אמירת ״לשם יחוד״ - Reciting L'Shem Yichud

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע

אמר ר' אלעזר בכל עובדוי דבר נש לבעי ליה דלהוון כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכלא הוא לפולחניה ולא ישרי עלוי סטרא אחרא בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא,

הקדמה לשער החמישי - שער המצוות - ר׳ חיים וויטל ע״פ תורת ר׳ יצחק לוריא אשכנזי

העושה מצוה אין די לו עשייתה, אבל צריך לקיים מה שאמרו רז"ל שיכוין בעשיית המצוות שהוא עושה אותם לשם עושיהן, שהוא ה' יתברך וכו'. ואין זה מתקיים אלא במי שיודע כוונת התפלה והמצוות. ומכוין בעשייתם לתקן עולמות העליונים, וליחדא שמיה דקודשא בריך הוא עם שכינתיה, ואין כוונתו לקבל שכר.

שו"ת נודע ביהודה (1713 - 1793) מהדורא קמא - יורה דעה סימן צג

ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הםאשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו. ובגוף דבריו שצריך להוציא מפיו שעושה הכונה על פי הסוד ומביא ראיה מריש זבחים שבגט צריך שיאמר בפירוש שעושה לשם גירושין וכן בנדר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ע"כ דברי מעלתו. ואני אומר ממקום שהביא ראיה משם הוא סתירה דהרי מחלק שם בין אשה לקדשים דאשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפה וקדשים להכי סתמן כשרים לפי שסתמא לשמן עומדים וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים. ומה שהביא מנדרים לא הביא אלא שמחשבה בלי דיבור אינו כלום אבל מעשה בדבר שסתמא לשמה לא בעי שום סיוע. ואני אומר ק"ו הדברים אם בקדשים אף שודאי מצוה שיעשה בפירוש לשמה וכמו שאמרו בזבחים שם לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' אפ"ה אתנו בית דין דלא לימא לשמודלמא אתי למימר שלא לשמו והיינו שלא יאמר ולא יחשוב אפילו בלבו כדמפורש התם בתוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה קיימו ב"ד רק יעשה העבודהולא יחשוב כלל. ואני אומר אם חשו התם שלא יאמר לשמו פן יאמר שלא לשמו וכן שלא יחשוב לשמו פן יחשוב שלא לשמו אף שהוא חשש רחוק שיטעהבין לשמו לשלא לשמו ק"ו בכוונת התפלה והמצות שיש בהם כמה עיקולי ופשורי וכמה חשש קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כ"ז במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל ודי שעושה המצוה לשם מצוה: ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אנינוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו.   אבל מה שפלפל מעלתו מה שאומרים נוסח ליחד שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י אם יש בזה משום הוגה השם ופלפל בדברי התוספות אם בשני אותיות ראשונות יש איסור הוגה השם. הנה לפי מה שאני זכור מילדותי ששמעתי האנשים ההם היו אומרים שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י במילואו ובזה ודאי ליכא משום הוגה השם. אבל כבר גליתי דעתי שיותר טובה השתיקה וישתקע הדבר וגם במחשבה לא יחשוב רק פירוש המלות ובדרך זה ילך בטח ולא יכשל בשום דבר ויותר מזה אין להאריך בדברים כאלו. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש

שו"ת תשובה מאהבה להר׳ אלעזר פלקלס (1754 - 1826)  תלמידו המובהק של ר׳ יחזקאל לנדא - חלק א סימן א

