Saturday, January 20, 2018

בענין ברכה על הלל בראש חדש - Reciting Hallel with a Brachah on Rosh Chodesh


תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מד עמוד ב
אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בניברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב
אמר רבא: זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא.דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טובהראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח,ושני ימים טובים של עצרת. רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל - גומר.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יד עמוד א
בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק - הלל דרבנן מבעיא, אודלמא פרסומי ניסא עדיף? אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום. אמר רבה: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל - בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק; וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל - אפילו באמצע הפרק פוסק. איני? והא רב בר שבא איקלע לגביה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר את ההלל הוה, ולא פסיק ליה! שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא
רש"י מסכת ברכות דף יד עמוד א
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל - שהוא חובה לכל אדם, והם אחד ועשרים יום בשנה, כדאמרינן במסכת ערכין (דף י', א').

מחזור ויטרי סימן רכז
נהגו העם לברך בראש חדש לקרוא את ההלל. אבל רבינו תנוח נפשו בצרור החיים. לא מברך עליו: והא לך תשובתו: ששאלתם על היחיד הקורא את ההלל בימים שאינם מי"ח של תורה אם חובה על הציבור לברך יברך גם היחיד: אבל אני איני מברך עליו לא עם הציבור ולא ביחיד. לפי שאינו אלא מנהג. ואין מנהג צריך ברכה. כדאמרי' בסוכה פ' לולב. שקיל חביט חביט ולא בריך. קסבר ערבה מנהג נביאים הוא. כו'. לפיכך איני מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וציונו. אבל אני מברך עליו ברוך אתה י"י אלהינו מ"ה המהולל בפי עמו משובח ומפואר בשירי דוד עבדך ברוך אתה י"י מהוללבתשבחות. ולאחריו יהללוך כדרכה:

רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה טז
כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשיםובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו, וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינהצריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך. +/השגת הראב"ד/ כל דבר שהוא כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ"ל+..

רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ז
מקומות שעושין ימים טובים שני ימים גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת, אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג, ד ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור, וכן בשאר ימי הפסח קוראין בדילוג כראשי חדשים. /השגת הראב"ד/ ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג ואין מברכין עליו. א"א זה אינו כלום וכבר כתבנו עליו במקום אחר (ברכות פי"א הט"ז), ומה שאמר ויחיד שהתחיל לקרוא בדילוג לא אמר כלום אלא יקרא כמו שירצה וחותם כחתימת הציבור.+

רי"ף מסכת שבת דף יא עמוד ב
והני תמני יומי דחנוכה מיחייבינן בהו למיגמר הלילא בכל יומאויומא [ערכין י' ע"ב] דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואלו הן ח' ימי חנוכה ויו"ט הראשון של פסחויום טוב של עצרת ושמונת ימי החג ובגולה כ"א יום ט' ימי החג וח' ימי חנוכה וב' י"ט של פסח וב' י"ט של עצרת אבל הלל דר"ח לאו דאורייתא אלאמנהגא הוא ומשום הכי לא גמרינן ביה הלילא אלא מדלגי דלוגי דאמרינן [תענית כ"ח ע"ב] רב איקלע לבבל חזא דקא קרו הלל בר"ח סברלאפסוקינהו כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר הילכך אי בעי יחיד למיקרי הלל בראש חדש קרי ליה בלא ברכה ומדלג דלוגי:

תוספות מסכת ברכות דף יד עמוד א
וכתוב במחזור ויטרי כיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא מברכינן עליה כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה ד' מד:) אין מברכין על דבר שהוא מנהג. ומיהו אומר ר"ת דאינו ראיה דאטלטול ודאי לא מברכינן אבל על מצוה פשיטא דמברכינן דהא חזינן כל יו"ט שני אינו אלא מנהגא ומברכין והכא נמי משמע דמברכין דאי לא מברכין מאי הפסקה שייך בה ועוד ראיה דמברכינן על מנהגא מהא דרב על לבי כנישתא וכו' ואם לא ברכו בתחלה אמאי לא הרגיש רב דהוה מנהגא עד שדלגו אלא בוודאי ברכו מפני שמברכים בטוב על מנהגא ובשביל כן לא הרגיש עד הדלוג וא"ת אמאי לא אסיק אדעתיה אם ברכו לקרות או לגמור וי"ל דבכך אין לחוש שבטוב יכול לברך לגמור אפי' כשהוא מדלג או איפכא ומה שמברכין כך על הדלוג לקרות וכשהן גומרין לגמור כדי שלא יטעו ומשום הכי לא היה יכול להבין מתוך הברכה עד הדלוג ויש שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי היה אומר דכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע"ג שאינן חייבות

