שיטת הר״י מיגש: אין רבית אלא אגר נטר לי – יסוד ההיתר בהלוהו על שדהו
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סה עמוד ב (פרק ה - איזהו נשך)
משנה. מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו: אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך - אסור. הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי - הרי היא שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קסח עמוד א (פרק י - גט פשוט)
מתני'. מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ואמר לו: אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרו, הגיע זמן ולא נתן - רבי יוסי אומר: יתן, רבי יהודה אומר: לא יתן. גמ'. במאי קמיפלגי? ר' יוסי סבר: אסמכתא קניא, ורבי יהודה סבר: אסמכתא לא קניא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי יוסי. כי אתו לקמיה דרבי אמי, אמר להו: וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי, אני מה אעשה? ואין הלכה כרבי יוסי.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרנא
שאלת שהורגלו שם לכתוב בשטרי הלואה אם לא אפרעך לזמן פלוני אתן לך כך וכך. אם יש בזה שום רבית או לאו?
תשובה איברא מיפשטה של משנתי' שאין כאן משום רבית כלל. דתנן באחרון של בבא בתרא (דף קמ"ז /קס"ח/) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לו /לך/ מכאן ועד זמן פלוני החזיר /תן/ לו את שטרו. הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר יתן רבי יהודה אומר לא יתן. ואוקימנא לשם פלוגתיהו באסמכתא אי קניא אי לא קניא. אלמא אי לא משום דאסמכתא יחזיר וליכא משום רבית. וטעמא דמילתא משום דאין רבית אלא דבר שמתרבה משום אגר נטר לי וזה אינו כן. שאלו פרעו בזמנו לא היה מרבה לו כלום. ואם לא פרעו במשלים זמניה ממש חייב ליתן לו באותה שעה קרן וקנס ואינו ממתין לו על הקרן כלל. ואם כן ליכא אגר נטר לו כלל. וכן כתב הר"ר יוסי הלוי אבן מיגש ז"ל בפירושיו…וכן נראה במשנה איזהו נשך (דף ס"ה) דקתני הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלשה שנים הרי הוא שלך הרי הוא שלו. ואף על פי שהשדה שוה כפלים ממה שהלוהו עליו.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד א (פרק ו - מציאת האשה)
מתני'. הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו, אמרו חכמים: יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. פסקה להכניס לו אלף דינר - הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה.
מרדכי מסכת כתובות פרק מציאת האשה
פירש הרב ר' שמואל בן ר' ברוך מיהו לא הוי רבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה:
שיטת הרשב״א: אף בלא אגר נטר לי – אסור משום הערמה
שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרנא
שאלת שהורגלו שם לכתוב בשטרי הלואה…אלא שאני אומר שאסור לעשות כן משום דלא גרע מרבית מאוחרת. שאף על פי שאין כאן אגר נטר לי כיון שהנאה באה לו מחמת הלואתו אסור. ואמרינן נמי (פ' הרבית /איזהו נשך/ דף ס"ב) תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית…ומה שכבר נטל אינו חייב להחזיר שאינו רבית גמורה ולא אפילו אבק רבית דנראה כהנאה הבאה לו מחמת הלואתו. ואפילו למאן דאמר בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקי ליה הכא מודה דלא מנכה ליה משום דאבק רבית גמור נמי לא הוי. אלא גריע מיניה מרבית מאוחרת הוא וקל מיניה. אלא כי אסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית. וכל שכן לרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דהכא נמי לא מנכי ליה אע"פ שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית. ומתני' נמי דפר' אי זהו נשך דכותה היא שהוא /שהיא/ שנויה גבי דהלוהו על שדהו דקתני ולא מסלקין ליה מיניה. ואף על פי שיש לדון בדבר כן נראין הדברים. ואין מורין בדבר זה להקל. וכל שכן כאן שהדעת מכרעת שהם מתכוונים להערמת רבית.
