Saturday, March 10, 2018

אין ביעור חמץ אלא שריפה - Is One Required to Burn Chametz


תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד א - דף כז עמוד ב
משנה. רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. גמ׳….רבי יהודה אומר אין ביעור וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו...חזר רבי יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה.

רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ג מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים...ורש"י פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (דף לג ב) דחשיב חמץ בכלל כל הנשרפין. ואע"ג דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו. וכן פסק בספר המצות (עשין לט) וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל (דף ה א) ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר

רש"י מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה.
שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר, וטורח זה למה, אם אין לו עצים - ימתין עד שעת ביעורו, וישביתנו בכל דבר.

תוספות מסכת פסחים דף יב עמוד ב
אימתי שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה.

רא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ג מתני' רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים…. ולפירוש ר"ת ז"ל דמפרש (פ"ק דף יב) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר:

בית יוסף אורח חיים סימן תמה
כתב אדוני אבי הרא"ש דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר. כן כתב בפרק כל שעה (שם) ונראה שדקדק כן ממה שכתב רש"י שלא בשעת ביעורו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי ומדלא כתב שלא בשעת ביעורו קודם שבע משמע דלא קאמר אלא בשעה ששית דוקא אבל קודם לכןשמותר בהנאה ואפילו מדרבנן השבתתו בכל דבר

רש"י מסכת פסחים דף כז עמוד ב
שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה, ואף על גב דאמרינן בפרק קמא /פסחים/ (יב, ב) לר' יהודה, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר, גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא, במי שהוא רוצה לצאת בשיירא, או בתוך שלשים, דאמרינן: זקוק לבער, וכשאין עצים לשורפו - יהא יושב ובטל, ולא יבערנו.

טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמה
כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה

בית יוסף אורח חיים סימן תמה
ורבינו כתב שאין נראה כן מפירוש רש"י. שהרי כתב בפרק כל שעה (כז:) אהא דאמרו לו לרבי יהודה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת לשיירא או בתוך שלשים דזקוק לבער (ו.) וכשאין לו עצים לשרפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ובאמת שהיא קושיא על דברי הרא"ש ואפשר לדחוק ולומר דכל שהוא יוצא בשיירא כיון שאחר שיצא לשיירא אין בידו לבערו חשיב לדידיה כשעה ששית:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מידאחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תמה
והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואע"ג דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב'ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ" זב' בד"ה שאם כו' ואע"ג דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים:

משנה ברורה סימן תמה
והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:


מצות תשביתו
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו - תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. רבי יוסי אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם - מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב - תלמוד לומר: אך - חלק. ואי ביום טוב עצמו - מי שרי? הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! - אמר רבא: שמע מינה מדרבי עקיבא תלת; שמע מינה: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ושמע מינה: הבערה לחלק יצאת, ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.

רש"י מסכת פסחים דף ה עמוד א
אך חלק - אכין ורקין מיעוטין, אלמא: מקצת היום מותר ומקצתו אסור, ומעתה יש לנו לחלק: חציו לאיסור וחציו להיתר

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים….הכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.

רש"י מסכת פסחים דף ד עמוד ב
בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.

תוספות מסכת פסחים דף ד עמוד ב
מדאורייתא בביטול בעלמא סגי - פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.

חידושי הר"ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
שם דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי, פרש"י ז"ל מדכתיב תשביתו...והקשה ר"י ז"ל דהא תשביתו ביעור הוה...כלומר והילכך ע"כ ביום הראשון מעיקרא משמע דהבערה ביו"ט לא שריא, ואם איתא דתשביתו בטול משמע היכי מוכח דמעיקרא משמע, והא ודאי לאו קושיא היא, דאי ביום הראשון יו"ט ראשון של פסח על כרחין ביעור הוה ולא בטול, דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה אלא אי קשיא הא קשיא, דהא דרשי' אך ביום הראשון אך חלק והיינו משש שעות ולמעלה, ואי תשביתו ביטול הוא היכי מצי לבטוליה בתר זמן איסורא הא לאו ברשותיה קאי, אלא א"כ נדחוק ונאמר דכי דרשי אך היינו לומר שיהא מושבת כבר מחצות ולמעלה, ור"ת ז"ל פי' דכי אמרי' דמדאורי' בביטול בעלמא סגי היינו משום דכיון שביטלו נפק ליה מרשותיה ושריד שלך דוקא הוא דאי אתה רואה, והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך.

חידושי הרמב״ן מסכת פסחים דף ד עמוד ב
ופרש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה והקשו עליו בתו׳….לפיכך פירשו בשם ר״ת דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי היינו הפקר…זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ ...ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא ומחלוקת דמדאורייתא בעלמא סגי, ואילו הפקר איתמר ר׳ יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכו בו גוים עובר...ועוד קשה לי שהתירו ביטול בשבת...והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת….אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ והיתר זה מדברי ר ישמעאל הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו לפיכך זה שהסכימה  דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו….ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז״ל מדדדשינן אך חלק אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא, וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא דאטו ביעור לאו דאורייתא היא אלא כל שמבער ודאי משבית הואדהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלאשריפה ומדלא כתיב תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא מיהו קראודאי בחול כתי' בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים

מנחת חינוך מצוה ט
מצות השבתת חמץ  - (א) להסיר כל חמץ וכו'....לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ א"ע בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ול"ת ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון…..רש"י סובר דעיקר העשה שיהיה מושבת ועומד…..ולשיטת התוס' ד' שהקשו הא ל"מ ביטול לאחז"א ולא תי' כמש"ל עכצ"ל דסברתם דמצוה זו אקרקפתא דגברא הוא כמו לולב….ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לענין אב"ח אלא שרפה ל"מ לר"ת דר"י יליף מנותר וחכמים לא ילפי ועיקר פלוגתתן לא חז"א ודאי ניחא דר"י סובר מצות השבתה המוטל על האדם הוא בשרפה וחכ"א בכ"ד אלא אפי' לרש"י דס"ל דבזמן היתר ס"ל לר"י חמץ בשריפה ואח"ז דהיינו תחלת שבע מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד מ"מ ניחא דתשביתו באמת הפירוש שיהיה נשבת וא"כ בזמן איסור אם נשבת עכ"פ מקיים מ"ע דתשביתו דגם ביטול סגי לר"י ער"ן אך הוא סובר דמצוה בשרפה כמו כה"כ וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפתא לשרוף כה"כ שלו דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו ורק חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא שלו אבל לא שאר איסורי הנאה אך התורה גזרה דהדין כך הוא דאם א' רוצה לבער כה"כ ישרוף וחמץ אם ביטל א"ע כלל מ"מ אם א' רוצה לבערו מן העולם ישרפנו אבל המצוה דתשביתו שיהא מושבת בי"ד וזה עיקר המצוה לרש"י והר"מ ואינו מוטל אקרקפתא דגברא ושרפה יליף מנותר אבל לא מתשביתו דלרש"י הוי תשביתו ביטול ולא שרפה ואף אם נאמר דגם שרפה בכלל מ"מ ר"י סובר דדוקא בשרפה אלא באמת זה ענין אחר ויליף מנותר ולא מתשביתו ואין תלוי זב"ז ומ"מ מדברי התוס' משמע דתשביתו היינו שרפה ונפיק מתשביתו אך לדבריהם בלא"ה הוי מצוה בקו"ע א"כ המצוה שיהיה בשרפה.

קהלות יעקב חלק ו, סימן ג, אות ב
תו הקשו התוס׳...ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה….ולכאורה אין הקושיא מובנת דודאי רע״ק דסובר כר׳ יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר ע״כ תשביתו האמור בתורה אינו אלא שריפה ולא ביטול אבל לרבנן דהשבתתו בכל דבר ה״ה נמי דביטול בכלל השבתה, וצ״ל דהתוס׳ דברי דלא מסתבר שר״י ורע״ק חולקין על המבואר בש״ס, בפשיטות דמדאורייתא בביטול סגי אע״כ דביטול אינו מדין השבתה, אלא  מדין הפקר ומהני ג״כ לר״י ורק כשאינו מפקיר ומבטל, ובא להשביתו הוא דחלקו ר״י ורבנן כיצד מצות השבתה….אבל בשיטת רש״י ז״ל שפיר י״ל דאה״נ דלר״י לא מהני ביטול כיון דתשביתו לדידיה אינו אלא שריפה.  ויתיישב בזה היטב קושית הפנ״י בריש מכילתין בהא דלר״י לא מהני מפרר וזורה לרוח ואמאי דנהי דלא מהני מדין ביעור מ״מ הא ע״כ מבטלו אז בלבו ומסיח דעתו ממנו ויועיל מדין ביטוול, והנה לשיטת תוס׳ די״ב ע״ב  דלא קאמר ר״י אין ביעור חמץ אלא שריפה כ״א לאחר זמן איסורו הא לק״מ דאחר זמנו לא מהני ביטול כמבואר...ורק לרש״י ז״ל דסובר בדי״ב דבקודם זמנו הוא דמצריך ר״י שריפה קשה דיועיל מפרר וזורה לרוח ומטיל לים מדין ביטול, אבל לפמנ״ת אה״נ דלר״י לא מהני ביטול לשי׳ רש״י ז״ל שהוא מטעם השבתה שהרי התשביתו הוא דוקא ע״י שריפה.



Summary:
The משנה cites a מחלוקת between ר׳ יהודה and the חכמים whether חמץ needs to be burned or if it can be destroyed through other methods.  The גמ׳ explains that ר׳ יהודה reaches his conclusion from a קל וחומר from נותר.
The גמ׳ limits the ruling of ר׳ יהודה such that שריפה is only necessary שלא בשעת ביעורו.  However, whether it's בשעת ביעורו, then he agrees to the חכמים.
This is explained by רש״י that prior to חצות (on ערב פסח), that is when שריפה is required.  Based on the literal words of רש״י (as pointed out by the בית יוסף), the רא״ש understand him to be saying that it's prior to חצות but still following the beginning of the 6th hour (i.e. 11:00-11:59).  The טור challenges the רא״ש's understanding (based on other comments of רש״י) and assumes that רש״י was referring to any time prior to חצות.
However, ר״ת argues and holds the exact opposite, that שלא בשעת ביעורו means after חצות (and this is the rule by נותר as well).  The רא״ש points out that according to ר״ת there is really not much of a practical מח׳ between ר׳ יהודה and the חכמים because we don't keep our חמץ past חצות.  And the same applies to רש״י as well (based on the רא״ש's understanding).
The רמ״א states that the מנהג is to burn the חמץ.  The גר״א explains that this is only a מנהג and not a הלכה because the majority view is that שריפה is not required.
With respect to the מצוה of תשביתו, while רש״י says that ביטול does fulfill תשביתו, the בעלי תוספות argue and rule that ביטול only works through הפקר and does not fulfill תשביתו.  The רמב״ן adopts a third approach.
In explaining the מצוה of תשביתו, the מנחת חינוך takes the position that at least according to רש״י, the debate regarding ביעור חמץ בשריפה is unrelated to the מצוה of תשביתו (after all, how could one fulfill תשביתו through ביטול if שריפה is required).  According to the קהילות יעקב, according to רש״י, he acknowledges that ביטול would not be sufficient to fulfill the מצוה of תשביתו.




No comments:

Post a Comment