הזמן המוקדם ביותר להנחת תפילין - The Earliest Time to Put on Tefillin

לילה - זמן תפילין או לאו זמן תפילין

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד א

ת"ר: תפילין מאימתי מברך עליהן? משעת הנחתן, כיצד היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן, וכשיגיע זמנן, ממשמש בהן ומברך עליהן. ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים: עד זמן שינה; ומודים חכמים לר' יעקב, שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה, שוב אינו חוזר ומניחן. אמר רב נחמן: הלכה כרבי יעקב…אמר רבה בר רב הונא: ספק חשיכה ספק לא חשיכה - לא חולץ ולא מניח, הא ודאי חשיכה - חולץ! התם בערב שבת איתמר. מאי קסבר? אי קסבר: לילה זמן תפילין, שבת נמי זמן תפילין! אי קסבר: שבת לאו זמן תפילין, לילה נמי לאו זמן תפילין, דמהיכא דממעטא שבת מהתם ממעטי לילות…אמר ר' אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור' יוחנן אמר עובר בלאו…אמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והניח תפילין, ואמרי ליה: לשמרן קא בעי להו מר? ואמר לי: אין, וחזיתיה לדעתיה דלאו לשמרן הוא בעי, קסבר: הלכה ואין מורין כן

רש"י מסכת מנחות דף לו עמוד ב

תפילין - שהניחן קודם עמוד השחר מברך עליהן משעת הנחתן משעת זמן הנחתן

קסבר הלכה - דלילה זמן תפילין הוא

ואין מורין כן - שמא ישכחם וישן בהן מדקאמר ליה לשומרן קבעינא

הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות תפילין סימן יז

וכתב בעל התרומה ז"ל הא דקי"ל הלכה דלילה זמן תפילין הוא היינו לענין שא"צ לחלוץ מיד שהוא לילה. מיהו אסור להניחן לכתחלה בלילה מדאמר עד מתי מניחן עד שתשקע החמה…אלמא חכמים ורבי יעקב סברי לילה זמן תפילין מדשרו להניחן בראשו עד זמן שינה מודים לת"ק דאין מניחים לכתחלה משתשקע החמה ואין לומר דסברי לילה לאו זמן תפילין אבל שרו להשהותן בראשו למר עד שתכלה רגל מן השוק ולמר עד זמן שינה. דלא מסתברא למימר הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא ועובר בעשה אם הניחן בלילה הה"נ אם אין מסלקן והיינו השמר דעשה שמחוייב לסלקן

רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יא

מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה, וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה

בית יוסף אורח חיים סימן ל

חכמים ורבי יעקב דסברי לילה זמן תפילין מדשרו להניחם בראשו עד זמן שינה…והרמב"ם אע"פ שפסק כמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא והמניחן בלילה עובר בלאו כתב שאם הניחן קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן וטעמו משום דאיתא בסוף פרק הקומץ (מנחות לו:) אמר רבינא הוה יתיבנא

---

זמן תפילין ביום - משיכיר בין תכלת ללבן

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

משנה. מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן….גמרא. מאי בין תכלת ללבן….אחרים אומרים: משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: לתפילין (רשי: להניח תפילין, שמצות הנחתן קודם קריאת שמע, בפרק שני)  - כאחרים, לקריאת שמע - כותיקין

רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ד עמוד ב

והא דאמרינן דזמן תפילין משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו לא משום דלילה לאו זמן תפילין הוא דודאי לילה זמן תפילין הוא אלא שחכמים חששו מפני שהוא זמן שינה ושמא יפיח בהן ואמרו הלכה ואין מורין כן ואביי דאמר לתפילין כאחרים לא בא למעט שאין זמנן קודם אלא אתא לא שמעינן שאם בא לשאול מתי הוא זמנן נשיב לו משעה שיראה את חבירו אבל קודם זה הזמן אין מורין לו….והטעם דתלו אותו בשיראה את חבירו משום דבתפילין כתב ראיה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך

טור אורח חיים הלכות תפילין סימן ל

זמן הנחתן בבוקר משיראה חבירו…אע"ג דקיי"ל לילה זמן תפילין הוא אלא שאין מורין כן היינו לענין שאם היו בראשו וחשכה שא"צ לחלצן אבל לכתחלה אין להניחן קודם הזמן הזה ואם צריך לילך לדרך יכול להניחן קודם זמנן בלא ברכה ולכשיגיע זמן ימשמש בהן ויברך וה"ר פרץ כתב כיון דקיימא לן דלילה זמן תפילין הוא אלא שאין להניחן בלילה משום גזרה שמא ישן בהן מי שרוצה לצאת לדרך יכול להניחן קודם זמנן ולברך עליהן מיד וא"א ז"ל לא כתב כן

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן ל

זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו. אסור להניח תפילין בלילה, שמא ישכחם בהם אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה, מותר ואין מורין כן…היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה, מניחם, וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך, דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך

משנה ברורה סימן ל ס״ק יג 

וכשיגיע זמנן - דאף דהתירו חז"ל להקדים ההנחה בלילה במקום דליכא למיחש לשינה אפ"ה לענין ברכה לא רצו לתקן לומר וציונו קודם הזמן. ומ"מ אם קידם ובירך בלילה כשהניחם א"צ לברך שנית בבקר

