Thursday, September 22, 2022

סימנא מילתא בראש השנה - Eating the Simanim on Rosh Hashanah


תלמוד בבלי - קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי

  1. תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ה עמוד ב - דף ו עמוד א

אמר רב אמי: האי מאן דבעי לידע אי משכא שתא אי לא, מייתי שרגא בהלין עשרה יומין דבין ריש שתא ליומא דכיפורי וניתלי בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי נעביד עיסקי ובעי דנידע אי מצלח עיסקי אי לא, נירבי תרנגולא, אי שמין ושפר נידע דמצלח. האי מאן דבעי ניפוק באורחא ובעי דנידע אי הדר לביתיה, ניעול ניקום בביתא דבהתא, אם חזי בבואה לבבואה דבבואה נידע דאתי לביתיה. ולאו מילתא היא, דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי. א"ל רב משרשיא לבניה: כי בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון, גרוסו מעיקרא מתני' והדר עולו קמי רבכון; וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון, שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך; וכי גריסיתו שמעתא, גרוסו על מיא, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון

  1. תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יב עמוד א

האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי


אכילת דברים מתוקים ותפוח בדבש וראש הכבש

  1. ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ראש השנה סימן ז

וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקב"ה עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן בלשון א"ח באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה), ור"ה הוא יום המשפט וסמיך ליה וימתקו המים. ר"ל ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה, לח), וכתיב בתריה ונבל יין ומתוקים, ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה….משולש בכתובים בספר תהלים כתיב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט, י - יא), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים, משפט ר"ל יום דין דר"ה…ואמר מהר"י סג"ל שאין טעם אחד המבואר לעיל מספיק לבדו דעדיין מ"ט למיכל תפוח הא איכא כמה מיני מתוקים טפי. ויש ליתן טעם דרומז לשדה של תפוחים הידוע למקובלים ויאמר ראה ריח בני כריח שדה

  1. טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג

גרסינן בפ"ק דכריתות אמר רבה מאן דבעי…אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא כרתי סלקי ותמרי רוביא…ומזה רבו המנהגים כ"מ ומקום לפי מנהגו כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק


אליבא דהלכתא

  1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג סעיף א - סעיף ב

יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון; ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא).  אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק. הגה: יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה - מהרי"ל


איסור ניחוש

  1. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב

תנו רבנן: מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו

  1. רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד

אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה

  1. השגת הראב"ד

וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה


אין איסור ניחוש - יסודו מהמקרא ואגדות

  1. מרדכי מסכת יומא פרק שבעת ימים - רמז תשכג

כתוב בתשובת הגאונים וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין רוביא וכרתי ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא וכרתי כדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטין תרנגולין עיו"כ בכוונה טובה אנו עושין וכן נמי מנהג בכל חכמי ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין עיו"כ זכרים ונקבות ומחזירין אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית וכן אומר זה תחת פלוני….ואני אבי"ה מוסיף לאמץ הניהוגים גרסי' בפרק קמא דכריתות [דף ה ב] (ופ"ק) [ופ"ג] דהוריות [דף יב א] א"ר אמי האי מאן דבעי למידע אי משיך שתיה אי לא לייתי בהלין עשרה יומין דמריש שתא עד יומי דכפורי שרגא וליתלי בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה ידע דמשיך שתיה וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא איניש רגיל למיכל בר"ה קרא ורוביא וכרתי והא דאמרי' דלאו מילתא היא דלמא חלש דעתיה ואיתרע מזליה לא קאי אלא אמאי דקאמר האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי הדר לביתיה אי לא משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כגון בדרך וגרסי' בירושלמי דפרק תפלת השחר כל דרך בחזקת סכנה וכל החולים בחזקת סכנה ובדבר קטן חלש דעתיה ומיתרע מזליה ובזמן הזה נהגו להדליק ביו"כ נר לכאו"א לפי שהוא גמר דין כדכתיב בעשרים וחמש שנה לגלותינו בר"ה בעשור לחדש וגו' ואמר פ"ב דערכין איזו היא ר"ה שהוא בעשור לחודש זה יו"כ

  1.  מנהג הסימנים בראש השנה - ר׳ אורי בצלאל פישר, ישיבת כרם ביבנה

בדבריו [של המרדכי] אין כל כך מענה מדוע אין כאן ניחוש, הוא רק כתב שכיון שהדבר מובא בחז"ל ונסמך על מקראות אין בכך ניחוש. לא כל כך ברור הסמך מהמקרא של עזרא שנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים", מנין לנו שמדובר על סימנים?


