הריגת הרודף: מדין סברא (הבא להורגך) ומדין הקיש מנערה המאורסה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד א
משנה. הבא במחתרת נידון על שם סופו...גמרא. אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר: אי אזילנא - קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי - קטלינא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך השכם להורגו
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עב עמוד א
אמר רבא מאי טעמא דמחתרת דאמר רחמנא...וכי תימא אם כן הוה ליה בעל הבית נמי רודף? בעל הבית לאו רודף הוא אי משום דקטיל ליה השתא משום דאתי איהו למקטליה הוא דקטל ליה, מאי אמרת אי לאו חזקה דאין אדם עמיד עצמו על ממונו לא הוה אתי איהו אדעתא דמקטליה מכל מקום בעל הבית לא קא עביד השתא ולא מידי והשתא אמאי אתי איהו למקטליה הוה ליה רודף והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
משנה. ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו…מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו...הקישא הוא, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו - אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.
הריגת הרודף: מדין הצלת הרודף מן העבירה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
משנה. ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן.
רש"י מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
ואלו שמצילין אותן - מן העבירה. בנפשן - ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה, ומקראי נפקי.
שני דינים בהריגת רודף: דין הצלת הנרדף ודין ענישת הרודף
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
משנה. ואלו הן שמצילין אותן…אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן.
רש"י מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
הרודף אחר בהמה - לרבעה, והרוצה לעבוד עבודה זרה, ולחלל שבת, וכל שכן שאר כריתות ומיתות בית דין שאינן עריות, דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף, כגון זכר ונערה המאורסה, ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה.
אפיקי ים (ר׳ יחיאל מיכל רבינוביץ, מאה ה-20, מליטא, נרצח באלול 1941) חלק ב סימן מ
איזו הערות בדין רודף…והיה אפשר לומר לכאורה דכיון דדין רודף דהותר דמו, אינו מדין עונש על מעשה הרדיפה, ורק מדין הצלה לנפש הנרדף וראיה דגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, והרי לאו בר עונשין הוא….אבל באמת ההכרח לומר דהוי ג"כ בגדר עונש, דבש"ס (סנהדרין ע"ג א, וע"ד א) דבעי למילף דרודף אחר חבירו להורגו, ניתן להצילו בנפשו, מקל וחומר מנערה המאורסה, וכן עובד ע"ז, פרכינן וכי עונשין מן הדין, ואם הי' מדין הצלה לחוד, מ"ט לא נוכל למילף מק"ו…וע״כ דהוי בזה גם מדין עונש, ותרווייהו איתנהו ביה.
הריגת המוסר אינו מדין עונש אלא להציל הנרדף
רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה י - יא
מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה.
שו"ת הריב"ש סימן רלח
ועתה אבאר לכם על מה נענש המסור...דעו כי המסור והמלשין אינו נהרג מן הדין על מה שעשה...שהרי אין הרוצח נענש בבית דין אלא כשהורג הוא בעצמו אבל כשמצוה...אין מיתתו אלא בידי שמים….אבל מה שנהרג המסור מן הדין הוא על העתיד ועל שם סופו ר"ל כגון שעדיין לא מסר אלא שאומר ומגזם שימסור ואז הורגין אותו מן דין רודף כדי להציל הנמסר ולא ב"ד בלבד הורגין אותו אלא כל הקודם להרגו זכה...במסור ואפילו אינו מוסר אלא ממון כל שאומר למסור ביד גוים מותר לכל אדם להרגו כדי להציל הישראל. לפי שכל ישראל הנמסר ביד עובדי ככבים אפילו על עסקי תבן וקש יש סכנה בדבר, שכיון שישראל נופל בידיהם אין מרחמין עליו.
אם צריכים להתרות את הרודף
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה א - הלכה ו
כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' לא תרצח...בד״א בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין, אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפילו היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף, כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה נהרג.
שו"ת הריב"ש סימן רלח
צריך להתרות בו אם יש פנאי קודם שיהרוג אותו...וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות חובל ומזיק….וכן מצינו בברכות פרק הרואה (נח) בעובדא דרבי שילא...אמר האי רודף הוא והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו מחייה בקולפא דפרזלא וקטליה. וגם בזה אפשר שהתרה בו ר' שילא אע"פ שלא נזכר בגמרא או שלא היה לו פנאי או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו ולא חייבוהו להתרות אלא כיון שרואה שבא להרגו ישכים הוא ויהפך אל הרודף. אבל איש אחר הבא להצילו צריך להתרות ברודף קודם שיהרגנו אם יש פנאי.