ביאור הלכה סימן ל

ומ"מ אם קידם וכו' - הוא מחידושי רע"א שכתב דנוכל לסמוך בזה על דעת הר"פ עי"ש ומשמע מזה דבלא השכים ויצא לדרך צריך לחזור ולברך אם בירך על התפילין בלילה ומדברי הברכי יוסף שהובא בשע"ת משמע דבדיעבד בכל גווני אין צריך לחזור ולברך ולא הביא בברכ"י טעם לזה ואולי שבדיעבד נסמוך על שיטת רש"י ורבינו יונה שס"ל דמאי דאמרינן הלכה ואין מורין כן הוא אפילו לענין להניחם לכתחלה אך בשו"ע ס"ב לא פסק כוותייהו וצ"ע למעשה. ומכל זה תבין דמה דנוהגין איזה אנשים בימות החורף להניח תפילין ולברך עליהם תיכף משעלה עה"ש לא שפיר עבדי

שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן מה

כתב שם הטור ואם צריך לילך לדרך יכול להניחן קודם זמנם בלא ברכה…והר"פ כתב כיון דקי"ל לזת"ה…יכול להניחן קודם זמנן ולברך עליהן מיד וא"א לא כתב כן ע"כ…והרי לאחר עה"ש לכ"ע יממא הוא וזמן תפילין הוא מה"ת אפי' למ"ד לילה לזת"ה ואפ"ה אין מברך עליהם עד שיגיע זמן הנחתן של דבריהם שהוא משיראה את חבירו רחוק ד"א…אבל למאי דקי"ל לילה זת"ה ובשעת הנחה מצוותן מה"ת הואיל ויכול לברך מיד בשעת הנחה שמניח ברשות חכמים בשביל שמירתן למה לו להמתין מלברך עד עיקר זמן דדבריהם. דאין אלו דברים של טעם דאם איתא דראוי להקדים ולברך לכתחילה קודם עיקר הנחתן כל היכא שמניח ברשות ל"ש אם מניחן בזמן הנחתן של תורה ל"ש אם מניחם קודם זמן של תורה מ"מ כשמגיע זמן של תורה לאח"כ ראוי להקדים ולברך עליהן מיד ולא לאחר עד זמן עיקר הנחה של דבריהם

ערוך השולחן אורח חיים סימן ל סעיף ה-ו

היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה מניחם בלא ברכה….דאיך יאמר וצונו הלא חכמים אסרום בלילה…והנה הטור וש"ע כתבו דין זה והרמב"ם לא כתבו…ואני תמה עליהם להיפך דבברייתא מפורש כהרמב"ם וז"ל הברייתא היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע זמן ימשמש וכו' ע"ש הרי שלא התירו רק במתיירא…צ"ל דס"ל דהא דתניא ומתיירא שמא יאבדו זהו למ"ד לילה לאו זמן תפילין

---

בענין גדר זמן משיכיר

Dvar Yom, R’ Dovid Braunfeld, p. 179

There is no mention in the Gemara, Rishonim, or earlier poskim of any specific calculation for Misheyakir.

הזמנים בהלכה - עמוד ריא

הפוסקים לא ציינו שיעור זמן קצוב לשיעור משיראה את חבירו והדבר תלוי במציאות הנראית במנהג ובנסיון

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ו

בענין הקדמת זמן ציצית, תפילין, ק"ש ותפילה בשחרית כשהמדינה הקדימה זמן היום מחמת חוסר דלק ר"ח אדר תשל"ט. למע"כ חתני כבני הרה"ג ר' משה דוד טנדלר שליט"א בן מחותני האהוב הרה"ג ר' יצחק אייזיק שליט"א. 

 הנה בדבר ק"ש ותפלה דשחרית שנקבע מהמדינה להקדים זמן היום לשעה מחוסר שמן השרפה מצד המלחמה של הערביים ורובא דאינשי הרי צריכין להתחיל פעולתם ממילא בשעה קודם שלכן הוא שעת הדחק גדול…ולכאורה הרי איתא בפסחים דף צ"ד ע"א שמסיק הגמ' שמעלות השחר עד הנץ הוא ארבעת מילין שכל מיל הוא י"ח מינוט…ונמצא שאחרי עבור מ"ה מינוטן ואפשר שהיו חמשים מינוטן משחיטת התמיד שהיה אחר שעלה עמוד השחר שהוא כשאמר הרואה העומד על מקום הגבוה ברקאי ולמתיא בן שמואל כשהאיר קצת יותר עד שהגיע זמן הכרת חברו ד' אמות, וכפי שעיינתי הרבה פעמים בימים בהירים השערתי בעניותי שהוא ערך ל"ה ואולי ארבעים מינוטן קודם נץ החמה וא"כ הוא או שמונים מינוטן או פ"ה או צ' מינוטן קודם הנץ דחמה, ומאחר שמסתבר דאם היה רק זמן קטן לקרות מהכרת חברו ד' אמות כדין היו מחכין כדי שיקראו ק"ש כתקנת חכמים לכל אדם, דהא כל הטעם שהקדימו לקרות פרש"י ביומא שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו לקרות…אך אפשר שכיון שדין הכרת חברו בד' אמות תלוי ממש במציאות שאיכא חלוק בין יום בהיר ליום מעונן שהרבה ימים היו צריכין לחכות הרבה עד סמוך להנץ לא פלוג ולא הצריכום לחכות אפילו רגע

