סוגיית הגמ׳: מחלוקת הלל ושמאי בשכח ולא בירך – אם חוזר ומברך
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב - דף נג עמוד ב (פרק ז - שלושה שאכלו)
/משנה/. אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים, מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום….מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו…אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת בשכח, אבל במזיד - דברי הכל יחזור למקומו ויברך. פשיטא, ושכח תנן! - מהו דתימא: הוא הדין אפילו במזיד, והאי דקתני ושכח - להודיעך כחן דבית שמאי, קמשמע לן. תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן? הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי - ואשכח ארנקא דדהבא, וחד עביד במזיד כבית הלל - ואכליה אריא. רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בריך; אמר: היכי אעביד? אי אמינא להו אנשאי לברך - אמרו לי: בריך, (א) כל היכא דמברכת לרחמנא מברכת. מוטב דאמינא להו אנשאי יונה דדהבא. אמר להו: אנטרו לי, דאנשאי יונה דדהבא. אזיל ובריך, ואשכח יונה דדהבאשא.
בית יוסף אורח חיים סימן קפד
כתב הר"ן בפרק ערבי פסחים (כ: ד"ה מיתיבי) דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך הני מילי בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך:
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה א
כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל…ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
הרמב״ם פוסק כבית הלל, ששוגג מברך במקום שנזכר, ורק מזיד חוזר למקומו לכתחילה – אך בדיעבד יצא
רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה א
שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן קפד
להרמב"ם שפסק כבית הלל דשוגג יברך במקום שנזכר מסתיין לאסוקי דרגא במזיד למיקנסיה שיחזור למקומו לכתחלה אבל אינו בדין לאסוקי תרי דרגי לומר דאפילו בדיעבד לא יצא.
הגהות מיימוניות הלכות ברכות פרק ד ס״ק ג
כב"ה ודלא כב"ש דאמרי אפילו בשבת יחזור למקומו אמנם ר"י פירש דקי"ל בהא כב"ש וכן רב עמרם עד כאן:
הרא״ש פוסק כבית שמאי, שחייב לחזור למקומו, ובמזיד—יש סוברים שאף בדיעבד לא יצא
רא"ש מסכת ברכות פרק ח סימן ה
מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר…אמר רב זביד מחלוקת בשוגג אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב"ש ואשכח ארנקא וחד עביד במזיד כב"ה ואכלי' אריא לה ובסדר רב עמרם פסק הלכה כב"ש והא דאמרינן לעיל א"ר יצחק בר חנינא א"ר הונא בכולי פירקין הלכה כב"ה בר מהא דהלכה כב"ש לא אתא לאפוקי הא דהכא משום דאפילו ב"ה מודו הכא שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו לכך לו.
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף מ עמוד א
ולענין פסקא מקצת הגאונים ורב שמואל בן חפני ז"ל פסקו הלכה כבית שמאי שאפי' בשוכח צריך לחזור למקומו ולברך וסמכו על זה המעשה שמצא ארנקי מפני שעשה כדבריהם דמשמע שכן צריך לעשות ואין זה נראה דבהדיא אמרי' לעיל (ד' נב ב) בכוליה פרקין הלכה כב"ה וזה המעשה לא הביאו אותו בתלמוד לדחות דברי בית הלל אלא להודיענו שמי שירצה לטרוח ולחזור למקומו שיש לו שכר טוב לעמלו. מפי מורי הרב נר"ו:
טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד
מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך ל"ש שוגג ול"ש מזיד צריך לחזור למקומו ולברך בירך במקום הב' אם היה שוגג יצא ואם היה מזיד לא יצא:
בית יוסף אורח חיים סימן קפד
ומ"ש רבינו בירך במקום השני אם היה שוגג יצא היה מזיד לא יצא. נראה דאזיל לטעמיה שפסק כבית שמאי דשוכח יחזור למקומו ויברך ואם איתא דמזיד לא מיחייב לחזור למקומו אלא לכתחלה מאי איכא בין שוגג למזיד הילכך על כרחך לומר שאם בירך במקום השני שוגג יצא מזיד לא יצא/
ערוך השולחן אורח חיים סימן קפד סעיף ג
אמנם רבים תמהו על הטור דמנ"ל לומר דבמזיד אם בירך שלא במקומו דצריך לברך פעם אחרת דזה אינו מבואר בשום מקום דנהי דעשה עבירה מ"מ כיון דמן התורה וודאי דיצא כמו בשוגג דמן התורה לא שייך לחלק בין שוגג למזיד כמובן…לדינא אין לברך פעם אחרת [ט"ז ססק"א וא"ר] וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וגורם ברכות לבטלות [א"ר] ואין חילוק בין שוגג למזיד דבשניהם יחזור למקומו ויברך ואם לא עשה כן אלא שבירך במקומו יצא
אליבא דהלכתא – המחבר מביא ב׳ דעות
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף א
מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סי' קע"ח), ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד, יחזור למקומו ויברך; ואם בירך במקום שנזכר, יצא. הגה: ודוקא לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחלה, במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור), ואם היה בשוגג, להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך.