אם אפשר להצילו באחד מאבריו
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
דתניא, ר׳ יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו.
רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד א
ויכול - הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו, ולא הציל אלא בנפשו - נהרג עליו.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ז - הלכה יג
ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו ואע"פ שעדיין לא הרג...הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף…כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו.
כסף משנה הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א
ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים.
משנה למלך הלכות חובל ומזיק פרק ח
כתב הריב"ש סי' תע"ג ואפשר דגם זה התרה בו רבי שילא ולא קיבל או שלא היה פנאי להתרות בו וכו' ואין צורך לזה דהנרדף עצמו אינו חייב להתרות לרודף אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה והיינו עובדא דרב כהנא ודוק. א"ה עיין בדברי ה"ה הבא בפרקין שכתב כדברי הריב"ש הנז' ובתשובת הריב"ש סי' רל"ח כתב או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו לולא חייבוהו להתרות כו'. וכתוב שם מכ"י של הרב המחבר וז"ל וכיוצא בזה כתבו ז"ל דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל אבל הנרדף אינו מדקדק בזה.
ברכת יצחק (ר' חיים יצחק גנק, ישיבת רבינו יצחק אלחנן) סימן מח
והנה בהך דינא לר' יוחנן בן שאול...יש להסתפק אי הוי דינא דכיון דיכול להצילו באחד מאבריו פקע מיניה דין רודף ואין כאן מעשה רדיפה כלל או לאף אם יכול להצילו באחד מאבריו מ"מ הוי רודף אלא דכיון שיש חובת הצלה על הנרדף להציל גם נפשו של הרודף אין היתר להרגו דאף דלא פקע הדין רודף אבל כיון שיכול להצילו החובת הצלה מפקיע ההיתר להרוג הרודף...כיון דיש חובת הצלה על הנרדף להציל הרודף פקע החיוב רודף אבל השם רודף לא פקע, וכן נראה מלשון הר"ם שכתב ולא טרח בכך דחייב מיתה לשמים כיון שהיה בידו להציל.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכה סעיף א
הגה כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל...ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית דין, אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה, כמו שיתבאר הרודף את חבירו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג. הגה: הבא במחתרת לגנוב גם כן דינו כרודף. ואם ידוע שלא בא רק על עסק ממון, ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגהו, אסור להרגו. ועיין בדברי הטור בסימן זה. מי שמסכן רבים, כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכיות מקפידות, דינו כרודף ומותר למסרו למלכות (נימוקי מהר"מ מריזבורג), כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ח סי"ב.
שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קפז
שאלה מנער אחד שדמעתו על לחיו בהיותו בדרך עם עוד נער והתחיל לריב זה עם זה ושלף הנער סכינו ובקש להמית את השני וקם הוא והרגו ועכשיו בא לקבל עליו תשובה או נימא דהבא להרגך השכם להרגו תשבה הנה בזמנים הללו אין בידנו להתעסק בדינים אלו שהוא דיני נפשות ממש מ"מ לא אמנע מלחוות דעת תורה מה שנלע"ד דרך משא ומתן ולא לדינא הא דבא להרגו השכם להרגו עיקר דהא מלתא מהא דאי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה….גבי מחתרת לא מחלק הש"ס והפוסקים בין יכול להציל באחד מאיבריו או לא כמ"ש הרמב"ם פ"ט כיון שעשה מעשה שבא במחתרת הרי מוחזק לרוצח ממש מש"ה אין צורך להצילו בא' מאיבריו משא"כ בשאר רודף עביד אינש דגזים ולא עביד ואולי ג"כ לא היה כוונתו רק על א' מאיבריו משא"כ בא במחתרת הוא מוחזק לרוצח…ולפ"ז בנדון שלפנינו כיון שאפשר היה להצילו בא' מאיבריו וצריך לקבל עליו תשובה וכ"ש בנדון שלפנינו שבא הדבר ע"י גרם קטטה ומריבה ויש בוטה כמדקר החרב אולי הוא היה הגרם…וכ"ש בנדון שלפנינו שראוי לקבל עליו תשובה נכונה לפי ראות עיני ב"ד והמורה כי בדם שופכו אולי יכפר לו הדם נ"ל הקטן יעקב.
