תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ק עמוד ב
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב: ידי יין - לא יצאו, ידי קידוש - יצאו. ושמואל אמר אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? - כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? - לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה
תוספות מסכת פסחים דף ק עמוד ב
והיכא דליכא אורחים סמוך לבהכ"נ אין לקדש דהויא ברכה לבטלה דקי"ל כשמואל ואין לומר במקדש כאן על דעת שרוצה לאכול במקום אחר מודה שמואל דיש קידוש והא דפליגי בסתמא מדפריך ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ומיהו ממקום למקום בבית אחד כגון מאיגרא לארעא נראה דמודה שמואל אם קידש באיגרא כדי לאכול בארעא דחשיב קידוש במקום סעודה
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה
טור אורח חיים הלכות שבת סימן רסט
ונוהגין בכל המקומות שש"ץ מקדש בבה"כ ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קי"ל כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף יט עמוד ב - דף כ עמוד א
לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו בבי כנישתא. שאע"פ שאמרו (מגילה כח א) בבתי כנסיות שאין אוכלין בהן ואין שותין בהן אפשר דאורחין מותרין שמצות הרבים היא שאוכלין שם מקופה של צדקה של בני העיר. אי נמי דאכלי בבי כנשתא לאו דוקא אלא בחדרים הסמוכים לה ושומעין קדוש משם שהוא קביעות סעודתן ואנו עכשיו אף על גב דלא אכלי אורחין בבי כנשתא ונקטינן דאין קדוש אלא במקום סעודה אפילו הכי נקטינן לקדושי בבי כנישתא דכיון דמעיקרא אתקון משום אורחים אמרינן ליה שתקנות חכמים קבועות הן כדאשכחינן במעין שבע דמערב שבת (שבת דף כד ב) דאתקון משום עם שבשדות הבאים באחרונה ואפילו היכא דליתא לההיא טעמא כגון דאיתנהו כולהו בבי כנשתא אמרינן ליה דכיון דאתקן אתקן
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
הר"ן שם קיים המנהג….וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ט (מהל' שבת ה"ח), וכן כתב הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' קמח) גבי שליח צבור שצריך לחזור התפלה אפילו אין שם מי שאינו בקי מפני שכבר התקינו לחזור התפילה…
ב"ח אורח חיים סימן רסט ס״ק א
והר"ן כתב כיון דמעיקרא ניתקן משום אורחים...וקשיא לי דאין הנדון דומה לראיה דבמעין שבע וש"צ שחוזר התפילה אשכחן בתלמודא (שבת כד ע"ב, ר"ה לד ע"ב) שתקנת חכמים היא אבל לקדושי בבי כנישתא לאו תקנה היא כלל אלא מעצמם נהגו כדמוכח מלישנא דתלמודא בפרק ערבי פסחים (דף ק' ע"ב) דהכי איתא התם אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת….שמעינן להדיא דבין לרב בין לשמואל לא היתה תקנת חכמים לקדושי בבי כנישתא אלא דלרב נהגו כך מפני אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם דלרב ודאי אי אפשר לומר דחכמים תקנו בשביל כך לקדושי בבי כנישתא אלא שנהגו כך מעצמם וכן לשמואל נהגו כך מפני האורחים המוטלים על הציבור שהיו שרויין בחדרים הפתוחים לבית הכנסת ושם אכלו ושתו וגנו ועשו קידוש בבי כנישתא להוציאם ידי חובת קידוש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא כיון דקיימא לן אין קידוש אלא במקום סעודה
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
ורבינו נסים ז"ל כתב במגילת סתרים דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש. והביא ראיה מהא דאמר בירושלמי בסוף כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו ליל י"ט האחרון מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. ולכאורה נראה דהירושלמי פליג אגמרא דידן דלפי הירושלמי מאי קאמר לשמואל למה ליה לקדושי בבי כנישתא לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם
רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן ה
וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג. ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה. הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה. והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל. וכן הא דאמר רבה ובקדושא דהכא לא נפקיתו. ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא נימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו. ובין רב ושמואל תרווייהו סבירא להו ידי יין לא יצאו ותניא כוותייהו דתניא שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך. וכן הלכתא
ב"ח אורח חיים סימן רסט ס״ק א
אבל נראה לפע"ד העיקר כמו שכתב ה"ר יונה אבל לא כמו שהבינם הרא"ש אלא גם ה"ר יונה מפרש כהרא"ש וככל הגדולים והוא דלמאי דקיימא לן כשמואל לא נהגו לקדש בבית הכנסת מעיקרא אלא להוציא אורחים ידי חובתם דאכלי ושתי וכו' אבל לא להוציא מי שאינו יודע דאם אינו יודע היה צריך שיקדש לו אחר בביתו במקום סעודה אלא דלאחר שנהגו לקדש בבי כנישתא להוציא אורחים שוב היו כל אותן שאינן יודעין לקדש באין לבית הכנסת לשמוע הקידוש ולא היו טורחין עצמם להשתדל אחר מי שיקדש בביתם במקום סעודה כתקנת חכמים אלא אמרו די לנו שיצאנו ידי קידוש מן התורה בבי כנישתא ועל כן נמשך דאף עכשיו שאין לנו אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא לא נתבטל המנהג כדי שאותן שאינן יודעין יהיו יוצאין ידי חובת קידוש מן התורה דכיון דכבר החזיקו במנהג זה שלא לקדש בביתם במקום סעודה והורגלו לצאת ידי חובת קידוש מן התורה בבי כנישתא אם לא ישמעו הקידוש עכשיו בבי כנישתא תתבטל מהם מצוה זו לגמרי ולפיכך הניחו חכמים להם מנהגם לקדש בבית הכנסת אע"פ שאינו במקום סעודה ולא בטלוהו דכיון דנהוג נהוג וכמו שכתב הר"ן לפי דרכו דכיון דאיתקן איתקן כך הוא לדעת ה"ר יונה דכיון דנהוג נהוג ומטעמא דאמרן כדי שיהיו יוצאין ידי חובת קידוש מן התורה
מרדכי מסכת פסחים תוספת מערבי פסחים
ומה שרגילין בארץ אשכנז לקדש על היין בבהכ"נ וליכא מאן דאכיל התם….ר שמואל היה אומר בשם השר מקוצי דמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש וראיה מדאמרינן לעיל ידי יין לא יצאו פי' דצריך לחזור ולברך בפה"ג משום שינוי מקום הא ליכא שינוי מקום היה יוצא ידי יין וע"כ מיירי ששתה דאי בלא שתה היאך נפיק אף באותו מקום כיון דאיכא היסח הדעת אלמא משמע דמותר לשתות אף כי עושה קידוש שלא במקום סעודה ואפילו לשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה
ספר אור זרוע חלק א - שאלות ותשובות סימן תשנב ס״ק ט
ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בהכ"נ אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן. צר לי עליך והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך. ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהייתה רשאי להוציא דבר מפיך הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו במגנצ"א ושבוורמש"א ושבשפיר"א הלא משם יצאת תורה לכל ישראל...ועתה אתה כותב עליהם שוטים….שאבותינו נהגו כדין וכתורה כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בע"ש ובעי"ט לקדש את השבת ולהעיד עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא. לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחי' בין לרב בין לשמואל אלא לקידוש היום ברבים נתקן כדאמרי' בירושלמי בפ' אילו דברים אמר ר' זעירא מדברי שניהם מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא על היין היא דעתיהדר' זעירא אמר מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משמע קידושא פי' לשמוע קידוש על היין א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין ש"צ [עובר] לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ גו' ואומר ברכה אחת מעין [שבע] מגן אבות בדברו וחותם במקדש (השם) [ישראל ואת יום השבת]. הא למדת דוקא היכא דליכא יין היה אומר ש"צ ויכלו אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכה אחת מעין שבע אבל ויכולו לא היה אומר ש"צ בקול רם אלא בלחש בתפילה בלבד כמו כל יחיד שאומר בתפילה בלחש כההיא דכתבי הקודש דאיירי בתפילת לחש ושוב נהגו לומר ויכלו בקול רם אע"פ דאיכא יין וקידוש על הכוס בביהכ"נ….אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישי' כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר
ספר כלבו סימן נ
ואין מקדשין בבית הכנסת בלילי פסח הראשונים ואפילו במקומות שנהגו לקדש בשאר ימות השנה שהשאירו מנהג הקדמונים במקומו ואף על פי שבטלה הסיבה שעליה היתה התקנה כמו שאנחנו עושין היום שאומרים ברוך ה' לעולם אחר השכיבנו ואע"פ שנראה הפסק בין גאולה לתפלה להשאיר מנהג היה על דבר ואע"פ שבטל הדבר התקנה לא זזה ממקומה, וכן הדין בענין קדוש בבית הכנסת והטעם לפי שיש בזה פרסום גדול לשם יתברך וקדוש שמו כשמברכין אותו במקהלות ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות בפני בקיאין ושאינן בקיאין ודומה למה שנהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת לפרסום הנס בפני כל העם ולסדר הברכות בפניהם גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם, אבל בלילי פסחים לא נהגו לעולם לקדש בבית הכנסת לפי שאין שם אורחים
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כט אות מ
והמקדש בבית הכנסת אין לו לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש אבל יכולים להשקות לקטנים כמו שנהגו דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו היינו בלאו כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהן דנפקא לן מלא תאכלו וכו' אבל קידוש היום מצות עשה היא לא אתיא מהתם ומנשים נמי לא אתיא דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין ושכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לא נפקא לן קטנים דאינהו גופייהו ליתנהו בשמירה, בהלכות ברכות של מהר"ם
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
גם רבינו ירוחם כתב בחלק א' (סו.) שצ"ע על המנהג, והרא"ש בפרק ערבי פסחים...וכן כתבו שם התוספות...אבל הר"ן שם קיים המנהג….וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסט סעיף א
נוהגין לקדש בבהכ"נ, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן, דאין קידוש אלא במקום סעודה (וע"ל סי' רע"ג). ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא, להוציאם י"ח, ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה, זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבהכ"נ. אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ, וכן מנהג ארץ ישראל. הגה: ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת
מגן אברהם סימן רסט ס״ק ג
יותר טוב להנהיג. והרשב"א בתשו' סי' ל"ז כתב וז"ל ובכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזור עליה וכמ"ש עכ"ל וגם במדינתינו נוהגין לקנותו בדמים המצוה מי שיתן היין לבהכ"נ ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א וכ"מ בתענית דף כ"ד
משנה ברורה סימן רסט ס״ק ה
שלא לקדש וכו'....ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א
בית יוסף אורח חיים סימן רסט
ורבינו כתב בסימן רע"ג בשם הגאונים שאם שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ולפי זה יכול המקדש בבית הכנסת לשתות מיין הקידוש ובלבד שישתה רביעית, ומכל מקום נהגו העולם שלא לשתות שום גדול בבית הכנסת
משנה ברורה סימן רסט ס״ק א
כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד
ערוך השולחן אורח חיים סימן רסט סעיף ה
ואם אין קטן בבהכ"נ ישתה גדול כל הכוס ויסמוך על הדעה שבסי' רע"ג בשם הגאונים דבכה"ג מיקרי במקום סעודה ויכול לאכול במקום אחר ע"ש או המקדש ישתה כל הכוס ויכוין לצאת ידי חובתו בקידוש זה ובביתו יקדש בשביל בני ביתו ונוהגין לקנות מצוה זו דיין לקידוש והבדלה בדמים [מג"א] וחושבין זה למצוה רבה
שער הציון סימן רסט ס״ק א
כן כתבו כמה אחרונים, והאליה רבה כתב דבטעימה בעלמא סגי, וכבר השיגו בדרך החיים, עיין שם
מגן אברהם סימן רסט ס״ק א