תוספות מסכת תענית דף כח עמוד ב
אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם - י"מ דאמנהג לא מברכינן מהכא וכן משמע בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מד:) דקאמר אמר אביי הוה קאימנא קמיה דר' יצחק ואייתי ההיא ערבה לקמיה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אלמא אמנהג לא מברכינן אבל רבינו תם פסק דמברכינן דאי איתא דלא מברכינן אם כן מאי קאמר בגמרא כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא מברכי אי איתא דאמנהג לא מברכינן ואי מברכי לא מנהג הוא וכי תימא דלא בא בתחילת קריאת הלל הא לא מצי אמרת דהא רב איקלע לבבל קאמר דאי איתא דבאמצע תפלה בא הוה ליה למימר איקלע לבי כנישתא ומדלא אמר מדלא ברכי מנהג הוא שמע מינה דאמנהגא נמי מברכינן וההיא דסוכה דמשמע דאמנהגא לא מברכינן היינו דווקא אמנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא ואמנהג דטלטול לא מברכינן אבל בשאר מנהג כמו קריאת הלל ואחריני כמו אותו מנהג ודאי מברכינן וכן הלכה למעשה ולפי זה יש ליזהר שלא לדבר באמצע ההלל כיון שבירך דאם כן הוי מפסיק ונראה דאין יחיד מחויב לקרוא ההלל אכן אם רוצה לחייב עצמו הרשות בידו.

תוספות מסכת סוכה דף מד עמוד ב
כאן במקדש כאן בגבולין - במקדש הלכה למשה מסיני בגבולין פליגי דר' יוחנן אמר יסוד נביאים ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים ופי' בקונט' דנפקא מינה דאי תקנה היא בעיא ברכה ואי מנהגא לא בעיא דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם ואפי' בכלל לא תסור ליתיה וכן אמרי' בסמוך חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא ויש מדקדקין מתוך כך דלא מברכינן אהלל דר"ח שאינו אלא מנהג בעלמא כדמוכח פ' בתרא דתענית (דף כח: ושם) רב איקלע לבבל חזי דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו שמע דקא מדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם והא דקאמר רבי יוחנן התם י"ח יום יחיד גומר את ההלל בהן ובגולה כ"א יום לא משום דליהוי אחריני תקנה שיהו קורין בדילוג אלא יחיד גומר היינו כמו יחיד קורא דאורחיה דהש"ס דמשתעי הכי כי ההיא דתניא פ"ק דברכות (דף ט: ושם) וותיקין היו גומרין אותו עם הנץ החמה ור"ת אומר דאין ראיה מערבה להלל דערבה אינה אלא טלטול וכיון דלאו תקנתא היא אלא מנהגא לא חשיבא למיקבע לה ברכה אבל קריאת ההלל לא גרע מקורא בתורה ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני ימים טובים של גליות ואינו אלא מנהג בעלמא כדאיתא פ"ק דביצה (דף ד:) ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכין אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וב' ימים טובים של גליות אין בהם וצונו אלא קידוש להזכרת היום בתפלה וברכת המזון ואי משום דמברכין אתקיעת שופר בי"ט שני של ר"ה הנהו תקנתא נינהו וחמירי מב' ימים טובים של גליות לענין ביצה קדושה אחת נינהו כדמוכח בפ"ק דביצה (דף ד:)הזהרו במנהג אבותיהם בידיכם ועוד מדקדק ר"ת ממסכת ברכות פרק היה קורא (דף יד.) דמייתי ראיה דאין מפסיקין בהלל מרב בר שבא דאיקלע לבי דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל ולא איפסיק ומשני שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא ואם אין מברכין עליו מה הפסקה שייך בוועוד ראיה מההיא עובדא דתענית (דף כח: ושם) מעובדא דרב דאמר סבר לאפסוקינהו דמשמע דמברכי דאי לא מברכי היה לו לידע שהוא מנהגאבותיהם וסתמא לא באמצע הלל איקלע מדקאמר רב איקלע לבבל ולא קאמר איקלע לבי כנישתא וכי תימא אכתי מכיון דמברכי לקרות היה לו לידע דמדלגי ואמאי סבר לאפסוקינהו הא לאו מילתא היא שאפילו כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרות את ההלל כמו שמברכין לקרות מגילה ומהשנוהגין עכשיו לברך אהלל לגמור כשגומרין ומברכין לקרות כשמדלגין לסימן בעלמא נוהגין כן ובין בזה ובין בזה יכולין לברך לקרות ולגמור וא"ת האדנקט י"ח יום שיחיד גומר בהן את ההלל אמאי נקט יחיד דמשמע אבל צבור גומרין אותה אפי' בשאר ימות השנה והא עובדא דרב בצבור הוה ואפ"המדלגי ושמא לרבותא נקט יחיד דאפי' יחיד בפני עצמו גומרו ועוד י"ל דאפי' צבור שאין שם כל ישראל יחיד קרי להו משום דאמרינן בערבי פסחים (דףקיז.) נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן ולכך נקט יחיד דכי ליכא כל ישראל אין גומרין אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם והא דתניא התם בתענית יחיד לאיתחיל ואם התחיל גומר כי ליכא כל ישראל קרי ליה יחיד אפי' צבור אם נגאלו מן הצרה והתחילו היו גומרין אותו ור"ח פי' לא יתחיל בברכה [וע"ע תוס'ערכין יוד. ד"ה י"ח ימים ותוס' ברכות יד. ד"ה ימים ותוס' תענית כח: ד"ה אמר].

