Monday, March 19, 2018

ואוכלן ביחד מכל אחת כזית - Motzi Matzah and the Double K'zayis



תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב
אמר שמואל: אלחם עני (כתיב) - לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מהעני שדרכו בפרוסה - אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני - הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי - הוא מסיק ואשתו אופה.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לט עמוד ב
איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין; אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר...הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא - אלחם עני כתיב.

רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ל
אמר שמואל...מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן נמי בפרוסה. הלכך בפסח מברכין על אחת ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן אתרתי ריפתא שלימתא...ויש מביאין ראיה לדבריו מדקתני במתניתין הביאו לפניו מצה אלמא דליכא אלא חדא מצה שלימה. ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע אלא על שתי ככרות שלימים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן. וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות....ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן ויניח חציה בין שתי השלימות ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד מכל אחת כזית

תוספות מסכת ברכות דף לט עמוד ב
הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב - משום דכתיב לחם עוני מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה ומ"מ אין לבצוע כי אם על השלמה ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה וכורכים ואוכלים משתיהן יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה וכן המנהג אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים חבילות חבילות דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין ורבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלמה באה כי אם בשביל לחם משנה והר"י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן אחר כך ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ופעמים מפיק הר"י נפשיה מפלוגתא ולא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלמה תחלה המוציא והיה בוצע קצת לא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד.

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעה
ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משנים ביחד כזית מכל א' ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוס' המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד ויאכל בהיסיבה

בית יוסף אורח חיים סימן תעה
ומה שכתב שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא וכו' לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהן בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו'. כן כתבו הרא"ש (סי' ל) והמרדכי בפרק ערבי פסחים (לח.) וכ"כ הגהות מיימון (דפ' קושטא ה"ו ובנוסח ההגדה אות ז) בשם סמ"ג (עשין מא קיח ע"ג) וז"ל הרשב"א בתשובה נוטל מצה שלמה ומניח עליה הפרוסה ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ואינו צריך שלש מצות ואף על פי שאמרו מניח פרוסה בתוך שלמה כל שהקטן בתוך הגדול בתוך קרי ליה עכ"ל ובסוף סימן זה כתב רבינו שכן דעת הרי"ף (כה:) שדי בשתי מצות ושהרא"ש (שם) חולק וכן נהגו:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח. ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה ואחר כך של אכילת מצה

מגן אברהם (1637 - 1682) סימן תעה
כזית מכל א'. דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א

ב"ח (1561 -1640) אורח חיים סימן תעה
ומה שכתב שיאכל כזית מכל אחד . היינו לפי שאין אכילה פחותה מכזית (פסחים לב ב, ירושלמי יומא פ"ב ה"א) מיהו תימה בשלמא מן הפרוסה שמברך עליה על אכילת מצה שפיר דבעי כזית אבל מן השלמה שמברך עליה המוציא מאי שנא משאר פת שמברך עליו המוציא אע"פ שאינו אוכל כזית כמו שפסק רבינו למעלה בסימן ר"י ותו דאפילו לה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (ברכות כז ריש ע"ב) שסובר דבפחות מכשיעור מברך לפניו שהכל מכל מקום כאן הרי הוא אוכל מן הפרוסה כזית וברכת המוציא בעל כרחך קאי על כל מה שיאכל מן הפת בסעודה זו וא"כ לא צריך שיאכל כזית ממש מן השלמה ואפשר לומר דס"ל לרבינו דודאי אם אין לו אלא פחות מכזית מברך עליו המוציא אבל כשיש לו כזית פשיטא דלכתחלה צריך כזית וסובר ג"כ כיון דמברך אשלמה המוציא צריך שיאכל ממנה כזית לכתחלה:

ט"ז (1586 - 1667) אורח חיים סימן תעה
ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' ע"כ צריך שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולועליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה:

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תעה
ויברך כו' ואח"כ. שדעת הראשון בתוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה הכל שיברך המוציא על השלימה ועא"מ על הפרוסה לחם עוני אבל הכל על הפרוסה לא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש פ' ע"פ ק"ב ב' ור' מנחם היה מברך הכל על הפרוסה ואומר שאין נקרא בכה"ג חבילות כמו בכוס שלקידוש שמברך ברכת היין וקידוש וכן אם אין לו רק חזרת שמברך בפ"א ועל אכילת מרור בטיבול ראשון והר"י היה מפיק נפשיה מפלוגתא והיה עושהכמ"ש כאן וכ' הרא"ש בע"פ ובסה"פ כסברא ראשונה וכ' ג"כ להוציא עצמו מפלוגתא כנ"ל ועבהג"מ ומרדכי:

משנה ברורה סימן תעה ס״ק ט-יא
כזית מכל אחד - מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י[ז] אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:
ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קח עמוד א
ֿאיתמר: מצה - צריך הסיבה, מרור - אין צריך הסיבה…אשה אצל בעלה - לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה. בן אצל אביו - בעי הסיבה….איבעיא להו: שמש מאי? - תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב - יצא. מיסב - אין, לא מיסב - לא, שמע מינה: בעי הסיבה, שמע מינה.

