בענין ברכת שהחיינו ביו״ט שני דראש השנה - The Second Night of Rosh Hashanah and the New Fruit

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ד עמוד ב

אתמר, שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה בזה אסורה בזה. דתנן: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום ,פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קדש, ולמחר קדש.

רש"י מסכת ביצה דף ד עמוד ב

אסורה בזה - שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן, שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשות

שו"ת רש"י סימן קטז - קיז

תשובה מפי ר"ש ע"ה על ברכת זמן של יום שני של ר"ה נוהגין אנו במקומנו ובכל מקומות שעברתי לאומרו. ואין בשני ימים של ר"ה לשני ימים טובים של גליות אלא לגבי ציד ומחובר לאסור את של זה בזה. והטעם לפי שאף בזמן ב"ד היו עושין שני י"ט בלא שום ספק ויום השני היה עיקר י"ט. ויום ראשון היו גומרין בקדושה דלא ליתי לזלזולי לשנה הבאה, ואהא מנהגא סמכינן. ולעניין זמן מה נפשך, אי ספיקא נינהו נימא זמן, ואי אמנהגא דב"ד קא סמכינן שהיו נוהגין אותו קדש ולמחר קדש, גם כן אומ' זמן. דהא מיום שיני היו מונין כל המועדות, והוא עיקר החג. עוד מצאתי תשובה אחרת בשמו שחזר בו ופסק שלא לברך זמן ביום טוב שני כלל. וזה נוסח לשונו: אומרין זמן ביום שני של ראש השנה. כי יש שהיו אומרים שאין לאומרו משום דקדושה אחד הן לענין ביצה. ולאו מילתא היא, אלא ודאי צריך לאומרו. ועתה נראה לי, שאין צריך לומר זמן אלא ביום ראשון בלבד ככל ימים טובים

רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד

והגאונים כתבו שאין לומר זמן בשני לא בקדוש ולא בשופר. וכן כתב רבינו יצחק בר יהודה

ספר האגור הלכות ראש השנה סימן תתקכא

והר"ר אביגדור כהן לא היה מברך אלא ביום ראשון וכן הר"ר יצחק בר יהודה הצרפתי וכן נמצא לגאונים ז"ל. שבה"ל

רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד

ולענין זמן בליל שני כתב רש"י בתשובה רבותינו אמרו שאין אומרים אלא ביום ראשון לפי שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי מה שאין כן בשני ימים טובים של גליות שהן משום ספק ושתי קדושות הם ואומר זמן בשניהם.  אבל אני אומר שצ"ל בו זמן וכן נוהגין במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין י"ט של ר"ה לשאר ימים טובים של גליות אלא לענין ביצה ומחובר אסור את של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים שהיו עושין שניהם יום טוב אע"פ שלא היה שם ספק דיום שני היה עיקר יום טוב והיו גומרים יום ראשון בקדושה כדי שלא יזלזלו לשנה הבאה

שו"ת הרשב"א חלק ז סימן טו

עוד השיב שאומרים זמן בשני ימים טובים של גליות דכשתי קדושות הן ומספיקא עושין ב' ימים ואפי' בראש השנה נמי אומרין זמן בשניהם. דאע"ג דקדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי מכל מקום אף הוא מן הדין אין עושין ב' ימים וכן נהגנו במקומותינו אנו ואבותינו

הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט הלכה כג אות ז

והנה לא הוציא יום טוב שני של ראש השנה מן הכלל וכן פסק בס"ה וכ"כ בתשובות רשב"ם שאומר בשם זקנו רש"י נ"ע וכתב מסתברא טעמא דזקני דאע"ג דקדושה אחת היא עיקר קדושה היא ביו"ט שני שלא מספק אבל יו"ט ראשון מספיקא עבדינא ליה דשמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין שניהם קודש אפילו בזמן הבית הילכך הואיל ומשם אנו למידין יש לנו לומר זמן בשני עכ"ל

רא"ש מסכת ראש השנה פרק ד סימן יד

וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו ויברך שהחיינו ויהיה דעתו על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה אומר רבינו מאיר ז"ל

הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט הלכה כג אות ז

והנה מהר"מ מברך זמן גם ביו"ט שני כרבותינו דלעיל וכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מכוין בכל יכלתו שיהא לו באותה שעה מלבוש חדש או יין חדש כשמקדש שעתה צריך לברך עליו זמן בלאו הכי ובתקיעתו הנהיג בהדיא לברך זמן גם בשני ע"כ:

ספר האגור הלכות ראש השנה סימן תתקכא

ולענין זמן בליל י"ט שני...כתב רש"י בתשובה רבותי'....אבל אני אומר...והגאונים כתבו שאין לומר...וכתב הרא"ש... והר"ר אביגדור כהן לא היה מברך אלא ביום ראשון וכן הר"ר יצחק בר יהודה הצרפתי וכן נמצא לגאונים ז"ל. שבה"ל. ואני המחבר כותב מנהג בעלי נפש מאשכנז שאומרים זמן בליל שני בקדוש ומהדרים להשיג פרי חדש או יין חדש ונותנים עיניהם בו בשעת הברכה של שהחיינו כמו שכתוב לעיל. אבל אם אין משיג פרי חדש אעפ"כ מברך זמן. ובשופר ביום שני אין מברכין זמן אלא א"כ חל י"ט ראשון בשבת אז מברכין זמן בלחש.

הגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה י אות ז

ולא חילק בין ראשון לשני וכן בס"ה וכן נמצא בתשובת רשב"ם גם בשם זקנו רש"י וכן כתב רבינו שמחה ואפילו החולקים על רש"י היינו דוקא בקדוש אבל בתקיעה מודו דהיום אין יוצאין תקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת תקיעה וכן הנהיג מהר"ם ז"ל ודלא כראבי"ה ושאר גאונים שפסקו שאין אומרים זמן בשני אלא כשחל יומא קמא בשבתא כדלעיל בפרק כ"ט מהלכות שבת, ע"כ:

טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תר

ביצה שנולדה בי"ט הראשון של ר"ה או שום ד"א שנתלש בו מן המחובר אסור גם בשני אע"ג דבשאר י"ט מותר בשני הכא אסור דתרווייהו חשיבי כחד אקדושתא ולענין זמן....כתב רש"י….אבל אני אומר….והגאונים כתבו שאין לומר זמן בב' לא בקידוש ולא בשופר וכתב א"א ז"ל וטוב שיקח אדם פרי חדש ויניחנה לפניו ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורק ע"כ ונ"ל שאם חל יום ראשון בשבת דלכ"ע י"ל זמן בשופר ביום שני כיון שלא תקעו בראשון

בית יוסף אורח חיים סימן תר

ולענין זמן בליל יום טוב שני על הקידוש וביום שני על השופר כתב רש"י בתשובה רבותי אומרים שאין אומרים זמן וכו'. כל זה כתב הרא"ש בסוף מסכת ראש השנה (סי' יד) ובהגהות מיימון פרק כ"ט מהלכות שבת (הכ"ג אות ז) ובסוף דבריהם כתבו ההגהות שהר"מ (תשב"ץ קטן סי' קכ) מברך זמן גם ביום טוב שני וכדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא מכוין שיהיה לו בכל שנה מלבוש חדש או יין חדש שיקדש עליו כדי שיאמר זמן בלאו הכי וגם המרדכי (סוכה סי' תשסח) כתב שם שהר"מ היה רגיל שלא לשתות יין חדש עד ליל שני של ראש השנה ואומר זמן ודין ברכת שהחיינו על יין חדש נתבאר בסימן רכ"ה (קצח: ב"י ד"ה וכתוב בת"ה) וכתבו הגהות מיימון (פ"ג אות ז) בשם רבינו שמחה דאפילו החולקים על רש"י הני מילי בקידוש אבל בתקיעה מודו וכן הנהיג הר"ם עד כאן והעולם נוהגין לחזר אחר פרי חדש כדי לברך עליו זמן בקידוש אבל בשופר אין מברכין זמן כלל בשני אלא אם כן חל יום טוב ראשון בשבת כדלקמן בסמוך (סי' תרא ד"ה בשני): וכתב האגור (סי' תתקכא) מנהג בעלי הנפש מאשכנז אם אין משיג פרי חדש אף על פי כן מברך זמן עד כאן וזה לשון הרשב"א בתשובה בראש השנה נמי אומר זמן אף על גב דקדושה אחת הם וכיומא אריכתא דמו מכל מקום אף הוא מן הדין אין עושין ומספיקא דשמא יבואו מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים וכן נהגנו במקומותינו אנחנו ואבותינו עכ"ל: ונראה לי שאם חל יום ראשון בשבת דלכולי עלמא יש לומר זמן בשופר ביום שני וכו'. פשוט הוא וכך כתבו הגהות מיימון (שם) והאגור (שם) כתב שמנהג בעלי הנפש מאשכנז כשחל יום טוב ראשון בשבת מברכין בשופר ביום טוב שני זמן בלחש עד כאן ונראה שטעמם כדי שלא יתחלף להם בחל להיות יום ראשון בחול והעולם אין חוששין לכך אלא כשחל יום ראשון בשבת מברכין זמן בשני בשופר בקול רם והכי עדיף טפי כדי שיצאו כל הקהל ידי חובתם ברכת זמן ולאיחלופי לא חיישינן:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תר סעיף ב

(בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו. (אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו, בשופר ביום שני. הגה: ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו -הגהות מיימוני הלכות שופר.

ערוך השולחן אורח חיים סימן תר סעיף ד

והב"י בקידוש פסק לברך שהחיינו ולא בתקיעות רק כשחל יום ראשון בשבת והוא תימא מ"ש שופר מקידוש ועב"י וצ"ע

משנה ברורה סימן תר ס״ק ז

וי"א לאומרו וכו' - היינו אפילו בלא בגד חדש ופרי חדש משום דהא היום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת התקיעה ומ"מ לכתחילה טוב שילבש התוקע בגד חדש בשופר [מ"א וש"א] ועיין בב"י דבמקומו נהגו שלא לברך שהחיינו בשופר ביום ב' אכן אנו נוהגין כהרמ"א.

מגן אברהם סימן תר

בגד חדש. צ"ע דבסי' רכ"ג ס"ד פסק בשעת הקנין יש לברך וי"ל דהתם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו

מחצית השקל אורח חיים סימן תר

וגם באיש אי נוהג לקדש קודם הנטילה, דעתי העניה נוטה לאכול הפרי מיד אחר הקידוש וברכתשהחיינו קודם נטילה, דהא באנו לצאת ידי האומרים דאין לברך זמן בליל שני, א"כ שהחיינו לא בא אלא בשביל הפרי, ואיך יפסיק בין שהחיינו לאכילה בנטילה וברכה וברכת המוציא, אבל המקדשים לאחר נטילה צריך להמתין באכילת הפרי עד אחר אכילת המוציא, דאי אפשר לאכול קודם,וזה צריך לומר דלא מיקרי הפסק:

תשובות והנהגות כרך ג סימן קסג

שאלה: בליל שני דר"ה אם לאכול את הפרי החדש מיד אחר קידוש….הן אמת שמדינא מברכים שהחיינו אף על הראייה….אבל כבר כתב המ"א (רכ"ה ס"ק ז) דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו, וכן מבואר בביאור הגר"א שם, ולדידן עיקר ההנאה היא כשאוכל, וע"כ היה ראוי להסמיך שהחיינו לאכילה. וביותר יש לומר שבזה"ז לא שייך כלל לברך שהחיינו על הראייה, ודוקא בזמנם שהיה שמח בהתחלת הקציר, היה מקום לברכה על הראיה שהיה לו שמחה שיאכלו מקציר זה....ומעכשיו שעיקר הברכה לדידן היא על האכילה, אני נבוך אם הברכה דוקא על הנאת אכילה וצריך הנאה חשובה דוקא כגון דכזית שאז נהנה ולא סגי בטעימה בעלמא, ולא דמי לראייה שאינו מברך על הפרי רק על עצם הופעת עונה חדשה ולכן מברכים גם בלא אכילה כלל. ולא מצאתי בפוסקים ד"ז אם חייבין לברך שהחיינו גם על טעימה בעלמא שאינה חשובה או רק על הנאה חשובה דאכילת כזית דוקא וצ"ב….

