תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כ עמוד ב
אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן, למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי - תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? - ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? - אלא, הכא במאי עסקינן - כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב
אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא: מצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם קטן מקרא אותו - עונין אחריו מה שהוא אומר.
מסכת מגילה דף יט עמוד ב
משנה. הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן
תוספות מסכת מגילה דף יט עמוד ב
ורבי יהודה מכשיר - קשה באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר והא אמרינן בסוף פ' בתרא דראש השנה (דף כט.) כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן ואי הגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא כל האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן וא"כ קשיא אמאי לא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן דהכי נמי אמרינן פ' מי שמתו (ברכות דף כ:) דבן מברך לאביו אע"פ שהוא קטן ויוצא בברכתו ומוקי לה התם כגון שאכל האב כזית או כביצה דהוי שיעורא דרבנן ואתי קטן שחיובו דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ואמאי לא אמרינן כן במגילה וכן בפ' לולב הגזול (סוכה דף לח: ושם) דאמר אין קטן מוציא בקריאת הלל ועונין אחריו מה שהן אומרים מאי שנא מברכת המזון וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן
חידושי הרשב"א מסכת מגילה דף יט עמוד ב
הא דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן. הקשו בתוספות אי בקטן שלא הגיע לחנוך מ"ט דר' יהודה...ואי בקטן שהגיע לחנוך מ"ט דרבנן...והכי נמי קשיא להו הא דתנן בסוכה גבי הלל...ותירצו הם דשמא קל הוא שהקלו בברכת המזון דהוי חומרא יתירא שדקדקו עליהן עד כזית ועד כביצה וזה דחוק הרבה, ולי נראה דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חנוך קילא טפי והלכך לא מפיק אבל ברכת המזון דעיקרא דאורייתא אלא שהחמירו לכזית ולכביצה החמירו בפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחנוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו כדי שיהא רגיל במצוות כשיגיע זמנו וכענין שכתוב חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הלכך דינא הוא דמפיק ליה דחד גוונא נינהו כנ"ל, ור' יהודה דשרי הכא היינו טעמא משום דאף הקטנים היו בספק והיינו דלא שמעינן ליה דפליג בקריאת ההלל ולא בפריסת שמע לקמן בפ' הקורא את המגילה דתנן קטן אינו פורס על שמע
חידושי הריטב"א מסכת מגילה דף יט עמוד ב
מתני' הכל כשרים...וקשיא להו לרבוותא ז"ל אי בקטן שהגיע לחינוך הא מיחייב מדרבנן...וא"כ מ"ט דרבנן הכא...והנכון דקטן שהגיע לחינוך אינו מחוייב במצות כלל ואפילו מדרבנן אלא שאנו מצווין עליו לחנכו במצות, ולא עוד אלא שאפילו הוא אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כדמוכח במסכת נדה וכדכתיבנא במסכת ע"ז ולפיכך אינו ראוי להוציא אחרים אפילו במצות דרבנן שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, אבל הכא בהא פליגי דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות ראוי הוא לחייבו במגילה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס, ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי בזו שעשו אותם כאילו היה מצוה שלא הזמן גרמא אבל קטן דפטור אפילו מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס, וזה טעם כעיקר, והלכתא כרבנן, ואי קשיא לך הא אמרינן (ברכות כ' ב') בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה, ההיא בבן גדול היא, ולא קתני אלא משום סיפא דתבוא מארה דהוה כסופר מברך ובור יוצא אוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן הוא
בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף יט עמוד ב