כתבי הגרי"א הענקין כרך שני - תשובות איברא - סימן ג - בענין זמן תפילין 

משיבין מפני הכבוד כי אין לי פנאי לעיין ובלי עיון אין תשובה לגדול שכמותו אבל לבי לא יתנני להפטר מבלי תשובה שלא יחשוב חלילה שאין דבריו ספונים אצלי הנה בס׳ לוח היובל כתבתי זמן תפילין משיכיר ולא כתבתי כלל שיוצא ברגע אחד אחר שיכיר שהרי צריך להתפלל בהם ומשו"ה כתבתי שעה אחת כלשון הרמב"ם בקר"ש וזהו פירוש הב"ח והפמ"ג ואין כוונת הב"ח על נה"ח אלא על משיכיר ואין אצלי עתה הב"ח לעיין בלשונו…ולמעשה הנה הב"י שסובר דלהרמב"ם אסור לקרוא קודם זמן כותיקין הרי הוא מפרש דזמן כותיקין הוא שיעור שעה קודם שיעלה השמש ולפימש"כ הב"ח וכן הוא ע"פ הנסיון שזמן שעה אינו נץ החמה אלא משיכיר…וע"ז צרפתי דמכיון שהוא מתפלל פסוד"ז וברכות קר"ש ממילא יגיע למשיכיר אליבא דכו"ע וכש"כ בתפילין דמתפלל כל התפלה בהם ובכ"ז המדקדק כשהוא מתפלל בהשכמה יקרא קר"ש גם אחר התפלה וה' ישמרנו מכל מכשול בגו"נ תשיה 

---

אם הקדים להתפלל מעט לפני משיכיר - אם ראוי להניחם אחר ישתבח 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נד סעיף ג

המספר בין ישתבח ליוצר…עבירה היא…ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק. הגה: ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה…וכן מי שלא היה לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם, אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר (א"ז פ' תפלת השחר)

משנה ברורה סימן פט ס״ק מ

ואם הוא בדרך במלון והשיירא שלו עומדים להתפלל קודם זה הזמן ומשער דעד ברכו יגיע הזמן יוכל הוא להתחיל ברכת ברוך שאמר ג"כ עמהם לע"ע בלא תפילין או שילבש תפילין בלי ברכה ואחר שיגיע בין ישתבח ליוצר יראה אם הגיע הזמן ימשמש בהן ויברך

הלכות תפילין - ר׳ שמעון איידר - עמוד ריא

One who must begin davening earlier [before משיכיר] (e.g. he has to attend a Bris or funeral, he has to leave for work, he needs to catch a plan), may daven through ישתבח without Tefillin, and, assuming that it is then after משיכיר put them on between ישתבח and Kaddish and recite the brochos then. In case of great necessity, he may put on the Tefillin even עלות השחר without the brochos, and daven through ישתבח, at which time [assuming it is after משיכיר] he should touch them and recite the brochos.

---

אם אי אפשר להניח התפילין לאחר זמן משיכיר

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן י

בדבר מי שהולך על כל היום לעבודה וא"א לו שם להניח תפילין בכל היום אם יש להתיר לו להניח תפילין קודם עמוד השחר, הנכון לע"ד שצריך להניח כיון שליכא כבר חשש שינה כמו במשכים לדרך בש"ע /או"ח/ סי' ל' סעי' ג' שמניחם. אבל מסתבר שיש לסמוך בכגון זה על ר' פרץ שהביא הטור /או"ח/סי' ל' שיכול גם לברך דלהגירסא במנחות דף ל"ו שהוא גירסת רוב הראשונים וחשך והניח תפילין ליכא כלל גזירה שלא להניח בלילה אלא שאין מוריןכן והזריז יכול להניח לכתחילה כדאיתא בנ"י ולכן יכול לומר וצונו, דאיסור חכמים שמונע מברכה הוא רק כשאסרו לכל כמו בשופר ולולב אבל הכא אין כאן איסור ממש ולכן בעובדא דידן שליכא חשש שינה שכבר קם משנתו יש להורות לו באונס כזה שא"א לו להניח ביום שגם יברך. ואף שבגמ' איתא שמברך אח"כ כשיגיע זמנן ואף הש"ע פסק כן אף שהש"ע סובר דלילה זמן תפילין מדאורייתא הוא משום דסובר דלהניח לכתחלה בלילה אסרו מדרבנן דגריס וחשך ולא סליק תפילי כדאיתא בכ"מ פ"ד מתפילין הי"א להרמב"ם אבל הר' פרץ סובר דליכא כלל איסור אף להניח בתחלה אלא שאין מורין כן, כדבארתי לכן גם מברך ועיין בהגר"א שם ולכן אף שבמשכים לדרך שיכול לברך אח"כ יש לעשות כהש"ע אבל בעובדא דידן שלא יהיו עליו התפילין אח"כ יש לעשות כהר' פרץ שגם יברך, ואנוס ודאי יש להחשיבו דאין לחייבו להפסיד עבודתו שהוא הפסד יותר מחומש בשביל מצות עשה, וכ"ש במדינה זו שא"א להשיג עבודה אחרת כי הכל הוא בידם ולא יתנו לו, ולכן כדי שלא יפסיד מצוה חביבה זו יכול להניח אף בברכה כי להניח בלא ברכה לא יבין איש שאינו ת"ח ויבא להקל ולזלזל בהנחתם אך ת"ח יותר טוב שיניח בלא ברכה שספק ברכות להקל, וק"ש ותפלה יחכה על היום ויקרא כשיעסוק במלאכתו. ידידו מוקירו מאד, משה פיינשטיין

תשובות והנהגות כרך א סימן מט

שאלה: מי שאנוס לעבוד מוקדם מאד לפני עמוד השחר ואי אפשר לו להניח ביום ורוצה להניח תפילין לפני עה"ש מהו. 