ערוך השולחן אורח חיים סימן קפד סעיף ג
נתבאר בסי' קע"ח דדברים הטעונים ברכה במקומן דינם שוה לפת ולכן גם באלו מחוייב לחזור למקומו ולברך אפילו בשוגג ואפשר דבאלו יש לסמוך ע"ד הרמב"ם שבשוגג יברך במקום שנזכר וכן נלע"ד עיקר [דזהו כספק ספיקא שמא קיי"ל כהרמב"ם ואת"ל כהטור שמא רק פת טעון ברכה במקומו והגם שמהמג"א סק"ו לא משמע כן ע"ש מ"מ נראה כן ודו"ק]:
בן איש חי שנה ראשונה פרשת בהעלותך
בד"א בהיכא דאפשר לו לחזור, אבל אם הולך בדרך ואין ממתינין לו הנה זה אפילו יצא במזיד אין צריך לחזור למקומו, שהרי בדיעבד אם בירך במקום שנזכר קי"ל דיצא בכל גוונא, ושעת הדחק כדיעבד דמי. וכן נמי אם מקום הראשון שאכל בו אינו נקי וא"א לו לנקותו עתה, יכול לילך לחוץ ולברך אע"ג דאינו אוכל במקום הב' וגם בזה שהוא יוצא ממקום זה למקום השני מחמת הנקיות, אם יזדמן לו במקום השני אדם שיאכל ויברך ויכוין עליו הנה מה טוב ומה נעים ועיין חס"ל קפ"ד סע"ק א':
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קפד סעיף א
לכתחלה יחזור למקומו ויברך אפילו הוא שוגג אם אפשר לו שאין לו עיכוב מחמת החבורה שנתלוו עמו בדרך ואינן רוצים להמתין עליו שאז יש לסמוך על סברא הראשונה להקל בדברי סופרים אם היה שוגג ואפילו במזיד אם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון שבמעיו ולא יוכל לברך כמ"ש בסמוך יברך במקום שנזכר.
משנה ברורה סימן קפד ס״ק ד - ה
יצא - היינו אפילו היה מזיד בעקירתו וגם הזיד עתה בברכה דהיינו שידע הדין שצריך לחזור למקומו ונתעצל בזה אפ"ה יצא בדיעבד: לדעת הרמב"ם - ר"ל דס"ל בסמוך דבשוגג אף לכתחלה יוכל לברך במקום שנזכר די לנו אם נחמיר במזיד בלכתחלה שצריך לחזור למקומו אבל לדעת הרא"ש דאף בשוגג צריך לכתחלה לחזור למקומו מסתברא דבמזיד מחמרינן טפי דאף בדיעבד לא יצא. ולענין הלכה הסכימו האחרונים דא"צ לחזור ולברך אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה כנ"ל:
שנוי מקום בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן - מח׳ ר׳ חסדא ור׳ ששת
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קא עמוד ב (פרק י - ערבי פסחים)
יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה: הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך - לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן - אין צריך לברך. מאי טעמא - לקיבעא קמא הדר. ורב ששת אמר: אחד זה ואחד זה צריך לברך.
