו שפיר עביד מכל מקום אין להדליקו מנר [חנוכה] אחר עכ"ל כלומר אלא מן השמש או שאר נר של חול ושמעינן מדבריו דמצוה לחזור ולהדליקו אף על פי שאינו חייב מן הדין וכן כתב מהרש"ל (שם) ונראה דמכל שכן בערב שבת אם כבו בעוד היום גדול שצריך לחזור ולהדליקו אם כבה בשוגג ואף על פי דמהרא"י והרשב"א כתבו דאין צריך לחזור ולהדליק מיהו לדעת האור זרוע מצוה מן המובחר לחזור ולהדליק וכיוצא בזה כתבמהרש"ל (שם) מיהו דבר פשוט דאסור לחזור ולברך:

משנה ברורה סימן תרעג סעיף
הדלקה עושה מצוה וכו' - ר"ל כיון שהדליק תיכף קיים המצוה לפיכך אם כבתה אין זקוק לה ואם הדליקה במקום הרוח וכבתה זקוק לה לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי דזה הוי כאלו לא נתן בה שמן כשיעור ומ"מ לא יברך עליה [אחרונים] ופשוט דאם הוא רואה שהאוראין נאחז בהפתילה ובודאי יכבה במהרה שאינו יוצא בהדלקה זו וצריך מדינא לחזור ולהדליקה לאחר הכביה:
ואם רוצה להחמיר וכו' - והאחרונים כתבו דראוי להחמיר לחזור ולהדליקה[לב] בכל ענין ובפרט אם נכבה בע"ש קודם קבלת שבת. ואם הוא קיבל בעצמו שבת ואח"כ כבה ויש עדיין זמן היתר מותר לומר לחבירו שידליקם [פמ"ג].
ביאור הלכה סימן תרעג
* אם כבתה וכו' אינו זקוק לה - אכן בעת הדלקה בעינן שיהיה בה שמן שיוכל להדליק כשיעור וכנ"ל בסימן תרע"ב ס"ב ונ"ל דכמו כן בעינן שבעת הדלקה יהיה כל הנרות לפי חשבון הימים ואז נחשב למהדר מן המהדרין וע"כ אם כבתה אחת קודם שהשלים ההדלקה צריך לחזור ולהדליקה.ודע עוד דמה שאמרו אינו זקוק לה היינו אפילו כבו כולם דלא בעינן פרסומי ניסא רק בעת ההדלקה:

בית הלוי על התורה - עניני חנוכה
והנה לכאורה קשה להך מ"ד דס"ל כבתה אין זקוק לה דמ"ש מהא דאמרינן (שם כג) חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות משום חשדא דזימניןדחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בההיא נמי לא אדליק וא"כ גם בכבה לגמרי יצטרך להדליק משום חשדא. ובודאידאין מקום לומר דהך כבתה אין זקוק לה איירי רק בהיה הנר חשוך לחודא אבל עדיין ניכר שהיה דלוק מקודם, דודאי דכבתה כולל גם נכבה לגמריואפ"ה ס"ל לר"ח דאין זקוק. ולכאורה היה נראה דבאמת כ"ע מודים דצריך להדליקה משום חשדא ולא פליגא הכא רק בעיקר חיוב המצוה דר"ה ס"ל דמצד המצוה מחוייב לחזור להדליקה דס"ל דכן היה התקנה שיהיה דלוק כל משך הזמן כולו דוקא, ולדידיה גם בעוד הנר דלוק רק שהוא חשוך מוכרחלתקנו דאע"ג דאז ליכא חשדא דכל העובר רואהו ומכיר בו שהיה דלוק מכבר מ"מ מחוייב לתקנו משום עיקר המצוה וחיישינן שמא יפשע אז, ור"ח ס"ל דמשום עיקר המצוה אין זקוק לה וממילא כל זמן שהוא דלוק א"צ לתקנו דהא ליכא חשדא דמינכר דמקודם היה דלוק כהוגן אבל כשכבר כבה מודהדצריך להדליקה משום חשדא. והא דלא חייש רב חסדא דלמא יכבה לגמרי ויפשע בו, ויותר קשה לרב דס"ל דגם בשבת מדליק בהם וניחוש שמא יכבה לגמרי ויהיה מחוייב להדליקו משום חשדא והרי לא יהיה יכול להדליקו בשבת, גם זה ניחא כיון דלדידהו ליכא חיובא משום עיקר המצוה רק משום חשדא לחודא לא חיישינן בו שמא יפשע כיון דגם אם יפשע לא עביד איסורא דהרי אינו ודאי שיכבה והוא רק חששא בעלמא שמא יכבה וכמו דמבוארלקמן. ועוד יותר י"ל דגם בשמנים הפסולים ליכא למיחש שיכבה לגמרי ואפשר דגם הם אינם כבים לגמרי רק שנעשה אח"כ אורם חשוך וכקרובלכבות. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה הטעם של פסולי שמנים שיהיה אור הנר חשוך וחלוש, הרי דלא כתב כלל החשש דיכבה לגמרי. ומש"ה מאןדס"ל כבתה אין זקוק לה משום המצוה כשנעשה חשוך א"צ לתקנו כלל. אמנם צ"ע דברי הפוסקים שסתמו דבריהם וכתבו דאין זקוק לה ולא כתבודבכבה לגמרי יצטרך להדליקה משום חשדא:



Summary:
The גמרא cites a dispute whether one is obligated to relight חנוכה candles after they were extinguished.  רב הונא requires relighting them, while רב חסדא and רב זירא rule that it is not required.  תוספות paskin like רב זירא and note that the opinion of רב הונא is a minority view.  This ruling does not appear to be disputed.  רש״י states that the requirement of utilizing quality candles according to רב הונא is based on the possibilty one will be negligent and forget to relight the candles if they are extinguished.  The פני יהושע explains that we are not concerned about one forgetting to relight.  Rather, the concern is that one would think he is not required to relight the candles.
The רשב״א quoted by the ר״ן rules that even if one accidentaly extinguished the candles himself, he would not be required to relight them.  He further states that the reason for the ruling of כבתה אין זקוק לה is based on the principle of הדלקה עושה מצוה.  This connection is also drawn by the שלחן ערוך.  The ט״ז and גר״א stongly objects to the linking of these concepts and suggest that the connection drawn by the מחבר was not intentional.
The רמב״ן and מאירי rule that when it comes to שבת, even רב הונא would agree to the position of רב חסדא that כבתה אין זקוק לה.  The רמב״ן notes that this approach solves the question of תוספות.
The תרומת הדשן rules that even if the candles are extinguished on ערב שבת before sunset one is not required to relight the candles.  He bases this conclusion on the fact that we allow one to make the ברכה on lighting before שבת starts (apparently the הכשר מצוה is sufficient to trigger כבתה אין זקוק לה).  The שלחן ערוך cites this position as normative.
The אור זרוע states that if one is relighting the candles, one should only relight from the שמש and not from another candle.  The ב״ח infers from this ruling that though not required, it is a “מצוה מן המובחר” to relight them.  This is also quoted by the משנה ברורה and he cites that this especially applies on ערב שבת.
The בית הלוי argues that even רב זירא and רב חסדא would technically require relighting the candle if it was completely extinguished, out of a concern for חשד.  He explains that since the whole reason for relighting them is based only on חשד, they weren’t as concerned for the remote possibility of the candles going out and therefore xpermitted using inferior wicks.