חיוב קריעה לכל מתאבלים
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כד עמוד א (פרק ג - ואלו מגלחין)
יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו - חייב מיתה. אמר להו רב פפא: אסור אתמר, ומשמיה דרבי יוחנן אתמר. ואי שמיעא לכו משמיה דשמואל - הכי שמיע לכו: אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה.
טור יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ
מי שמת לו מת והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם כאשר יתבאר חייב לקרוע עליו ועונשו מיתה בידי שמים אם אינו קורע.
בית יוסף יורה דעה סימן שמ
וכתב הרמב"ן (תוה"א עמ' סג) דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא היא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים שחייב מיתה (ברכות ד:):
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ
מי שמת לו מת, והוא מהמתים שראוי להתאבל עליהם, חייב לקרוע עליו.
טעם הדין
שו"ת הלכות קטנות (ר׳ ישראל בן שמואל חגיז, 1620-1674, מרוקו, ירושלים) חלק א סימן קטז
שאלה אם מקרעין לגדול…תשובה אינו דומה מתבזה מעצמו או ע"י אחרים ויתר יהיה לו עגמת נפש ע"י אחרים ואמרתי טעם לקריעה שכדי שלא תטרף דעתו ברעה הגדולה דאדם בהול על מתו הסיחו דעתו לד"א כדי שישים דעתו באיבוד ממונו (הד"ט יו"ד סי' ל"ו אות מ"א):
מנחם אבלים, ר׳ מנחם בן שמעון מרדכי (מאה ה-19), אות ק, סעיף ו, עמוד נז, ב
טעם קריעה על המת כדי שלא תטרף דעתו עליו כרעה הגדולה דאדם בהול על מתו ולזה יסיחו דעתו לדבר אחר כדי שישים דעתו כאיבוד ממונו הרב הלכות קטנות סי קי"ו. והרב בית יהודה חיוי״ד סי כ"ו דהטעם כדי שיעורר הבכי ולהפליג צערו ע"ש.
ערוך השולחן יורה דעה סימן שמ סעיף ב
ובאמת בכל התנ"ך נמצא שקורעין על זה וכיוצא בזה הלא דוד קרע על בנו שמת כדכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו [שמואל ב' יג, לא] ובאיוב [א, כ] כתיב ויקם איוב ויקרע ולא תהא גרוע משארי בשורות רעות שקורעין כדמצינו בחזקיה [ישעיה לז, א] ובירמיה [מא, ה] וכמו שיתבאר בסי' זה וקורעין דוקא מעומד אבל אם קרע מיושב לא יצא [מ"ק כ"א א] וחייב לקרוע פעם אחרת וזה גופה ילפינן מדוד דכתיב ויקם דוד:
צריך לקרוע בשעת חימום, דהיינו בשעת מיתה או מיד כששמע
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כד עמוד א (פרק ג - ואלו מגלחין)
ושמואל, מאי שנא נעילת הסנדל דרשות - דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו! - שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום - אינו קרע, וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה.
רש"י מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
בשעת חימום - בשעת התחלת הצער, בשעת מיתה.
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן לה
וכל שמתאבל עליו מתאבל עמו בבית…אבל קריעה קורע בשעת מיתה או מיד ששמע אפילו שלא בפניה כדאמרינן גבי אמימר שקרע שלא לפני בנו משום דעיקר קריעה בשעת חימום.
בית יוסף יורה דעה סימן שלט
כתב הרמב"ן בתורת האדם נהגו ישראל בכל מקום לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצידוק הדין עד שתצא נפשו. וגם הכל בו (סי' קיד דף פה ע"ד) כתב המנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרים צידוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל ע"כ:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס סימן שלט סעיף ג
אומרים צדוק הדין עם יציאת נשמה, וכשמגיע לדיין אמת, קורע האבל.