ואין המתפלל צריך שיזדקק לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפני מן הפרגוד עכ"ל ואין כ"מ ולא עוד אלא שבתפלו' ותחנו' אשר התחדשו חדשים מקרוב מכמה דורות משנת תכ"ו ל' התערבו בכמה מקומות שמות התרפים והבעלים מכלב רע שבתי צבי המשומד התוגר שחוקא טמיא עפ"י קבלתו המטונפה המלאה קיאצואה וצואה רותחת יוצקת לתוך פיו של אותו הרשע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו אתה אלדים הוריד' לבאר שחת ולא יחצו ימיהם ותערובותיהן אוסרות במשהו ותערובות תערובותיהן דרך כלל יאות לבטל כל התחנו' ובקשות אלו וכיוצא בהן שנתחדשו מלקוטי האחרונים, ומעיד אני עלי שמים וארץ שראיתי אחד הי' רצה לברך על אתרוג המהודר של רבינו הגאון האמתי נ"ע (כי הי' תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא הי' נחשב בעיניו מאומ' אף שהאתרוג הי' בתכלית היוקר) וכאשר ראה שאותו פלוני אמר יה"ר קודם נטילת לולב (הנדפס במחזורים ובלקוטי צבי) כעס ורגז ואמר בקצף גדול האומר יה"ר אינו מניחו לברך על אתרוג שלו ולא הניחו לברך ועיין מ"ש רבינו בספרו נ"ב חלק א"ח סי' ל"ה דףכ' ע"ג ובחלק י"ד סי' צ"ג והרבה יש לי לדבר בענינים האלה וכאלה ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך ועוד חזון למועד אשיב אליך אי"ה בלי נדר.

בית רבי (להר׳ חיים מאיר היילמאן מחב״ד - 1855- 1927 - דף פט

שמעתי שאחד מכדי הנו״ב הדפיס מחדש ס׳ הנו״ב ורצה לתקן ולהשמיט תיבת חסידים ולכתוב ופושעים כו׳ ככתוב למען לא יהי׳ הדבר בולט כ״כ.  וא״ל א׳ מהחסידים הנח ולא תתקן מאומה. הנה זקנך עשה מפושעים חסידים ואתה רוצה לעשות מחסידים פושעים כו׳

שו"ת דברי יציב (1905 - 1994) חלק אורח חיים סימן סה

וכדאי להזכיר דבר חידוש ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע מפ"ק של אא"ז בעל דברי חיים זי"ע שאמר, שהצדק עם הנוב"י לגבי אמירת לשם יחוד לההמון שלא באו לסודן של דברים, ומעין זה בחק יעקב סי' תפ"ט ס"ק י"א בענין הספירה שכבוד אלקים הסתר דבר עיי"ש, והם ענינים גבוהים ונשגבים והכל רמזים דקים.

שו"ת חוות יאיר (להר׳ יאיר חיים בכרך 1638 - 1701) סימן רי

והנה מקרוב יצא לדפוס סידור תפילה מת"ח מוחזק בתורה וביראת ה' והדפיס בו דברי מוסר רבים לבני כפרים וכ"כ בהקדמתו שעיקר כוונתו להמון ב"ב וכאשר הגדתי לחבורות ב"ב המוניים פירוש סידור תפלה ולפני אחד מהם היה סידור תפלה חדשה מסידורים הנ"ל שאלני אחד מהם שאפרש ג"כ מ"ש המחבר החדש שיאמר לפני הנחת תפילין ולבישת ציצית וכן בכמה דוכתי לשם יחוד הקב"ה ושכינתי' ע"י ההוא טמיר ונעלם וכאשר השבתי לו שלא נאמרו הדברים רק לת"ח מופלגי' השיבני שלא יבקש לאמרו וגם להבין ענינו רק אגיד לו פירוש המלות וכאשר דחיתיו שנית חרה אפו ואמר כדעת ודברי עדת המקהילים ובראותי דפקר טובא אמרתי להפיס דעתו שיאמין לי בהן צדקי שגם אני אינני מבין תכלית דיבור דברים אלו וענינם וכן האמת ואולי לא ידעו ולא יבינו את זה כל חכמי הקבלה דורתינו אף המצפצפים והמהגים בקבלת האר"י ובספ"ר שער ג' פ"ח לא ידעו מה הוא.