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כ

בענין ברכת שהחיינו ביו"ט שני של ראש השנה….ולכאורה קשה הרי ברור הדבר שאם אחד קידש על היין בשבת, וגם הוסיף לברך בסוף הקידוש שהחינו על בגד או פרי חדש שמונח לפניו, דודאי חשיב הפסק בין ברכת היין והטעימה, כיון דמה שמברך על הבגד או על הפרי לא שייך כלל לברכת היין והקידוש, ואף אם רק הפסיק לענות אמן על ברכת שהחיינו ששמע מאחר שמברך על בגד או פרי ג"כ חשיב הפסק אע"פ שהיא רק תיבה אחת….ונלענ"ד דהנה בשו"ע או"ח סי' רע"א סעיף ט"ו פסק המחבר במי שקידש על היין ונשפך הכוס לפני שטעם ממנו, שצריך להביא כוס אחר ולברך עליו בפה"ג ואינו צריך לחזור ולקדש, ועיי"ש במג"א ס"ק ל"ב שכתב דכל זה דוקא מפני שקידש בתחלה על היין כדין, אבל אם קידש על הכוס וסבר שהוא יין ונמצא שהוא חומץ או מים, יקח כוס אחר של יין ויברך בפה"ג וגם יקדש שנית, דכיון שלא היה יין נמצא שלא בירך ולא קידש כלל על היין, אולם אם היה בדעתו בשעת ברכה לשתות יין יותר, הרי הוא חוזר ומקדש שנית אבל אינו צריך לברך בפה"ג, כיון שהיה עכ"פ בדעתו לשתות עוד יין, ועיי"ש בהגהות רע"א שחולק ע"ז וסובר דכיון שנוסח הקידוש שאמר על הכוס של מים לא הוי קידוש אלא פטומי מילי בעלמא, נמצא דנוסח הקידוש שאמר חשיב הפסק בין ברכת בפה"ג לשתיית היין, ולכן כמו שצריך לקדש שנית כך צריך גם לחזור ולברך שנית על היין בפה"ג. ברם נלענ"ד ליישב דעת המג"א, דכיון שלפי מחשבתו שהקידוש הוא כדין הרי היה זקוק לאמירה זו לצורך היתר שתיה כיון שבלא קידוש אינו רשאי לשתות, לכן אין זה חשוב כלל הפסק אף אם טעה באמירתו ונתברר דנוסח הקידוש היה לבטלה ולא הוי כלל קידוש, שהרי מבואר בגמ' ובשו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף ו' דאם בירך ברכת המוציא והפסיק בין הברכה והטעימה ע"י זה שאמר להביא מלח על השלחן, או שאמר ליתן מאכל לבהמתו דאין זה חשיב הפסק, הואיל והמלח הוא מצרכי הסעודה, וכן גם האכלת הבהמה הוי נמי מצרכי הסעודה משום דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, הרי חזינן מהכא שאף הפסקת דברים לא חשיב הפסק אא"כ איכא נמי בהדיה היסח הדעת, וכיון שכן נראה דה"ה נמי אם אמר הבא מלח ואמרו לו אתה בעצמך כבר הבאת מלח והרי הוא לפניך, או אמר גביל לתורי ונזכר שהשור