בית יוסף אורח חיים סימן קעח
ומ"ש רבינו דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם לרשב"ם (ד"ה אבל דברים) היינו ז' מינין ולר"י דוקא מין דגן ושהרא"ש הסכים לדברי ר"י….והר"ן כתב בפרק ערבי פסחים (שם ד"ה לא שנו) שאין דעת זה מתחוור מסוגיית הגמרא ובהגהות מיימוניות פ"ד (אות א) כתוב דאין טעון ברכה לאחריו במקומו אלא פת שצריך לברך אחריו ברכת המזון ע"כ ומשמע לי דפת דנקטו לאו דוקא דהוא הדין למיני דגן וכן ברכת המזון לאו דוקא שלש ברכות דהוא הדין לברכה מעין שלש שהרי כתבו בהגהות החדשות (שם) שכן כתב הרי"ף והוא ז"ל בפרק ערבי פסחים כתב בהדיא דמיני דגן דינם שוה לפת.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף ה
י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, וי"א דדוקא מיני דגן. הגה: וי"א דוקא פת לבד (הגהות מיימוני פ"ד).
המחבר פסק כר׳ חסדא והרמ״א כר׳ ששת (וקושיית הרמ״א)
טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח
ואם היתה מסיבתן על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו דהיינו לרשב"ם ז' המינין ולר"י דוקא מין דגן לרבינו שמואל בר מאיר אין צריכין לברך כששינו מקומם ולרב אלפס צריכין לברך אא"כ הניחו שם מקצת החבירים
בית יוסף אורח חיים סימן קעח
ומ"ש ואם היתה מסיבתן על דבר שצריך ברכה לאחריו במקומו וכו' לרשב"ם אין צריכים לברך. היינו משום דרשב"ם (שם) כתב דתניא כוותיה דרב חסדא דאמר אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך משום דלקיבעיה קמא הדר אלמא סבירא ליה דהלכה כרב חסדא וכבר נתבאר שכן דעת התוספות והרא"ש: ומ"ש לרי"ף צריכים לברך אלא אם כן הניחו שם מקצת החברים. היינו משום דפסק כרב ששת דאמר דדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם צריך לברך ואתי כברייתא דעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו'...ודעת הרמב"ם לפסוק כרב ששת וכדברי הרי"ף ופוסק כאותה ברייתא.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף א-ד
היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל; וחוזר ומברך בתחלה המוציא, ואח"כ יגמור סעודתו…אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, אינו מברך בה"מ אלא במקום השני, כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם.
משנה ברורה סימן קעח ס״ק מ
וחזר ואכל - ואף דלדעת המחבר לעיל בסעיף א' וב' אסור לאכול במקום השני על סמך סעודה הראשונה אלא צריך לברך מקודם בהמ"ז על אכילה ראשונה והמוציא על להבא וגם דעתו לא מהני מבית לבית צ"ל דכאן מיירי שכבר אכל דאז מברך במקום השני דגם זה מקומו הוא ולפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה לעיל בסעיף ב' רק לכתחלה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם כבר עקר מותר לאכול כאן על סמך סעודה הראשונה ואם היה דעתו לזה מהני בסעודת פת אף לעקור לכתחלה מבית לבית וכנ"ל:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קעח ס״ק ג
ותמיהני בדבריו אלו דהא אף למאן דסבירא ליה דצריך לברך היינו דוקא ברכה ראשונה על מה שחוזר ואוכל אבל על מה שכבר אכל לא צריך דהא שינוי מקום לא גרע מהיסח הדעת ומבואר לקמן סימן קע"ט דנקטינן דהיסח הדעת לא מצריך ברכה לאחריו רק לפניו וכן כתב בית יוסף בעצמו סימן קע"ח (עמ' תמז ד"ה וכתב עוד) בשם התוספות והאשיר"י וצ"ע הגהה בד"מ הארוך: ותמיהתו תמוה דהא הב"י כתב שם בהדיא דדעת הרמב"ם אינו כן אלא שס"ל דלרב ששת צריך ג"כ לברך למפרע וכוותיה פסק בש"ע בסי' קע"ח סעיף א' עיי"ש. וא"כ קושיות רמ"א לא קשיא מידי.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף א - ב
היה אוכל בבית…הגה: ויש חולקים בכל מה שכתוב בסי' זה, רק סוברים ששנוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר א"צ לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול, אבל לא על מה שכבר אכל; (תוס' ורשב"ם והרא"ש ומרדכי פרק ע"פ וטור) ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאינן צריכין ברכה במקומם, אבל אם הניח מקצת חברים או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם, אפי' מה שרוצה לאכול אחר כך א"צ לברך (סמ"ק וא"ז); ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפי' לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה א"צ לברך כלל, דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא; מיהו אם הסיח דעתו, כשחוזר ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אח"כ (ב"י ורשב"א). ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פ"ד ור"ן). וכן נוהגין במדינות אלו, מ"מ לכתחלה לא יעקר ממקומו בלא ברכה, דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן); מיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שהגיע זמן תפלה, מותר (כל בו הל' פסח) ועיין סי' קפ"ד.