ביאור הלכה סימן תעה
כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

ספר ארחות חיים להגר״י קניבסקי - חלק ב - סימן מז-נ
חזיתי בדעת מו"ר שאף לנוהגים כהשו"ע ואוכלים כשני כזיתים מצה אבל למסובים אין צריך לתת שני כזיתים משום שזה רק דין על הבוצע אבל למסובין די בכזית אחד, אמרתי למו"ר שהגר"מ שטרנבוך שליט"א כותב בהגדה שלו שצריך לחלק גם למסובים שני כזיתים, ואמר לי מו"ר שהר"מ שטרנבוך כותב חומרא שם וזו חומרא….מה שמובא בשו"ע סימן תע״ה שצריך לאכול כזית מכל אחד דהיינו כזית מהשלימה וכזית מהפרוסה אמר לי מו"ר שליט"א זצוק"ל שזה חומרא גדולה וכמבואר שם בביה"ל וכמדומה לו שמרן החזו"א זצוק"ל אכל רק כזית אחד…. והוסיף לו דלא משום שקשה לו רק דמעיקר הדין כן כזית א', ולא בבת אחת ועוד אמר לי הגרח"ק שליט"א ששאל את מרן לענין אכילת כזית מצה מה השיעור של כדי אכילת פרס וענה לו שלוש מינוט בערך וכן מו"ר אכל את שני הכזיתים כרגיל ולא הכניסם לפה בבת אחת כנ"ל

