מדרש תנחומא פרשת נשא סימן כט
ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני, כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנא' ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר ותגזר אומר ויקם לך,
רא"ש שבת פרק ב סימן ט
שאילתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בו שמן מהו צריך לעשות בו...אבל אם הותיר ביום השמיני...לפי שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו
הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א
פירש הרב אלפסי ז"ל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה...ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו
ספר אבודרהם חנוכה
וכתוב בשאלתות דרב אחאי נר חנוכה שהותיר בה שמן...אם הותיר ביום השמיני ...כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו. וכן כתבו הגאונים שהשמן והפתילות אסור להשתמש בהן אחר שכבו דאיתקצו למצוה. והקשה הרב רבי גרשום ב"ר שלמה דהא קיימא לן דתשמישי מצוה נזרקין. ותירץ….אי נמי שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של הקדש.
תוספות מסכת שבת דף מד עמוד א
שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר - ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא...כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר
הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ט עמוד א
מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה...ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה
אתוון דאורייתא (ר׳ יוסף ענגיל, 1858 - 1920) כלל י
בו יבואר מהו איסור חפצא ומהו איסור גברא….וראיתי במדרש תנחומא נשא סי' כ"ט וז"ל ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן…כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו....ועשית עפ"י התורה אשר יורוך….עכ"ל והנה מה שהקדים התנחומא להביא דין הקצאת נ"ח להא דהקב"ה מסכים על דברי חכמים הוא דבר מפליא דאיזה שייכות יש מזה לזה….מדוע בחר להביא דין זה דווקא ולא אחד משאר מילי דרבנן ….ונלענ"ד בזה עפ"י ספיקן של האחרונים הנ"ל שנסתפקו לומר דאע"ג דאיסורי תורה איסורי חפצא נינהו עכ"ז איסורים דרבנן הוי רק איסורי גברא...אם נאמר כן ראוי שנאמר ג"כ דהא דקי"ל דחפץ המוקצה למצוה אסור בהנאה יהי' נוהג רק במצוה דאוריתא אבשל לא במצוה דרבנן….אמנם באמת גוף הספק הנ"ל אי איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו אינו דאפי' נאמר דאין החכמים יכולים להטיל איסור על החפץ עכ"ז כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים א"כ אחרי שאסרו חכמים את הדבר הנה הקב"ה מסכים על האיסור וא"כ שוב רצונו ית' שלא יאכל הדבר ההוא וא"כ כיון שהדבר ההוא מרוחק מרצונו ית' אשר לו הארץ ומלואה ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו… ומבואר בזה...בדברי חכמים כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים כמאן דכתיבי בהדיא דמיין ושבים להיות מצוה דאוריתא...ומעתה שפיר הקדים התנחומא להביא דין הקצאת נ"ח דהוי רק מצוה דרבנן ואעפ"כ אמרי' בי' דין מוקצה מחמת מצוה ואם תשאל ע"ז איך שייך מוקצה מחמת מצוה במצוה דרבנן...אמר התנחומא אח"כ שאל תאמר כן כי הקב"ה מסכים על דברי חכמים….וע"כ שפיר יש קדושה גם בחפץ המוקצה למצוה דרבנן ושפיר אסור בהנאה ודו"ק היטיב:
ֿֿרא"ש שבת פרק ב סימן ג
אם אחר שדלקה כשיעור הזה רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו
בית יוסף סימן תרע״ז