אעפ״כ אפשר לקרע לפני סתימת פני המת - וכן נוהגין
תוספות מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע - נראה דהא דאמר לעיל (דף כ:) מי שנזדמן לו חלוק בתוך ז' אע"פ שאינו שעת חימום שמא דוקא כגון שקרע כבר והכא מיירי בשלא קרע עדיין א"נ כגון שאין לו חלוק בשעה ראשונה חייב לקרוע כשיהיה לו אפי' שלא בשעת חימום ולי נראה דבכל שעה שיוכל להתחמם על מתו אפי' לזמן מרובה אחר מיתתו קרוי שפיר בשעת חימום כמו שאמרו ברבנן משום דמדכרי שמעתייהו הוא הדין נמי בכל מת שיוכל להתחמם עליו והא דפריך בסמוך ולא משני הכי משום דבלאו הכי משני שפיר.
בית יוסף יורה דעה סימן שמ
וכתב סמ"ק (ריש סי' צז) מי שמת לו מת צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ
מי שמת לו מת…(ולכתחלה צריך לקרוע קודם שיסתום פני המת). (ב"י בשם סמ"ק).
ש"ך יורה דעה סימן שמ ס״ק ג
קודם שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סימן של"ט סעיף ג' נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל:
ערוך השולחן יורה דעה סימן שמ סעיף ג
עיקר מצות קריעה הוא אחר יציאת נשמה דאז הוי עיקר שעת חימום לכל הפחות קודם שיסתום פני המת בקבר בעפר אמנם אם לא קרע אז קורע כל שבעה דגם זהו שעת חימום אבל כשעבר שבעה ולא קרע א"צ לקרוע עוד לבד על אביו ואמו שקורע לעולם מפני כבודם:
ספר גשר החיים, ר׳ יחיאל מיכל טוקצינסקי, פרק ד׳ - דיני הקריעה והברכה
ומדינא צריכין לקרוע ולברך מיד שרואה או שומע המיתה כדמוכח מכ"ד שהקריעה והברכה היא בשעת מעשה או בשעת הידיעה וכמו על שמועות רעות וכו' וכ"מ בטוש"ע יו"ד של"ט…אולם פאה"ק ובהרבה קהלות בחו"ל נוהגין שהאבלים קורעין ומברכין הברכה קודם שמוציאין את המת מן הבית. ולא עוד אלא הספרדים נוהגין שהאבלים קורעין ומברכין לאחר הקבורה…ואמרנו ע"ז טעמים הללו א) יתכן משום שלא הכל בקיאין בדיני הקריעה ועפי"ר בשעת יציה"נ ישנם רק הקרובים לכן דחו את הקריעה והברכה לזמן הוצאת המת שאז ישנם חברי הח"ק הבקיאים והמורים איך לנהוג ב) עוד אפ"ל גם מטעם שחפצים שאחרים יתחילו בקריעת בגד האבלים כאמור להלן בפרט בקטנים שמן הדין הוא שאחרים קורעים להם בגדיהם לכן הנהיגו את הקריעה לזמן שאחרים מצוים שם ומשום לא פלוג לא חלקו בין בקיאים לבין אינם בקיאים ובין אם מצוים אחרים בשעת מיתתו או לא מצוים ג) עוי"ל משום שאז בזמן הוצאת המת כבר נתקבצו כל האבלים שם במקום וכבר הביאו או גם את הקטנים והיות שפאה"ק אין הבנים יוצאים אחר מטת אביהם לכן הנהיגו שקודם הוצאת המת שיקרעו כלם ביחד (ואז גם החמום יותר).
קריעה צריכה להיות בעמידה, והוא לעיכובא
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה. אתא בריה - קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע - קם קרע מעומד. אמר ליה רב אשי לאמימר: קריעה דמעומד מנלן? - דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעלו.
רמב"ם הלכות אבל פרק ח
אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר חייב לפרום, ואין קריעה אלא מעומד, שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו.
