ימים זמנים ומקומות שאין אומרים בהם תחנון - Omitting Tachanun

טור אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלא

ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין

בית יוסף אורח חיים סימן קלא

פשוט בכמה מקומות בתלמוד שנופלים על פניהם לאחר תפילה

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד ב

גופא, רב איקלע לבבל בתענית צבור….נפול כולי עלמא אאנפייהו - ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? - רצפה של אבנים היתה….אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! - קמיה דרב הואי…וליפול על אפיה ולא ליעביד פשוט ידים ורגלים! - לא משני ממנהגיה. ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת, אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) נפילת אפים וקדושא דסידרא

סדר נפילת אפים וקדושה דסדרא, ונופלין צבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד ואחד בקשתו, ואומר

רבון כל העולמים…רחם עלינו שאנו עבדיך ומעשה ידיך בשר עפר רמה ותולעה. מה אנו מה חיינו…רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך…רבון כל העולמים יהי רצון מלפניך שתהא תורתך אומנותי ומלאכתי בכל יום ולא אשגה בה…רבון כל העולמים ואדוני האדונים עזרני סמכני סייעני וחזקני בפרנסתי…רבונו של עולם חטאתי לפניך. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן לנו לב טוב וחלק טוב ורוח נמוכה ונפש שפלה וזבד טוב…אבינו מלכנו חננו ועננו אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה והושיענו למען שמך. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו. ועונין הצבור אחריו מה שהוא אומר, זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך. אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז. ברוגז רחם תזכור. ברוגז רחמים תזכור. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ואומר שליח צבור קדיש עד לעילא

---

מח׳ הרבמ״ם והטור

רמב"ם הלכות תפילה פרק ט הלכה ה

ואחר שישלים כל התפלה יש ליפול על פניו מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה א, יג, יד

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה …השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה….כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע ק בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל ר מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר

תשובות והנהגות חלג ג סימן נו

ונראה ביאור דברי הרמב"ם, שבתחנון שופך לבבו בתחנה והשתחואה שכל תחינותיו ובכיותיו שבתפילתו יתקבלו לרצון, וזה מועיל שהתפלה תתקבל, ולפיכך תחנון הוא מעיקרי התפילה, שזהו כגמר התפלה

הלכות יום ביום (ר׳ משה מרדכי קארפ) - פרק ד - הלכות תחנון - עמוד קנג

כ' הרמב"ם פ"ה מתפלה ה"א שמונה דברים צריך המתפלל להזהר…ומבואר דהנפילת אפים שלאחר התפלה היא מחובות התפלה כמו העמידה בתפלה אלא שאינה מעכבת 

טור אורח חיים סימן קלא

ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא

 דרכי משה אורח חיים קלא ס"ק ה

וכן האריך בתשובת בר ששת סימן תי"ב דנפילת אפים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא

ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא סעיף ב

כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון נפילת אפים רשות היא ולא חובה ע"ש ולכן בנקל מבטלין אותה מפני כמה דברים כמו שיתבאר ונ"ל דעכשיו שכל ישראל נהגו בזה שוינהו עלייהו כחובה אם מעט ואם הרבה וגם מצינו בגמרא דעם כי היא רשות מ"מ עניינה גדול מאד ומן השמים ממהרים לענות על נפילת אפים דאמרינן בס"פ הזהב [בבא מציעא נ"ט:] בענין תנורו של עכנאי שר"א היה לו קפידא על ר"ג הנשיא ואשתו של ר"א היתה אחותו של ר"ג ולא הניחתו בכל יום ליפול על אפיו ופעם אחת לא השגיחה ונפל על פניו ומיד נענש ר"ג ע"ש הרי מפורש דאין זה חובה דאלו היתה חובה לא היה ציית לה וגם מפורש דכחה גדול דתיכף ומיד נתקבלה תפלתו

---

ימים שאין אומרים בהם תחנון

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טו

מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו,ז

נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בראש חודש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, ויש אומרים גם מנחה שלפניו (וכן נוהגין) בפורים אין נופלים על פניהם בל"ג בעומר אין נופילין, בערב יום כפור אין נופלין וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית, ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בתשעה באב ולא בין יום כפור לסוכות ולא מתחלת ראש-חודש סיון עד אחר שבועות

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסז סעיף א

בתפלת המנחה בע"ש אין נופלין על פניהם

ביאור הלכה סימן רסז

אין נופלין וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הפמ"ג ועיין בבאור הגר"א שכתב מקור לדין השו"ע ממו"ק כ"ז לענין זקיפת המטה בע"ש וע"ש בתוספות ד"ה מן המנחה ובר"ן שם הסכים דהוא ממנחה קטנה ומ"מ אין לזוז מדברי הפמ"ג שכן מבואר ביו"ד סימן ת"א סעיף ו' בהג"ה