תשובות והנהגות כרך ב סימן רמז

שאלה: לשם ייחוד לפני ספירת העומר.  כמה פעמים עוררתי בענין הנוהגין לומר לפני ספירת העומר "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר", והלוא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, ואם כן עובר בבל תוסיף כשמכוון לדאורייתא וכמבואר ברמב"ם ריש הלכות ממרים (פ"ב הל"ג) שאם אמר בשר עוף בחלב דאורייתא עובר בבל תוסיף, ולכן אמרתי להשמיט תיבת "עשה" ולומר מצות ספירת העומר, והראו לי בכמה אחרונים שכבר העירו בזה.   ושוב התעוררתי שאפילו משמיט תיבת עשה ואומר לקיים המצוה כמו שכתוב בתורה הלוא משמעותו שמקיים מ"ע וראוי לחשוש לאיסור, ולכן שיניתי ואני אומר וכתוב בתורה וספרתם, והיינו שעל סמך זה תיקנו חז"ל מצוה בזה"ז, אבל לא "כמו שנאמר" …. ולפי דרכו הסביר שלכן אומרים אחרי ספירה בזה"ז יה"ר שיבנה בית המקדש ולא בשופר ולולב (עיין תוס' מגילה כ: ד"ה כל שנתקשו בזה), ולדבריו א"ש שיסודה מצוה חדשה וזכר, ודלא כשופר ולולב שאותה המצוה תיקנו בזה"ז. ולדבריו בספירת העומר בזה"ז אין אנו מקיימין מדרבנן את המ"ע, אלא יסודה מצוה חדשה כדי לזכור חורבן ביהמ"ק, וא"כ באמרו כדי לקיים המצוה כמו שכתוב בתורה, אינו מדוקדק כלל, ובאמירת וכתוב בתורה ג"כ יצא מכל חשש, שאם המצוה בזה"ז מהתורה כהרמב"ם משמעותו לקיים המ"ע, ואם מדרבנן זכר למקדש, הכוונה "וכתוב בתורה" ולכן תיקנו חז"ל זכר למקדש. ודו"ק.

שו"ת דברי יציב (1905 - 1994) חלק אורח חיים סימן ריד

וכן משמע קצת מנוסח לשם יחוד הנהוג לומר, לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה, וזה לי ימים רבים שמנהגי לדלג על תיבות הללו ולומר לקיים מצות ספירת העומר וכתוב בתורה וכו', כיון שלדעת רוב הפוסקים ספירה בזמה"ז דרבנן, ושמחתי שמצאתי כעת בארחות חיים החדש שהביא כן בשם ספר מאורי אור עיי"ש. וביותר יש לחוש בזה לפי שיטת הרמב"ם סוף פ"במהל' ממרים שבכלל בל תוסיף שלא לומר על תקנת חכמים שהיא דבר תורה שהאריכו בזה הרבה, וא"כ חשש איסור בל תוסיף יש בדבר. ואולי י"ל בנוסח הנדפס לחוש לדעת הני רבוותא שחיובה דבר תורה, דאם יכוין רק לצאת מצוה דרבנן י"ל דהיא חסרון בכוונה.

שו"ת אור לציון (1924 - 1998) חלק ג פרק טז - דיני ספירת העומר

ב. שאלה. האם אפשר לומר בנוסח לשם יחוד שלפני ספירת העומר את המילים לקיים מצות עשה של ספירת העומר וכו', או שיש להמנע מכך כיון שאפשר שאין המצוה בזמן הזה אלא מדרבנן.

תשובה. לכתחילה ראוי יותר שלא לומר את המילים לקיים מצות עשה של ספירת העומר כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו', אלא יש לומר לקיים מצות ספירת העומר לתקן שורש מצוה זו במקום עליון וכו', ובלי אמירת הפסוקים וספרתם לכם וכו'. ומכל מקום הרוצה להוסיף מילים אלו, רשאי.

ספר מורה באצבע להחיד״א (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי) 1724 -1806 סימן א, סעיף א

קודם כל לימוד וכל מצוה ובפרט כשנותן צדקה טוב להרהר תשובה ואח״כ יאמר נא ישראל לשם יחוד קבה״ו בדחילו ורחימו...ויהי נועם….ואל תשגיח במי שמזלזל בזה

שמחת הרגל להחיד״א על מסכת רות - סוף לימוד ב

ואל תשגיח במה שכתב הנודע ביהודה אשר זלזל והטיח דברים על אמירת לשיק״ב ובא לכלל כעס על חסידי ארצו,ובא לכלל טעות בדבריו ובודאי הוא לא כיוון אל לומדי חכמת האמת בקדושה וענוה אלא שסתם דברים.  וגם יושב ודורש שאין צריך כונת כלל וכל התקונים נעשים למעלת מאליהם על ידי המעשה. והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליונים ועל רבנו האר"י אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי״ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו

ספר שער התפילה להבאר מים חיים (ר׳ חיים טירר 1740 - 1817) תלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב מתלמידי הבעש״ט - תשובה בראש הספר