הגהות מיימוניות הלכות אבל פרק ח הלכה א
ואם שכח וקרע מיושב חוזר וקורע מעומד כדאיתא התם אמימר שכיב ליה בריה כו' עד אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד מורי רבינו ע"כ:
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג
וכתב הראב"ד ז"ל נהי דלכתחלה בעי מעומד מנ"ל דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתני ביה בדוד ואיוב ואע"ג דאמרינן באיוב דלמא מלתא יתירא הוא דעבד היינו לענין זה דלא הוה ילפינן מינה אי לאו דאשכחן בדוד אבל השתא דכתיב קריעה מעומד גם בדוד ילפינן מתרוייהו לעכב אי נמי איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע"כ וכן נראה שהרב אלפסי ז"ל סבר שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר וה"ר יצחק גיאות ז"ל כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה להרמב"ן ז"ל
בית יוסף יורה דעה סימן שמ
ומ"ש ואם קרע מיושב כתב הראב"ד שיצא וכו'...לענין הלכה כיון דכל הני רבוותא סבירי להו דלא יצא ופשטא דעובדא דאמימר נמי משמע דמדינא עבד הכי וגם הרי"ף אפשר דהכי סבירא ליה הכי נקטינן דלא יצא:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף א
וצריך שיקרע מעומד; ואם קרע מיושב, לא יצא, (וצריך לחזור ולקרוע) (טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ).
על אביו ואמו – לקרוע את כל הבגדים ולא את הבגד העליון בלבד
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
על כל המתים כולן, אפילו לבוש עשרה חלוקין - אינו קורע אלא עליון. על אביו ועל אמו - קורע את כולן, ואפיקרסותו אינה מעכבת, אחד האיש ואחד אשה
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף ט
על כל המתים, קורע עליו טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו, אפילו הוא לבוש י', עד שמגלה לבו. ואם לא קרע כל בגדיו, לא יצא, וגוערים בו, וכל זמן שאותו הבגד עליו, אומרים לו: קרע, אפילו לאחר שלשים.
שושנת ישראל - בין המצרים - קריעה על ירושלים והכותל (עמ׳ רה)
שיעור הקריעה - לדעת השו"ע חיוב הקריעה ביד ולא בכלי ובצד שמאל של הבגד וצריך לקרוע כל בגדיו כדי לגלות לבו כמו בקריעה על אביו ואמו אבל המנהג להקל רק בבגד עליון ורק בשיעור טפח ואפשר לקרוע גם בסכין. שמעתי בשם הגר"מ פיינשטיין ז"ל דמספיק לקרוע החולצה ואין צריך לקרוע דוקא בגד עליון.
על אביו ועל אמו - ״קורע מבחוץ״
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולן - מבפנים, על אביו ועל אמו - קורע מבחוץ.
רש"י מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב
קורע מבפנים - תחת המקטורן שלו, שאינו קורע מחוץ לעיני הכל.
רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג
א"ר יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים ועל אביו ועל אמו קורע מבחוץ פירש"י מבפנים בחדר מבחוץ בפני העם ור' יצחק אבן גיאות ז"ל פירש מבפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא כוותיה מדקאמר מבפנים ומבחוץ ולא קאמר בפנים ובחוץ.
רמב"ם הלכות אבל פרק ח הלכה ב
כמה שיעור הקרע, טפח, ואין צריך להבדיל שפת הבגד, ומותר לו לקרוע בכלי, ויש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם, לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצנעה, ואינו חייב לקרוע אלא בגד העליון בלבד.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף יג
על כל המתים יש לו לקרוע בפנים, שלא בפני אדם, לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים, וקורע בצינעא. אבל על אביו (ואמו), אינו קורע אלא מבחוץ, בפני כל אדם.
באר הגולה יורה דעה סימן שמ אות לב
לשון הרמב"ם ממימרא דרבי חייא בר אבא וכו' שם ותופס ב' פירושים פי' רש"י בפנים בחדר ומבחוץ בפני העם [וכ"פ בסמ"ג ובס' האשכול מדקאמר שם כפי אסיתא וכו'] ופי הרי"ץ גיאות שמכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכ"פ הרמב"ן [מדקאמר מבפנים ומבחוץ ולא אמר בפנים ובחוץ] וברש"י שלפנינו כפי' הרמב"ם:
על אביו ואמו - עד שיגלה את לבו
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
על כל המתים כולן - קורע טפח, על אביו ועל אמו - עד שיגלה את לבו
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף ג
שיעור קריעה, טפח. ואם קרע על מת, ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר, אם אחר ז', סגי בכל שהוא. ואם הוא בתוך ז', צריך טפח. ועל אביו ואמו, אפילו אחר ז', קורע עד שיגלה את לבו.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף ט
על כל המתים, קורע עליו טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו, אפילו הוא לבוש י', עד שמגלה לבו.
