בדרך כלל - שיחה הוי הפסק בין ברכה למעשה וצריך לחזור ולברך
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף לו עמוד א (פרק ג - הקומץ רבה)
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח - מברך אחת, סח - מברך שתים. תנא: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, וחוזר עליה מערכי המלחמה.
"טול ברוך, טול ברוך״ - גדר ההפסק בפרוסת המוציא
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מ עמוד א (פרק ו - כיצד מברכין)
אמר רב: טול ברוך, טול ברוך - אינו צריך לברך, הבא מלח, הבא לפתן - צריך לברך; ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח, הביאו לפתן - נמי אינו צריך לברך; גביל לתורי גביל לתורי - צריך לברך; ורב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.
רש"י מסכת ברכות דף מ עמוד א
טול ברוך - הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו: טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים - אין צריך לחזור לברך, ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות, סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה, ולא מפסקא.
תוספות מסכת ברכות דף מ עמוד א
הבא מלח כו' צריך לברך - דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ"ג דמנחות (דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה כמו העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה. ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב.
בית יוסף אורח חיים סימן קסז
ופירש רש"י טול ברוך הבוצע קודם…נראה מדבריו שאע"פ ששח מצרכי סעודה אם אינו דבר דשייך לפרוסת המוציא הוי הפסק וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו וכך נראה מדברי רבינו…וכן נראה שהוא דעת התוספות (ד"ה הבא) שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אף ע"פ שהוא מצרכי סעודה: אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות (ה"ח) ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק ואין צריך שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא דהא תנו לפלוני לאכול לא משמע מלישניה שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא:
הפסק בצרכי סעודה — היתר בדיעבד בלבד
ספר כלבו סימן כד
והוא הדין בכולהו ברכתא דמיכלא ומשתיא, אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך, אבל אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה, והיכי דמי הפסקה זו, אמר רב טול ברוך טול ברוך לא הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גבול לתוריה לא הויא הפסקה, דכולהו צורך אכילה הוא דכתיב (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וברכת, וכולהו בדיעבד.
בית יוסף אורח חיים סימן קסז
כתב הכל בו (סי' כד) דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו.
אליבא דהלכתא
בית יוסף אורח חיים סימן קסז
ודבריו על פי דעת הני רבוותא דבעו שתהא השיחה צורך פרוסת המוציא דוקא דאילו לדעת הרמב"ם אע"פ שכשבצע נתכוין לאכול בלא ליפתן כשנמלך ואמר הביאו ליפתן למה צריך לחזור ולברך הרי צורך סעודה הוא וכבר נתבאר דנקטינן כהרמב"ם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף ו
יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).
מגן אברהם סימן קסז ס״ק יז
מענין דברים. אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:
משנה ברורה סימן קסז ס״ק לז
מענין דברים - ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קסז סעיף יג
אחר שבירך ברכת המוציא יאכל מיד ולא ישיח בשום דבר בין ברכה לאכילה וכן כל זמן שלועס לא ידבר עד שיבלע פרוסת ההמוציא ואם שח בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך אך אם שח בעת שלועס א"צ לחזור ולברך [שם] ואף בין ברכה לאכילה אם שח בעניין השייך להמוציא כגון הבא מלח הבא ליפתן או אפילו אין שייך להמוציא רק שייך לעניין הסעודה או כגון שאמר תנו לפלוני לאכול או אפילו תנו מאכל לבהמה דזהו ג"כ כצרכי סעודה דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת ולכן בדיעבד לא הוי דברים כאלו וכיוצא באלו הפסק ולכתחלה אסור גם דברים אלו
בדיקת חמץ וחילוק בין שח לפני התחלת המעשה לאחר התחלה
שו"ת הרא"ש כלל יד סימן ג
וי"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור הבדיקה. ויש מוסיפין עוד שאם סח במילי דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי אלא שיזהר שלא ישיח בין ברכה להתחלת הבדיקה ואחר שהתחיל לבדוק לא הויא שיחה הפסק להטעין ברכה. מידי דהוי אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק אחר שהתחיל המעשה…ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטלה כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ
שו"ת הרשב"א חלק א סימן רמד
לארדה. שאלת שליח צבור שברך על מקרא המגלה וקרא מקצתה. ושמעו קול קטטה בחוץ ויצאו מקצתן ואחר כך חזרו. מהו שיחזור שליח צבור לברך ולחזור מראשה? תשובה אפילו שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש בין בהלל בין במגלה בין בתקיעת שופר. ואם חזרו וקראו טעות הוא בידם וכל העושה דבר שאינו צריך נקרא הדיוט. וכל שכן אם חזר וברך דהויא לה ברכה לבטלה. ולא עוד אפילו שח אין השיחה מפסקת. כי מן הדין אין שיחה הפסק אלא בשסח בין הברכה להתחלת המעשה כמי שסח בין ברכת הלחם לאכילה זולתי לדברים הצריכין שהן מכלל האכילה כטול כרוך אי נמי גביל לתוריה. וכן בכל ברכה שעל מעשה כבין ברכת תקיעת שופר לתקיעה ובין ברכת תפילין להנחתן. אבל אחר התחלת המעשה או המצוה שברך עליה אינו הפסק ואינו חוזר. זכר לדבר ברכת הלחם לאחר שהתחיל לאכול שיכול להסיח. אלא שברכות שעל המצוה ראוי שלא להסיח עד גמר המצוה כקריאת התורה והמגלה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצא בזה. והסח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצוה. אבל אם סח אינו חוזר. והראיה גם כן פוסק באמצע ההלל משום הכבוד ששואל או משיב האי כדיניה והאי כדיניה ואינו חוזר ומברך.