פקחתי עיני וראיתי בחיבור הגאון הגדול המפורסם צדיק וישר הוא מוהר״ר יחזקאל סג״ל לנדא...מה שהאריך שם...וקרא תגע על צדיקי הזמן וכללם יחד להחליפם בפושעים ח״ו וכתב עליהם צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם...מכתבו ניכר שלא ירד בזה אלא לקנטר כי הן דרכו הטוב בכל התשובות שלו לחקור אחר כל מוצא דין בשרשו מש״ס ופוסקים ראשונים ובזה לא ירד לעומק של הלכה ומשבא לכלל כעס בא לכל טעות ונעלם ממנו פשטות סוגיות הש״ס...והנה עצור במילין לא אוכל ואתפלא על חכם גדול וגאון מובהק כמהו...tשלא יחשוב אפי׳ בלבו מעשה דבר כזה שסתמא לשמה לא בעי סיוע והרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ...כולם כא׳ פסקו כר׳ זירא שמצות צריכות כוונה..ולא אמרינן בהם סתמא לשמן עומדין...אולם תדע שדבר זה אין ערוך אליו וכל אדם לפי מה שהוא התבוננו בפנימיות עניני וטעמי המצות ע״פ התורה אשר יורוהו מאמרי חז״ל בכל מצוה ומצוה אם לבו נכון בזה לה׳ שמכוין בלבו באמת עד מקום שידו מגעת ונפשו יודעת מאוד שעם כל זה עדיין לא פגי ולא נגע בכוונות אל׳ ית״ש בצוותו את מציה זו אלינו כי עד אין שיעור ואין סוף הוא

איש ההלכה גלוי ונסתר להרב יוסף דב בן משה הלוי סולוביצ'יק

מאן דאמר אחד סובר כי אין מצוות צריכות כוונה כלל וכלל [רק כוונה שלא לצאת שוללת את מעשה המצוה] ואפילו למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה אין אנו זקוקים לכוונות סודיות המכוונות כלפי עולם הנעלם אלא מחשבה פשוטה וגלויה לקיים במעשה זה מצוה פלונית אלמונית ובשעה שתלי תלים של כוונות ויחודים נערמו על ידי חכמי הסוד המוליכות את תודעתו של האדם לעלמין דלא איתגליין איש ההלכה איננו יודע שום דבר על תעלומות כאלו כוונת המצוה מופיעה בהלכה לאור האובייקטי ביות והחוקיות גם הכוונה וגם המעשה הם מעצמו של תהליך האובייקטיפיקציה ״ובגוף דבריו….ודי שעושה המצוה לשם מצוה...וכל דבר שאין ברכה לפניה״ על פי הוראה זו נהגו כל גדולי הלכה

ילקוט יוסף ציצית ותפילין סימן ח - מהלכות ציצית - סדר עטיפת הציצית

ט. יש נוהגים לומר "לשם יחוד" לפני הברכה וההתעטפות בציצית, כדי לכווין לצאת ידי חובת המצוה. ויש המסתפקים בברכה שדי בה כדי לעורר לכווין לשם מצוה. ואם אמירת הלשם יחוד מעוררת אותו לשים לב ולכוין לשם מצוה, נכון מאד לומר לשם יחוד קודם ההתעטפות בציצית. [ובלבד שלא יפסיד על ידי כך תפלה בצבור].

