תפילה בציבור - חובה או מדת חסידות - Is One Required to Daven With a Minyan?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב - דף ח עמוד א

אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי. אמר ליה: טריחא לי מלתא. - ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. - אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון - אימתי עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין….אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע, שנאמר: הכה אמר ה' על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל; ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: והנני נתשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם

רש”י שם

לא יכילנא - תש כחי

רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ד עמוד א

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. ואומרים הגאוני' ז"ל שאפי' כשאין האדם הולך לבהכ"נ יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל ועוד אמרו שאפילו כשאין הצבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבהכ"נ מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפלת צבור והא דאמרי' אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ איירי בשאין תורתו אומנתו אבל תורתו אומנתו מתפלל בבית מדרשו כדבעינן למימר קמן:

בית יוסף אורח חיים סימן צ

לא יתפלל אלא בבית הכנסת עם הציבור….ומפרש רבינו דבבית הכנסת דקאמר היינו עם הציבור ומשמע מדבריו שאם אינו מתפלל עם הציבור לא שאני לן בין מתפלל בבית הכנסת למתפלל בבית אחר אבל ה"ר יונה (ד. ד"ה אימתי) כתב בשם הגאונים שאפילו כשאין הציבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת ציבור ועוד יתבארבסימן זה כמה מילין צריך אדם לילך כדי להתפלל עם הציבור:

---

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

אמר ליה: מאי טעמא לא אתא מר לפרקא? אמר ליה: דהוה חליש לבאי ולא מצינא. אמר ליה: אמאי לא טעמת מידי ואתית? אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא? דאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! - אמר ליה: איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי! - אמר ליה: ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור? - אמר ליה: לאו אתמר עלה: אמר רבי אבא: בצבור שנו

---

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מו עמוד א

אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: לגבל ולתפלה ולנטילת ידים -ארבעה מילין….אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו - אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא: ומינה, מיל הוא דאינו חוזר,הא פחות ממיל - חוזר

רש"י מסכת פסחים דף מו עמוד א

לגבל - המגבל עיסת אחרים בשכר, וכלי בעל הבית טמאים, עד ארבע מילין - הטריחוהו חכמים לילך למקוה לטבול כליו, וכן לתפלה, אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל, אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ארבע מילין - הולך ומתפלל שם ולן שם, וכן לנטילת ידים לאכילה, אם עתיד למצוא מים לפניו בארבע מילין - הולך לשם ונוטל את ידיו

תוספות מסכת פסחים דף מו עמוד א

ולתפלה - נראה כפירוש הקונטרס ולא כערוך דפירש לתפלה היינו לרחוץ ידיו להתפלל דהיכי דמי אי בעידנא דצלותא הא אמרינן בברכות (דף טו.) (אביי) לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואי שלא בזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי

תוספות מסכת חולין דף קכב עמוד ב

לגבל- ומיהו מה שפירש בערוך לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה אין נראה דהיכי דמי אי דמטא זמן צלויי הא לייט עלה אביי בברכות (דף טו.) אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי ואי לא מטאזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי ונראה כפירוש הקונטרס דלענין להתפלל בעשרה איירי

חידושי מהר”י שפירא חולין קכב עמוד ב

רש”י ד”ה ולתפילה...ויש לפרש כוונתו דאף להתפלל יחידי בבהכ"נ ילך לשם דאי' בס"ק דברכות דף ו' ע"א תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנא' מלכים א' ח' כ"ח לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ע"כ וכתב הרבינו יונה וז"ל ועוד אמרו הגאונים ז"ל שאפי' כשאין הצבור מתפללין יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפלת צבור עכ"ל הובאו דבריו בב"י סי' צ' בד"ה לא יתפלל אלא בבהכ"נ וכו' וכ"כ בש"ע שם בס"ט

---

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד ב

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה; שחרר אין, לא שחרר לא! - תרי אצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי? והאמר רבי הודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: דלעלם בהם תעבדו! - לדבר מצוה שאני. - מצוה הבאה בעבירה היא! - מצוה דרבים שאני

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח עמוד ב

מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני

---

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות עירובי חצירות

אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבה"כ כדי להתפלל בעשרה רק בסמ"ק ובספר אגודה. א"ל הר"ראיקא ולא יהא פחות מבית המשתה, א"ל הרב להתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה דיכול לכוון תפלתו בביתו, דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בי'. אבל בית המשתה מצוה הוא, ודוקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות. 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ט

ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים. וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ"כ יתפלל בב"ה.