שו"ת להורות נתן (הרב נתן גשטטנר - 1932 - 2010) חלק ו סימן כז
יקרתך הגיעני, על דבר מה שכתב בס' מנהגי חתם סופר ז"ל (פ"י סעיף י"ז) בסדר בציעת המצות וברכתו בליל ראשון דפסח, וז"ל "לקח הג' מצות דהיינו העליונה עם התחתונה והפרוסה באמצע, ובירך המוציא ופירס כזית לכל אחד מן המסובים, ואחר כך לקח הפרוסה ופירס עוד כזית לכל אחד ואחד, אחר כך לקח את שני הזתים סמוך לפיו ובירך עם המסובים ביחד ברכת על אכילת מצה, והכניס מהם מעט מעט לפיו ולעסו והניחו בצד הפה על הלחי השמאלית. ולאחר שלעס כל השני זתים בלעם בבת אחת, וכן עשה בכזית מרור, ובשני זתים של הכריכה, וגם בשני זתים של אפקומן" עכ"ל. ותמהת דהא מבואסר בשו"ע או"ח (סי' תע"ה ס"א), ויקח המצות כסדר שהניחן הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואח"כיבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד עכ"ל, ובטו"ז שם (סק"א) ביאר הטעם שיאחזם בידו, דיש פוסקים (הוא הרא"ש) לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהיא לחם עוני על אכילת מצה, ויש פוסקים להיפוך, על כן יאחז שתיהם בידו ויברך שתי הברכות ואח"כ יבצע מהשלימהומהפרוסה ביחד עיי"ש, וא"כ אמאי שינה החת"ס ז"ל ובירך המוציא על השלימה כהרא"ש, והלא הרא"ש בעצמו כתב שהרוצה לצאת ידי חובת שניהםיבצע מן השלימה והפרוסה כאחד וכדפסק בשו"ע…. ומעתה יוצא, דהא דכתב הרא"ש והשו"ע שאם רוצה לצאת ידי שניהם יבצע רק אחר שתי הברכות, היינו כשאינו צריך להפסיק בין הברכות לבין אכילתו, וכגון שיש לכל המסובין לחם משנה וכל אחד מברך ובוצע לעצמו, דבכהאי גוונא ודאי שכך הוא מן המובחר לצאת ידי כל הדעות. אבל כשאין לחם משנה למסובין ובעל הבית מוציא את המסובין בברכת המוציא וצריך לחלק להמסובין, בכהאי גוונא לא יתכן לעשות כעצת הרא"ש והשו"ע לצאת ידי כל הדעות, שאם יברך שתי הברכות ויאכל רק בעה"ב ויחלק לבני ביתו רק אחר גמר אכילתו, נמצא דאיכא הפסק לבני הבית בין הברכות לבין האכילה, ואם יחלק בעה"ב לאנשי הבית טרם שיאכל הוא עצמו נמצא דאיכא הפסק גם לבעה"ב, ולכן אין דרך אחרת אלא כמנהגו של החת"ס ז"ל לברך המוציא על השלימה ולחלק מיד, ואחר כך לחלק כזית לכל אחד גם מן הפרוסה, ולברך על אכילת מצה ביחד, ויאכלו כולם מיד, דנמצא דליכא שום הפסק. ומה שהפסיקו בין ברכת המוציא לבין האכילה, אין זה בגדר הפסק כיון דעדיין לא בירכו על אכילת מצה וכמו שנתבאר בדברינו. ואין ספק שהחת"ס ז"ל ראה מנהג זה אצל רבותיו ואבותיו גדולי חכמי אשכנז, שעשו כמנהג הקדמונים המובא בראשונים חכמי אשכנז הנ"ל לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה. והיכי שאוכל לבדו או שיש לכל אחד לחם משנה, ודאי שנכון לצאת ידי כל הדעות וכמש"כ בשו"ע ולבצוע רק אחרי שתי הברכות, אבל אין דנין אי אפשר משאפשר, דהיכי שאין לכל אחד לחם משנה ובעה"ב מוציא את בני ביתו בברכה לא שייך לצאת ידי כל הדעות, ובכהאי גוונא יש לנקוט כעיקר הדין וכמנהג הראשונים לברך המוציא על השלימה ולבצוע, ואחר כך לברך על הפרוסה על אכילת מצה, וכמנהג החת"ס ז"ל. ומנהג זה מזוקק שבעתיים.
Summary:
The גמרא notes that on the ליל הסדר we use a פרוסה of מצה because of לחם עוני.  Based on this, the רא״ש rules that one should have 3 מצות, two for לחם משנה and one for a פרוסה.  (The רא״ש points out that there are those that argue that only 1.5 are required.) The רא״ש further rules that the ברכה of המוציא is recited on the whole מצה while the ברכה of מוציא מצה is recited on the פרוסה.  Based on this, he rules that one should eat a כזית from both the whole מצה and a כזית from the פרוסה. This is also the ruling of the טור and the שלחן ערוך.
The ב״ח challenges this ruling: while it is understandable that a כזית would be required from the פרוסה, there is no reason to require a כזית from the whole מצה, which is only present for לחם משנה.  He suggests that perhaps this is based on a general principle that one should ideally eat a כזית of bread when making המוציא. The מגן אברהם also makes reference to this ruling as well.
The ט״ז asks the same question and suggests that the explanation may be based on the comment of the טור that we're not sure which is the true אכילת מצה, the פרוסה or the whole, accordingly, a כזית from each should be consumed.
While the משנה ברורה simply notes that בדיעבד one כזית is sufficient, the ביאור הלכה strongly challenges the ruling of the שלחן ערוך based on the רא״ש, noting that this appears to be a minority view.  Based on this, it is reported that the חזון איש only required one כזית.



Saturday, March 10, 2018

אין ביעור חמץ אלא שריפה - Is One Required to Burn Chametz


תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד א - דף כז עמוד ב
משנה. רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. גמ׳….רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו...חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה.

רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ג מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים...ורש"י פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (דף לג ב) דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין. ואע"ג דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו. וכן פסק בספר המצות (עשין לט) וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל (דף ה א) ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר

רש"י מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר, וטורח זה למה, אם אין לו עצים - ימתין עד שעת ביעורו, וישביתנו בכל דבר.

תוספות מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.

רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ג מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים…. ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש (פ"ק דף יב) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר:

בית יוסף אורח חיים סימן תמה
כתב אדוני אבי הרא"ש דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר. כן כתב בפרק כל שעה (שם) ונראה שדקדק כן ממה שכתב רש"י שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי ומדלא כתב שלא בשעת ביעורו קודם שבע משמע דלא קאמר אלא בשעה ששית דוקא אבל קודם לכןשמותר בהנאה ואפילו מדרבנן השבתתו בכל דבר

רש"י מסכת פסחים דף כז עמוד ב
שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא /פסחים/ (יב, ב) לר' יהודה, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר, גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא, במי שהוא רוצה לצאת בשיירא, או בתוך שלשים, דאמרינן: זקוק לבער, וכשאין עצים לשורפו - יהא יושב ובטל, ולא יבערנו.