כבר מת או שהוא עצמו מכרו לאחרים, ג"כ לא חשיב הפסק אע"פ שנתברר שדבריו היו לבטלה, כיון שלפי מחשבתו לא הי' בזה שום היסח הדעת, וכיון שכן אף גם בנד"ד הקידוש שאמר בשוגג לא גרע מאומר גביל לתורי בטעות, וכעי"ז מצינן נמי בתוס' פסחים ק"ו ע"ב בד"ה מקדש עיי"ש, ונמצא לפי"ז שאין הולכין כלל אחר האמת שברכתו היא לבטלה ופטומי מילי בעלמא, אלא הולכין רק אחר מחשבתו ודעתו דהואיל ולא הסיח דעת אין זה קרוי הפסק…. וממילא נראה דה"נ לענין ברכת שהחינו /שהחיינו/ ביום ב' של ר"ה,כיון שעיקר ברכה זו הוא על קדושת היום של ראש השנה, לכן אף אם יבוא אליהו ויכריע ששני הימים הם כיומא חדא אריכתא ולא היה צריך כלל לומרשהחיינו, מ"מ לפי טעותו אין זה חשיב הפסק, ולאו דוקא בר"ה דחייב לברך מספיקא, אלא גם אם אחד טעה בשביעי של פסח ובירך שהחינו בסוףהקידוש ג"כ אפשר דלא חשיב הפסק, כיון שלפי טעותו ה"ז דומה למי שאומר גביל לתורי ונזכר שכבר מכר את השור, וכמו כן אם אחד קידש בליל יו"טשחל ביום חול וטעה ואמר יקנה"ז, אע"פ שהפסיק לאחר ברכת היין בנר והבדלה דלא שייכי כלל לברכת היין, אפי"ה נלענ"ד דאינו חוזר ומברך שניתבפה"ג כיון שלפי טעותו הרי חשב שהברכות הן לצורך,  אלא שעם כל זאת נראה דיש להזהיר את ההמון הפשוט לבל יחשבו דברכת שהחינו שאומרים בליל ב' דר"ה הוא על הפרי או על הבגד החדש, אלא יתנו את לבם שברכתם היא על הזמן של ר"ה, ורק כדי להוציא עצמם מספק איסור ברכה לבטלה מכוונים גם על הפרי והבגד, כי אם רק יתנו את לבם אל הבגד והפרי, ה"ז דומה למי שיברך המוציא על הפת והפסיק בין הברכה והטעימה בברכת שהחינו על בגד חדש דהוי ודאי הפסק וצריך לחזור ולברך. אולם בדיעבד אף אם המקדש הוא עם הארץ וחשב שבליל ב' דר"ה צריכים לברך לאחר הקידוש שהחינו על פרי חדש, ג"כ נלענ"ד דאינו חוזר ומברך שנית על היין דכיון שלפי טעותו הרי חשב שזקוק הוא לאמירה זו כדי שהקידוש תעלה לו יפה, לכן אין זה חשיב כלל הפסק….לכן אף אם יבוא אליהו ויכריע ששני הימים הם כיומא חדא אריכתא ולא היה צריך כלל לומרשהחיינו, מ"מ לפי טעותו אין זה חשיב הפסק, ולאו דוקא בר"ה דחייב לברך מספיקא, אלא גם אם אחד טעה בשביעי של פסח ובירך שהחינו בסוףהקידוש ג"כ אפשר דלא חשיב הפסק, כיון שלפי טעותו ה"ז דומה למי שאומר גביל לתורי ונזכר שכבר מכר את השור