מרדכי מסכת שבת פרק במה מדליקין
(*תניא יחיד לא יתחיל פי' ראבי"ה ר"ח יחיד לא יתחיל בברכה ואם טעה והתחיל בברכה גומר ואע"ג דבדיעבד משמע כיון דנהוג נהוג שהרי כן אנו צריכין לפרש לדברי שאר רבותינו שהמפרש יחיד לא יתחיל לקרות והנה נהגו אפילו יחיד לקרות לכתחלה הלכך הברכה נמי לא שנא וכן פסק ראבי"ה דיחיד קורא לבדו הלל היכא דלא אפשר אבל מצוה לחזר שיענו אחריו ראשי פרקים:

טור אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב
וקורין ההלל ורבו בו הדעות יש אומרים שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו ויש אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה ור"ת כתב דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך וכ"כ רב עמרם

בית יוסף אורח חיים סימן תכב
ורבו בו הדעות י"א שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חדש וכו'. סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (יד ע"א ד"ה ימים) והרב רבינו יונה (ז: ח.ד"ה ונראה וד"ה ורבינו יעקב) והרא"ש (סי' ה) בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (יא ע"ב ד"ה תנא) ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין וכן נראה שהוא דעת הרב רבינו יונה ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' 193, סדור רש"י עמ' 160) דציבור נמי אין מברכין עליו וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן והמנהג הוא שמברכים על ההללב* והרב המגיד כתב ומנהגינו שציבור מברכיןעליו ויחיד אומרו בלא ברכה: כתב הכל בו בסי' נ"ב (טז ע"א) בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הציבור אף קודם תפילה עכ"ל. וכתב הרוקח (סי' רל) ראיתיאת רבי שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור וקרא מעצמו מיושב בשעת קריאת התורהג:  ומ"ש רבינו בשם ר"ת דלא שנא יחיד ולא שנא ציבור אומרים אותו וכו'. נראה שכפל לומר אפילו כל יחיד ויחיד לאפוקי מהלכות גדולות (הל' לולב להע"א) שפירש דציבור נמי נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל יחד:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב סעיף ב
וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"םוכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה. הגה:  ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם ו לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור.וי"א דכשיחיד קורא  אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא.

פרי חדש אורח חיים סימן תכב
ומה שכתב ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו וכו' . זהו דעת רש"י [סדור רש"י סימן שכז] והרמב"ם [חנוכה ג, ז] וטעמם דאמנהגא לא מברכינן, ומה שהביאו [עיין תוספות ברכות יד, א ד"ה ימים] ראיה היפך מזה מיום טוב שני דמנהג אבותינו בידינו [ביצה ד, ב] ומברכינן, אינו כלום, דהתם היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזולי ביה והכי משני הש"ס בפרק במה מדליקין [שבת כג, א] גבי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי.


משנה ברורה סימן תכב
(טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' - לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:

ערוך השולחן אורח חיים סימן תכב סעיף ח
ויראה לי דבר"ח וחול המועד וכו' המתפללין עם הציבור לא ידעתי למה יברכו בפני עצמן הלא יכולים לענות אמן על ברכת הש"ץ בתחלה וסוף והעונה אמן כמברך ולמה לנו להרבות בברכות במקום שלגדולי רבותינו הוי ברכה לבטלה וכן אני נוהג:

חידושי הגרי"ז מסכת ערכין דף י עמוד ב
והנה בתוס' הרי הביאו בשם רש"י דלהכי לא מברכינן אמנהג משום דליכא למימר וצונו דליכא לאו דלא תסור, אולם הרמב"ם בהקדמתו מבואר דגםעל מנהג איכא לאו דלא תסור, וכן כתב בהלכות ממרים (פ"א הל"ב) יעו"ש, ואפי"ה כתב דלא מברכין אמנהג, וז"ל בהל' ברכות (פי"א הלט"ז) כל דברשהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בז' של חג ואין צ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בר"ח ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו עכ"ל, והיינו דעיקר הטעם הוא דעל דבר שהוא בעיקר דינו ובעצם החפצא שלו רק מנהג לא שייך ברכת המצות, וליכא ברכת המצות רקעל דבר שהוא דין ולא על דבר שהוא בעיקר דינו מנהג, ונראה דזהו ג"כ ביאור דברי ר"ת דאיהו ס"ל דבאמת אי משום חיובא מנהג ג"כ סגי לחייבו בברכה ויכול לומר וצונו, ורק בערבה שאינו אלא טלטול בעלמא ועצם דינה אינה אלא מנהג ל"ש עלה ברכת המצות, משא"כ הלל אף דג"כ אינו אלא מנהג בעיקר דינו אבל דין הברכה של הלל אינו על החובה והמצוה כי אם על עצם החפצא דקריאת הלל וכמו ברכת התורה שאמר הגר"ח שאין הברכה על המצוה של תורה כי אם על החפצא דתורה דחפצא של תורה טעונה ברכה, ולכן חייבות גם נשים לברך דנהי דהמצוה ליכא גבייהו אבל חפצא של תורה הוי גם אצלם [ולפי"ז בברך ברכת התורה כשהיה קטן והגדיל אין צריך לחזור ולברך כדקיימ"ל בכל המצות, כיון דגם בעודו קטן הויחפצא של תורה גבי' ושייך בברכה], וכמו כן הלל אין הברכה על החובה וקיום מצותה כי אם על החפצא של הלל ולאשוויי שיהיה זה חפצא שלקריאת הלל לזה שפיר מהני מנהג, דמנהג רק לא מהני לאשוויי חפצא דמצוה שיהיה שייך עליה ברכת המצות, אבל לזה שפיר מהני מנהג דהוי עלהקריאה שם קריאה של הלל אבל בלא המנהג לא הוי גם חפצא של הלל והוי כמו מזמורים אחרים של תהילים, וזה שהביא מיו"ט שני של גלויות,והיינו דהמנהג הוי שם רק על הדין יו"ט אבל הדינים הנוהגים בו כמו תקיעת שופר הא לא הוי בעצם החפצא דידהו מנהג, דאחרי שאנו אומריםשהוא ר"ה הרי תקיעת שופר שלו הוא כדין תקיעת שופר של ר"ה של התורה, ואף שהחיוב הזה בא ממנהג לא איכפת לן דמנהג ג"כ מהני לחייבבברכה ולומר וצונו, ודוקא היכא שעיקר דינה של המצוה שמברכין עליה דין מנהג עלה בעצם החפצא ל"ש עלה ברכת המצוות, וא"כ בהלל שייךלומר וצונו כיון דלענין חיובא מנהג ג"כ סגי לחייב בברכה והוא דהלל הא עיקר דינו אינו אלא מנהג אבל הא ברכת הלל אינה על המצוה דקריאתהלל כי אם על החפצא דהלל, ולה שפיר מהני מנהג לאשוויי עלה שם קריאת הלל, זהו ביאור דברי ר"ת, ושיטת הרמב"ם היא דבהלל ג"כ הברכה עלהמצוה והחובה ולא על עצם החפצא של ההלל, ולכן כיון דמצות הלל בר"ח ובחוש"מ לא הוי בעיקר דינו אלא מנהג לא שייך עלה ברכת המצות,[ובשם הגר"ח ז"ל אמר דיש מקום לבעל דין לחלוק בין ברכה ראשונה דהלל לברכת יהללוך דהיא באה על החפצא דהלל ולא על המצוה, אבל הגר"חעצמו דעתו שאין חילוק] [א"ה, עיין כ"ז בחידושי מרן רי"ז הלוי פי"א מברכות הט"ז, ועיין גם בשו"ת חת"ס יו"ד סימן קצ"א מש"כ בזה].



Summary:
The מחזור וטרי and the רמב״ם draw a comparison between reciting הלל on ראש חדש and the מצוה of the ערבה, both of which are מנהגים, and rule that just as the no ברכה is recited on the ערבה, so too, no ברכה is recited on הלל.  The רי״ף has a similar ruling, but appears to restrict it to a case of a יחיד reciting הלל (whereas a ציבור would recite a ברכה).  In contrast, ר״ת cited by תוספות in multiple locations, argues and rules that a ברכה should be recited.  He argues that this is distinguishable from ערבה which is just a נטילה.  The גרי״ז elaborates on the distinction drawn by ר״ת (while both acts are based on a מנהג, the act of reciting הלל is inherently a מצוה act while taking the ערבה is not).  
The שלחן ערוך rules in accordance with the opinion of the רמב״ם while the רמ״א rules like ר״ת.  The רמ״א adds that one should try to say it in a צבור or at least with a couple people (based on the מרדכי).  The ערוך השלחן recommends trying to avoid reciting the ברכה if you can answer אמן to the ברכה of the חזן.  

No comments:

Post a Comment