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב
וכתב עוד א"א הרא"ש ז"ל יש אומרים שאין לבודק…שמכניסין בו חמץ.
בית יוסף אורח חיים סימן תלב
וכדברי הרא"ש כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רמד) כתבתיה בסימן תרצ"ב (ד"ה ומ"ש רבינו):
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תלב סעיף א
קודם שיתחיל לבדוק יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. (ואם התחיל לבדוק בלא ברכה, יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו, כל בו); ויזהר שלא ידבר בין הברכה לתחלת הבדיקה. וטוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסים בו חמץ.
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תלב סעיף ו
אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות ולכתחילה יזהר שלא ידבר בינתיים כלל אפילו מעניני צרכי הבדיקה אלא אם כן הוא בענין שאי אפשר לו להתחיל לבדוק אם לא ישיח אבל אם עבר ושח בינתיים בצרכי הבדיקה אין צריך לחזור ולברך אפילו היה אפשר לבדוק בלא שיחה זו אבל אם שח בינתיים שיחה שאינה מענין הבדיקה כלל צריך לחזור ולברך:
משנה ברורה סימן תלב ס״ק ה - ו
ויזהר שלא ידבר - ובדיעבד אם שח בדברים שאין צורך הבדיקה יחזור ויברך דהפסיק בין הברכה להמצוה:
וטוב וכו' - ובזה אין צריך לחזור ולברך כיון שכבר התחיל המצוה ובדברים שהם צורך הבדיקה גם לכתחלה יוכל לדבר שזה אין חשיב הפסק כלל [אחרונים]:
חשש הפסק בין ברכה לתקיעת שופר
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצב סעיף ג
לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד (מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק) (מרדכי ומהרי"ל), ואם דברים בטלים סח אין צריך לחזור ולברך (טור); ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות.
מטה אפרים סימן תקצב סעיף ה
בין הברכה שעל התקיעה לתקיעה לא יפסיק כלל אפילו מה שהוא צורך התקיעות והתפלות אם לא מה שהוא מוכרח לדבר כגון שצריך לצוות להביא שופר אחר וכיוצא בו שהוא הכרח למצות התקיעה בעצמה אבל אם שח מענין אחר אפילו מענין התפלה צריך לחזור ולברך:
מטה אפרים אלף המגן סימן תקצב ס״ג ז
צורך. כי לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה למעשה אפי' מעניני המעשה ואם מותר לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין הברכה לתקיעה לא נתפרש בהפוסקים. ובס' דר"ת ביור"ד סי' י"ט ס"ק מ"ה נסתפק בזה להלכה. וממשמעות הפוסקים משמע להקל. ולשאוף אז עשן טאבא"ק בודאי אין להקל לכתחילה משום הפסק ואפי' בין תקיעה לתקיעה כמבואר בדרכי תשובה שם עיי"ש:
משנה ברורה סימן תקצב ס״ק יד
בענין התקיעות - ואף דבסימן קס"ז ס"ו פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל הכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר או לשכך אותו במים שלא יכול לתקוע וכיוצא בו ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ומה שכתב רמ"א דתפלה לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה וכנ"ל אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק ואף השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תקצב סעיף ח