נוהג רכב בסכנה – רודף הוא, ואם הוזהר ולא שב, מוסרו לשלטון
טור חושן משפט הלכות נזיקין סימן שעח
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל חתן היוצא מחופתו ומיודעיו הלכו עמו ורכבו בסוסים כמנהג הבחורים ועבר החתן לפניהם בא אחריו אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליו והכהו ובא לו לחתן הפסד ש' זהובים בסיבה זו שהפרד היה של עכו"ם וטוען המזיק כיון שהיה בר"ה שיש רשות לכל אדם לילך בו...תשובה מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא בר"ה והיה לו לניזק לשמור עצמו לאו טענה היא שאין לו לרוץ בר"ה ואפילו ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ"ש הרוכב סוסו שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא
שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קמח
בנוסע במהירות מופרזת אשר לא יוכל לעצור את הרכב ברגע שיצטרך לעצור מבלי לגרום אסון, שהזכיר כ"מ במכתבו, דדינו כרודף, דהרי אף בהרבה פחות מזה, כתב בתשו' הרא"ש, הובא בטור וז"ל מה שטוען שהוא פטור...עכ"ל….וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו כמו בנד"ד בנסיעה ברכב במהירות מופרזת דיש לו דין מזיק ממש, ואם הוא נוסע באופן היוצא מכלל השיעור הניתן יש לו בזה דין רודף, ואם אחרי ההתראה והאזהרה הוא ממשיך כרצונו, מותר למוסרו לשלטונות, וכמו כן פשיטא במה שנזכר עוד במכתבו, כגון באינו עוצר הרכב בשעה שמסומן עבורו, שיוכלו הולכי רגל לעבור הכביש, וכן ברכב הבא מכוון אחר לנסוע, או שעוקף רכב אחר בצורה המסכנת, - או שנוהג רכב מבלי שעבר את הבחינה שיודע לנהוג ברכב ולשלוט עליו בעת הצורך - דכל אלו בכלל רודף המסכן עצמו ואחרים, ואף אם אין כוונתו לסכן הוי בכלל רודף כנ"ל. וגם בכלל, אם מעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי רגל, או על המדרכה שמאלץ את הולכי הרגל לרדת על פני הכביש שזה מקום מיועד עבור נסיעת כלי רכב ומסוכן עבור הולכי רגל וכיב"ז שהזכיר במכתבו...אמנם כמבואר בש"ע בכל אלו הדינים ברודף בסי' תכ"ה...דקודם שימסור אותו לערכאות צריכים התראה, כן בנד"ד אין לעשות מעשה בלא התראת ב"ד, ובכן יש להעסקנים במצוה זו של הצלת נפשות לבוא לפני ב"ד ולהציע הצעתם לפניהם, ויה"ר שחפץ ד' בידכם יצליח וכאשר יצא דבר הב"ד יסכימו ג"כ מן השמים לטובת ותקנת הרבים. והנני בזה דושה"ט וחותם בחותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס.
ממשלה העומדת מכח רוב ישראל – אין לה דין רודף
שו״ת בנים (ר׳ יהודה הרצל הנקין, 1945-2020) חלק ג סימן לג
העמדת חברי ממשלה לדין, ב"ה, ד' אדר ב' תשנ"ה (1995). אשרי הנבדל מהממשלה הרעה הזאת ומגורלה, ומצוה לסלק אותה ככל שניתן לפי חוקי המדינה ולהחליפה ברעותה הטובה ממנה…ובעיקר השאלה האם יש לממשלה של היום דין מלך כתב בשו"ת משפט כהן סימן קמ"ד אות ט"ו - א': "שבזמן שאין מלך כיוון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה" עכ"ל, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א' אות י"ד וז"ל: "גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת (על כל מגרעותיהם בשטח הדת ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם וכו' במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם" עכ"ל….ובעניין דומה כתב לי רב אחד להסתפק שמא לממשלה אין סמכות כיוון שרבים מבוחריה אינם שומרי תורה, ברם בשו"ת משפט כהן וציץ אליעזר לא חשו לזה כי סוף סוף הסמכות חוזרת אל העם. והגע עצמך אטו ציבור רשעים אינם יכולים להמליך עליהם מלך ויישארו ללא שלטון לפי דין תורה…ולענין רודף. זה קשור בקודם כי אם יש לממשלה הסמכות, לא שייך לדונה כרודף או מוסר, כשם שהעובדים באנגריא והחיילים שהמלך מסכן במלחמת הרשות אינם יכולים לדונו. ולאחר שתועבר הממשלה מן השלטון כל שכן אין לחבריה להשעבר דין רודף, כי אין רודף לאחר מעשה, ואם מצד שמוחזקים למסור שדנים את המוסר גם על העתיד, ונראה שהוא הדין מוחזק לרדוף או לרצוח, גם זה אינו שייך כאן, כי כיון שסולקו מן השלטון, שוב אינם יכולים למסור…דזיל בתר טעמא ששוב אינו יכול למסור…ואם משום שמא יחזרו לשלטון בעתיד הרי אז שוב תהיה להם סמכות ואין לדונם כרודף או מוסר כנ"ל.