 נראה כיון שלדידן קיי"ל דלילה זמן תפילין רק מדרבנן אין מניחים בלילה שמא ישן בהם…לכן במקום שאי אפשר מוקמינן אדאורייתא…ואף דכאן יש איסור להניח בלילה שמא ישן, מ"מ כיון דלא חמיר דאין חייב להסירם בלילה במקום ביטול המ"ע נראה דלא גזרו…ובלאו הכי הרי בשו"ע סימן ל' ס"ג איתא דהיוצא לדרך בהשכמה (קודם עלוה"ש) מניחם וכשיגיע זמנם ממשמש בהם, דבהשכים ליכא למיחש שמא ישן בהם….וכ"ז אני כותב לפי השאלה, אבל קשה לי להאמין שהוא כלוא בבית הסוהר, ואי אפשר לו למצוא רגע ביום להניח תפילין, ואולי מה שאינו רוצה להניחם במקום עבודתו הוא מפני שמתבייש להניחם שלועגים עליו אבל בזה אין פטור רק להיפך יתגאה כי שם ה' נקרא עליו. והאחרונים דנו רק בשעת גזירה ר"ל שכפו לעבודה ובכה"ג אמרו שלא העמידו דבריהם בשעת גזירה אבל כאן אם ירצה למצוא רגע פנוי בודאי ימצא זמן ויניח כהלכה, ורק כשאי אפשר נראה להניח בלי ברכה כמ"ש, ויכוון שאם אסור להניח בלילה אינו מכוון למצוה, ואז אינו עובר איסור, לכן אין בזה חשש אסור בל תוסיף דשלא בזמנו בעי כוונה

פסקי תשובות אורח חיים סימן ל

 ומי שמחמת אונס גמור של הפסד ממון רב..רשאי להניח תפילין לפני זמן 'משיכיר', ואף לפני עלות השחר…אבל לא יברך על הנחתם כל זמן שלא הגיע זמן משיכיר

Summary:

The גמרא in מנחות discusses one who puts on תפילין before the prescribed time should wait until the appropriate time arrives and make the ברכה at that time.  The גמרא proceeds to discuss when one should remove his תפילין in the evening.  After citing circumstances where certain individuals wore תפילין into the evening, the גמרא concludes with the statement of רבינא, as explained by רש״י, that really לילה is זמן תפילין, but we discourage the practice due to concerns of sleeping with them and an unclean body.

The רא״ש quoting from the ספר תרומה explains that though we assume לילה זמן תפילין, as is clear from the fact that one is allowed to continue wearing תפילין into the evening, but this is only for purposes of not having to remove them right away, but it’s still prohibited to actively put them on at night.

However, from the fact that the רמב״ם quotes the opinion of the גמרא that says one violates a לאו by wearing תפילין, it would appear that the רמב״ם holds לילה לאו זמן תפילין. This seems to be a minority position.

The בית יוסף notes that it appears from the רא״ש that one may put on תפילין in the evening לכתחילה, in order to protect them, while the it appears from the רמב״ם that one may keep them on to protect them but may not proactive don them in the evening.  This is linked to the רמב״ם’s view of לילה לאו זמן תפילין.

The בית יוסף further notes that the רמב״ם omits the ברייתא discussing one who leaves early in the morning and puts on תפילין when it’s still nighttime.  He explains that the רא״ש quotes the ברייתא because he holds לילה זמן תפילין, while the רמב״ם must assume that לילה לאו זמן תפילין and therefore assumed that this ברייתא did not represent a normative viewpoint.

The גמרא in ברכות rules that the proper time for wearing תפילין is from משיכיר את חברו.  The reason for this time is explained by רבינו יונה: since by תפילין the תורה says וראו כל עמי הארץ, the starting time was also tied to ראיה.

The טור quotes from רבינו פרץ that since we assume לילה זמן תפילין, in the scenario where one leaves the house early, he may even make a ברכה on the תפילין when it’s still nighttime.  The בית יוסף explains that רבינו פרץ has the exact opposite view of the רמב״ם - he assumes that ברייתא is according to the view לילה לאו זמן תפילין and therefore, since he holds לילה זמן תפילין, the ברייתא is not normative and one may make a ברכה.  The ערוך השלחן also points out that the ברייתא seems to support the רמב״ם.

(The שאגת אריה discusses why the other opinions argue on רבינו פרץ, afterall, if they agree that לילה זמן תפילין and one has a legitimate reason for putting on תפילין prior to משיכיר, one should be allowed to recite a ברכה.)

There are a wide range of opinions regarding the exact timing for משיכיר.

Varying options exist for a shul that starts the מנין prior to משיכיר but will reach משיכיר during davening.

According to רב משה, one may make a ברכה on תפילין (subject to a specific caveat) prior to עמוד השחר, if that is his only opportunity to wear תפילין that day. This issue is addressed by תשובות והנהגות as well.

פת הבאה בכסנין וברכה על פיצה - The Bracha on Pizza

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א

רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין; דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא.  