יש מי שאומר שקטן שהגיע לחינוך בדיעבד מוציא אחרים ידי חובת מגלה ששניהם מדברי סופרים ר"ל קריאת המגלה מדברי סופרים וחיוב קטן שהגיע לחנוך מדברי סופרים וכן בברכות שהן מדברי סופרים ואף תלמוד המערב מוכיח להתיר קריאת המגלה בקטנים ואף בתוספתא אמרוה כן בהדיא למעשה בשם קצת זקנים כמו שנכתבנה בסמוך ואין הדברים נראין כלל שהרי מגלה תקנת נביאים היא ואפי' בשאר ברכות שמדברי סופרים אין דבריהם נראין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך אין עליו שום חיוב אף מדברי סופרים אלא שעל אביו הזהירו לחנכו והרי הוא אינו מחויב אף מדברי סופרים
ר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ו עמוד ב
רבי יהודה מכשיר בקטן. הקשו בתוס' האי קטן היכי דמי...והרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול איירי נמי [והאי] דאמרינן תבא עליו מארה היינו משום שאינו יודע לברך והאי דאוקימנא ליה התם בדאכל שיעורא דרבנן היינו משום דקתני דאשה מברכת לבעלה מוקמינן לה הכי לומר שאין הנשים חייבות בברהמ"ז מדאורייתא ולא ניחא לי בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים דמחייבינן להו נמי בהאי מפני שאף הן היו באותו הנס אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן ליה משום הכי לפיכך נראין דברי התוס' עיקר
רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף יט עמוד ב
תוד"ה ור"י וי"ל דלעולם מיירי בקטן וכו', עי' בהר"ן שכתב דהרמב"ן תירץ דטעמא דרבנן דקטן לא מקרי חיובא כלל דעליו אין המצוה אלא על אביו לחנכו, וההיא דבן מברך לאביו היינו בן גדול, והא דמוקמינן פ"ג דברכות באכל שיעורא דרבנן היינו משום אשה מברכת לבעלה, ולא זכיתי להבין הא בברכות שם אמרינן ולטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן, ולהרמב"ן הא בקטן לא מהני אף שאכל אביו שיעורא דרבנן ומיירי רק בבן גדול ואיך אמרינן קטן בר חיובא הוא, וצע"ג
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו
הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה
כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ו
הכל חייבין באכילת מצה וכו' קטן שיכול לאכול פת וכו'. דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכן נראה דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פרק א' דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל שם
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפו סעיף ב
קטן חייב מדרבנן, כדי לחנכו; וההיא דבן מברך לאביו, כשלא אכל האב כדי שביעה, שאינו חייב אלא מדרבנן
מגן אברהם סימן קפו ס״ק ג
כדי שביעה. ואפי' אם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפ"ה מוציא לאביו כ"מ סוף פסחים והתו' ספ"ב דמגילה חולקין בזה וכן כ' האגודה ומשמע שם דוקא במגיל' דינא הכי עמ"ש סי' תרפ"ט ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה:
משנה ברורה סימן קפו ס״ק ז
שאינו חייב וכו' - ואם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו יש דעות בין הפוסקים ויש להחמיר:
שער הציון שם
שכן הוא דעת התוספות מגילה י"ט ואור זרוע בשם ר"י שירליאון ור"ן במגילה שם שכתב שכן עיקר, ובפרט דעת הרמב"ן דסבירא לה דקטן גרע משאר חיובי דרבנן, דאין עליו חיוב כלל, רק האב מחוייב לחנכו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרפט סעיף א
הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים; ומחנכים את הקטנים לקרותה.
חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף ב עמוד ב
אמר רבי יהודה מעשה בהילני וכו' עד כל מעשיה לא היתה עושה אלא ע"פ חכמים. מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות צריך לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, מקרא מלא דבר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו, וגדולה מזו אמרו במסכת עירובין (מ' ב') גבי זמן ביום הכפורים ליטעמיה לינוקא דלמא אתי למיסרך, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה
רא"ש מסכת סוכה פרק ג - סימן ל
ת"ר ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו לו במתנה...וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמר לקמן (דף מו ב) לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.