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמה
כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה

בית יוסף אורח חיים סימן תמה
ורבינו כתב שאין נראה כן מפירוש רש"י. שהרי כתב בפרק כל שעה (כז:) אהא דאמרו לו לרבי יהודה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת לשיירא או בתוך שלשים דזקוק לבער (ו.) וכשאין לו עצים לשרפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ובאמת שהיא קושיא על דברי הרא"ש ואפשר לדחוק ולומר דכל שהוא יוצא בשיירא כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשיב לדידיה כשעה ששית:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מידאחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תמה
והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואע"ג דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב'ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ" זב' בד"ה שאם כו' ואע"ג דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים:

משנה ברורה סימן תמה
והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:


מצות תשביתו
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו - תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. רבי יוסי אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב - תלמוד לומר: אך - חלק. ואי ביום טוב עצמו - מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! - אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.

רש"י מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך חלק - אכין ורקין מיעוטין, אלמא: מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק: חציו לאיסור וחציו להיתר

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים….הכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.

רש"י מסכת פסחים דף ד עמוד ב
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.

תוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי - פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.

חידושי הר"ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
שם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, פרש"י ז"ל מדכתיב תשביתו...והקשה ר"י ז"ל דהא תשביתו ביעור הוה...כלומר והילכך ע"כ ביום הראשון מעיקרא משמע דהבערה ביו"ט לא שריא, ואם איתא דתשביתו בטול משמע היכי מוכח דמעיקרא משמע, והא ודאי לאו קושיא היא, דאי ביום הראשון יו"ט ראשון של פסח על כרחין ביעור הוה ולא בטול, דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה אלא אי קשיא הא קשיא, דהא דרשי' אך ביום הראשון אך חלק והיינו משש שעות ולמעלה, ואי תשביתו ביטול הוא היכי מצי לבטוליה בתר זמן איסורא הא לאו ברשותיה קאי, אלא א"כ נדחוק ונאמר דכי דרשי אך היינו לומר שיהא מושבת כבר מחצות ולמעלה, ור"ת ז"ל פי' דכי אמרי' דמדאורי' בביטול בעלמא סגי היינו משום דכיון שביטלו נפק ליה מרשותיה ושריד שלך דוקא הוא דאי אתה רואה, והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך.

חידושי הרמב״ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
ופרש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה והקשו עליו בתו׳….לפיכך פירשו בשם ר״ת דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי היינו הפקר…זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ ...ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא ומחלוקת דמדאורייתא בעלמא סגי, ואילו הפקר איתמר ר׳ יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכו בו גוים עובר...ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת...והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת….אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ והיתר זה מדברי ר ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו לפיכך זה שהסכימה  דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו….ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז״ל מדדדשינן אך חלק אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא, וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא דאטו ביעור לאו דאורייתא היא אלא כל שמבער ודאי משבית הואדהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלאשריפה ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא מיהו קראודאי בחול כתי' בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים

מנחת חינוך מצוה ט
מצות השבתת חמץ  - (א) להסיר כל חמץ וכו'....לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ א"ע בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ול"ת ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון…..רש"י סובר דעיקר העשה שיהיה מושבת ועומד…..ולשיטת התוס' ד' שהקשו הא ל"מ ביטול לאחז"א ולא תי' כמש"ל עכצ"ל דסברתם דמצוה זו אקרקפתא דגברא הוא כמו לולב….ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לענין אב"ח אלא שרפה ל"מ לר"ת דר"י יליף מנותר וחכמים לא ילפי ועיקר פלוגתתן לא חז"א ודאי ניחא דר"י סובר מצות השבתה המוטל על האדם הוא בשרפה וחכ"א בכ"ד אלא אפי' לרש"י דס"ל דבזמן היתר ס"ל לר"י חמץ בשריפה ואח"ז דהיינו תחלת שבע מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד מ"מ ניחא דתשביתו באמת הפירוש שיהיה נשבת וא"כ בזמן איסור אם נשבת עכ"פ מקיים מ"ע דתשביתו דגם ביטול סגי לר"י ער"ן אך הוא סובר דמצוה בשרפה כמו כה"כ וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפתא לשרוף כה"כ שלו דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו ורק חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא שלו אבל לא שאר איסורי הנאה אך התורה גזרה דהדין כך הוא דאם א' רוצה לבער כה"כ ישרוף וחמץ אם ביטל א"ע כלל מ"מ אם א' רוצה לבערו מן העולם ישרפנו אבל המצוה דתשביתו שיהא מושבת בי"ד וזה עיקר המצוה לרש"י והר"מ ואינו מוטל אקרקפתא דגברא ושרפה יליף מנותר אבל לא מתשביתו דלרש"י הוי תשביתו ביטול ולא שרפה ואף אם נאמר דגם שרפה בכלל מ"מ ר"י סובר דדוקא בשרפה אלא באמת זה ענין אחר ויליף מנותר ולא מתשביתו ואין תלוי זב"ז ומ"מ מדברי התוס' משמע דתשביתו היינו שרפה ונפיק מתשביתו אך לדבריהם בלא"ה הוי מצוה בקו"ע א"כ המצוה שיהיה בשרפה.