רא"ש מסכת ברכות פרק ו סימן ל

ל [דף מב ע"א] רב הונא אכל תליסר ריפתא פח והוא פת הבא בכיסנין(כ) מן תלת לקבא(ל) ולא בריך ברכת המוציא וג' ברכות אמר רב נחמן(מ) עדי כפנא הוא אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג' ברכות וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראין דברי רבינו משה ז"ל ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו מברך ג' ברכות אע"פ שלא בירך המוציא תחלה ומסקנא היכא דאכל ליה בתורת כיסנין בתחלה הוא מברך בורא מיני מזונות(נ) ולבסוף מעין שלש(ס) והיכא דאכלינהו בתורת קביעות מברך עליהם המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא ואוקמי' בדקבעסעודתו עלוייהו:  לחמניות פרש"י אובליא"ש ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזוןפט[יז] ונראה לפרש לחמניות היינונבלי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מ"מ אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכיל להו [בתוך הסעודה] שלאמחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהם:

חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף מב עמוד א

רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך, פי' פת הבאה בכסנין היה, ושלא בסעודה אכל ולא ברך אחריו, כלומר ג' ברכות אלאמעין ג', וא"ל ר"נ עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא וצריך לברך המוציא ואחריו ג' ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג', אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה, אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל דהא לא גרע מתאנים וענבים שמברך מעין שלש, אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוספות, וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות שאם אכלן בתורת כסנין בתחלה מברךבורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.  והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין ג' ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אע"פ שלא בירך בתחלתו המוציא מברך לבסוף ג' ברכות, ופירוש לחמניות פירש רש"י ז"ל אובלי"ש ובתוספות פירשו ניבלי"ש, ואינו מחוור שהרי בלילתן רכה היא.

טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח

פת הבאה בכיסנין והוא פת שעשוי כמין כיסין מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו סעודה אע"פ שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וג' ברכות ואם מתחילה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו יברך עליו ג' ברכות אף על פי שלא בירך המוציא תחילה ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו אע"פ שהוא קובע עליו אינו מברך המוציא וג' ברכות דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן. לחמניות אותן שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות ואותן שבלילתן רכה ודקין מאד מברכין עליהן בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עליהן מברך ח)המוציא ושלש ברכות ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ופת גמור אפי' על פחותמכזית מברכין עליו המוציא אבל לאחריו אין מברכין ג' ברכות אלא על כזית א"ר יוסף חביצא אי אית בהו פרורין כזית מברכין עלייהו המוציא וג' ברכותואי לא מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' ורב ששת אומר אע"ג דלית בהו כזית אמר רבא והוא דאית בהו ד)ד)תוריתא דנהמא וכן הלכתא פירוש חביצא פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י מרק דכל דבר שנדבק יחד נקראת חביצא כמו חביצא דתמרי ופירש ה"ר יונה דשלשה חילוקים יש בו היכא שנתבשל אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם אין לברך עליהן אלא בורא מיני מזונותדכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם:

בית יוסף אורח חיים סימן קסח

פת הבאה בכיסנין. בפרק כיצד מברכין (מב.) רבי מונא אומר משום רבי יהודה פת הבאה בכיסנין מברכין עליה המוציא ואסיקנא דלית הלכתא כוותיהואקשינן עליה מדאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין עליהם ומברכין עליהם המוציא ושני שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלאקבע סעודתיה עלייהו לא. ותו איתא התם (שם) רב הונא אכל תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך א"ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעיןעליו סעודה צריך לברך והסכים רש"י לדעת המפרש דמפת הבאה בכיסנין אכל וכן כתבו הרי"ף (כט:) והרא"ש (סי' ל) וכתב הרי"ף (ל.) מסקנא היכאדאכיל לה בתורת כיסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלש ברכות וה"ריונה כתב (כט: ד"ה תריסר) שיש מפרשים דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום ויש מפרשים שמברך בורא נפשות. והרא"ש (שם) כתבשמברך מעין שלש וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה רב הונא) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג (ה"ט - יא) והכי נקטינן: וכתב הרא"ש (שם) כל שאחרים קובעיםעליו סעודתם צריך לברך המוציא ושלש ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד כתב ואי הוה קבע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראים דברי רבינו משה ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברך שלש ברכות אף ע"פ שלא בירך המוציא תחלה עכ"לוגם ה"ר יונה (ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים אינם קובעים אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעיןבטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן: והאגור (סי' ריז) כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פירש ה"ר אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודתעראי ע"כ והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנט). וליתא אלא בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעותואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ו-ז

ו') פת הבאה (כג) בכיסנין, יב'] מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור (כד) שאחרים רגילים יג יח] ז{לקבוע [ח] עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, ח{ מברך עליו: (כה) המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מינימזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, (כו) יד יט] ט{ יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא [ט] תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים איןקובעים עליו, * אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, כ] דבטלה דעתו אצל כל אדם.

ז') פת הבאה בכיסנין, טו <ו> יש מפרשים: פת שעשוי יג'] כמין כיסים (כז) כא] שממלאים אותם [י] דבש או סוקר (כח) ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה (כט) טז כב] י{ שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין (ל) ניכר בעיסה, וי"א (לא) שזה נקרא (לב) פת גמור, יד'] אלא אם כן יש בהם * (לג) הרבה }ד{ תבלין או דבש כג] כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך * שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, (לד) וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם יח שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.