ציבור שדרך לצר לישראל – הרי הם כרודפים, ומצוה להקדימם
ר׳ יוסף סולובייצ'יק (2025), מלחמה של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם -
דברנו על מלחמות היום של מדינת ישראל, שוודאי זה מצווה ללחום להגן על היהודים, להגן על עם ישראל ולהגן על ארץ ישראל. אך השאלה היא האם זה נחשב מלחמת מצווה….אז מלחמת מדין היא המקור לדין של הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם היא מלחמת מצווה. וזה נמצא במדרש תנחומא. המאירי בסנהדרין פרק בן סורר ומורה דף ע"ב מביא את מדרש זה: המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הבא במחתרת ידון על שם סופו כלומר זה שהתירה תורה בנמצא במחתרת להרגו אע"פ שהיה לנו לומר אם ממון הוא מתחייב גופו מי מתחייב על שם סופו הוא והוא שחזקתו שהוא בא על מנת שאם יעמוד בעל הבית ויתריס כנגדו שיהרגנו ומעתה הרי הוא כבא להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והיכן אמרה פירשוה במדרש תנחומא מצרור את המדינים כי צוררים הם לכם ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם. המאירי מביא שתי מקורות לדין להרוג את הרודף. יש את הפרשה של מחתרת. ויש את המדרש תנחומא על הפסוק צרור את המדינים שהבא להרגך השכם והרגו. כי צוררים הם לכם. מתמידים הם להצר לכם. אז יש להם דין של רודפים. אז מלחמת מדין הייתה מלחמה של הגנה עצמית. הבא להרגך השכם והרגו. השאלה היא למה צריכים שתי מקורות? למה לא מספיק הפרשה של מחתרת? למה צריכים להביא גם מלחמת מדיין ללמד אותנו שהבא להרגך השכם והרגו? המאיר מביא כמקור המדרש תנחומא מצרור את המדינים כי צוררים הם לכם ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם. למה צריכים גם את זה כמקור לדין של רודף. למה לא מספיק הפרשה של מחתרת? הדין במלחמת מדין היה שהם מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם. ואיזה טיפשות אמר ראש ישיבה של בריסק שהיה אסור לעשות מלחמה בעזה. הם תקפו אותנו בצורה ברוטלית ובצורה סדיסטית ובצורה אכזרית ביותר ורצו להמשיך לתקוף ולהרוג אותנו. ברור שיש מצווה של הבא להרגך השכם והרגו. זה לא היה רק עניין של הרתעה. אלא צריכים ללחום ולהשמיד אותם. ברור שצריכים להשמיד אותם כדי שתהיה הרתעה. אבל צריכים להשמיד אותם מפני שהם היו דרוכים להמשיך ח"ו להרוג אותנו. זה בוודאי מצב של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.
Summary:
The משנה rules that a burglar may be killed by the homeowner. The גמרא reasons that the burglar is operating under the assumption that the homeowner will defend his property and as such, the burglar is presumed to be prepared to kill. And the principle of הבא להורגך, השכם להורגו is invoked.
In a similar ruling in the next משנה, the we learn that one who pursues (רודף) another to kill and/or rape the victim may be killed by a third party. In this case, the גמרא concludes that the ruling regarding רודף אחר חברו להרגו is derived from a היקש and it does not invoke the הבא להורך principle.
As is already apparent from the comments of רש״י and as elaborated on at length in the אפיקי ים, the concept of killing a רודף appears to contain dual elements: (i) saving the נרדף as well as (ii) punishing/saving the רודף from/for his sin. Focusing on the lack of עונש, the שו"ת ריבש notes that notwithstanding that the רודף has not actually done anything yet and thus would not be subject to punishment in בית דין, we still allow the רודף to be killed to prevent the future killing of the נרדף.
The רמב"ם codifies an additional requirement, ruling that before one kills a רודף, he should give התראה to the רודף (apparently an element of the עונש). The שו"ת ריב"ש qualifies this ruling, noting that it only applies to a third party, but not to the נרדף.
In further clarifying the principle of רודף, the גמרא rules that if a third party is able to stop a רודף by injuring him, then he is prohibited from taking the life of the רודף to save a נרדף. The משנה למלך expands on the ruling of the שו"ת ריב"ש, only requiring a third party to use alternative means where available, but not the actual נרדף. The שו"ת שבות יעקב applies this principle in a case of an escalated physical fight that resulted in one party killing another party.
The מנחת יצחק categorizes one who drives recklessly as a רודף, allowing for one to be מוסר the person to the authorities, after first giving התראה.
No comments:
Post a Comment