ערוך השלחן אורח חיים סימן קלא ס"ק יב

ויש מקומות שאין נופלין אחר שבועות ז' ימים מפני שיש לחגיגתו תשלומין כל שבעה [מג"א סקי"ח] ופסח שני לא חשבו והוא פלא ומנהג הספרדים שלא ליפול בו ויש נוהגים שלא ליפול מן אחר סוכות עד אחר ר"ח מרחשון מפני שרוב ימי החדש היה בלא נפילת אפים ואינו עיקר ודע שבל"ג בעומר יש ליזהר מאד ומעשה בגדול אחד שהיה רגיל כל יום לומר נחם בתפלה ואמרה גם בל"ג בעומר ונענש [מג"א סקי"ג בשם כוונות] ודע דמדברי רבותינו בעלי הש"ע מבואר דבמנחה שלפני ט"ו באב וט"ו בשבט ול"ג בעומר ופורים נופלים שהרי כתבו מפורש רק על ר"ח וחנוכה ומנהגינו אינו כן כידוע

---

 נפילת אפים בלילה

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ג

כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר צרורות (צרור החיים עמ' יח) בלילה אין בה נפילת אפים והענין שכן מקובל לחכמים כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום עכ"ל וכן כתב הר"ם מריקנט בפרשת קרח

רש"י חגיגה טו

אחר קיצץ בנטיעות - קלקל דעות כשנכנס לפרדס ומקצץ נטיעות ולפי שדימה אותן בתחלת הדברים לנכנס לפרדס נקט לישנא דקיצץ בנטיעות

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ג

אין נפילת אפים בלילה, ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום

ט"ז אורח חיים סימן קלא ס"ק ח

כי נפילת אפים רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונראה שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום

  מגן אברהם סימן קלא ס"ק ט

ונראה לי דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלי דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה, ונראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום

תשובות והנהגות חלק ג סימן נו

ונראה עוד טעם שבלילה אינו זמן תחנון שאז הדינים גוברים

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ז

ובספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו) כתב, והרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי לעשות כן, ומה שאין נוהגים כן, משום שתפלת ערבית עצמה רשות היא, לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על פניהם  .... ומרן ז"ל לא הביא כלל דעת הגאונים והפוסקים שסוברים שאין להקפיד על כך, ופסק להחמיר כדברי המקובלים ולפי זה נראה שאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם בלילה ... ומכל מקום נראה שבבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, רשאים לומר נפילת אפים, ומה גם דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הגאונים והפוסקים הסוברים שרשאים לומר נפילת אפים גם בלילה, ואם תמצא לומר שהלכה כמקובלים שמחמירים, שמא בבין השמשות שפיר דמי, כיון שהוא ספק יום

---

בית אבל ובית חתן וכשיש ברית בבית כנסת

טור אורח חיים סימן קלא

ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין...ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן

פרישה שם ס"ק ח

 רבינו נקט לה משום דבא למימר בסיפא ואין נופלין בבית חתן לכך צריך למימר דהוי רשות דאי הוי חובה היו נופלין אף בבית חתן.  אבל בבית אבל כתב דנופלין אף על גב דכתב בשבלי הלקט וז"ל בבית אבל אין נופלין על פניהם משום דאיתקש לחג 

ספר כל בו סימן קיד

והמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואתה קדוש

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ד

נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט

שבלי הלקט ענין תפילה סימן ל

. בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל הלכך אין אומרין ווידוי ותחנונים בבית האבל

ספר כלבו סימן עג

וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ד

נהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן 

לבוש התכלת אורח חיים סימן קלא סעיף ד

ונהגו שלא ליפול על פניהם וגם שלא לומר מזמור התחנון לא בבית האבל ותא בבית החתן אפילו כשיש שם ספר תורה, ולא בבית הכנסת ביום שיש בו מילה, ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת.  ונ"ל שאין בכולם טעם אחד, כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו  והטעם בחתן ובמילה מפני ששרוים בשמחה ועת התעוררות מדת הרחמים כמו בשבת ויו"ט לכן אין נופלין שלא לעורר מדת הדין בעת הרחמים

ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא

יש מי שאומר הטעם באבל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ואיני מבין דנהי דדרשינן מכאן דאבלות ז' דומיא דרגל אבל לענין זה מה שייך דומיא דרגל ואדרבא הא הוי היפוך מרגל ונראה הטעם שלא להגביר מדת הדין בבית שכבר הדין מתוח כנגדו [וכ"כ הלבוש] ולכן לא יאמרו שם שום תחנה ולא מזמור יענך ה' ביום צרה [מג"א סק"י] ולא והוא רחום בב' וה' וכל זה לא יאמרו האבלים ולא המתפללים שם כל שבעת ימי אבלות והמתפללים שם כשילכו משם לביתם יאמרו והוא רחום [ט"ז סק"ט] אבל נפילת אפים לא יאמרו בביתםדאין זה רק מיד אחר התפלה

שו"ת חדות יעקב אורח חיים סימן כה

ובספר הלבוש כתב הטעם שאין נופלין על פניהם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר מידת הדין ח"ו כי האבל כבר מידת הדין מתוחה כנגדו כמו קוצץ ח"וע"כ ותמה אני לפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון כמ"ש הרד"א וכן הוא המנהג דבתחנון ולמנצח ותפילה לדוד לא שייך טעמא דנפילת אפים, ואפשר שכונת הר"ב הלבוש לומר דבנפילת אפים אין צורך לטעם משום דאיתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו

---

הנהגת החסידים לגבי אמירת תחנון

פסקי תשובות אורח חיים סימן קלא

ויש מקומות שנוהגים לא לומר תחנון ונפילת אפים במנחה אף שעדיין לפני השקיעה, ומקור המנהג כי בחו"ל שזמן השקיעה ארוך ביותר והיו בדרך כלל מסיימים תפלת המנחה לאחר השקיעה דהגאונים, ולכן לא חילקו ותמיד לא אמרו תחנון במנחה. ולכן אין סיבה מספקת למנהג זה באר"י ולאלו שנוהגים בדרך כלל לסיים מנחה לפני השקיעה, אך כיון שיש איזה אסמכתא לכך עפ"י האר"י ז"ל, לכן מי שמתפלל במנין שנוהגים כן לא יפרוש מהם, אלא יתנהג כמותם ולא יאמר

עטרת מנחם להר׳ מנחם מנדל מרימאנוב - אות קמג

 כי אדמו"ר משינאווא (ר׳ יחזקאל שרגא הלברשטאם) זי"ע היה אומר תחנון בכל יום אף בימי הילולא של צדיקים, והיה מקפיד מאד על החסידים שאין אומרים תחנון ביא"צ של הצדיקים וגם היה מקפיד שלא להדליק נרות ביא"צ של צדיקים פסקי תשובות הערות סימן קלא

ויש לציין מש"כ בס' דברי יחזקאל שהגה"ק משינאווא זי"ע הקפיד מאד על חסידים שנוהגים אחר רבותיהם בקולות שונות לענין אמירת תחנון, כי הצדיקים הגדולים שכיוונו בנפילת אפים בכוונה שלימה ורצויה ענין מסירות נפש ממש ורבים מהם היו אומרים הקאפיטל 'לדוד אליך' (וכדלעיל אות א' וז') והיו בסכנה גדולה לכן מיעטו בתחנון ונפ"א בכל מה דאפשר, אבל אנו שאין אנו מכוונים אותה כוונה אין שום טעם למעט באמירת תחנון

טעם זקנים להר׳ אשר זאב בן שמחה בונם וורנר (אב״ד ור״מ מטבריה) - פרק י

וגם בחיים הי' עבודת הצדיק יום יום בדרך זו באמירת תחנון שיורד אז אחרי השמנה עשרה שנקראת עמידה כי בשמנה עשרה עולים בעולם אצילות ושם עומדים לפני המלך בפחד ודרך ארץ והאר"י הקדוש לא זז אפילו בשום אבר אז, ולא ראו בו שום תנועה, כי בבתי גוואי אין שירה וזמרה אפילו, רק חושבים התיבות משמנה עשרה ומוציאים הדבורים עד שגם הוא לא שומע אותם מרוב פחד ד' ומלכותו, אחרי השמנה עשרה מקבלים מסירת נפש לרדת להסיטרא אחרא להוציא משע נשמות בדרך הנ"ל, כי במסירת נפשו הולך אתו השכינה והוא מסתכל בה ומכוין כי מוכן למות על קדושת שמו יתברך, ואומר המזמור אליך ד׳ נפשי אשא אז ואז יוכל לתת עיניו לנשמות קדושות הנמצאות בטומאה שירוצו אחרי השכינה ושמה הם נעשים מקושטים וראויים להיות נפשות ישראל ולהולד ולבא בעוה"ז. ולכך כתוב בזהר שמי שלא מכווין באמת הוא בסכנה, ולזאת מביא הרמ"א שנעשה המנהג לא לזמר המנמור הנ"ל רק רחום וחנון וזה הוא הסיבה שיש חסידים שמזלזלים באמירת תחנון שחושבים שהם לא עומדים בדרגה זו ותחנון הווו רק בעד צדיקים ולא לצבור פשוט אולם טעות הוא בידם כי אחרי שיש דין לומר תחנון דין התורה נותן הכח הזה לכל צבור ועושים פעולות גדולות באמירת תחנון ובודאי המכווין עושה יותר 