ביאור הלכה סימן קסח סעיף ו

* אע"פ שהוא קובע וכו' - הוא דעת הרא"ש שחולק על הראב"ד שלדידיה אפילו במועט סגי כיון דהוא קובע ע"ז בתר דידיה אזלינן עי"ש ברא"ש.ומ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע ע"ז כיון דכל בני מינםמסתפקין בשיעור אכילה כזו וכעין שכתבתי לקמן בסימן קפ"ד בבה"ל בשם הרדב"ז עי"ש:

ספר האגור הלכות סעודה סימן רטז

כתב הר"ר ישעיה המולייתות שקורין פשטיד"א או טורט"א הנאפת בתנור בבשר או דגים או גבינה אע"ג דבשר דגים וגבינה עקר מברכים עליהן המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. ועוד כתב כל דבר עיסה שמטגנין באלפס בשמן נקרא חלוט ואין מברכין עלייהו אלא בורא מ"מ בין קבע סעודתו. בין לא קבע סעודתו עלייהו בין בשמן או במשקין או בדבש או בחלב והמשקין שנטגן בהם כיוצא בהן. שבולי הלקט.

בית יוסף אורח חיים סימן קסח

כתב האגור (סי' רטז) המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר המינין אזלינן: דיני ברכת פת העשוימאורז ודוחן ושאר מיני קטניות כתב רבינו בסימן ר"ח:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף יז

* יז') פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, (צד) מברך עליה המוציא ובה"מ. הגה: <כ> כז{ ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, (צה) אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).

מגן אברהם סימן קסח ס״ק מד

מד (פמ"ג) (מחה"ש) בבשר או בדגים. וכיוצא בזה אפילו לא קבע עליו דהנהו לא מבטלי תורת לחם דהם עצמן מזון ערסי' קע"ז משא"כ פירות דהויקינוח עס"ז וכ"מ בש"ג כ"כ של"ה וצ"ע דבתניא כתב עלה ודוקא כשקבע סעודתו עליו ע"ש וא"כ דינו כפת כיסנין וצ"ע וכ"מ מסתימת הפוסקי', מיהו בש"ל כ' סתם דה' המינין עיקר כמו במעשה קדירה ע"ש, ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי, ונ"ל דה"ה עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן ונאפית לחם גמור הוא דבצים נמי מזון נינהו ולא מבטלי להו מתורת פת וכ"מ בביצה דף ט"ז בתוס' ד"ה קימחא עיקר, מכאן נוהגין ליקח פת עכו"ם שקורין קנעווי"ט ואובליא"ש דקמח' עיקר והוא עב ומעשה תנור וכו' ואותן נילוש מדלא מברכי עלייהו ברכת המוציא יש בהן משום בישולי עכו"ם וכו' עכ"ל ש"מ דפת הנילוש בבצים מברכין עליו המוציא ועבב"י בי"ד סי' קי"ג מיהו בש"ל כ' כשנילוש בבצים הוי כמו שנילוש בדבש

ט"ז אורח חיים סימן קסח ס״ק כ

(כ) (פמ"ג) ודוקא שאפאו בתנור כו'. נראה דכתב זה מפני שקשה לו למה כ' כאן דמברך במ"מ בהך פשטיד"א ולעיל מסיק דירא שמים לא יאכלאלא תוך הסעודה וניחא ליה דכאן מיירי באפיה בלא משקה ובזה כ"ע מודים דמברך המוציא וק"ל הא מסיק בש"ע לעיל ס"ז דאם יש מילוי בעיסה הוהפת כסנין ואין לך מילוי גדול יותר מפשטי"ד. ובס' עמק ברכה ראיתי שמחלק בין מילוי בשמי' למילוי בשר ודגים מטעם דבשר ודגים באים ללפת הפת וע"כ הוה טפל לפת משא"כ בפירו' ולא כוון אל נכון דהא הב"י כ' זה הדין בשם האגור וז"ל אע"ג דבשר ודגי' וגבינ' עיקר מברכין עליה המוצי' דמין דגן חשיב וסיים דבתר חמש' המינים אזלי' ש"מ דלא חשבי' לבשר ודגים לטפל דא"כ לא הוצרך לטעם דחשיבו' דגן וה' מינים וע"כ נלע"ד דלא נתכונו יפה בזה אלא דודאי יש בזה דין כסנין ואי קבע סעודה מברך המוציא וע"ז קאמר דה"א דפשטיד"א זו אפי' קבע סעודה לא יברך המוציא מכח דבשר עיקר קמ"ל דלא ואע"ג דלא זכר כאן בש"ע דמיירי שקבע סעודה אין בכך כלום דאי בא הש"ע להשמיענו דאין בזה דין כסנין ויש חילוק בין מילוי בשר למילוי בשמים ה"ל להשמיענו זה לעיל בדין כסנין במקום שכ' דיש דין כסנין מחמת המילוי אלא ברור דאין חילוק דכמו שבשר ודגים באים ללפת הפת כן באים פירות ללפת את הפת כדאי' בסי' קע"ז בפירות שאוכל עם הפת וכאן ודאי הוה פת בכיסנין ויש בהן ברכת המוציא אם קבע עלייהו וקמ"ל דאפי' לאותה דיעה שכ' לעיל מזה דאפי' בקבע סעודה לא מהני אבל בזה מהני קביעות סעודה דיש בו שייכות המוצי' ובהא סליקנא ונחיתנ' דטיגון במשקה הוה כסנין כדלעיל וה"ה במילוי בשר ודגים רש"י דנקט מילוי צוק"ר ובשמי' אורחיה דמלתא נקט ובפשטיד"א אורחיה במילוי בשר וכיוצא בזה ואפי' אפאו בתנור הויכסנין כמו שאר פת של כסנין דאפאו בתנור:

משנה ברורה סימן קסח ס״ק צד

מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך[פב] מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו[פג] דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא[פד] דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים:

ערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף מו, נ

והוסיף רבינו הרמ"א לומר דבאין בו תואר לחם לכ"ע אין מברכין המוציא וג' ברכות וזה שכתב דפשטיד"א וקרעפלא"ך מקרי תואר לחם אינו כפשטידו"ת וקרעפלא"ך שלנו דכוונתו שמשימים בשר או גבינה בין עיסה לעיסה ואופין בתנור והוא לחם ממש וזהו כעין האמאנטא"ש שלנו בפורים שממלאים שומשמין בהלחם והוא לחם גמור וכן הם הפשטיד"א והקרעפלא"ך שכתב שהם ממש פת ומשימים בתוכם דבר מה ואין זה דמיון לפת הבאה בכיסנין שבסעיף ז' לדיעה ראשונה שממלאים אותם הרבה תבלין ושקדים ואגוזים דבשם ממלאים העיסה בריבוי הרבה עד שעיקר הכוונה להמילוי כמ"שבסעיף כ' אבל בכאן מיירי שהעיקר הוא הפת וממלאים אותה כדרך פשטיד"א וקרעפלא"ך שממלאין אותן בשר וגבינה וכיוצא בהם אבל העיקר הואהפת ואח"כ כתב דכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכו' כלומר שהלישה הוא כשאר לחם אבל בלא"ה הוי פת הבאה בכסנין לדעתהרמב"ם שהיא דיעה שנייה שבסעיף ז' [זהו ביאור דבריהם והאבן עוזר כתב שסעיף י"ג סותר לסעיף ז' ואין כאן סתירה וגם מ"ש הב"ח דאם היה דעתולאפותה ונמלך לבשלה מברך המוציא כבר דחה זה המג"א בסקל"ב וגם א"צ למ"ש הט"ז בסקט"ז סקי"ט והרמ"א נקיט לשון אפייה להורות שלשוןבישול וטגון שכתב הב"י הוא לאו ממש כמו שבארנו וכמ"ש המג"א בסקל"א ובסקל"ו ע"ש אך מה שמסתפק המג"א בסקל"ח אם בכאן בקביעות סעודהצריך לברך המוציא כשנלוש בשמן ודבש וטגנו אח"כ במשקה ע"ש ולענ"ד נראה כיון דאין זה טגון ממש אלא טגון קצת כמ"ש צריך לברך המוציא בקביעת סעודה]:

כתב רבינו הב"י בסעיף י"ז פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברכת המזון עכ"ל וכתב רבינו הרמ"א ודווקאשאפאו בתנור בלא משקה אבל אם אפאו במחבת במשקה אין לברך עליו ואין לאכלו רק תוך הסעודה כמו שנתבאר עכ"ל והפשטיד"א הוא פת גמוראלא שנותנים בו בשר או גבינה כמו אצלינו בפורים שממלאים שומשמין בהלחם וכבר נתבאר דין זה בסעיף מ"ו וזה שכתב דבאפאו במחבת במשקה איןלאכלו רק תוך הסעודה זהו מפני המשקה דאולי ביטלה מתורת לחם וזהו וודאי במשקה מעט אבל בהרבה וודאי שבטלה מתורת לחם כמ"ש בסעיף מ"דע"ש ודע שיש מי שכתב בשם תניא דפשטיד"א זו מברך המוציא רק כשקבע סעודה אבל בלא זה מברך מזונות ונשאר בצ"ע [מג"א סקמ"ד] ואין כאן מקום עיון כלל לפי מה שבארנו בסעיף מ"ו ההפרש בין זה לכסנין הממולא בפירות ותבלין דשם התבלין עיקר וכאן הפת עיקר ע"ש א"כ פשוט הוא דהתניא מיירי שמליאים בשר הרבה עד שהבשר הוא העיקר או שטגנו מעט אבל הפשטיד"א שנתבאר אין ספק שהוא לחם גמור כפסק רבותינו בעלי הש"ע וראיתי מי שמחלק בין זה לכסנין משום דמילוי פירות ותבלין אינו דומה למילוי בשר דמילוי פירות יותר מבטל מתורת לחם [מג"א סקל"ז] ולענ"ד נראה ברור דשניהם שוים ורק בריבוי תלוי דאם המילוי אינו בריבוי כל כך הפת עיקר ואם הריבוי גדול המילוי עיקר וכך נ"ל לדינא [ופלא שהמג"א עצמו בסקמ"ד כתב בזה"ל דה' המינים עיקר וכו' ואפשר דכל דממולאים בפירות נמי דינא הכי ע"ש ודו"ק]:

רבבות אפרים חלק ד סימן נא

וכאן באה״ק יש עוד מאכל נקרא פיצה (שמעתי שמקורו מאטלי) והיא עיסה פשוטה כלחם מרדדין ממנה שכבה עגולה בינונית, ועליה שמין כל אחד מה שרוצה, או סאלאט או ביצה, או גבינה או גבינה צהובה וכיו״ב, ואח״כ אופים אותה והיא נאכלת במקום אכילה עראית כעין שאוכלין פיתה או פאלאפל הידוע לך, וזה לחם גמור, וצריך המוציא ונטילת ידים.