אין איסור ניחוש - שעושה הסימן לטובה

  1. מהרש"א (ר׳ שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555 - 1631, אוקראינה) חידושי אגדות מסכת הוריות דף יב

יהא רגיל למחזי בריש שתא קרא וכו'. דכל הני סימנין לטובה הן אי כפרש"י הכא ובפרק קמא דכריתות דגדלי מהר ואיכא דמתקי שהוא לסימן שיצמח ויגדל מזלו ושנה טובה ומתוקה ואי כפי' המרדכי בשם רבינו האי רוביא ירבו זכיותינו וכו' ע"ש ובטור א"ח סימן תקפ"ג אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש


אין איסור ניחוש - הם רק סימנא מילתא בעלמא

  1. דרישה (ר׳ יהושע פלק, 1555 - 1614, מקראקא שבפולין) אורח חיים סימן תקפג

סימנא מילתא הוא. קצת קשה מאי ענין סימני דאביי לסימני דרבה דבשלמא סימני דרבה יש לומר כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול שמן שפיר יכול לידע שהשם יתברך הסכים עמו להיות לו לסימן טוב אבל בהאי דיאכל כרתי ואתרוג ואינך מאי סימנא מילתא שייך לומר ביה וי"ל דלאו לדמותם אתי אביי אלא הכי קאמר השתא דאמרת סימנא מילתא בעלמא הוא ולית ביה משום ניחוש אם כן בהאי נמי לית ביה משום ניחוש ומותר וכן משמע בתשובת הגאונים והביאה ההגהות במנהגים (עמ' צד אות קי) זה לשונו ומנהג לאכול מתיקה ואין בזה משום ניחוש מרדכי ריש יומא (סי' תשכג) עכ"ל. וז"ל המרדכי ריש יומא כתב בתשובות הגאונים וששחקתם שאנו נוחשים נחשות שאנו רגילין ליקח ראש כבש בראש השנה ואוכלין דבש וכל מיני מתיקה בראש השנה וכו' עד ניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא וכו'. ובדרשות לפרשת האזינו שבת [תשובה] כתבתי בענין אחר קרוב לפשט


אין איסור ניחוש - הם דומים למעשה אלישע

  1. ספר באר הגולה (ר׳ יהודה ליווא בן בצלאל, 1512 - 1609, המוכר בכינוי מהר"ל מפראג) באר השני פרק ז

בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג - סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש


אין איסור ניחוש - הדבר תלוי בתשובה ומעשים טובים

  1. בית הבחירה (מאירי) מסכת הוריות דף יב עמוד א

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי"י חסד יסובבנו


אין איסור ניחוש - רק מראה שהוא מאמין

  1. חכמת שלמה (להר׳ שלמה קלוגר) אורח חיים סימן תקפג

יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא וכו'. נ"ב, הנה הטעם מה שכתוב בש"ס [הוריות יב, א; כריתות ו, א] ובשו"ע לאכול דברים טובים ומתוקים, אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה. ובפרט לפי מה שכתבתי בדרושים לפרשת תבא שנת תרי"ב דבראש השנה יהיה משמח ואומר כל מה שעושה הוא יתברך הוי לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה. ולכך מהאי טעמא נראה שיהיה אדם רגיל לומר בראש השנה אחרי תפלת שחרית כל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם זו לטובה. ולכן מהאי טעמא תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן, כדי שאם ח"ו נגזר להיפוך יהיה נהפך ע"י אמירה זו לטובה, אמן כן יהי רצון. ועיין בדרושים שלי לראש השנה שנת תרי"ב ביאור הפטורת יום א' דראש השנה תפלת חנה ג"כ על דרך זה, עיין שם ודו"ק