כשיש ברית בבית כנסת

שבלי הלקט ענין תפלה סימן ל

ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל מצאתי ביום המילה אין נופלין על פניהם בכנסת ששם המילה כלל ואם הוא שני וחמישי אין אומרים והוא רחום ולא תחנונים ואין נופלים על פניהם בד"א בשאר ימות השנה אבל אם חלה המילה בתענית צבור מתפלל סליחות ואומרים ווידוי ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן לפי שמצוות מילה קיבלו ישראל בשמחה ועדיין מקיימין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי וכן מנהג נוהג בישראל

ספר שבלי הלקט הלכות מילה סימן ה

דין תפלה בבית הכנסת שיש בה מילה.  וכנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומרים ועתה אל (תכרתנו) [הוריתנו] ולא הוידוי ולא אבינו הרחמן ובתענית צבור אומרים סליחות וי"ג מדות אבל אין נופלין על פניהן ואין אומרים תחנה וזכור ברית. ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נשאל מילה שחלה בתענית צבור כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומרים וידוי ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים

 אפילו יש רק אבל בבית כנסת ג"כ א"א תחנון

חדות יעקב אורח חיים סימן לה

וכן מדקדוק לשון השו"ע סימן הנז' שכתב אם יש חתן בבית הכנסת ולא הזכיר אם יש אבל שם משמע דאפילו אם יש אבל שם נופלין על פניהם כמו שיראה המעיין דבתחילה הזכיר בית האבל ובית החתן ובסוף בדין ביהכ"נ הזכיר רק החתן וכנז"ל, וכן נראה שהיה מנהג העולם בימי הכנה"ג או מנהג מקומו שכתב בשכנה"ג הגהב"י אות ט"ו וז"ל נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לביהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לביהכ"נ נופלין על פניהם, והשבתי דאיברא דאתקש אבל לחג מכל מקום יש שינוי ביניהם בטעם הדבר, כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלי בתריה כל הקהל, אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית התפילה עבדינן עיקר משאר הקהל דכיון דשאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש עכ"ל....אמנם לעומת זה אשכחן להגאון ארחות חיים דהביא דבריו המאמר מרדכי סימן הנז' שכתב דבבא חתן או אבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם, וכתב המאמר מרדכי דגם מנהג מקומו כשבא האבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם יעו"ש, גם הרב יהודה יעלה למוהר"י קובו ז"ל כתב בסימן י' דאף דמלשון השו"ע הנ"ל נראה כמו שהוא המנהג והשכנה"ג כתב טעם לחילוק זה מכל מקום הרב מאמ"ר מצא בארחות חיים שחתן ואבל שווים בזה וכשבאים לבית הכנסת אין נופלין על פניהם ואם כן בהגלות נגלות דברי הארחות חיים יש לומר דמה שנהגו ליפול על פניהם כשבא האבל לביהכ"נ מנהג טעות הוא שנהגו כן מדיוק דברי מרן וידוע מ"ש הפוסקים דסברת הפוסק שנאמרה בפירוש לא שבקינן לה מכח דקדוק שנדקדק מפוסק אחר בהיפך וכדכתב הרב פנים מאירות חלק א' סימן ס"ה ה"ד ה"ר ח"ש בכללים אות ע"ד ונ"ד וה"ד נ"מ בח"ב בכללי הפוסקים אות קצ"ה ומה גם שדקדוק זה שמדברי מרן יש לדחותו בנקל דמרן נקיט מידי דשכיח ולא איירי במידי דלא שכיח ולכן כיון שעל הרוב הוא שמדקדקין להתפלל בבית האבל לעשות נחת רוח לנשמת המת כדכתב הרמ"א בי"ד סימן שפ"ב סעיף ג' נקט מרן דבר המצוי שהחתן בא לבית הכנסת ולא האבל וכיון שיש לומר כן מדברי מרן ומפורש בדברי הא"ח שגם בשביל האבל אין אומרים תחנונים נראה ברור דאין להשגיח במנהג זה ואי איישר חילי אבטליניה את דב"ק

Summary: 

While the גמרא does discuss the requirement to recite תחנון, it stops short of establishing any guidelines as to the parameters of this prayer (i.e. is it a requirement or not, when can its recital be suspended given certain circumstances).  