וזאת הברכה - בירור הלכה סימן ד ס״ק ג

פיצה...רוב האנשים אוכלים את הפיצה לשובע, בתור אחת הארוחות שלהם, ולא לקינוח בלבד, ולפי זה יוצא שלדעת המ״ב ברכת הפיצה היא המוציא...וכן הורה לי הגרש״ז אויערבאך….אך ישנו מנהג בארצות הברית לברך על פיצה בורא מיני מזונות, ושמעתית ממקור נאמן שכך הורה הגר״מ פיינשטיין, ואפשר  ששם המציאות היתה שונה, ששם היו אוכלים את הפיצה כחטיף ולא לשובע בתור אחת הארוחות....אך כעת נראה שהמציאות השתנתה ולא אוכים בדוקא כחטיף, ולכן נראה שצריכים לברך המוציא

וצ״ע.

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן קסח - על איזה פת מברכין

ג. פיצה הנאפית בתנור עם בשר או גבינה, ונילושה במים, יש לברך עליה ברכת המוציא. ואם אכל שיעור כזית מברך ברכת המזון. [שלחן ערוך סימן קסח סעיף יז]. ואם נילושה בחלב וטעם החלב ניכר בפיצה, יברך מזונות. ופשטידה (בצק ממולא בבשר וכדומה) הנאפית בתנור, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל פשטידא הנעשית מבצק עלים וכדומה, והעיסה נפרכת, אף שיש בתוכה בשר וכדומה, [הנקרא בורקס בשרי], מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן סיגרים הממולאים בבשר, העשויים מבצק עלים [שהוא קצת יבש שנכסס בשיניים], וכדומה. אבל פשטידא הנאפית מבצק רגיל ונילוש במים, וממולא בבשר אובדגים או בגבינה, ואופים אותה כעיסה רגילה, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות עמ' קכה, ובמהדורת תשס"ד עמ' תשה. שארית יוסף ח"געמ' רצו, שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סי' קח אות סד. הליכות עולם ח"ב עמ' קיד].

תשובות והנהגות כרך ה סימן סג ס״ק י"ט

פיצה - בענין פיצה, אם העיסה של הפיצה נילושה ממים בלבד, ואח"כ מוסיף בה גבינה או תבלינים, אף שזהו ממולא, ודאי ברכתו המוציא ואין כאן מקוםלהקל כלל, כמפו' במ"ב גבי דין פשטידא (סי' קס"ח), שבפשטידא שממולא בבשר ברכתו המוציא כיון שנאכל לשבוע ולא לקינוח ולתענוג, והוי כמו שארפת ובשר כשאוכל כאחד, וכן דעת גדולי ההוראה. ואם העיסה נילושה עם יין או מיץ, אם נאכל לשובע ולא מפני שיש בו טעם שנהנים ממנו, ראוי לחשוש שדינו כלחם אף שנילוש עם כמה דברים,וכדביארנו לעיל גבי "לחמניות מזונות", חדא שאין טעם המי פירות ניכר בעיסה, ואפי' אי נימא כהנהו פוסקים דכשנילוש ברוב מי פירות א"צ שיהאטעמם ניכר בעיסה, אבל כאן נאכל לשובע, והבאנו מהבה"ל דפת הבאה בכיסנין היינו כשנאכל לקינוח ולתענוג, אבל המנהג הוא שמקילין שדינו כפתהבאה בכיסנין. אבל אם נאכל מפני שהוא טעים, אף שאוכלו לשביעה במקום ארוחת ערב, כיון שעיקר כוונתו לאוכלו הוא משום טעמו ורק שרוצה שממילא ישבעממנו, מברך במ"מ [אבל כשהעיסה נילושה במים בלבד, אין להקל כלל וברכתו המוציא בודאי].

Summary:

The גמרא rules that one must make המוציא when establishing a meal on פת הבאה בכסנין.  The ראב״ד, as quoted by the רא״ש, takes the position that even if the amount one is eating is less than objective קביעת סעודה, if subjectively, this is a meal for him, then it would require המוציא.  However, the רא״ש takes the position that there is an objective standard for קביעת סעודה.  The טור and שלחן ערוך both rule in accordance with the objective test for קביעת סעודה.  The ביאור הלכה notes that the objective test may still depend on the objective age/capacity of the person.

Among the definitions of פת הבאה בכסנין provided by the מחבר is bread which is baked with other sweet items mixed inside.  In addition, פה״ב is also deemed to include a dough which is kneaded together with spices and other fruit juices, such that the taste of the juices is recognizable within the bread.

Separately, in an apparent contradiction to his first definition of פה״ב, the שלחן ערוך rules in accordance with the אגור that a bread filled with meat, cheese or fish would require המוציא.  The ט״ז assumes that this case is also dealing with one who is קובע סעודה, resolving the סתירה.  The עמק ברכה assumes that the distinction is based on whether the bread is filled with sweeteners (פה״ב) or if it’s filled with meat, etc. (פת).  A similar analysis seems to be adopted by the מ״ב and the ערוך השלחן, essentially ruling that the item is a meal item (e.g. meat filled bread), then the bread is the primary item and it is regular פת requiring המוציא for even one bite.  However, where the food is a snack item, then the פה״ב rules would apply.  Many פוסקים assume that pizza is a meal item, therefore, requiring המוציא even for one who eats less than קביעת סעודה.