 אולי יש חשש איסור ניחוש

  1. קובץ בית יוסף שאול (לישיבת רבנו יצחק אלחנן),  - תשמ״ט, חוברת ג, - ר׳ אלחנן אדלר - בענין איסור ניחוש

כי כל ענינו של איסור ניחוש שייך רק הוראה עצמית להסימן שלקח, דהיינו אלא שהוא הדבר אשר אמרנו כשהאדם מאמין שיש איזה כח או שחושב שהסימן ההוא מגלה לו שיצליח בדרכו או שלא יצליח וכן כל כיו"ב אין עיקר כוונתנו אלא להגיע באמצעות הסימן לידי שום הערה והתעוררות ולא שאנו מאמינים שיש להסימן והדברים ברורים ואם כנים הדברים הנה יצא לפ"ז קצת חידוש לדינא שאם יעשה האדם אלו הדברים שמותרים לעשות משום סימן טוב ויכוין לעשותם בדרך של נחש וכגון שבליל ראש השנה יחשוב שע"י אכילת אותם הפירות הנזכרים בגמרא יעלה בזה זכרונו לטובה נמצא שעבר עי"ז באיסור נחש וקצת נראה כן מדברי המאירי במס׳ הוריות שכתב בטעם שתקנו חכמים לומר תפלת יהי רצון על הפירות הללו שהוא כדי שלא נכשל לעשות דרך נחש

ב"ח יורה דעה סימן קעט אות ה

  1. ספר סגולות ישראל להר׳ שבתי ליפשיץ (1845-1929)  - מערכת ר - אות ג

סגולה לאכול בליל ר״ה רוביא כרתי תמרי וכו׳…וזה רבות בשנים אשר כתבתי להרב הגאון זה סיני מוהרש״ם שליטא האבדק ברעזאן, שפלא בעיני על הרמב״ם זל שהשמיט מימרא זאת מספרו היד החקה, וצ״ע, והשיב לי הגאון נ״י וז״ל הנה הרמב״ם ז״ל לשיטתו אזיל, דס״ל דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סי׳ על העתיד, עיין ברמב״ם פי״א מהל׳ עכו״ם ובכ״מ, ובפרט בתשו׳ הרשב״א שהביא מכמה מקומות בש״ס נגד דעתו ז״ל, אבל עכ״פ הרמב״ם ז״ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו 


Summary:

Following other similar accounts, the גמרא cites the comment of אביי that eating/seeing certain foods on ראש השנה in the spirit of a good year to come.  The מהרי״ל expands on the list of the גמרא, including a practice to eat sweet foods on ראש השנה in the spirit of a sweet year.  The טור specifically connects these later practices to the original comment of אביי.  These practices are cited by the שלחן ערוך and רמ״א without any objections.

There is a general restriction against certain types of superstitions, as detailed and codified by the רמב״ם under the איסור ניחוש.  Authorities generally seem to assume that we follow the position of the רמב״ם, presenting an apparent conflict regarding the customs cited above.

A variety of approaches are offered to justify and defend the practice of סימנים on ראש השנה.  Some do recommend proceeding with caution in terms of the intent when performing the סימנים, ensuring that one avoids the איסור.  It is reported that the מהרש״ם explained the omission of סמנים from the יד החזקה based on the רמב״ם’s position on the איסור ניחוש.


בענין אמירת קדיש יתום אחר עלינו - The Mourners Kaddish that Follows Aleinu


הז׳ קדישים שאומרים בכל יום 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ו

זהו שאמר הכתוב שבע ביום הללתיך (תהלים קיט קסד), אמר ר' יהושע בן לוי אלו שבע מצות שבקריאת שמע, יוצר, ואהבה רבה, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, וגאל ישראל…דבר אחר כנגד שבע פעמים ששליח צבור אומר קדיש בכל יום