מטעימו לקטן. אע"ג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג היינו בדבר שיש בו לאו אבל קידוש אינו אלא עשה (הג"מ בשם מהר"ם) ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספי ליה בידים צ"ל כיון די"א דאפי' גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ לקטנים שרי א"נ כיון דא"א בע"א שרי - ב"י
וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בתשו' הר"ן סי' פ"ב בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה ואפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש לא אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות כמ"ש סי' תרי"ו וכ"ש כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכיל' היתר בזמן האסור וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול כמ"ש הראב"ד ע"ש ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו ולא חיישי' דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו' סי' ע"ב /צ"ב/) והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי היינו משום דלאו מילת' דקביעות' הוא דזמנין דאיכ' אורחי' ולא מטעמינ' לינוקא (רשב"א סי' ש"ג): כתב בהגמ"נ ואם אין תינוק בבה"כ נותנין לגדול לשתות בקידוש והבדל' עכ"ל ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה ואפ"ה יכול לקדש שנית בביתו וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד
ערוך השולחן אורח חיים סימן רסט סעיף ה
וזה שכתב שמטעימו לקטן אין זה כמאכיל איסור בידים לקטן שיש סוברין לקמן בסי' שמ"ג דאף איסור דרבנן אסור ליתן בידים דבזה אין איסור כלל לקטן דלא אסרינן להאכיל הקטן בלא קידוש דבזה אין חייבים לחנכו כדי שלא יחלש לבו מידי דהוה אתעניתים דלא מחנכינן להו כלל [עמג"א] ויש מי שכתב דנותנין לקטן שלא הגיע לחינוך [ב"ח] וכן המנהג עתה ליתן להרבה קטנים מעט מעט והמה קטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בשם הרשב"א כתבו ליתן דווקא לקטנים שהגיעו לחינוך מהטעם שכתבנו
שו"ת הרשב"א חלק א סימן לז
ומה שאמרת ששמעת שנשאלתי על קדושא דבי שמשי דמקדשינן בבי כנישתא לדידן דלית לן אורחין...ורבינו האיי ורבינו יצחק אבן גיאת ז"ל מן האוסרין בדליכא אורחין. ורב נטרונאי מן המתירין ועמו חבל נביאים וכבר פשטה הוראה כמותם. והם תלו טעמם משום דאפשר דאיכא מן צבורא דלית ליה חמרא ומקדש אריפתא. ותקנו חכמים לקדש בביהכ"נ משום רפואה וטועמים ממנו. וזה שטועמין ממנו הציבור לאו משום חובה היא אלא משום רפואה. והולכין לבתיהם וכל אחד ואחד מקדש בביתו. אלו דברי גאון ז"ל. ועיקר דברים אלו דקדוש במקום סעודה וקודם שיאכל אינו דבר תורה. אלא שדברי תורה לקדש בכניסתו והם תיקנו על הסעודה. ומשום אורחין ומשום רפואה אמרו שיהו מקדשין בצבור למיהוי להו רפואה לכולהו. ואפשר לומר עוד דמעיקרא תקנו לקדש בבית הכנסת ועיקרה של תקנה משום אורחין הות. ומשום זימנין דאיכא אורחין תקנו לקדש בין איכא בין ליכא. דומיא דברכה מעין שבע שהיתה תקנה קבועה בכל מקום. ואף על גב דעיקרה כי אתקון משום עם שבשדות דמתאחרי אתקון. ואפילו הכי בדידן דבתי כנסיות דידן בעיר ואפילו כלהו בבי כנישתא מעיקרא אמרינן מעין שבע. וכענין שליח ציבור נמי שיורד לפני התיבה בכל יום ואפילו היכא דליכא אינשי דלא בקיאי. ואע"ג דעיקר תקנתא מעיקרא לא אתקין אלא כדי להוציא את שאינו בקי. והנח להן לישראל שאף על פי שאינן נביאים בני נביאים הם. ולשתות ממנו המקדש שמענו התר מדברי רב נטרונאי שכתבנו למעלה. ובאמת שהדברים מתמיהין דהא תלמוד הא בהא תליא שאם ידי קדוש לא יצא אסור לשתות ואם מותר לשתות אף ידי קדוש יצא. ולהטעימו לתינוק אפשר דכל שאתה אוסרו לגדול אף לתינוק אסור משום דאתי למסרך כההיא דזמן שבעירובין. אלא שהדברים נראין יותר להתיר על ידי תינוק. לפי שלא חששו לסרוכי אלא במילתא דקביעא דכל זימנא וזימנא בכל שתא עבדין הכי כההיא דזמן. אבל מילתא דלא קביעא כי הא דזימנין דאיכא אורחין ולא צריכינן למיטעמיה לינוקא לא חיישינן לסרוכי. וכמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז"ל במל את התינוק ביום הכפורים או בתענית צבור דמברכין אכסא דחמרא בורא פרי הגפן ומטעמיה לינוקא. וזהו שנהגו התינוקות בכל מקום למשתי כסא דקדושא בבי כנישתא. ואף על גב דהא נמי לא ניחא לי שפיר משום דאשכחית בה פירכא מכשותא דרב משרשיא דבפרק תולין (דף קל"ט) דלא מילתא דקביעא ואפילו הכי אמרינן בה וליתן לתינוק ישראל ופריקו דילמא אתי למסרך. כך היתה תשובתי. ומכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזרין אחר יין שכבר נתקנה תקנה. ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזר עליה וכמו שכתבתי
Summary
The גמרא states that there was a custom of reciting קידוש in shul on Friday night. According to שמואל, the reason for this custom was to discharge the obligation of the guests who were residing in shul based on the general rule of אין קידוש אלא במקום סעודה.
Simply understood, unless there are guests in shul, no קידוש should be recited. This is the ruling of תוספות, the טור and the רא״ש.
The ר״ן seeks to justify the current practice of reciting קידוש in shul (even without guests), categorizing it as a תקנה that is already in place, even though the reason doesn't apply. The מגיד משנה analogizes this to חזרת הש״ץ. The ב״ח challenges this analysis, noting that this wasn't a תקנה, but rather a מנהג.
The רא״ש quotes from רבינו נסים that the practice can be justified, as the rule of אין קידוש אלא במקום סעודה allows for one to make קידוש in shul, with intent to walk home and then eat. The רא״ש notes that this ruling, while based on a ירושלמי, appears to be in conflict with the בבלי.
The רא״ש further quotes from רבינו יונה that at least on a דאורייתא level, one fulfills his obligation of קידוש even without סעודה. As such, the קידוש in shul serves to discharge the obligation of those that would otherwise not be reciting קידוש. The ב״ח has a modified understanding of the רבינו יונה.
The מרדכי seeks to justify the practice by noting that while one may not actually fulfill קידוש (as there is not סעודה), the drinking itself is not a problem prior to קידוש. (It is not clear how this resolves the issue of reciting the ברכה of קידוש in a non-סעודה location.)
The אור זרוע suggests a different idea entirely. He says that the primary institution of קידוש in shul was never for the אורחים. Rather, the purpose was to facilitate a קידוש ברבים (and that at one time, it even replaced ויכולו).
The כלבו connects the practice of קידוש in shul to lighting נרות חנוכה in shul, justifying both customs as forms of being מסדר the ברכות before those that may not be בקיאין.
The מהר״ם allows for קידוש in shul but recommends against drinking from the כוס, but he says that you may give from the כוס to a קטן.
The שלחן ערוך cites the practice of reciting קידוש and giving from the wine to a קטן but ultimately concludes that it is better to not do so. However, the רמ״א appears to uphold the מנהג. The מגן אברהם defends the מנהג as does the משנה ברורה.
The בית יוסף notes that potentially by drinking a sufficient שיעור would also avoid the problem, as that would constitute a סעודה, however, he recommends against this practice. Based on the same reasoning, the משנה ברורה rules that where no קטן is available, the מקדש should drink a sufficient שיעור.
The מגן אברהם and ערוך השלחן address the issue of what type of קטן should be utilized and how one can be מאכיל a קטן something which a גדול is not allowed to consumer.
No comments:
Post a Comment