Though the רמב"ם seems to assume that תחנון is an actual requirement, the טור assumes, based on רב נטרונאי that it is merely a  רשות.  This point is brought out by the דרכי משה by his assertion that all the parameters of תחנון are dependent on מנהג.  The פרישה also alludes to this idea by explaining that if תחנון were a true חובה, its omission in a  בית חתן would not be acceptable.  The ערוך השלחן seems to take a different approach, he assumes that though it may technically be a רשות, the widespread acceptance of this prayer has essentially turned it into a חובה for all practical purposes. 

The טור assumes that תחנון is not recited in the house of a חתן.  The כנסת הגדולה explains that a חתן is דומה למלך and is "שרוי בשמחה", therefore the ציבור is caught up with his שמחה and does not recite תחנון.  

The טור rules that in an אבל's house, תחנון is recited.  The בית יוסף asserts that our custom is to not recite תחנון in the בית אבל (he codifies this position in ש"ע as well).  The שבלי הלקט opines that this custom is based on the verse in עמוס which alludes to the transformation of feasts into mourning.  Hence, he suggests that אבלות is "איתקש לחג".  The לבוש suggests a different explanation, he reasons that because an אבל is already dwelling in the world of דין, reciting תחנון would only strengthen the מדת הדין (interestingly, he suggests the reverse reasoning explains the practice of not saying תחנון in a בית חתן; because the חתן is in an עת רחמים, it is unadvisable to invoke the מדת הדין).  [The חדות יעקב questions the לבוש's reasoning while the ערוך השלחן prefers the reason לבוש as opposed to the שבלי הלקט who attempts to construe אבלות to be a quasi-joyous time.]

The מחבר explicitly rules that even when a חתן is in shul (and not merely in his house), תחנון is suspended.  However, the מחבר provides no such dispensation when an אבל is in shul.  Though the חדות יעקב reasons that this distinction is based on the communal שמחה of a חתן, while the דין of an אבל is purely rooted in not arousing the מדת הדין, which ostensibly would not apply to the rest of the congregation.  However, he ultimately concludes that such a חילוק is  not viable and would advocate against the מנהג if he had the power.

The רמב"ם writes that the custom is not to recite תחנון at night.  The צרור החיים is quoted to have explained this based on the reasoning that תחנון deals with "מדת הלילה" and by reciting it at night it would be potentially be spiritually dangerous.  The ספר האשכול assumes that there is no real prohibition to say תחנון, rather, the רבנן merely didn't require its recital because מעריב itself is only a רשות.  The רמב"ם also indicates that no real "prohibition" exists to recite תחנון at night.  Based on this מחלוקת, the יחוה דעת reasons that תחנון may be recited during בין השמשות because it would be a ספק ספיקא.

The רמב"ם states that it is a מנהג פשוט בכל ישראל to not recite תחנון on שבת ויו"ט except for יום כפור when תחנון is recited because of the nature of the day.  The שלחן ערוך and רמ"א add to the רמב"ם's list of days exempt from תחנון (interestingly, the שלחן ערוך does not actually quote the view to not recite תחנון on שבת).  While the מחבר introduces the concept of not reciting תחנון at מנחה prior to certain festivals.  The ערוך השלחן explains that our custom is to not fall at מנחה prior to all of the festivals listed by the מחבר.  The לבוש (based on his earlier reasoning) explains that תחנון is not appropriate on שבת ויו"ט because of the joyous nature of these days. 

 

ORIGINAL POST - 8/7/2017

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב
אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת, אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה

הגדרת החיוב ושיטת הרמב"ם

רמב"ם הלכות תפילה פרק ט הלכה ה

ואחר שישלים כל התפלה יש ליפול על פניו מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו ואומר קדיש פעם שנייה והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו' תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טומנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא ש בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ ת בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית

תשובות והנהגות חלג ג סימן נו

לשון הרמב"ם "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהם..." משמע שזהו אחד מעיקרי התפילה...ונראה ביאור דברי הרמב"ם, שבתחנון שופך לבבו בתחנה והשתחואה שכל תחינותיו וביותיו שבתפילתו יתקבלו לרצון, וזה מועיל שהתפלה תתקבל, ולפיכך תחנון הוא מעיקרי התפילה, שזהו כגמר התפלה