מגן אברהם שם

אנוס - פי' שתש כחו אע"פ שאינו חולה דאם היה ר"נ חולה א"כ מאי שאל לו מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא אלא ע"כ שלא היה חולה ממש:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף טז

ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בי', צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בעשרה

מגן אברהם סימן תטו

במהרי"ל נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למנין ולפי מ"ש סימן צ' סי"ו ודאי שרי

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כז

הנה להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם ולא רק הדור ומעלה בעלמא דהא לפרש"י פסחים דף מ"ו וחולין דף קכ"ב מחוייב לילך עד ד' מילין כשהוא לפניו בהולך בדרך אף שטוב לפניו יותר ללון כאן, וגם מחוייב לחזור לאחוריו עד מיל ונפסק כן בש"ע סימן צ' סעיף ט"ז, ומזה מובן שעד מיל מחוייב לילך אף כשהוא בביתו ומפורש כן בערוך השלחן סעיף כ' ובמ"ב ס"ק נ"ב. ובעצם היה מסתבר כשהוא בביתו לחייבו גם יותר ממיל דבדרך הקלו שלא לחזור לאחוריו יותר ממיל...אך לא ידוע איזה שיעור...ולכן אולי משום שלא הוזכר שיעור ליושב בביתו אין להחמיר ביותר ממיל שמצינו שיעור זה בהולך בדרך לחזור לאחוריו כדסובר בעה"ש ובמ"ב. עכ"פ כיון שחזינן שצריך לטרוח הרבה מוכרחין לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה, ומה שלא חייבו אף לטרוח טובא הוא משום דאף במ"ע דאורייתא איכא שיעורים שלא כבאיסורים שבכל אופן אסור...לכן גם טירחא היה שייך להחשיב אונס...ולכן במצוה זו דהצריכו להתפלל בצבור הקלו להחשיב זה לאונס כשהוא הלוך יותר ממיל. והטעם אולי מכיון שעושה עכ"פ מעשה מצוה דתפלה באותה שעה הקלו לפוטרו ממצוה זו דבצבור דוקא אף באונס קטן זה דטירחא, ול"ד לשאר מצוה אף דרבנן שלא יעשה כלום בענין המצוה כשיתעצל...ואין לדייק מלשון ישתדל אדם להתפלל בביהכ"נ עם הצבור שבסעיף ט' לומר שהוא רק מעלה בעלמא, דגם על חיוב שייך לשון זה, דהוא מכיון שטירחא מרובה כהליכה יותר ממיל פטור, הרי יש לדמות גם שאר טירחות שמזדמן לאדם לומר שהוא כטירחא דיותר ממיל, אבל כיון דיצטרך בעצמו לדון זה שיש דבר שהוא טירחא לזה ולא לזה, לכן אמר לשון ישתדל אדם דהכוונה הוא שלא יקל לדמות כל טירחא לטירחא דיותר ממיל אלא יחמיר

עמק ברכה ברכות קריאת שמע אות א

אמנם אשר נ"ל בזה דבאמת תפלה בצבור אינו כלל חיוב מצוה ככל מצות דרבנן וראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד' ז' א"ל ר"י לר' נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנ תא לצלויי א"ל לא יכילנא א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מילתא ואם נימא דהוי חיוב מצוה ככל המצות המחויבות מה טענה היא זו טריחא לי מילתא הא חייב אדם להשתדל ולטרוח במצות אפילו אם קשה לו הדבר ואולי משום בטול תורה וע"כ מוכח מזה דתפלה בצבור מצד עצמה אינה מצוה ולפיכך אין שוב חיוב להתפלל עם הצבור אלא כיון שאין תפלת היחיד נשמעת בכל עת אלא בצבור ולפיכך צריך האדם להשתדל להתפלל עם הצבור כדי שתקובל תפלתו וזהו כל הענין של תפלה בצבור וכן מבואר הוא בלשון הרמב"ם רפ"ח מתפלה וז"ל תפלת הצבור נשמעת תמיד...להתפלל עם הצבור עכ"ל ולשונו זה ולא יתפלל יחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הצבור מורה להדיא שאינו חיוב כלל אלא השתדלות שתקובל תפלתו