שו"ת גינת ורדים (ר׳ אברהם בן מרדכי הלוי 1650 – 1712, מרבני מצרים) חלק יורה דעה כלל ו סימן ב
ועוד הובאה תשו' זו דהרשב"א בתשו' להרמב"ן סי' רכ"א להתיר כשמתנה בשעת ההלואה אם לא אפרעך לזמן פ' הריני חייב לך כך דינרין ומצדד הרבה להתיר וכתב שאינו מנכה לו כלום דגרע מאבק ריבית וקל נמי מרבית מאוחרת אלא שאסור לעשות כן לכתחלה משום הערמת רבית…מ"מ נראה לומר דע"כ לא הקל הרשב"א אלא כשאין אנו יודעין טיבו של מעשה דיש צד לומר דכל כונתו של המלוה לזרז את הלוה שיפרענו בזמנו ואין שם איסור ברור רק חששא בעלמא שמא יש כאן הערמת רבית ואמנם בזמנינו אין הדבר כן שעינינו הרואות שהלוה והמלוה יושבים להתפשר קודם שיעשו את ההלואה על הרבית שיתן הלוה למלוה בהלואה ההיא זה שואל כ' למאה ריוח לשנה וזה מודה בי' למאה…ואע"פ שכותבין ע"ד קנס יודע המלוה בטיבו של לוה וסומכת דעתו עליו שלא יבקש תחבולה למהר הפרעון ליפטר מן הרבית ולהפסיד את המלוה שאפי' שיהיו ללוה מעות מזומנים לפרוע יום א' קודם זמן הקנס אעפ"כ מעכב את הפרעון עד שיתחייב בקנס כדי שלא יכשיל את המלוה לעתיד שכשיצטרך פעם אחרת הלואת מעות לעת צרה וצוקה לא ימצא מי שילוהו ויחתוך משאו ומתנו מן הסוחרים ומסקי ליה שמא זה מפסיד ומבטל כיסו של חברו וגומל רעה תחת טובה. כללא דמלתא ואין בה ספק שהלוה והמלוה שניהם מתכוונין לדבר עבירה ואין תחבולה זו רק כסות עינים ושינוי משם רבית לשם קנס ולא יסתפק במ"ש רק מי שאין לו מוח בקדקדו.
בית יוסף יורה דעה סימן קעז
האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרים בין שהתנה בשעת הלואה בין שהתנה כן אחר שהגיע זמנו וארווח ליה זימנא אחרינא ושאם לא יפרענו לזמן ההוא נתחייב לו מעכשיו בכך דינרים כתב בעל התרומות בח"ד (סי' לב) דשרי וכן כתב ן' מיגא"ש. וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ו (מט ע"ג) בשם ספר התרומה שאע"פ שמן הדין מותר מכל מקום אסור לעשות כן מפני הערמת רבית וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' ב)ה* וכן כתוב בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן רכ"א וקע"ה:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף יד
האומר לחבירו: אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו), אסור מפני הערמת רבית.
והתנאי ההוא שוה פרוטה והוא מתחייב עצמו בתנאי זה באגר נטר
חוות דעת באורים סימן קעז ס״ק טו
מעכשיו ולזמן העיכוב. אמנם מדברי התוספות בבא מציעא דף ס"ה [ע"ב] בד"ה לא תמכרם מוכח דסבירא להו דאסור ואפילו רבית קצוצה היא, שהקשו אהא דלכשתמכור לא תמכור אלא לי בדמים הללו דאסור [גמרא שם] ממתניתין [שם] דאם לא תתן לי מכאן ועד שלש שנים יהיה שלי….והתנאי ההוא שוה פרוטה והוא מתחייב עצמו בתנאי זה באגר נטר, דרבית קצוצה הוא כמו בתנאי דלכשיהיו לי דמים דהוי רבית קצוצה למאן דסבירא ליה [בגמרא שם] דצד אחד ברבית הוי רבית קצוצה, וכן הוא כוונת התוספות בקושייתם לפענ"ד, ומה לי תנאי דאם יהיה לי ממון לזמן פלוני או שאר תנאי כיון שאין ביד הלוה לבטלו דאולי לא יהיה לו דמים.