שיטת הטור

טור אורח חיים סימן קלא
ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא

דרכי משה אורח חיים קלא ס"ק ה

וכן האריך בתשובת בר ששת סימן תי"ב דנפילת אפים הוא רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא
ערוך השולחן אורח חיים סימן קלא סעיף ב
כתב הטור בשם רב נטרונאי גאון נפילת אפים רשות היא ולא חובה ע"ש ולכן בנקל מבטלין אותה מפני כמה דברים כמו שיתבאר ונ"ל דעכשיו שכל ישראל נהגו בזה שוינהו עלייהו כחובה אם מעט ואם הרבה וגם מצינו בגמרא דעם כי היא רשות מ"מ עניינה גדול מאד ומן השמים ממהרים לענות על נפילת אפים דאמרינן בס"פ הזהב [בבא מציעא נ"ט:] בענין תנורו של נכנאי שר"א היה לו קפידא על ר"ג הנשיא ואשתו של ר"א היתה אחותו של ר"ג ולא הניחתו בכל יום ליפול על אפיו ופעם אחת לא השגיחה ונפל על פניו ומיד נענש ר"ג ע"ש הרי מפורש דאין זה חובה דאלו היתה חובה לא היה ציית לה וגם מפורש דכחה גדול דתיכף ומיד נתקבלה תפלתו

נופלים בבית אבל

טור אורח חיים סימן קלאולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננין...ורב נטרונאי כתב נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון

פרישה שם ס"ק ח
רבינו נקט לה משום דבא למימר בסיפא ואין נופלין בבית חתן לכך צריך למימר דהוי רשות דאי הוי חובה היו נופלין אף בבית חתן. אבל בבית אבל כתב דנופלין אף על גב דכתב בשבלי הלקט וז"ל בבית אבל אין נופלין על פניהם משום דאיתקש לחג ... א"כ משמע דאבל הוי דינו כחתן מ"מ לא משמע לרבינו להשוותם דבשלמא גבי חתן הוי מועד דידיה ממש אבל גבי אבל אינו מועד ממש אלא דומה למועד. ועוד יש לומר אדרבה נראה לרבינו למידרש איפכא מדכתיב והפתי חגים לאבל שמע מינה דאבל הוי היפך מחג ומ"מ יש ליישב דברי שבלי הלקט דכמו שמצינו שהעוונות גורמים ששהחג נהפך לאבל הוא הדין הזכיות יוכלו לגרום שיהפך האבל לחג ונמצא יהיה מן האבל חג והוי דומי דתשעה באב

אין נופלים בבית אבל
ספר כל בו סימן קידוהמתפללין בבית האבל אין אומרים והוא רחום ולא תחנה ושיר מזמור ולא ואני זאת בריתי אבל מתחיל ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואתה קדוש

בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ד
נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט

שבלי הלקט ענין תפילה סימן ל
שלא בבית האבל אין נופלין על פניהן משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל הלכך אין אומרין ווידוי ותחנונים בבית האבל. ביום חופה אין נופלין על פניהן כל עיקר בכנסת שיש בה החתן ובשני ובחמשי אין אומרים ווידוי ולא אבינו הרחמן. ביום המילה אין נופלין על פניהן בכנסת ששם המילה ואם הוא בשני ובחמישי אומרים הווידוי מה שאין כן בחופה ויש אומרים שאין נמנעין מליפול על פניהן בכנסת ששם המילה כלל

שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף דנהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בבית הכנסת ביום מילה ולא כשיש שם חתן, הגה ודוקא שהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהוא בבית כנסת האחרת אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק אבל במנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק הנימול אומרים תחנון, משא"כ בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן. ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה

אפילו יש רק אבל בבית כנסת ג"כ א"א תחנון
חדות יעקב אורח חיים סימן לה
וכן מדקדוק לשון השו"ע סימן הנז' שכתב אם יש חתן בבית הכנסת ולא הזכיר אם יש אבל שם משמע דאפילו אם יש אבל שם נופלין על פניהם כמו שיראה המעיין דבתחילה הזכיר בית האבל ובית החתן ובסוף בדין ביהכ"נ הזכיר רק החתן וכנז"ל, וכן נראה שהיה מנהג העולם בימי הכנה"ג או מנהג מקומו שכתב בשכנה"ג הגהב"י אות ט"ו וז"ל נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לביהכ"נ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לביהכ"נ נופלין על פניהם, והשבתי דאיברא דאתקש אבל לחג מכל מקום יש שינוי ביניהם בטעם הדבר, כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלי בתריה כל הקהל, אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבית התפילה עבדינן עיקר משאר הקהל דכיון דשאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש עכ"ל....אמנם לעומת זה אשכחן להגאון ארחות חיים דהביא דבריו המאמר מרדכי סימן הנז' שכתב דבבא חתן או אבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם, וכתב המאמר מרדכי דגם מנהג מקומו כשבא האבל לבית הכנסת אין נופלין על פניהם וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם יעו"ש, גם הרב יהודה יעלה למוהר"י קובו ז"ל כתב בסימן י' דאף דמלשון השו"ע הנ"ל נראה כמו שהוא המנהג והשכנה"ג כתב טעם לחילוק זה מכל מקום הרב מאמ"ר מצא בארחות חיים שחתן ואבל שווים בזה וכשבאים לבית הכנסת אין נופלין על פניהם ואם כן בהגלות נגלות דברי הארחות חיים יש לומר דמה שנהגו ליפול על פניהם כשבא האבל לביהכ"נ מנהג טעות הוא שנהגו כן מדיוק דברי מרן וידוע מ"ש הפוסקים דסברת הפוסק שנאמרה בפירוש לא שבקינן לה מכח דקדוק שנדקדק מפוסק אחר בהיפך וכדכתב הרב פנים מאירות חלק א' סימן ס"ה ה"ד ה"ר ח"ש בכללים אות ע"ד ונ"ד וה"ד נ"מ בח"ב בכללי הפוסקים אות קצ"ה ומה גם שדקדוק זה שמדברי מרן יש לדחותו בנקל דמרן נקיט מידי דשכיח ולא איירי במידי דלא שכיח ולכן כיון שעל הרוב הוא שמדקדקין להתפלל בבית האבל לעשות נחת רוח לנשמת המת כדכתב הרמ"א בי"ד סימן שפ"ב סעיף ג' נקט מרן דבר המצוי שהחתן בא לבית הכנסת ולא האבל וכיון שיש לומר כן מדברי מרן ומפורש בדברי הא"ח שגם בשביל האבל אין אומרים תחנונים נראה ברור דאין להשגיח במנהג זה ואי איישר חילי אבטליניה את דב"ק