קהלות יעקב חלק ו, סימן ג, אות ב
תו הקשו התוס׳...ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה….ולכאורה אין הקושיא מובנת דודאי רע״ק דסובר כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר ע״כ תשביתו האמור בתורה אינו אלא שריפה ולא ביטול אבל לרבנן דהשבתתו בכל דבר ה״ה נמי דביטול בכלל השבתה, וצ״ל דהתוס׳ דברי דלא מסתבר שר״י ורע״ק חולקין על המבואר בש״ס, בפשיטות דמדאורייתא בביטול סגי אע״כ דביטול אינו מדין השבתה, אלא  מדין הפקר ומהני ג״כ לר״י ורק כשאינו מפקיר ומבטל, ובא להשביתו הוא דחלקו ר״י ורבנן כיצד מצות השבתה….אבל בשיטת רש״י ז״ל שפיר י״ל דאה״נ דלר״י לא מהני ביטול כיון דתשביתו לדידיה אינו אלא שריפה.  ויתיישב בזה היטב קושית הפנ״י בריש מכילתין בהא דלר״י לא מהני מפרר וזורה לרוח ואמאי דנהי דלא מהני מדין ביעור מ״מ הא ע״כ מבטלו אז בלבו ומסיח דעתו ממנו ויועיל מדין ביטוול, והנה לשיטת תוס׳ די״ב ע״ב  דלא קאמר ר״י אין ביעור חמץ אלא שריפה כ״א לאחר זמן איסורו הא לק״מ דאחר זמנו לא מהני ביטול כמבואר...ורק לרש״י ז״ל דסובר בדי״ב דבקודם זמנו הוא דמצריך ר״י שריפה קשה דיועיל מפרר וזורה לרוח ומטיל לים מדין ביטול, אבל לפמנ״ת אה״נ דלר״י לא מהני ביטול לשי׳ רש״י ז״ל שהוא מטעם השבתה שהרי התשביתו הוא דוקא ע״י שריפה.



Summary:
The משנה cites a מחלוקת between ר׳ יהודה and the חכמים whether חמץ needs to be burned or if it can be destroyed through other methods.  The גמ׳ explains that ר׳ יהודה reaches his conclusion from a קל וחומר from נותר.
The גמ׳ limits the ruling of ר׳ יהודה such that שריפה is only necessary שלא בשעת ביעורו.  However, whether it's בשעת ביעורו, then he agrees to the חכמים.
This is explained by רש״י that prior to חצות (on ערב פסח), that is when שריפה is required.  Based on the literal words of רש״י (as pointed out by the בית יוסף), the רא״ש understand him to be saying that it's prior to חצות but still following the beginning of the 6th hour (i.e. 11:00-11:59).  The טור challenges the רא״ש's understanding (based on other comments of רש״י) and assumes that רש״י was referring to any time prior to חצות.
However, ר״ת argues and holds the exact opposite, that שלא בשעת ביעורו means after חצות (and this is the rule by נותר as well).  The רא״ש points out that according to ר״ת there is really not much of a practical מח׳ between ר׳ יהודה and the חכמים because we don't keep our חמץ past חצות.  And the same applies to רש״י as well (based on the רא״ש's understanding).
The רמ״א states that the מנהג is to burn the חמץ.  The גר״א explains that this is only a מנהג and not a הלכה because the majority view is that שריפה is not required.
With respect to the מצוה of תשביתו, while רש״י says that ביטול does fulfill תשביתו, the בעלי תוספות argue and rule that ביטול only works through הפקר and does not fulfill תשביתו.  The רמב״ן adopts a third approach.
In explaining the מצוה of תשביתו, the מנחת חינוך takes the position that at least according to רש״י, the debate regarding ביעור חמץ בשריפה is unrelated to the מצוה of תשביתו (after all, how could one fulfill תשביתו through ביטול if שריפה is required).  According to the קהילות יעקב, according to רש״י, he acknowledges that ביטול would not be sufficient to fulfill the מצוה of תשביתו.