כתב הרא"ש בפרק במה מדליקין בשם שאילתות דרב אחאי….וא"ת והרי כתב רבינו...ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה ...ודברים אלו סותרים זה את זה וכן כתב הר"ן (ט.ד"ה אי נמי) שהגאונים שאומרים שאם...נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו….הם חולקים על מה שכתב הרי"ף שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו אבל אין נראה כן מדברי הרא"ש שאף על פי שכתב סברא זו דעושה לו מדורה בשם השאילתות אם איתא שהיה סובר שהיא חולקת על הסברא הראשונה ה"ל לכתבן סמוכות זו לזו ורבינו פשוט הוא שסובר שאינן חולקות שהרי כתב לשתיהן סתם ומצאתי כתוב בשם מהר"י אבוהב ז"ל שיש לחלק ביניהם שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה אבל כשנתן השמן בנר בסתם אז הוקצה למצות נר חנוכה וצריך לעשות לו זה התיקון עכ"ל ולי נראה לחלק ביניהם בענין אחר שמה שכתב בסימן תרע"ב מיירי שנתן בה שמן יותר מכשיעור ואחר שדלק כשיעור מותר ליהנות ממנו דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד ומה שכתב בסימן זה מיירי בשנותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ולפיכך צריך לעשות לו מדורה דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצותו ואסור ליהנות ממנו וכן כתוב בהגהות מיימוניות (פ"ד אות ד)
ט"ז אורח חיים סימן תרעב
ושם בב"י מביא עוד תי' בשם מהרי"א שיש לחלק שאם נתן השמן בנר ולא הקצהו….וקשה לי על תי' זה ממה דאיתא בפר' נגמר הדין לאביי דס"ל הזמנה מלתא היא פרכי' עליה ממה דתנן מותר המת ליורשיו אלמא הזמנה לאו מילתא היא….בשלמא לתי' הב"י א"ש דאין איסור רק במה שנשאר מהשיעור הצריך דהיינו שכבתה ואין זקוק לחזור ולהדליק בזה אמרי' דמ"מ נאסר שהוקצה למצות חנוכה במה שצריך לו
שו"ת ויען יוסף אורח חיים סימן תג
בקושיית הטו"ז….ובשם מהר"י אבוהב כתב….והטו"ז הקשה על זה מגמרא סנהדרין דף מ"ח ע"א לענין הזמנה מילתא….ונראה לענ"ד ליישב קושית הטו"ז, די"ל דס"ל להמהר"י אבוהב דשאני הכא דלא מקרי לא חזי ליה, דשייך הידור מצוה שיהא דולק יותר מכשיעור, דבזמן הזה כל שבני ביתו נעורים איכא פרסומי ניסא….דבשלמא בזמן הש"ס דהיו מדליקין בחוץ, דאחר שכלתה רגל מן השוק לא היה ניכר לא לאותן שבפנים דהרי לא היו נראין בפנים...בזה שפיר מסתבר כמש"כ המג"א דאין כאן אפילו הידור מצוה, אבל בזמן הזה דמדליקין בפנים, נהי דחיובא ליכא אלא שיהא דולק חצי שעה משום דכך תיקנוהו מעיקרא כשיעור עד שתכלה רגל מן השוק, מכל מקום הידור מצוה שפיר שייך גם אחר חצי שעה משום פרסומי ניסא כל זמן שבני ביתו נעורים, דהרי מטעם זה קיימ"ל דיכול להדליק בברכה אף לאחר שכלתה רגל מן השוק כל זמן שבני ביתו נעורים...ולפי זה….בזמן הזה דמדליקין בפנים מסתברא כדברי מהר"י אבוהב דדוקא אם התנה שאינו מקצה כולו אז שרי, אבל בסתם הוקצה כולו, כיון דגם אחר זמן זה איכא פרסומי ניסא….ויש לעיין בכוונת התוספות במה שכתבו דבנר חנוכה מקצה למצותו לגמרי, אי כוונתם על הנשאר ממה שכבה תוך זמן מצותה, או על מה שכבה אחר שיעור מצותה….נראה דכוונת התוספות על הנשאר אחר שדלק כשיעור, ועל זה כתבו דאף דדלק כשיעור מ"מ משום חביבותא דנס ניחא ליה להידור מצוה שיהא דולק עוד יותר לפרסומי ניסא, והיינו דכתבו התוספות ומקצה "לגמרי" למצותה, כלומר, אף יותר מן החיוב, ואף דהשאילתות קאי על זמן הש"ס שהיו מדליקין מבחוץ, יש לומר דהתוס' איירי בזמן הזה, דכבר כתבו בסוגיא דחנוכה לענין זמן שתכלה רגל מן השוק דבזמן הזה ההיכר הוא רק לבני ביתו ואין לחוש להדליק עד שתכלה רגל מן השוק
שלחן ערוך סי' תרעז סעיף ד
הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרעז
עיין לעיל סימן תרע"ב דמיירי דוקא שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונותר ולכן אסור דהוקצה למצותו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר כמו שנתבאר לעיל
מגן אברהם סימן תרעז