וזאת הברכה (ר׳ אלכסנדר מנדלבוים), פרק ו (שינוי מקום) -עמוד 60
הדין ששינוי מקום אינו הסח הדעת בנוגע לפת הטעונה ברכה במקומה אינו דוקא אם חוזר למקומו הראשון אלא גם אם המשיך סעודתו במקום השני ואכל שם פת נחשב גם שם מקומו ואוכל שם בלי ברכה ראשונה ואחרי שסיים האכילה מברך ברכה אחרונה על הכל אך לכתחילה אסור לאכול במקום אחר אלא אם היה בדעתו מתחילה בשעה שבירך בסעודת פת להמשיך את סעודתו שם וכן נוהגים כאשר רוצים ללכת באמצע הסעודה לסעודת שבע ברכות או לטיש חסידי וכדומה שמכוונים מתחילה לאכול שם ואז מותר להם לכתחילה לשנות מקומם.
שיטת רבינו פרץ
ספר מצוות קטן מצוה קט (ר׳ יצחק מקורביל, 1210-1280, נדפס לראשונה במאה ה-16)
ואדם שאוכל כשהוא מהלך יושב ומברך במקום שאכל באחרונ' ואם ישב ואכ' ולא בירך ויצא לדרך או לשוק חוזר למקומו ומברך כדברי בית שמאי
ספר מצוות קטן, הגהות רבינו פרץ (נפטר ב-1299, מאחרוני בעלי התוס׳) מצוה קט אות כח
והני מילי כשאין לו פת לאכול במקום שנזכר אבל יש לו פת לאכול במקום שנזכר אוכל שם מעט ומברך שם רק שלא יהא רעב מחמת אכילה ראשונה וההיא דרבה בר בר חנה דברכות שחזר למקומו הראשון צריך לומר שלא היה לו פת לאכול במקום שנזכר.
טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד
כתב הר"פ דוקא שאין לו עוד פת לאכול במקום הב' אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעט ויברך שם.
בית יוסף אורח חיים סימן קפד
כתב ה"ר פרץ דוקא שאין לו עוד פת וכו'. כן כתב בהגהת סמ"ק (סי' קט אות כח) והביאוהו הגהות מיימון בפ"ד (בראשו בדפוס קושטא) וכבר נתבאר בסימן קע"ח (קנח: ד"ה ובסימן):
בית יוסף אורח חיים סימן קעח
ובסימן קפ"ד כתב רבינו בשם ה"ר פרץ (סי' קנא אות ח) דהא דטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא כשאין לו עוד מאותו המין לאכול במקום השני אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה וזה כדעת הפוסקים כרב חסדא דאילו לדעת הפוסקים כרב ששת כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל ודבר פשוט הוא דרב חסדא נמי לא קאמר אלא בשלא היה לו היסח דעת בנתיים דוקא:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ב
בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.