כשיש ברית בבית כנסת

שבלי הלקט ענין תפלה סימן ל
וכן מדקדוק ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל מצאתי ביום המילה אין נופלים על פניהם בכנסת ששם המילה כלל ואם הוא שני וחמישי אין אומרים והוא רחום ולא תחנונים ואין נופלים על פניהם בד"א בשאר ימות השנה אבל אם חלה המילה בתענית צבור מתפלל סליחות ואומרים ווידוי ואין נופלין על פניהן ואין אומרים רחום וחנון ולא אבינו הרחמן לפי שמצוות מילה קיבלו ישראל בשמחה ועדיין מקיימין אותה בשמחה כדכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אומרים והוא רחום ותחנונים שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי וכן מנהג נוהג בישראל

ספר כלבו סימן עג
וביום המילה אין אומרים תחנה ולא והוא רחום לפי שאין אומרין אלא לבקש על הצורך וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה

ספר שבלי הלקט הלכות מילה סימן ה

דין תפלה בבית הכנסת שיש בה מילה. וכנסת שיש בה ברית מילה אין נופלין שם על פניהן ואם הוא יום שני או יום חמישי אין אומרים ועתה אל (תכרתנו) [הוריתנו] ולא הוידוי ולא אבינו הרחמן ובתענית צבור אומרים סליחות וי"ג מדות אבל אין נופלין על פניהן ואין אומרים תחנה וזכור ברית. ורבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל נשאל מילה שחלה בתענית צבור כגון שבעה עשר בתמוז וצום גדליה מהו להתפלל פסוקי דרחמי וסליחות ולומר וידוי ואל ארך אפים. והשיב על יום מילה כך נוהגין במקומנו שמתפללין סליחות ואומרים וידוי ואין אומרים והוא רחום ותחנונים ומנהג אבותינו תורה היא ומצות מילה קבלו ישראל בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים ודאי שמניחין במקצת ואין צריכין להפסיק לגמרי סליחות ווידוי ואל ארך אפים

החילוק בין בית אבל לבית חתן
לבוש התכלת אורח חיים סימן קלא סעיף ד

ונהגו שלא ליפול על פניהם וגם שלא לומר מזמור התחנון לא בבית האבל ותא בבית החתן אפילו כשיש שם ספר תורה, ולא בבית הכנסת ביום שיש בו מילה, ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת. ונ"ל שאין בכולם טעם אחד, כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו והטעם בחתן ובמילה מפני ששרוים בשמחה ועת התעוררות מדת הרחמים כמו בשבת ויו"ט לכן אין נופלין שלא לעורר מדת הדין בעת הרחמיםערוך השולחן אורח חיים סימן קלאיש מי שאומר הטעם באבל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ואיני מבין דנהי דדרשינן מכאן דאבלות ז' דומיא דרגל אבל לענין זה מה שייך דומיא דרגל ואדרבא הא הוי היפוך מרגל ונראה הטעם שלא להגביר מדת הדין בבית שכבר הדין מתוח כנגדו [וכ"כ הלבוש] ולכן לא יאמרו שם שום תחנה ולא מזמור יענך ה' ביום צרה [מג"א סק"י] ולא והוא רחום בב' וה' וכל זה לא יאמרו האבלים ולא המתפללים שם כל שבעת ימי אבלות והמתפללים שם כשילכו משם לביתם יאמרו והוא רחום [ט"ז סק"ט] אבל נפילת אפים לא יאמרו בביתםדאין זה רק מיד אחר התפלה