הערמת רבית אינה אלא כשחוזר ונוטל יותר ממה שהלוה
שו"ת הריב"ש סימן שלה
ומצאתי תשובה לרשב"א ז"ל שכ' במי שמלוה מעות לחברו וכותב בשטר אם לא נתתי לך לזמן פלוני אתן לך כך וכך…כל זה כ' הרשב"א ז"ל בתשובה, וכתב בה שאע"פ שיש לדון בדבר כך נראין הדברים ואין מורין בדבר זה להקל. וקשה לי על דבריו, דההיא דהלוהו על שדהו אפי' לכתחלה מותר לעשות כן דקתני במתניתין וכן היה ביתוס בן זונן עושה ע"פ חכמים. אבל י"ל לדבריו דכיון דלא מיתסר אלא מפני הערמת רבית בההיא כיון דלא שקיל זוזי בסוף לא מיחזי הערמה, והערמה הוא כשנותן מעות ומקבל מעות יותר ממה שהלוהו.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף יד
האומר לחבירו: אם לא אפרעך…הגה: ויש מתירין לא אם נותן לו מעות ומקבל פירות (ריב"ש סימן של"ה). ויש להקל בזה וע"ל בסימן קס"ג אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו.
ש"ך יורה דעה סימן קעז ס״ק לה
יש מי שאוסר משום הערמת רבית כו'. צ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקים כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ודוחק לו' דכיון שהמשכון היה מתחלה ברשותו גרע טפי דהא בריב"ש שם מתיר מה"ט בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה פודהו לזמן פלוני יהא שלי אע"פ שהשדה שוה יותר מהחוב כיון דלא שקיל מעות לבסוף ואולי יש לחלק בין משכון דשדה למטלטלי:
בין תנאי בשעת הלואה לתנאי לאחריה
שו"ת תורת אמת סימן קסב
גם חשבתי לומר דס"ל להרשב"א ז"ל דמה דעשה ביתוס ע"פ חכמים לא היה בשעת ההלואה רק אח"כ ודייק מדקתני מתניתין הלוהו על שדהו ולא קתני המלו' את חברו אומר לו וכו' דמשמע ליה לרב ז"ל דדוקא אח' ההלואה היה עושה כן ביתוס ע"פ חכמים אבל בתחלת ההלואה אסור ואם כן לדעת הרשב"א ז"ל רבית על דרך קנס אחר ההלוא' יהיה מותר אלא שעכ"ז לא נתקררה דעתי שאם זה הוא דעת הרב ז"ל אם כן מה הוקשה לו מההיא דמי שפרע מקצת חובו והוצרך לחלק במתנה וכו' לימא דשאני התם שלא היה בשע' ההלוא' וכו'.
בית יוסף יורה דעה סימן קעז
[בדק הבית] כתוב בארחות חיים משכן לו משכון שוה יותר מכדי חובו ואמר לו אם לא פרעתיך ליום פלוני הרי הוא שלך אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אמר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר כיון שלא עשו כן בשעת הלואה ממש אינו נראה כרבית אלא קנסא הוא דקניס נפשיה עכ"ל [עד כאן]:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף יז
המלוה על המשכון ואמר: אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב, יש מי שאוסר משום הערמת רבית. (ועיין בח"ה סימן ע"ב וע"ג).
ש"ך יורה דעה סימן קעז ס״ק לד
המלוה כו'. ובב"ה כתב בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש:
דרך מכירה
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף יח
המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה, ואם יעבור על זה לו שיתן בעבורה ק' זהובים, וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן, חייב ליתן הק' זהובים. והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער, או היתה לו הסחורה ההיא.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף יד
האומר לחבירו: אם לא אפרעך…הגה: ויש מתירין לא אם נותן לו מעות ומקבל פירות (ריב"ש סימן של"ה). ויש להקל בזה וע"ל בסימן קס"ג אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו.