תשובות והנהגות כרך ג סימן קסג

ונראה דהנה בעצם צ"ב איך נוהגים בפרי חדש, הלוא לפי הצד שלא צריך שהחיינו, א"כ הברכת שהחיינו הוה הפסק בין בורא פרי הגפן לטעימה, וצ"ל שאף אם לא חייבין בברכת שהחיינו במיוחד ליום טוב שני, מ"מ שייך אז ברכת שהחיינו, ואם מברך על פרי שלא יהא חשש ברכה לבטלה ומכוין גם לקדושת היום יש בזה קיום מצוה, ושפיר ע"כ מכוונים גם המסובין לשהחיינו שחל על הפרי, וממילא יש קיום דברכת שהחיינו לקדושת היום גם להם. ולגבי זה יש לסמוך כיון שאין אצלם חשש ברכה לבטלה שטעימה מספיק ולא ביטלו שהחיינו.

פאת שדך להר׳ שמואל דוד בן רפאל שלום שאול הכהן מונק - סימן קלג

מעשה באשה שהפילה ולדברי העומדים שם לא נתרקמו אבריו של הנפל ואח"כ ילדה זכר בר קיימא...לכו"ע נכון לפדות בלא ברכה….והר"ר יחיאל זילברברג שיחי' כתב על דברינו כיון שרוב האחרונים נקטו דחייב בפדיון הרי מן הראוי שיקח פרי חדש או בגד חדש ככל ספיקות שהחיינו ביום ב' דר"ה ובימי בין המצרים יש להסתפק עכת"ד. ומש"כ דרוב האחרונים ס"ל דחייב בפדיון לענ"ד אין כאן הכרעה כיון שבעת חכמ"א נראה כנוטה יותר לדעת ח"צ והוא בעל הוראה….ומש"כ לאפוקי נפשין מפלוגתא ע"י פרי חדש או בגד חדש הנה האחרונים לא הזכירו תקנה זו כאן כי אין זה דרך הוראה אלא מנהג חסידות ומה שכתב הרא"ש שהמהר"ם עשה כן בקידוש ליל שני דר"ה ונקבעו דבריו בש"ע א"ח סי' ת"ר אפשר שביום הדין הגדול והנורא יש ליזהר יותר ויש לכל אדם לנהוג מדת חסידות בזה ועוד דהתם מעיקר הדין קיי"ל דמברך שהחיינו אלא מפני כבודם של החולקים מניחין פרי חדש...ועוד נלענ"ד בדעת האחרונים שלא הזכירו תקנה זו דפרי חדש דס' דכיון שאין בידינו לתקן ברכת המצוה עצמה שהיא עיקר אין טעם לעשות תקנה לברכת שהחיינו ונ"ל דמדת חסידות נמי ליכא

Summary:

The שו״ת רש״י quotes conflicting opinions from certain תשובות whether to recite שהחיינו on the second night of ראש השנה, suggesting that ראש השנה might be different from other ימים טובים, given its status as a יומא אריכתא.  As a result, it may not require a new שהחיינו. The רא״ש notes that this is the opinion of the גאונים and the אגור quotes from later opinions that ruled in accordance with this view as well.

However, according to רש״י, as understood by later opinions, the ברכה of שהחיינו should be recited, since either the second day is the primary day of יו״ט (if witnesses didn't come on day 1) or it's observed as a מנהג and therefore receives its own שהחיינו.  This is also the ruling of the רא״ש, the מהר״ם, as well as the רשב״א and other authorities.

The רא״ש and מהר״ם further recommend that one should have a new fruit at the table, thereby requiring שהחיינו according to all opinions.  The אגור quotes the same recommendation, explicitly noting that even without a new fruit, one should recite שהחיינו.

The הגהות מיימוניות states that even those that argue on רש"י with respect to שהחיינו at night, agree that a new שהחיינו should be recited on the שופר.  However, the אגור appears to have the opposite logic, requiring a שהחיינו for the night but saying to avoid one for the second day's שופר.

The שלחן ערוך rules that a new שהחיינו should be recited on the second night and recommends including a new fruit.  He further rules that a new שהחיינו should not be recited on the second day's שופר (unless the first day was שבת). The רמ״א disputes this sceond point, requiring a new שהחיינו on the second day's שופר.  The ערוך השלחן questions the ruling of the שלחן ערוך (though it does appear that the מחבר is relying on the ruling of the אגור). The מ״ב notes that לכתחילה the תוקע should wear a new בגד on the second day.  The מ״א discusses why the שהחיינו is recited when the בגד is worn, rather than when it is purchased.

The מחצית השקל suggests that the new fruit should be eaten promptly after קידוש, avoiding any unnecessary הפסק.  This point is further discussed by תשובות והנהגות.

The מנחת שלמה analyzes why the the שהחיינו is not a הפסק between the קידוש and the drinking (according to the opinion it's not required).  He explains that the focus is on the individual who sees the שהחיינו as a requirement (even if it's not actually a requirement). He therefore recommends focusing on the real reason for שהחיינו (i.e. that it's for יו״ט) in addition to the fruit (but not exclusively the fruit), to prevent the possible הפסק.  The תשובות והנהגות discusses this point as well.