ילקוט יוסף ציצית ותפילין הערות שם

אם צריך לומר "לשם יחוד" לפני קיום כל מצוה - הנה מקור המנהג לומר לשם יחוד לפני קיום כל מצוה, הוא על פי המבואר בזוה"ק ...אמר ר"א בכל עובדי דבר נש לבעי ליה דלהוון כולהו לשמא קדישא...ודעת רבינו האר"י ז"ל היתה לומר לשם יחוד לפני קיום כל מצוה, וכמ"ש בהקדמת שער המצות…ואמנם מי שהרגיל את עצמו לכוין לשם מצוה בעשיית המצוה, וכגון כשהוא מתעטף בציצית, ומניח תפילין עושה כן במחשבה לשם מצוה כפי המבואר בש"ע, אינו חייב לומר לשם יחוד, כי עיקר אמירת הלשם יחוד היא לעורר הכוונה של המצוה. ואם מתעורר לכוין על ידי הברכה, די בזה…ובאמת, שהנסיון מוכיח שעל ידי אמירת הלשם יחוד הקצר המובא בסידורים, מתעוררים לכוין לשם מצוה, כי בלא זה מכח ההרגל שוכחים מלכוין. ואף שהברכה גורמת לכוונה, מכל מקום מחמת ההרגל לא תמיד הברכה מזרזת לכוונה. וכן ראינו להרבה מגדולי חכמי הספרדים, שנהגו לומר לשם יחוד קודם קיום מצוה. [רק שלא כולם דקדקו לומר את הנוסחאות הארוכות שנדפסו בלשון חכמיםהנז']. ולכן אף שמרן אאמו"ר שליט"א אינו נוהג לומר לשם יחוד קודם ציצית ותפילין, מכל מקום מי שע"י אמירת הלשם יחוד יזכור לכוין לשם מצוה, נראה שעדיף שיאמרם. [ודרכו של מרן אאמו"ר לומר לשם יחוד קודם אכילת כזית פת בסוכה, ומדגיש, שהוא זכר לענני כבוד וכו' כדברי מרן בש"ע. כוונת המצוה בטעמא דמילתא]. וכן דרכו לומר לשם יחוד קודם ספירת העומר, אחר שכך הכל נהגו ברבים. וגם הרי דעת הרמב"ם והראבי"ה דספירת העומר דאורייתא, ועל זה סמך מרן בש"ע בסי' תפט ס"ד, במי שנסתפק אם ספר את העומר או לא שיכול לברךבשאר הימים מכח ספק ספיקא. ואף על פי שדעת מרן לדינא דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, מכל מקום מהני סברת החולקים לברך במקום ספק ספיקא. וכמו שנתבאר בשו"ת תרומת הדשן (סי' לז).וכיון שכן הוא דעת הרמב"ם, וגם כך נהגו ברבים, לכן לא שינה מהמנהג ודרכו לומר לשם יחוד קודם הספירה. אבל בשאר מצוות, הגם שהם מדאורייתא, כמו ציצית ותפילין, מסתמך על הברכה שתעוררלכוונה. וזכורני, כאשר תקענו בביהכ"נ אצל מרן אאמו"ר, אמר לי באחד הפעמים לדלג הנוסח לשם יחוד ולהזדרז לתקוע, כדי להספיק תפלת מוסף בזמנה, ושלא לגרום לטורח צבור. אך ברוב הפעמים אמרנו לשם יחוד בנוכחותו. וכנראה לא רצה לשנות ממה שהכל נוהגים.

Summary:

The זוהר notes that it is insufficient to merely have כוונה when performing a מצוה, rather, one must verbalize the intention.  The אר״י extends this point, ruling that one should have a specific intention וליחדא שמיה דקודשא בריך הוא עם שכינתיה. This would appear to be the source of the custom to recite לשם יחוד and הנני מוכן prior to performing מצוות.

The נודע ביהודה takes strong issue with the recitation of לשם יחוד, raising several objections: (i) it is a new תפילה which was not recited by previous generations, (ii) it is not necessary, given that when one performs a מצוה act, the intention can be presumed and (iii) it detracts from the role of the ברכהwhich is supposed to solidify the כוונה.  The account reported by the שו״ת תשובה מאהבה further reinforces the נודע ביהודה's strong opposition to the practice. It is reported by the דברי יציב that the בעל דברי חיים was in agreement with the נב״י.

The חוות יאיר also raises an opposition to the תפילה being recited by the masses and that it was only written down as a personal תפילה by a certain תלמיד חכם.

A third objection raised to the specific לשם יחוד by ספירת העומר is that the תפילה states that one is fulfilling a תורה commandment when performing the מצוה.  The תשובות והנהגות suggests a modified text of the prayer, to avoid directly stating that one is fulfilling a מצוה in the תורה, potentially violating בל תוסף. The דברי יציב and the אור לציון make similar suggestions.

The practice of reciting the תפילה is defended by the חיד״א and extensively by the שער התפילה.  The שער התפילה specifically addresses the נוב״י's understanding of מצוות צריכות כוונה. The חיד״א objects to the נודע ביהודה's failure to take into account the statements of the זוהר and the אריז״ל, which support the recitation of לשם יחוד.

It is reported that רב עובדיה recited לשם יחוד by certain מצוות but not others.