לכתחלה אין להפסיק בשום דיבור שאינו מעניין התקיעה והתפלות בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד בין התוקע ובין הציבור אך אם סח דברים בטילים א"צ לחזור ולברך ולא דמי לסח בין תפילין לתפילין שחוזר ומברך דשני מצות הם משא"כ הכא חדא מצוה היא ועוד שהרי כבר יצא ידי תקיעות של תורה אך לפי טעם הראשון אפילו סח בין התקיעות דמיושב עצמן אינו חוזר ומברך משא"כ לטעם השני ואם סח בין ברכה לתקיעה שלא מעניין התקיעות חוזר ומברך ואף מעניין התקיעות אין לו להפסיק לכתחלה אא"כ מוכרח לזה כגון ליתן לו השופר וכיוצא בזה ואם סח מדבר אחר אפילו מענייני תפלה צריך לחזור ולברך דאין זה שייך לתקיעות [מג"א סק"ה] ורק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד לא הוה ענייני תפלה הפסק דשם אין ההפסק איסור גמור משא"כ בין ברכה לתקיעה ובכל זה אין חילוק בין תוקע לשומע [שם] [ער"ן ומאור שתמהו על איסור ההפסק בין תקיעות דמיושב למעומד ורק כיון שהגאונים הורו כן אין לעבור על דבריהם]:
להכריז יעלה ויבא וחשש הפסק בין גאולה לתפילה וחילוק בין שחרית לערבית
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילה סימן קיא סעיף א
צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם, אפי' באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק, חוץ מה' שפתי תפתח. הגה: וי"א שמותר לענות אמן על גאל ישראל, וכן נוהגין (טור).
שו"ת הרשב"א חלק א סימן רצג
שאלת מה שנוהגין בארץ הזאת בליל ראש חודש שמכריז שליח צבור בין קדיש לתפילת ערבית ראש חודש. הודיענו אם יש בו משום הפסקה וראוי למחות אם לא? תשובה אין ראוי למחות ובדין הוא דכל דבר שצריך לתפילה אין בו משום הפסק. וכדאמרינן בברכת הלחם טול ברוך טול ברוך אינו הפסק. וכל שכן זה שהוא צורך התפילה ממש שלא יטעו ולא יזכירו המאורע בתפילה. וכל שכן בתפלת ערבית שהוא רשות. ופוק חזי מה עמא דבר. וכן נוהגין בכל מקום ולא מיחה אדם בדבר.
בית יוסף אורח חיים סימן רלו
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רצג) שמה שמכריז שליח ציבור בין קדיש לתפלה דערבית ואומר ראש חדש אין מוחין בידו שאין זה הפסק כיון שהוא צורך תפלה והרי זה כטול ברוך (ברכות מ.)
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע ותפילה של ערבית סימן רלו סעיף ב
אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק.
רא"ש מסכת תענית פרק א סימן ב
ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה בי"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר. בירושלמי (הל' א) פריך ויזכיר מבערב…ותו פריך ויזכיר בשחרית…ועוד מפרש טעם אחר בירושלמי (שם) רבי חגי בשם רבי פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור. נראה לי דהאי טעמא קאי אפירכא תניינא דפריך ויזכיר בשחרית וקאמר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור. פירוש שיאמר קודם תפלת מוסף בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם. והאי אי אפשר בבוקר לפי שאין יכול להפסיק בין גאולה לתפלה. ותו גרסי' בירושלמי הדא דתימא אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח צבור בגשם קמא לצלותא כמו שהזכיר שליח צבור פירוש הבא לבית הכנסת ועמדו העם להתפלל מוסף ולא שמע שאמר ש"צ משיב הרוח ומוריד הגשם מזכיר אף על פי שלא שמע מפי שליח צבור.
בית יוסף אורח חיים סימן קיד
שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור פירוש שיאמר קודם תפילת מוסף בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם והאי אי אפשר בבוקר לפי שאינו יכול להפסיק בין גאולה לתפילה.