ש"ך יורה דעה סימן קעז ס״ק לא
אם נותן לו מעות כו'. וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סעיף י"ח:
באור הגר"א יורה דעה סימן קעז
(ליקוט) האומר כו'...וז"ש בהג"ה ויש מתירין כו' וכמש"ש וערש"י שם ד"ה כגון שיש כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא מיחזי כרבית כיון שאין מחזיר לו מעות אבל עדיין צ"ע כמש"ש וכי מותר כו' וכי מותר כו' התם הלואה כו' אלמא דאינו מותר כ"ז אלא בזביני ושם לא משום הערמת רבית בודאי דלאו אדעתא דהכי מכר לו וודאי דרב ל"פ עליה בהלואה ועוד דלדברי הרשב"א שהוכיח ממתני' דפ' ג"פ וכי שמואל יפלוג על המתני' וצ"ע ואפילו בהכיר שאינו שלו שכתב הרא"ש שם בשם הרז"ה שאם פירש לו השבח שיש לו שבח הא כתב משום דמ"מ שמא דזבינא כו' ואף בזה נחלק הרא"ש שם (ע"כ):
ברית יהודה (ר׳ יעקב ישעיה בלויא), פרק ד הערה כב
ועי' ש"ך ס"ק לא דמשמע מדבריו דטעם ההיתר כאן הוא משום שהוא כנותן פירות (שמתחייב ליתן פירות) ומקבל מעות (עי' להלן סעיף ח) ודבריו צע"ג דלא הזכירו הפוסקים בדין זה טעם זה, אלא משום דהוי דרך מכירה וכן משמע בביאור הגר"א סק"מ ומדברי הש"ך נראה דכאן הוי כאילו נתחייב לתת סחורה בס' זהובים והקנס הוא בק' זהובים אבל כשנדייק בגופא דעובדא נתן לו מעות ס' זהובים ומקבל ק' זהובים והוי מעות במעות
לתת כך וכך בכל שבוע – רבית גמור
שו"ת הרשב"א חלק ב סימן ב
בגמרא. לא היא. דע"כ לא איצטריך לאוקומי כדקאמר ליה מעכשיו אלא משום דלא תהוי כאסמכתא…וטעמא דמלתא כדאמרן דליכא כלל אגר נטר לי. דאי פרע ליה בזמניה ארעא הדרה ליה. ואי לא פרע ליה בההוא שעתא הוא דזכו בה. אבל בנידון שלפנינו דאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני משם ואילך אתן לך כך וכך בחודש או לפ' ופ' בליטרא הרי זו רבית גמורה. ולא תהיה כזאת בישראל. ולפי דברי ראובן זה נראה שהוא סבור שאין רבית אלא במלוה לזמן. וקוצץ לו סך ידוע לאותו זמן. כגון שהלוהו מאה במאה ועשרים לשנה. אבל במלוה את חבירו ואומר לו אם תחזור לי היום בלא כלום. אבל מכאן ואילך בכך וכך תוספות לחודש או ליום הרי זה מותר. וזו שגגה גדולה.
מרדכי מסכת בבא מציעא הגהות מרדכי נוספות פרק הזהב [רמז תנה]
תופס שטר זה העתקתי מכתיבת ה"ר יעקב מאורליינ"ש והתיר ללוות ברבית מתוך שטר זה וזה לשונו הנני ח"מ מודה הודאה גמורה שאני חייב לפב"ב כך וכך מחמת שהלוה לי לירח פלוני שנת כך וכך לפרט למנין שאנו מונין כאן במתא פלוני והנני מחויב לפורעם לו תוך ט"ו ימים להזמנתו ולהגיע לידו בעיר פלוני באחריותו וכל זמן שאעכבם ולא אפרע לו עלי לתת לו במתנה כל שבוע ושבוע שאעכבן מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון כך וכך פשיטין ממטבע פלוני וכן בכל שבוע ושבוע והכל אני מחויב להביא בידו בעיר פלוני באחריותו תוך ט"ו ימים להזמנתו:
הגהות הרמ"א על המרדכי מסכת בבא מציעא הגהות מרדכי נוספות פרק הזהב [רמז תנד]
אין להשגיח בהגה"ה זו כלל כי בודאי לא יצאו הדברים האלו אשר נוגעים באיסור דאורייתא מפי הרב הגדול הנזכר כאן ועי' בתשובת ן' חביב כי מה מאד הפליג לדבר על זה]
בית יוסף יורה דעה סימן קעז
ומכל מקום מה שכתוב בהגהות דמרדכי דמציעא (סי' תנה) טופס שטר בשם הר"י דאורליאנ"שה נראה לי דלכולי עלמא אסור דכיון שחייב עצמו ליתן לו כך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו אין לך הערמת רבית גדולה מזו שהרי מעלה לו שכר מעותיו הבטלות אצלו מידי שבת בשבתו ולא דמי לאומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו בכך דינרים דלא מחזי כרבית כולי האי. והרשב"א כתב (שם) על תנאי כיוצא בזה הרי זו רבית גמורה ולא תהא כזאת בישראל:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות ריבית סימן קעז סעיף טז
אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו, הרי זה רבית גמור. הגה: אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא: אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה לג בכל שבוע ושבוע, הוי רבית גמור. (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אע"ג דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה (הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינש).