הצריך לשיעור הדלקה. דביותר משיעור הדלקה מותר להשתמש בו לכתחלה כמ"ש סי' תרע"ב ס"ב (ב"י מרדכי ורש"ל וש"ג) וב"ח פסק כשנתן השמן בסתם הוקצ' כל השמן….ומיהו אין מוכרח כל כך ולכן טוב להתנות לכתחלה שלא יאסר
ב"ח אורח חיים סימן תרעז
הנותר מן השמן וכו'. מה שקשה דדברים אלו סותרים למ"ש בסימן תרע"ב...תירץ בית יוסף דהכא מיירי כשלא דלק השיעור...ומהר"י אבוהב שמחלקין דכשנתן השמן סתם...והני תרתי שינויי הלכתא נינהו ולכן אפילו דלק השיעור ואחר כך כבה כל השמן הוא אסור כיון שנתן השמן בסתם למצות ההדלקה ולא פירוש
משנה ברורה סימן תרעז ס״ק יח
מן השמן הצריך וכו' - היינו שלא נתן תחלה רק כשיעור הדלקה ונכבה באמצע ונותר ולכן אסור דהוקצה למצותו ואסור להנות הימנו אבל אם נתן הרבה בנר ונותר מותר להשתמש בו לכתחלה וכמו שכתב לעיל בסימן תרע"ב ס"ב. ודע דיש פוסקים שסוברין דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן אם לא דהתנה לכתחלה שלא יאסור אלא כשיעור
ביאור הלכה סימן תרעז
מן השמן וכו' - עיין מ"ב דהיינו כשנכבה באמצע השיעור ואם נכבה כזה בליל זיי"ן והוסיפו בליל ח' הרבה שמן יותר מן השיעור ודלק כשיעור חצי שעה וניתותר נראה דלכו"ע אסור להנות מהן דבודאי יש בזה מן השמן של תוך זיי"ן האסור
ערוך השולחן אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעז סעיף ו
כתב הטור הנותר מן השמן….והקשו המפרשים הא לעיל בסי' תרע"ב מבואר שהנותר מן השמן לאחר השיעור מותר לכבותה ...וע"פ זה כתב רבינו הב"י….ויש מי שתירץ...[שם בשם ר"י אבוהב]....ואני תמה על רבותינו דלפי לשון הטור אין זה סתירה כלל לשם דוודאי לא נתקצה יותר מהשיעור אבל בכאן עניין אחר הוא והיינו שכשנשאר בראשון והניחה ללילה השניה הרי הקצה את המותר להשניה וכן משניה לשלישית וכו' והנשאר משביעי הקצה לשמיני וזהו וודאי אסור ולמחר בשמיני כשהוסיף לא נאסרה רק כפי השיעור אכל מי יימר דהנותר מהשביעי נדלקה וזה הוסיף בשמיני נשאר שמא זה שהוסיף נדלק והנשאר הוא שהקצה מאתמול וזהו שדייקו לומר הנותר מן הראשון מוסיף וכו' וה"ל לומר הנותר מנר חנוכה עושה מדורה ושורפו אלא וודאי דרק בכה"ג שורפו מטעמא דכתבינן אבל בנותן שמן לנר חנוכה אין המותר קדוש
ביאור הלכה סימן תרעז
הצריך וכו' - עיין מ"ב מש"כ דיש פוסקים שסוברין וכו' אבל אם לקח צלוחית של שמן לנר חנוכה ונשתמש ממנו כדי צרכו לכו"ע אין הנותר בכלל מותר השמן שבנר חנוכה [ע"ד בשם בארות המים
טור אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעז
הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל ב' נותר בליל ב' מוסיף עליו ומדליק בג' וכן בכל הלילות נותר ממנו בליל ח' עושה לו מדורה ושורפו בפ"ע שהרי הוקצה למצותו...ואסור ג"כ לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה ואפילו אם נותנו בכלי מאוס חיישינן הלכך אין לו תקנה
שו״ת שרגא המאיר (ר׳ שרגא פייויש שנעעבאלג, ר״מ בק״ק בלונדון) חלק ה סימן קיח
שמן הנותר מנר חנוכה אם רשאי להדליק בהם נרות של ש״ק, מסתברא שאסור כיון שהמדרש תנמומא כפרשת נשא אומר וכן פסק המחבר שעושה לו מדורה בפני עצמו ביום השמיני, ומשמע שאין לי שום עצה אחרת שיהיה מותר להשתמש בהשמן הנותר מנר מנוכה, למשל להדלקת נר של שבת קודש רק לעשות מדורה בפני מצמו
שו"ת משנה הלכות (ר׳ מנשה קליין, ראש ישיבת בית שערים בברוקלין, 1923 – 2011) חלק יט סימן פה