שו"ת יד אליהו (ר׳ אליהו רגולר, נפטר ב1850, מתלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין) סימן ז

שאלה אם מחויב אדם להשתדל להתפלל עם הצבור אף במקום שיבא לידי הפסד ממון גם באם א"א לו להמתין על הצבור באיזה מקום יתפלל בביתו או בבה"כ - תשובה נלע"ד דאינו מחויב מצד הדין אם לא ממדת חסידות....פשיטא אם הוא בביתו שלא ילך לבה"כ להקדים שם תפלתו אם הצבור שם בבה"כ ואפילו אם הוא כבר בבה"כ ואח"כ נולד לו דצריך להקדים תפלתו צריך לילך לביתו וטוב לו להתפלל שם יחידי דלא ה"ל רק מניעת הידור מצוה ומצוה מן המובחר משיעשה דבר שיש ח"ו איסור בדבר והרי מצינו שהתירו משום הפסד ממון או טרדה להתפלל דרך הילוכו וכן בישיבה וש"ד כמ"ש בסי' צ"ד סעי' ד' ולא התירו משום הפסד ממון לעבור זמן התפלה כמ"ש בסי' ק"ח וצ"ל דאינו דומה דברים מה שהוא רק למצוה מן המובחר כו' דאין להחמיר בו כ"כ כמו בגוף המצוה וזה פשוט ועוד דבדרך הילוכו ובישיבה הטעם משום דיכול לכוין יותר לכך מותר כמ"ש במ"א בשם רש"י ס"ק י"ד:

שו"ת חוות יאיר סימן קטו

ושאלני ב"ב העשיר ומכובד אם יכול לבא לקובלענץ בבקר בבקר יום ש"ק להתפלל בעשרה ולשמוע קריאת התורה 

בספינה שישכור מע"ש אצל ספין המעבירו ולא רציתי להתיר מפני שחקרתי ושמעתי דרבנן קשישאדהוו שם מקמי דידי רבנים ומ"ץ נשאלו ולא התירו ובכה"ג אמרו ספ"ד דברכות לא חזינא לרבנן קשישא וכו' ועע"ש ספ"ז. והטעם שלא התירו אפשר מפני דאע"ג דאין כאן אפילו אומר לגוי להעבירו רק שבות דשבות דשט על המים אינו רק גזירות חכמי' והגזירה רחוקה מאד גזירה שמא יעשה חביות של שייטין ומה גם בזמנינו דאפשר בזמניהם הי' מלאכה זו עשיית חביות קל רגיל ומצוי משא"כ בזמנינו מ"מ הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי ובמהרי"ל הלכות עירובין גבי אין מערבין רק לדבר מצוה דלהתפלל בעשרה קיל מלילך למשתה נישואין וחלילה לנו למעט במ"ע של ונקדשתי בתוך ב"י שהוא קדיש וברכו בעשרה ובשכר אמנה ועניית איש"ר עם כל זה אינו מ"ע דרמיא עליה גם לא נתבטל אם יעמוד חוצה.  ולכן אין ללמוד מהא דבגמ' ברכות דמ"ז ובגיטין מ"ו דר"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דמצוה שאני ובברכות אמר מצוה דרבים שאני ונ"ל דאין הכוונה דהמצוה נהוגה בכל ישראל רק ר"ל שהוא קידוש השם ודווקא ברבים ואם לא שחררו היה בטל המצוה מכל הרבים ההם שהיו נאספין יחד