ספר האגור הלכות ברכות סימן צד

השיב הראב"ד טעם על הקדישות שאומרים בתפלה. (1) האחד אחרי פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים. (2) וקדיש אחר סיום תפלה מי"ח שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה. (3) וקדיש אחר קריאת התורה כי היא מצוה בפני עצמה בכנסת. (4) וקדיש אחר הקדושה והיא דבר שבקדושה. (5) וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה עלמא קאי אקדושא דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא. (6) וקדיש אחרי אשרי למנחה שהיא מצוה בפני עצמה כדאמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב. (7) וקדיש אחר ברכות ק"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש שהולכין להם קודם י"ח ולא ישמעו קדיש. (8) וקדיש לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה. ואין פוחתין מז' קדישות בכל יום והגאונים כתבו על שם שבע ביום הללתיך עכ"ל השבולי הלקט

דברות מרדכי - להר׳ מרדכי דוב הכהן שפירא מקרית ספר - דיני קדיש יתום סימן ה (עמוד קכה)

והנה הראשונים הנ"ל מנו ח' קדישים ובסוף דבריהם כתבו דאין פוחתין מז׳ קדישים בכל יום, מיהו אחד מהקדישים שמנו הוא קדיש לאחר קריאת התורה, וקדיש זה אינו נאמר בכל יום דהא קוראים בתורה רק בשני וחמישי ובשבת, ולכן אתי שפיר דכל יום אומרים ז׳ קדישים 

מחזור ויטרי סימן צט

ולפיכך אומרי' קדיש אחר פסוקי זמרה ואחר סדר קדושה ואחר תהילה ואף לאחר משנה כמו במה מדליקין ואין כאלהינו ופיטום הקטורת. וכן בשבת לאחר שקראו בתורה או' קדיש ….בל לא בשבת במנחה שאין מפטירין אין החזן צריך לומר קדיש עד לפני התיבה. ת' ואחר כך שמנה עשרה. אבל בשיני ובחמישי ובראשי חדשים וחנוכה ופורים וחולו של מועד. אומר קדיש על המגדל אחר קריאת ס"ת. וכשיורד לפני התיבה מתחיל בתהילה לדוד. ובמנחה של יום הכיפורים או' קדיש על המגדל אחר קריאת ספר תורה. ת': ואו' בלחש עלינו לשבח….ושוהין שעה אחת אחר תפילתן כדתניא חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפילתן ושעה אחת אחר תפילתן. ונפטרו לביתם לשלום 

רמב"ם סדר תפילות נוסח הקדיש

נוסח הקדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבא…וכסדר הזה עונין בכל קדיש וקדיש, קדיש בתרא כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפלה שאינו אומר אחריו כלום אלא כל העם שומעין אותו ונפטרין נהגו העם להוסיף בסופו נוסחא זו: תתקבל צלותהון…קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה…על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא…וזהו הנקרא קדיש דרבנן. מנהגנו להתחנן בנפילת פנים בדברים ופסוקים אלו פעמים בכולן ופעמים במקצתן….נהגו מקצת העם לקרוא בכל יום אחר תחנונים אלו שיר מזמור שהיו הלוים אומרים בבית המקדש באותו היום וקורין לדוד אליך יי' נפשי אשא כל המזמור, וקורין אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום וכו', אין כאלהינו אין כאדוננו…ואנחנו נלך בשם ה׳ אלקינו לעולם ועד

רמב"ם סדר תפילות נוסח ברכות התפילה

שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש, וכשישלים לקרות בתורה ובכל עת שיתחנן בדברי תחנונים כשיגמור תחנוניו יאמר קדיש


האם טוב למעט בקדישין

באר היטב אורח חיים סימן נה

קדיש. כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישין כה"ג וכן בתשו' דבר שמואל סימן קפ"ג קורא ג"כ תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמ' ע"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם סוף מסכת אבות ובספר מטה יוסף ח"ב סימן י"ב ולעיל סימן נ"ד ס"ק ג' עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז

משנה ברורה סימן נה ס״ק א

אומרים וכו' - כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז

ערוך השולחן אורח חיים סימן נה סעיף ג

יש מהמון בנ"י שסוברים שמצוה להרבות בקדישים וכמה טועים הם וקורא אני עליהם תשתפכנה אבני קדש וגו' ואין משתמשין בשרביטו של מלך מלכי המלכים הקב"ה רק כפי מה שהרשה אותנו והמרבה בהם מזלזל בהדרת קדש וכבר כתב אחד מגדולי הפוסקים בסי' זה דכשם שטוב למעט בברכות כמו כן טוב למעט בקדישים [כנה"ג] ואחד מיוחד מגדולי החסידים צעק מרה על זה [החסיד דבר שמואל] וז"ל המרבים באמירת הקדישים כו' ומתישים כח קדושת ה' הגדול והנורא וכו' עכ"ל ולכן נבאר כמה קדישים י"ל בתפלות ופירושו של קדיש יתבאר בסי' נ"ו בס"ד

אשל אברהם (בוטשאטש) - ר׳ אברהם דוד בן אשר וואהרמן מבוטשאטש בגליציה, 1771 – 1840 סימן קלב

קדיש יתום. נראה דלא שייך מוסיף באמירת קדיש. ואין זה כאמירת ברכות שצריך ליזהר מלהרבות בברכות שאינן צריכות [סימן רטו סעיף ד], מה שאין כן בזה לא מצינו שום קפידא. והגם שהיא דבר שבקדושה על כל זה אינו בבחינת ברכה. והרי גם י"ג מדות קיימא לן [סימן תקסה סעיף ה] שהם בגדר דבר שבקדושה שאין לאמרם פחות מעשרה כידוע, ומ"מ אין קפידא להרבות באמירתם כמה פעמים זה אחר זה ברצופין וכנהוג. ומכל שכן קדיש שאין בו שום הזכרה ולא שום שם שאינו נמחק דפשיטא שאין שום קפידא לחלק מזמורים לומר ביניהם קדישים וכנהוג


מקור לקדיש יתום אחר עלינו

חבל נחלתו סימן יד סעיף ד - מויקיטקסט (מאת הרב יעקב אפשטיין, מחוקרי מכון התורה והארץ) - מה המקור - לקדיש יתום

בספרי הגאונים וכן בספרי הראשונים הקדומים בספרד לא נזכר קדיש יתום כגון בספרי הרמב"ם והרמב"ן, ורק בבית הקברות היו נוהגים לומר קדיש אחר נפטר או בבית האבלים. באמצע תקופת הראשונים אצל חסידי אשכנז אנו מתחילים לשמוע בספרי הפוסקים על תקנת קדיש יתום

פירושי סידור התפילה לרוקח, סימן קז - ויתן לך 

היתום אומר קדיש, יתגדל, יהא שמיה, יתברך, יהא שלמא רבא, ועושה שלום במרומיו עד ואמרו אמן. למה היתום אומר קדיש משום מעשה שהיה: מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות…וכן מצאתי בתנא דבי אליהו רבא קטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות

ספר האגור הלכות תפילת ערבית סימן שלד

נשאל גדול הדור מוהר"ר יעקב מולן. איך המנהג בקדיש יתום אם יושבי העיר יכולין לעכב על הנכרים שבאו חוץ לעיר לומר קדיש יתום או לא. וגם הטעם למה נקרא קדיש יתום….ונקרא זה הקדיש קדיש יתום בשביל שהקטנים שאינם יכולים להתפלל בצבור יכולים לומר קדיש זה כי נתקן בשביל המתים ולכן הקטנים יכולין לאומרו כי איננו חובה כשאר הקדישות של תפלה. ול"נ כי אע"פ שזה הקדיש נתקן בשביל המתים כמו אותו מעשה דר' עקיבא מ"מ האבל כשהוא איש טוב לו יותר להתפלל כל התפלה מזה הקדיש כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ואע"פ שאין אבל בב"ה אין לבטלו מאחר שהוא נתקן אחרי פסוקים ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו מאחר שנתקן עכ"ל וקצרתי

שו"ת מהרי"ל סימן סד

ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם אחר הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי, ומ"מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישי' דתפלה דבמה מדליקין וכל הני גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא"ז מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להם

שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלב סעיף ב

 אסור לאדם לצאת מבהכ"נ קודם קדושה דסידרא. הגה: ואומרים אחר סיום התפלה: עלינו לשבח, מעומד…ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם; ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין - אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד

לבוש אורח חיים סימן נה סעיף א

אחר ישתבח אומר השליח צבור קדיש והוא קאי על פסוקי דזמרה, שכן תקנו קדיש לעולם לומר אחר פסוקים כמו שיתבאר עוד בעזרת השם…ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך [תהלים קיט, קסד], והם אלו: א' זה שהוא אחר פסוקי דזמרה. ב' אחר תפלת שמונה עשרה שהוא מצוה בפני עצמה. ג' אחר סדר קדושה שהוא גם כן דבר שבקדושה, וכאן אומרים קדיש שלם...ד' ואחר כך אומרים עלינו לשבח וקדיש אחריו שיש בו פסוקים. ה' אחר אשרי שבמנחה שהוא מצוה בפני עצמה, מקבלתם ז"ל שאמרו כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום…ו' אחר תפלת מנחה והוא שלם עם תתקבל דקאי אתפלה. ז' אחר ברכות קר"ש של ערבית. וכל אלו הם חובה מדברי חז"ל, אבל תפלת ערבית עם הקדיש שאחריה היא רשות כמו שיתבאר לפנינו בעזה"י

משנה ברורה סימן קלב ס״ק י

אחר עלינו - שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא…לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים


אמירת קדיש אחר עלינו וגם אחר שיר של יום

מעשה רב הלכות פסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה סימן נג

אחר עלינו שיר של יום קדיש יתום. ואין להרבות בקדישים שלא לצורך. וא"א שום מזמור זולת שיר של יום ולא שיר היחוד ולא שיר הכבוד רק ביו"ט. גם מר"ח אלול עד יה"כ א"א קאפיטל כ"ז. מקורות וביאורים - משמע דהיה אומר רק קדיש אחד בסוף התפילה ואומרו אחר שיר של יום

מנוחה וקדושה, נדפס 1864 (ר' ישראל איסר מפאניוועז) - שער התפלה הראשון סי׳ כב

הזהרו מקדיש לבטלה שדינו כמו ברכה לבטלה שאם יש לפניו מיני פרות הרבה שיכול לפטרם בברכה אחת והוא מברך על כל אחת עובר על ל"ת מדאוריתא או מדרבנן כן אם אפשר לפטור עלינו ושיר של יום בקדיש אחד אסור לחלקם עכ"ד

אשל אברהם (בוטשאטש) - ר׳ אברהם דוד בן אשר וואהרמן מבוטשאטש בגליציה, 1771 – 1840 סימן קלב

נראה שאין למעט מאמירת קדישים הנהוגים בכל יום עכשיו, אחר שיר של יום, ואחר אין כאלקינו, ואחר עלינו וכדומה, וגם אם אין שם אבל, לא יגרעו מהם. וכן אני נוהג לומר כל קדושים אלו, כשאני מתפלל לפני העמוד 

משנה ברורה סימן קלב ס״ק יא

   יכול לאמרו אם אין וכו' - ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו ע"ז. ומסתברא דכ"ז הוא לענין קדיש יתום מפני שקדיש זה מיוחד ליתומים אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל שמא יקפידו ע"ז