נשאלתי באחד מתלמידי שהיה לו שמן מנר חנוכה שנשאר לרבו משנה העברה, אי מותר להדליק בשמן זה ואי יצא בו ידי חובתו....וראיה מדאמר אבל הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה וכו', למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, ומדנתן טעם להותיר ביום השמיני שעושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו, משמע דהיה ליה דין דהוקצה למצוה, ופשוט דבהוקצה למצוה לא נאסר רק תשמיש של חול, אבל תשמיש של מצוה שהוקצה לו פשוט דמותר, ואם כן, פשוט דהכי נמי מותר להדליק בו לשנה אחרת, דהוה תשמיש של מצוה שהוקצה לו. אלא דמכל מקום לכתחילה לא יעשה כן, שהרי חז"ל תיקנו דביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו ומדליקו, יקיים המצוה להדליקו, ואם יותיר לשנה הבא לא יקיים מצוות חז"ל. וגם יש לחוש דלמא אתי ביה לידי תקלה, כמבואר בתוספות שבת (דף י"ז ע"ב ד"ה דלמא) דכל שצריך להשהותו שנה שלימה חיישינן דלמא אתא לידי תקלה….ובזה אתי לו שפיר המשך דברי המדרש תנחומא הנ"ל וזה לשונם...לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקינים….ולהנ"ל יש לומר, דלא יאמר אדם אני על כל פנים לא אשרוף השמן שהוקצה למצוה, ואניחנו לשנה הבאה למצוה אחרת, אלא מה שגוזרים עליכם תהיה מקיימים
Summary:
The מדרש rules that oil that remains on the eighth night of חנוכה must be burned separately, because it is הוקצה למצותו (prohibiting any other forms of שימוש). This מדרש is cited by the רא"ש as normative. It appears from the ר״ן that the רי״ף may not accept this prohibition, as it conflicts with the rule that one may extinguish the flame after it has burned the requisite שיעור.
תוספות explains that whereas נר שבת (where the residual oil is permissible after שבת) is used to enjoy benefit from the light and the individual never truly set aside the oil for a מצוה, by נר חנוכה, where the purpose is for פרסומי ניסא, the oil was fully הוקצה למצותו. The ר"ן draws a distinction between נר חנוכה and נוי סוכה (which are permitted to be used after סוכות), showing how נוי סוכה are not physically extinguished, whereas נרות חנוכה are intended to be extinguished. As a third option, the אבודרהם raises the possibility that חז״ל treated the oil as תשמישי קדושה, in contrast to the other examples which are only תשמישי מצוה. The אתוון דאורייתא analyzes the ability of the רבנן to create איסורי חפצא. He infers from the language of the מדרש that while the רבנן have the ability to create איסורי חפצא, it is ultimately an extension of a דאורייתא principle.
The ב"י notes that there is a סתירה in the רא"ש insofar as he also rules that one may enjoy benefit from the light of the נר חנוכה after it has burned the requisite שיעור; if it were truly הוקצה למצותו, then this should be prohibited. The מהר"י אבוהב resolves the סתירה and explains that it depends whether the oil was poured in סתם or if with intent to only set aside a portion for the מצוה; if the former, then everything is אסור, whereas the latter would only render a specific amount הוקצה. The ב"י offers an alternate explanation (which he also codifies in ש"ע and the דרכי משה concurs), that it just depends on whether the requisite שיעור has been consumed; if so, then benefiting from the oil/light would be permitted and vice versa. The ב״ח rules stringently like the מהר״י אבוהב. The ט״ז raises a challenge to the position of the מהר״י אבוהב, which is defended by the שו״ת ויען יוסף.
Though the ב"י codifies his (more lenient) view in ש"ע, the מ"ב and מ״א do cite the view of the מהר"י אבוהב. The ערוך השולחן offers a third explanation for the סתירה.
Post Updated 12/24/2019