משנה ברורה סימן קפד ס״ק ח
יאכל במקום השני - ואפילו במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה ברכת המוציא ולא ברכת המזון על מה שכבר אכל ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קפד סעיף ד
וכתב רבינו הב"י בסעיף ב' בד"א…כלומר אפילו אכל שמה פחות מכזית מ"מ כיון דגמר האכילה שם יכול לברך שם כמ"ש בסי' קע"ח אמנם זהו לדעת הרא"ש אבל להרמב"ם נתבאר שם דצריך ברכה תחלה על מה שיאכל וברכה למפרע על מה שאכל ע"ש וגם כוונת רבינו הב"י כן הוא דמשום דמקודם אמר ואם בשוגג להרמב"ם יברך במקום שנזכר ולהר"י והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך לזה אומר בד"א וכו' כלומר דלהרמב"ם הרי יכול לברך שם ולהר"י והרא"ש משני שיאכל במקום השני:
הגהות על דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קעח ס״ק ג (מאת ר׳ יהושע פלק כץ)
(הגהה בד"מ הארוך: ותמיהתו…. אלא אי קשיא הא קשיא דבש"ע סי' קפ"ד פסק כדברי ר' פרץ הללו וא"כ דבריו בש"ע סותרים זה את זה וצ"ע):
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קפד
כתב ב"י בסוף סימן קע"ח (עמ' תנ ד"ה ובסימן קפ"ד) על דברי ר' פרץ אלו ודווקא למאן דפוסק דשינוי מקום אין צריך לברך בדברים הצריכים ברכה במקומן אבל למאן דפסיק דצריך ברכה כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל עכ"ל. ותמיהני בדבריו אלו דהא אף למאן דסבירא ליה דצריך לברך היינו דווקא ברכה ראשונה על מה שחוזר ואוכל אבל מה שכבר אכל לא צריך דהא שינוי מקום לא גרע מהיסח הדעת ומבואר לעיל סימן קע"ט דנקטינן דהיסח הדעת לא מצריך ברכה לאחריו רק לפניו וכן כתב ב"י בעצמו סימן קע"ח (עמ' תמז ד"ה וכתב עוד) בשם התוספות והאשיר"י וצ"ע (עי' סי' קע"ח ד"מ אות ג הגהה על זה). עוד כתב שם (עמ' תנ ד"ה כתב סמ"ק) בשם סמ"ק כדברי ה"ר פרץ דאם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר שאינו מברך אלא במקום שני וכמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתן:
Summary:
The גמרא cites a מחלוקת between בית שמאי and בית הלל as to whether one who forgets and leaves the location where they ate is required to return to bench in that same spot. בית שמאי requires returning, while בית הלל rules that one can bench in the new location. The גמרא clarifies that the entire debate is only where one forgot by accident. However, where one left במזיד without benching, even בית הלל agrees that he must return. The גמרא proceeds to cite a story that seems to support the view of בית שמאי.
As is already clear from the גמרא, and stated explicitly by the ר״ן and רמב״ם, it is preferred that one bench where he ate, rather than change locations and then bench.
Notwithstanding the closing story of the גמרא, the רמב״ם rules in accordance with the view of בית הלל. He adds that if one did recite ברכת המזון in a scenario where he left במזיד, he would still be יוצא בדיעבד. As the the בית יוסף explains, he moves “one step” down in a במזיד scenario.
In contrast, the רא״ש (based on רב עמרם גאון) follows the ruling of בית שמאי. This ruling is challenged by רבינו יונה, noting the general approach to follow בית הלל. The טור takes the position a step further, noting that if he benched in a במזיד case, he wouldn’t even be יוצא on a בדיעבד level. The ערוך השלחן notes that many challenge this extension.
The שלחן ערוך cites both views, without ruling definitively (curiously he cites the רבינו יונה as agreeing with the רא״ש). The רמ״א also doesn’t seem to take a position. The ערוך השלחן seems to imply that for bread, one should try to be מחמיר for the view of the רא״ש and return to the place where he ate, even if he left בשוגג. Even if one left במזיד, the בן איש חי leaves room to be lenient, if returning to the original location would impose an undue burden. The משנה ברורה takes the most lenient position, not requiring one to return to the original location, even where he left במזיד. (It is unclear which position in ראשונים he is relying on for this ruling.)
Separately, the גמרא has a debate as to whether one who changes their location and wants to continue eating must recite a new ברכה. According to רב חסדא, if the food is one that requires a ברכה אחרונה where one ate (like bread), then when one changes his location, he does not need to recite a new ברכה (neither ראשונה nor אחרונה). However, רב ששת argues and requires a new ברכה in the new location, even for foods that require a ברכה אחרונה in their location.
As explained by the בית יוסף, the טור presents two views: the רשב״ם who rules like ר׳ חסדא and the רי״ף and רמב״ם who rule like רב ששת.
The מחבר rules in accordance with the view of the רמב״ם and the רי״ף following רב ששת. He seems to even go as far as to rule that a new ברכה אחרונה is required, a point which is challenged in the דרכי משה and defending by a gloss on the דרכי משה. (The מחבר seems to concede that if one already started eating in the new location, then he no longer needs to bench on the first food anymore.)
However, the רמ״א rules in accordance with the view of the רשב״ם, following ר׳ חסדא.
In addressing one who left without bentching, רבינו פרץ ruled that one may eat “a little” in the place where we remembers and bench there. The בית יוסף explains that this is based on ר׳ חסדא’s opinion. Accordingly, it is understandable for the רמ״א to accept this view. As the הגהות note, it is curious how the שלחן ערוך accepts the view of רבינו פרץ, given his rejection of רב חסדא.
No comments:
Post a Comment