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן רלו ס״ק ב
עיין לעיל סימן קי"א (ד"מ אות ב) אם מותר לשליח ציבור להכריז יעלה ויבא או שאר דברים שהם לצורך תפלה:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קיא
כתב הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן רצ"ג…עכ"ל ולפי טעם זה נראה דאף בתפילת שחרית יכול להפסיק באלה מאחר שהוא צורך תפילה אמנם ב"י כתב לקמן סימן קי"ד (עמ' רעז ד"ה ומ"ש ואיתמר) דאסור לשליח ציבור להכריז משיב הרוח בתפילת יוצר אור משום הפסק ולכן אין מתחילין עד מוסף דיוכל שליח ציבור להכריז כדלקמן סימן קי"ד:
שיעורים לזכר אבא מרי, ר׳ יוסף דוב הלוב סולובייצ׳יק, חלק ב, סמיכת גאולה לתפילה, עמוד סא
לכן אנו מבינים מנהגנו, כי בשחרית אין אנו מפסיקים כלל בין גאולה לתפלה ובערבית אנו אומרים קדיש ביניהן, אף על פי שהרמב"ם והתוספות פסקו כר' יוחנן שגם בערבית יש לסמוך גאולה לתפלה. הביאור פשוט בנוגע לערבית, חל רק קיום היבט אחד של סמיכה והוא המתיר, ברם הקיום השני, חובת קבלת מלכות שמים על ידי צירוף קריאת שמע ותפלה, חסר בה. לו היתה ערבית חובה היו שתי ההלכות של סמיכת גאולה לתפלה נוהגות בה א) המתיר על ידי ברכה ושירה ב) איחוד קיום של תפלה וק"ש בפעולת קבלת עול מלכות שמים על פי הכתוב דייראוך עם שמש - שכן אז לא היה שום הבדל במעמד ההלכתי בין שחרית לערבית. ברם אם תפלת ערבית רשות, אזי יש לנו להפלות בין שתי ההלכות. מובן מאליו, כי ההלכה הראשונה של מתיר חלה גם בנוגע לערבית. ברור שתפלת רשות זקוקה למתיר לא פחות ואולי אף יותר מאשר תפלת חובה…אבל המתיר של חובה ודאי משתייך גם אליה. ברם ההלכה השניה, שישנו חיוב מיוחד של איחוד ק"ש ותפלה בפעולה אחת של קבלת מלכות שמים אינה עולה יפה עם המושג של רשות בתפלת ערבית.
Summary:
The general principle that emerges from the גמרא in מנחות and ___ is that when one interrupts between the ברכה and the מצוה a new ברכה must be recited.
Nonetheless, the גמרא in ברכות (dealing with ברכות הנהנין) details a general rule that where the interruption is done לצורך הברכה, then it doesn’t necessitate a new ברכה. The גמרא cites varying opinions as to the exact definition/scope of this principle.
As explained by the בית יוסף, the ראשונים splits as to how expansive this principle is with רש״י and תוספות taking a narrower view (must be for the פרוסה of bread but not the broader סעודה) while the רמב״ם takes a broader view, including anything for the סעודה.
The כלבו qualifies this rule, limiting it to applying on a בדיעבד level, but not permitting interruptions לכתחילה.
The שלחן ערוך rules accordingly - allowing for an expansive scenario of interruptions that won’t necesitate a new ברכה. However, the רמ״א includes the limiting the principle, that this only works on a בדיעבד level.
The רא״ש and the רשב״א address interruptions that occur during the performance of a מצוה (e.g. בדיקת חמץ or מקרא מגילה). They explain that once one has started the מצוה, an interruption would not trigger the need for a new ברכה. However, at the same time, it is preferable to not interrupt during the performance of a מצוה.
The שלחן ערוך rules as such with respect to בדיקת חמץ.
Commenting on the ruling of the שלחן ערוך, the מטה אפרים rules that one should ideally not make any interruptions between the ברכה on the שופר and the first sounding of the שופר. The משנה ברורה expands to explain that one may interrupt between the ברכה and the מצוה when it’s truly necessary.
The רשב״א applies this principle to interruptions that would otherwise be problematic between גאולה לתפילה. He says that one may announce יעלה ויבא during that time, since it’s צורך התפילה. He adds that we are also dealing with מעריב which is a רשות. On top of those points, he notes that the prevalent custom is to be lenient.
The דרכי משה qualifies this principle, limiting it to שחרית. In addition to the point already noted by the רשב״א regarding מעריב being a רשות, he adds that the רא״ש clearly seems to assume that announcements can’t be made between גאולה לתפילה at שחרית (otherwise we would have started reciting משיב הרוח at שחרית).
Rav Soloveithik offers a conceptual explanation for the difference, explaining that there are two reasons for גאולה לתפילה, with both applying at שחרית, but only the lower level one at מעריב, which allows for more flexibility at מעריב.
No comments:
Post a Comment