שו״ת אז נדברו (ר׳ בנימין יהושע זילבר, 1916 - 2008)- חלק יג סימן לג

מענין הבדלי מנהגים בנוסחאות התפלה ואמירת קדיש כשאין אבל - במנין שב"ה אין אבל ולכולם יש הורים ואין מי שיאמר קדיש האם מותר לאחד המתפללים לומר את הקדיש דרבנן אחרי אין כאלוקינו או שהיא שייכת דוקא לאבל ועדיף שלא יאמרו כלל? הקדיש דרבנן לא תוקן רק לאבל ר"ל ואם אין אבל מצוה על כל אחד לומר הקדיש אפי' כשיש לו הורים אף שנהוג שאבלים מהדרים לומר הקדיש הזה. ולא עוד שגם קדיש אחרי עלינו (שמנהג אשכנז שזה הקדיש הראשון לאתר קדיש תתקבל ולמנהג ספרד הקדיש של היום זה העיקר שזה קדיש הראשון), אף שנקרא קדיש יתום הרשות לכל אחד לומר הקדיש אפ׳ למי שיש הורים כיון שזה מסדר התפלה ומכוון לזה ולא טוב עושים בקדיש של עלינו בתפלת ערבית שנהוג שאם אין אבל אומרים ברכו בלא קדיש דלכתחילה יש להסמיך הקדיש לברכו כמו שכתבתי בבית ברוך כלל ל' ס"ק ע"ב ובהערה. ואגב רצינו לעורר דמה שכתבנו שבמקום שאומרים עלינו לשבת לאחר קידושא דסידרא הקדיש של עלינו זה העיקר, וכן המנהג בירושלם בבתי כנסיות של הפרושים, ואילו במעשה רב כתוב שיאמר הקדיש לאחר עלינו והיום ונראה לפי שלכתחילה י"ל קדיש לאחר מזמור לכן הקדיש הזה עולה גם על עלינו וכ"ז בח"ל שלא אמרו בחול פטום הקטורת בסוף התפלה אבל כאן שכולם אומרים פטום הקטורת כמו הספרדים ואומרים קדיש דרבנן קדיש זה עולה ג"כ בעד המזמור כי יש בכלל מאתיים מנה לכן יותר טוב שיאמר הקדיש לאחר עלינו וכ"ז כשאין שום חיוב או שיש חיוב אחד דלפי דעתנו בבית ברוך כלל ל' 


אמירת קדיש אחר עלינו, שש״י וגם אחר לדוד

משנה ברורה סימן תקפא ס״ק ב

עד יוה"כ - ונוהגין במדינתינו מר"ח אלול עד יוה"כ לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור לדוד ד' אורי וכו' בוקר וערב ואומרים אחריו קדיש ואנו נוהגין לומר עד שמע"צ ועד בכלל

מטה אפרים סימן תקפא סעיף ו

נוהגין במדינות אלו מר״ח אלול ואילך עד יו״כ לומר בכל יום אחר גמר תפילה מזמור כו בתהלים לדוד ה׳, ואומרים אחריו קדיש יתום, ואנו נוהגים לאומרו עד ש״ע…יש להקדים שיר של יום שהוא תדיר, וכן ברכי נפשי בר״ח הוא תדיר בר״ח, ומקום שאין שם רק אבל אחד, יש לומר שני המזמורים ברכי נפשי ואורי וישעי בלי הפסקת קדיש שלא להרבות בקדישים, אבל בין שיר של יום לאורי וישעי יש להפסיק באמירת קדיש בכל ענין שלא יהיה נראה שגם אורי וישעי הוא משיר של יום

Summary:

Based on a מדרש תהילים, a custom is reported to recite קדיש seven (or eight) times per day.  Of note, this list does not include a קדיש after עלינו.  Similarly, there is no mention of this קדיש in the מחזור ויטרי or in the סדר תפילות of the רמב״ם.

Many opinions (באר היטב, משנה ברורה, ערוך השלחן) cite a practice to seek to avoid unnecessary קדישים.  An alternate view is cited by the אשל אברהם מבוטשאטש.

The רוקח cites a practice for a יתום to recite קדיש.  The אגור assumes this is based on the מדרש relating to ר׳ עקיבא in the בית הקברות.

Based on this practice, the מהרי״ל addresses what should be done if there is no אבל to recite קדיש.  He rules that קדיש should still be recited, as it can/should be said after פסוקים in general.  This is the ruling of the רמ״א, though he does focus on the קדיש being recited by one who does not have a living parent.

Interestingly, when the לבוש codifies his version of the seven קדישים, he includes this קדיש and seems to blend the reasoning of the יתום and the reasoning of the פסוקים.  The blend is also seen in the comment of the משנה ברורה.  (Some suggest (missing citation), that the practice to recite the פסוקים at the end of עלינו began so that there would be an opportunity to recite קדיש.)

Varying approaches emerge regarding how many קדישים should be recited surrounding עלינו and the שיר של יום as well לדוד.  In part, it does seem that the debate regarding unnecessary קדישים is the central issue behind these approaches.