על אביו ואמו – ביד
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
על כל המתים, רצה - קורע ביד, רצה - קורע בכלי. על אביו ועל אמו - ביד.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף יד
על כל המתים, רצה קורע ביד רצה קורע בכלי. על אביו ואמו, ביד. על כל המתים, אם בא להחליף תוך ז' ימים, מחליף ואינו קורע. על אביו ואמו, אם מחליף תוך ז', קורע כל הבגדים שהוא מחליף, ואינו מאחה לעולם, כמו בפעם הראשון. (על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה, אבל לא באביו ואמו) (רבינו ירוחם בשם הראב"ד).
על אביו ואמי - צריך לקרוע משפת הבגד, וכן נוהגין לשאר מתים
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב (פרק ג - ואלו מגלחין)
על כל המתים כולן רצה - מבדיל קמי שפה שלו, רצה - אינו מבדיל. על אביו ועל אמו - מבדיל. רבי יהודה אומר: כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תיפלות. אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה - דכתיב בויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן לשנים? אלא: שנראין קרועים כשנים.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף יב
על כל המתים, אם רצה מניח שפת הבגד שלימה, וקורע מהשפה ולמטה. ועל אביו ואמו, צריך לקרוע כל השפה. (וי"א אף על שאר מתים צריך לקרוע השפה (מרדכי) וכן נוהגין) (מהרי"ו סימן ו').
ערוך השולחן יורה דעה סימן שמ סעיף יא
על כל המתים אם רצה להניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה באופן שלא יתראה הקרע כל כך בגלוי כשני חתיכות בפ"ע רק בתוך הבגד יהיה הקרע מותר אבל על אביו ואמו מחוייב לקרוע משפת הבגד שיראו הכל שהקרעים מובדלים לשנים וי"א דגם על שארי מתים צריך לקרוע השפה דווקא ואם לאו לא הוי קריעה כלל וכן נוהגין [דפסקו כר"י שם ולא כת"ק וזהו דעת המרדכי והיא דיעה יחידאי וגם צ"ע איך נפסוק כיחיד לחומרא ובוודאי עיקר הדין כדיעה ראשונה דכן פסקו הרמב"ם והטוש"ע ובפסקי תוס' יש פי' אחר בזה ע"ש ובב"י ודו"ק]:
Summary:
Though the גמרא seems to imply otherwise, the רמב״ן rules that the obligation to tear קריעה for a relative is a דרבנן. The simple understanding for the מצוה is cited by the בית יהודה, to be מעורר בכי. Alternatively, the שו״ת הלכות קטנות suggests that it’s designed to help the אבל manage through the pain, with a distraction of a monetary loss.
The גמרא rules that the קריעה should be done at the height of pain. Simply understood, as רש״י notes, this means at שעת מיתה. This is consistent with a ruling of the רמב״ן and citation in שלחן ערוך that קריעה is done immediately after the דיין אמת, while is said בשעת יציאת נשמה.
However, תוספות already open the door to a more extended window of שעת חימום. More specifically, the סמ״ק notes that the לכתחילה, the window is until the קבורה, while בדיעבד it can be done through שבעה for a non-parent (and forever for a parent).
The ש״ך observes the tension/disparity between the sources. The ערוך השלחן tries to arrange the various categories. The גשר החיים works to explain the variation of the current practice from the גמרא.
The גמרא rules that קריעה must be done standing. In fact, the הגהות מיימוניות and many others all assume that one is not יוצא if it was done sitting and would need to be done again.
There are a variety of extra requirements for a child tearing קריעה for a parent (some, but not all, are listed here). First, all בגדים must be torn, not just בגד עליון. (There is a discussion/debate what would count as בגד עליון when one is wearing a shirt and a suit jacket.) Second, for a parent, one must tear in public (where other can see) and it must be done without covering up act of tearing. Third, for a parent the tearing must be longer down the shirt, so that it reaches the point of the heart and not just a טפח. Fourth, for a parent, it must be done ביד. Fifth, for a parent the tear must be from the edge of the clothing, so that the clothing is split into two pieces.
No comments:
Post a Comment