ילקוט יוסף תפילה א הערות סימן פט - מהלכות תפלה וזמנה

הטעם לזה מבואר, שמצות תפלה "בצבור" אינה אלא מצוה מן המובחר, ואינה מצוה כל כך, וכמ"ש המהרי"ל בהלכות עירובי תחומין, שמה שהתירו חכמים לערב במקום מצוה, היינו כגון ללכת לבית המשתה או לבית האבל...וכיוצא בזה כתב החות יאיר (סי' קטו), שאסור לעבור במעבורת..ואע"פ שהוא שבות דשבות..מכל מקום להתפלל בעשרה אינה מצוה כולי האי...והמבי"ט בספר בית אלהים (שער היסודות פרק לח) כתב, שמזמן משה עד אנשי כנסת הגדולה כל אחד היה מתפלל ביחידות בביתו, ולא היו ישראל נאספים להתפלל בצבור במקום מיוחד וכו'. ע"ש...ואפי' להמג"א (סי' תטו סק"ב) שחולק על המהרי"ל, (וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' י אות ה), הכל מודים שהיא רק מצוה מן המובחר, אבל תפלה קודם הנץ החמה, אחר עמוה"ש, היא רק תפלה של דיעבד, ואינו בדין להתפלל תפלה של דיעבד וקודם זמנה, בשביל להתפלל בצבור

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן יט

 האם חיוב תפלה בצבור נמדד במושג של זמן או מרחק, כפר שלכם מרוחק 5 - 6 ק"מ מישוב יהודי הקרוב ביותר, ומכיון שזה נמצא בחבל עזה צריכים לנסוע בכביש דרך אזור ערבי, ויש בזה סכנה מסוימת, לפי הרגל החיים אפילו נשים נוסעות לבדן בכביש זה, אמנם הסכנה אורבת וכיון שכן הספק אם הגברים מחויבים לנסוע למנין לישוב הסמוך המרוחק יותר מפרסה, אך זמן הנסיעה לא יותר מששה דקות זה תו"ד ועוד העיר קצת בזה, הנה סתימת הפוסקים סי' צ' סט"ז דגם לדידן דאין הולכים ברגל הני ד' מילין דפסחים מ"ו נמדדין במרחק לא בזמן ואינו חייב ללכת יותר מד' מילין, ובנ"ד בודאי אינו חייב דמבואר בפוסקים שם דביושב בביתו דינו כלאחריו דאינו חייב רק עד מיל, וכן מבואר שם סט"ז, דוקא אם אינו צריך ללכת יחידי,והיינו משום חשש סכנה, ומכ"ש בנדון דידן דאיכא באמת חשש סכנה אפילו רחוק דאינו חייב, ומה שכ' כב' שהנשים הולכות לבדן מי יאמר שהם עושות עפה"ת ובמק"א הי' מקום לפנים משורת הדין ללכת למנין, אבל בנדון זה כיון דאיכא חשש סכנה אפילו לפנים משורת הדין לא יעשה, אך ישתדלו מאד שיהיו לכם מנין קבוע בכפר שלכם

Summary:

The גמרא in ברכות cites a case where ר’ נחמן was unable to attend shul for תפילה בציבור.  The case is explained by רש”י to be where he was “תש כחי”.  Based on this גמרא, the רבינו יונה establishes an order of priorities, first, תפילה בציבור, second, davening at the same with the מנין and third, davening in the shul without a מנין. The טור appears to reject the third category as meaningful.

The גמרא in פסחים, as understood by רש”י sets parameters as to how far one is required to travel for a מנין (as רש״י is understood by תוספות). [The ערוך as cited by תוספות has a different understanding of this גמרא altogether.]

 A separate גמרא in ברכות and גיטין indicates that one is allowed to violate an איסור and free an עבד כנעני in order to make a מנין because it is a מצוה דרבים.  

In the context of discussing ערובי תחומין the מהרי״ל rules that attending מנין is ״אינו כ״כ מצוה״ because one can simply daven at the same time as the ציבור at home.  The שלחן ערוך cites the 1 מיל standard based on רש״י for how far one has to go to daven with a מנין.  Separately, the מחבר uses the language of להשתדל with respect to one attending מנין and based on the ר׳ נחמן account, the מ״א defines this as even being less than a חולה to be considered an אנוס for מנין.

According to ר’ משה, one has an obligation to daven תפילה בציבור.  The עמק ברכה argues from the גמרא in ברכות that תפילה בציבור is not a חיוב.  The מהרי”ל also adopt this position.  Based on רש"י, the מגן אברהם has a very loose definition for אונס - which appears to suggest that he would also take the non-חיוב approach.  The ילקוט יוסף, the חוות יאיר and the יד אליהו each advance positions arguing that attending מנין is not a חיוב.  The שבט הלוי addresses whether the מיל is measured in terms of time or distance.