Summary:
The Rashba, citing ר״י מיגש, explains that ribit exists only when payment increases because the lender waits for repayment (אגר נטר לי). When an added payment or penalty applies only if the borrower fails to pay by the agreed deadline, it is not considered ribit, since the lender is not extending the loan period but enforcing a consequence of default; this idea is reflected in the Mishnah in Bava Metzia regarding one who lends against a field and acquires it if repayment is not made in time. Similarly, the Mordechai explains that an increase is not ribit when it would have applied even without any delay—since the added amount is not compensation for waiting but part of the underlying obligation.
Although the רשב״א agrees that such arrangements technically lack אגר נטר לי, he nevertheless rules that they are forbidden to establish initially because they constitute הערמת רבית—a legal device that disguises interest. Since the lender ultimately receives a benefit that arises from the loan, the arrangement resembles רבית מאוחרת, and therefore should not be structured, even though money already collected is not returned because it is not full ribit. Later authorities, such as the גינת ורדים, argue that in practice these arrangements are clearly intended as interest and therefore condemn them even more strongly, and this approach is ultimately adopted in the שולחן ערוך, which prohibits such stipulations because of הערמת רבית.
The חוות דעת argues that the conditional obligation itself has monetary value and therefore constitutes payment for the lender’s waiting. As a result, unlike ר״י מיגש, who held that there is no אגר נטר, and the רשב״א, who prohibited such arrangements only משום הערמת רבית, the חוות דעת maintains that this structure actually creates אגר נטר and may even constitute רבית קצוצה.
The ריב״ש challenges the רשב״א and argues that הערמת רבית exists only where the lender ultimately receives more money than he originally lent. Therefore, arrangements such as lending against a field—where the lender receives property rather than additional cash—do not appear as ribit and may be permitted. This approach is cited in the שולחן ערוך as a lenient view, and the ש״ך discusses its scope, questioning how far this distinction between receiving money and receiving property should be applied.
Some authorities distinguish between a condition established at the time of the loan and one imposed after the loan has already been made. The בית יוסף, citing the ארחות חיים, explains that a stipulation giving the lender the collateral if the borrower fails to repay is problematic when made at the time of the loan because it appears like ribit, but if added later it is viewed merely as a קנס. The ש״ך notes this distinction, explaining that once the loan already exists, such a condition may be treated more leniently since it no longer resembles interest on the original loan.
The שולחן ערוך permits a structure framed as a sale: if one sells merchandise for sixty coins with delayed delivery and stipulates that failure to deliver on time will require payment of one hundred coins, the obligation is valid when the seller actually possesses the goods or the market price is established. Since the arrangement is structured דרך מכירה rather than as a loan, it does not appear as ribit. The ש״ך and ביאור הגר״א discuss the rationale for this leniency, with later analysis noting that the primary justification is that the transaction is treated as a sale framework, even though the structure can resemble money-for-money if analyzed differently.
The רשב״א rules that if a borrower stipulates that after a certain date he will pay an additional fixed amount each week or month that repayment is delayed, this constitutes רבית גמורה. Unlike earlier cases where the added obligation results from a one-time condition, here the borrower is effectively paying ongoing compensation for the lender’s money remaining in his possession. Accordingly, later authorities, including the שולחן ערוך, rule that committing to pay a set amount for every week the money is withheld is outright רבית even if it is framed as a penalty.
No comments:
Post a Comment