מרדכי מסכת סוכה פרק לולב הגזול סימן רמז, תשנט
ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני אשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ועיין פרק התקבל וכתב ראב"ן ומיהו אם הוא אוחז עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי שפיר דמי ונקיי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוק נוטל אותם מעצמו ומברך עליו
שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנח סעיף ו
לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו וחזר...ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי
מגן אברהם סימן תרנח ס״ק ח
(לקטן - אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש
משנה ברורה סימן תרנח
כיון שלא יצא מידו ש"ד - ר"ל דעי"ז אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות וה"ה אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה דהו"ל כשאול כנ"ל בס"ג אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן
שו"ת יביע אומר חלק ג - אורח חיים סימן כז
אולם לפע"ד נראה שאף במצוה דרבנן יש להורות שלא יעשנה הקטן אם יוכל לעשותה כשיגדיל לפני שיעבור זמנה, וכגון ברכת הלבנה שאם לא יברכנה בקטנותו יוכל להספיק לברך ברכה זו אחר הגיעו לעול מצות, טרם שיעבור זמן ברכתה, אז בודאי שראוי להמתין עד שיגדל ויברכנה בחיוב, ואיןלו לברך ברכה זו בזמן פיטורו יחד עם הקהל במוצ"ש וכדומה….ומעתה אנן בדידן דבקטן קיימינן נראה שאף להמרדכי אינו יכול לפטור את עצמו אף ממצוה דרבנן לכשיגדיל, הואיל ועיקר מצות חינוכו על אביו בלבד, והמצות שעושה בקטנותו אינם בגדר מצות, וע"כ בודאי שיש להורות לקטן שלא יעשה המצוה עד שיגדל ויעשנה בחיוב, ואפי' אם היא מצוה דרבנן, כדי שיעשנה בתורת גדול המצווה ועושה. וע' בשו"ת חינא דחיי (סי' צב) מה שחילק עוד בין סומא לקטן. וע' בסימן שאחר זה (אות כא).
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קלז
הנה בדבר למוד במחלקה אחת ילדים וילדות ודאי אף לקטנים וקטנות ביותר אין רוח חכמים נוחה מזה דאף שעדין אין בהן יצר הרע וחשש הרהור מ"מ הא צריך לחנך אותם להתרחק מנשים ואת הילדות מאנשים וכשלומדין ביחד אדרבה עוד מתרגלין להיפוך להתקרב ויתרגלו מזה גם לכשיתגדלו שכבר יהיה בהן יצה"ר וחשש הרהור. ולכן אף שאין בזה שייכות חשש איסור עתה שאף אם היו גם קטנים חייבין במצות לא היה שייך בהו האיסור מ"מ הא יש חיוב חינוך, ולכאורה תליא זה במחלוקת הפוסקים בהא דלא ליקני אינש הושענא לינוקא ביו"ט קמא שאר"ז בסוכ' דף מ"ו שהמג"א בסי' תרנ"ח סק"ח סובר דלא יצא הקטן וכוונתו דלכן לא יצא האב ידי מצות חינוך ויצטרך האב לקנות להקטן לולב ואתרוג אחר כשלא יוכל להקנות לו אחר שיצא הוא משום שצריך לו למחר שיהיה שלו מצד ספקא דיומא עיין בלב"ש וכן סברי רוב האחרונים. אבל המ"ב בס"ק כ"ח הביא שיש אחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול ושכן משמע במרדכי בשם ראב"ן ועיי"ש בשער הציון שמשמע שכן דעתו נוטה להלכה. שלכן בעובדא דידן יהיה איפכא דלהמג"א יהיה לקולא כיון דמצות חינוך לדידיה הוא באופן שאם היה חייב במצות היה יוצא ולכן הכא כיון שאף אם היה חייב במצות לא היה שייך לאסור עליו אין לאסור גם מדין חינוך. ולהחולקים דחינוך מקיים אף שלא הקנה לו משום דעכ"פ מתרגל ומתחנך בזה לקיים במצוה כשיתגדל לכן יש לאסור שילמדו יחד כדי להרגילם ולחנכם להתרחק מנשים אף שאין בזה שייכות איסור אף אם היו חייבין במצות. ונמצא שלמה שמשמע משעה"צ שהמ"ב סובר כיש מהאחרונים דלא כהמג"א יש לאסור גם מדינא אך לרוב האחרונים שסברי כהמג"א אין לאסור מדינא אבל רוח חכמים ודאי אין נוחה מזה לכו"ע וגם הוא ספקא לדינא אף בקטנים ביותר, ולכן מה שהסכמתי להקל הוא רק בשעת הדחק שלא היה באפשרי לעשות בית ספר מוחד לילדות והיו הילדות מתחנכות בבתי ספר של המדינה שהוא ללא אמונה וללא מעשים ח"ו ולכן היה עדיף שילמדו בבתי ספר שיסדו היראים אף שלומדים יחד עם ילדים כשהן קטנים טובא שאין בהן שייכות האיסור כיון שלרוב האחרונים בארתי שליכא איסור מדינא ואף להמ"ב אולי כיון שהוא רק משום חינוך יש ג"כ להתיר כיון דלא יוכלו לקיים שני החינוכים, חינוך הבנות באמונה עדיף. וא"כ ברור ופשוט שאם אך יש אפשריות לעשות בית ספר מיוחד לילדות אף לקטנות ביותר מחוייבין לעשות וכ"ש לגדולות וגדולים קצת שאסור לכו"ע מדינא בין בלמודי קדש בין בלמודי חול. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין
Summary:
While the גמרא in ברכות appears to suggest that a קטן can be מוציא a גדול in ברכת המזון as long as the גדול has eaten less than a full שיעור מדאורייתא, the משנה in מגילה and the גמרא in סוכה relating to a קטן being מוציא a גדול for מקרא מגילה and for קריאת הלל indicate otherwise. תוספות resolve this apparent contradiction by suggesting that while a קטן is מחויב in מצוות, his obligation is generally on a lower level, hence by הלל and מגילה he has a double דרבנן obligation, while a גדול has a standard single דרבנן. However, the case in ברכות addresses a scenario where a קטן has a had a full שיעור, hence both the גדול and the קטן have a single דרבנן obligation. רשב"א applies a different reasoning, though also assuming that a קטן is obligated in מצוות generally, similar to תוספות.
רמב"ן takes a different approach and suggests that a קטן can't be מוציא a גדול in general because the חיוב of חינוך is on the parent and not the child, and only one who is מחויב בדבר can be מוציא others, hence a child cannot be מוציא a גדול. He explains, the case of מגילה is an exception according to ר' יהודה because אף הן היו operates to include children in the מצוה. Furthermore, the case in ברכות is dealing with a child who is above the age of בר מצוה. The ר"ן takes issue with the notion that אף הן היו can be used to include an individual who is not in the פרשה of מצוות altogether (as contrasted with women who are in the פרשה and could be included through such a principle). רבי עקיבא איגר takes issue with the general approach of the רמב"ן based on the text of the גמרא. The ריטב"א and מאירי seem to adopt the approach of the רמב"ן.
The כסף משנה notes that the רמב"ם by instructing a parent to feed a child מצה (as opposed to instructing the child to eat the מצה) is implicitly adopting the position of the רמב"ן.
There is a מחלוקת between the מגן אברהם and משנה ברורה whether it is acceptable for a קטן to utilize a borrowed לולב on the first day of יו"ט when ownership is required. While the מגן אברהם (based on the רא"ש) is stringent on the matter, the משנה ברורה assumes that חינוך can be fulfilled דהא גם בזה מתחנך הבן. The משנה ברורה appears to be based on the מרדכי who holds that it is acceptable to shake the לולב together with the קטן. While generally the מגן אברהם logic will result in a stringency, ר' משה demonstrates how the stringent and lenient opinions may swap when the logic is applied to איסורים relating to עריות as opposed to מצוות.
ר' עובדיה יוסף suggests based on the approach of the רמב"ן, that where possible a קטן should wait to perform מצוות until he is בר מצוה so he can perform them as a מצווה ועושה.
Editor's Note:
One might suggest that the dispute between the מגן אברהם and the משנה ברורה would depend on how one views the מצוה of חינוך . If one takes the approach of תוספות, then it seems almost impossible to adopt the approach of the משנה ברורה and say that while a קטן is obligated in מצוות, he may perform the מצוות but may omit the "details" such as ownership. However, if one adopts the approach of the רמב"ן, because the whole obligation of חינוך is on the educator, it is quite conceivable to conclude like the משנה ברורה, namely that the technical performance of the מצוה by the child does not make much of a difference.
It is worthy of note that while the ריטב"א assumes like the רמב"ן in מס' מגילה, seemingly like the משנה ברורה, he concludes in מס' סוכה that חינוך means performing מצוות in a manner "בהכשר גמור כגדול", seemingly like the מגן אברהם, partially (but not completely) undermining the above mentioned suggestion.
This comment has been removed by a blog administrator.
ReplyDelete