שו"ת חדות יעקב אורח חיים סימן כהובספר הלבוש כתב הטעם שאין נופלין על פניהם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר מידת הדין ח"ו כי האבל כבר מידת הדין מתוחה כנגדו כמו קוצץ ח"וע"כ ותמה אני כמ"ש הרד"א וכן הוא המנהג דבתחנון ולמנצח ותפילה לדוד לא שייך טעמא דנפילת אפים, ואפשר שכונת הר"ב הלבוש לומר דבנפילת אפים אין צורך לטעם משום דאיתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו ובזה יתיישב איך הר"ב הלבוש כתב טעם אחר ולא פנה אל טעם השבלי הלקט אפילו להזכירו אלא שלא כתב טעם זה אלא לומר דלנפילת אפים איכא טעמא אחרינא אבל טעם השבלי הלקט דאתקש לחג אצטריך לשלא יאמרו תחנון לפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון ולמנצח ומזמור תפילה לדוד, ואפשר גם כן דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח עכ"ל השכנה"ג

נפילת אפים בלילה
בית יוסף אורח חיים סימן קלא ס"ק ג
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם ספר צרורות (צרור החיים עמ' יח) בלילה אין בה נפילת אפים והענין שכן מקובל לחכמים כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום עכ"ל וכן כתב הר"ם מריקנט בפרשת קרח לט ע"ב
רש"י חגיגה טואחר [אלישע בן אבויה] קיצץ בנטיעות - קלקל ועיות כשנכנס לפרדס ומקצץ נטיעות ולפי שדימה אותן בתחלת הדברים לנכנס לפרדס נקט לישנא דקיצץ בנטיעות
שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ג
אין נפילת אפים בלילה, ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום
ט"ז אורח חיים סימן קלא ס"ק ח
כי נפילת אפים רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונראה שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום

תשובות והנהגות חלק ג סימן נו
ונראה עוד טעם שבלילה אינו זמן תחנון שאז הדינים גוברים
מגן אברהם סימן קלא ס"ק ט
ונראה לי דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלי דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה, ונראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ז
ובספר האשכול (הלכות תפלת מנחה וערבית סוף סימן כו) כתב, והרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי לעשות כן, ומה שאין נוהגים כן, משום שתפלת ערבית עצמה רשות היא, לפיכך לא הטריחו חכמים ליפול על פניהם .... ומרן ז"ל לא הביא כלל דעת הגאונים והפוסקים שסוברים שאין להקפיד על כך, ופסק להחמיר כדברי המקובלים ולפי זה נראה שאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלין על פניהם בלילה ... ומכל מקום נראה שבבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, רשאים לומר נפילת אפים, ומה גם דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כדברי הגאונים והפוסקים הסוברים שרשאים לומר נפילת אפים גם בלילה, ואם תמצא לומר שהלכה כמקובלים שמחמירים, שמא בבין השמשות שפיר דמי, כיון שהוא ספק יום

נפילת אפים בשבת ויו"ט
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה טומנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית
שלחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף ו,זנהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בראש חודש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, ויש אומרים גם מנחה שלפניו (וכן נוהגין) בפורים אין נופלים על פניהם בל"ג בעומר אין נופילין, בערב יום כפור אין נופלין וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית
ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בתשעה באב ולא בין יום-כפור לסוכות ולא מתחלת ראש-חודש סיון עד אחר שבועות
ערוך השלחן אורח חיים סימן קלא ס"ק יבויש מקומות שאין נופלין אחר שבועות ז' ימים מפני שיש לחגיגתו תשלומין כל שבעה [מג"א סקי"ח] ופסח שני לא חשבו והוא פלא ומנהג הספרדים שלא ליפול בו ויש נוהגים שלא ליפול מן אחר סוכות עד אחר ר"ח מרחשון מפני שרוב ימי החדש היה בלא נפילת אפים ואינו עיקר ודע שבל"ג בעומר יש ליזהר מאד ומעשה בגדול אחד שהיה רגיל כל יום לומר נחם בתפלה ואמרה גם בל"ג בעומר ונענש [מג"א סקי"ג בשם כוונות] ודע דמדברי רבותינו בעלי הש"ע מבואר דבמנחה שלפני ט"ו באב וט"ו בשבט ול"ג בעומר ופורים נופלים שהרי כתבו מפורש רק על ר"ח וחנוכה ומנהגינו אינו כן כידוע