Saturday, January 27, 2018

ערלה בחוץ לארץ - The Status of Orlah In Chutz La'Aretz


ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק כג
וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל

משנה מסכת קידושין פרק א משנה ט
כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה וכלאים רבי אליעזר אומר אף מן החדש:

משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט
החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לח עמוד ב - דף לט עמוד א
תנן התם: החדש - אסור מן התורה בכל מקום, ערלה - הלכה, והכלאים - מדברי סופרים. מאי הלכה? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכתא מדינה; עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני

משנה מסכת ערלה פרק ג משנה ט
ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לח עמוד ב - דף לט עמוד א
אמר ליה לוי לשמואל: אריוך, ספק לי ואנא איכול. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי...אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן: ערלה בח"ל - הלכה למשה מסיני. א"ל ר' זירא לרבי אסי, והתניא: ספק ערלה בארץ - אסור, בסוריא - מותר, אישתומם כשעה חדא, א"ל, אימא כך נאמר: ספיקא מותר, ודאה אסור
רש"י מסכת קידושין דף לט עמוד א
ספק לי - לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול ובערלה קאי

הר"ן על הרי"ף מסכת קידושין דף טו עמוד ב
גרסי' בגמ' [דף לט א] א"ר אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני א"ל רבי זירא לרב אסי והא תניאספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר. כלומר ואי ודאי בחוצה לארץ הלכה היא היכי מזלזלין בספקא אשתומם כשעה חדא א"ל אימרכך נאמרה ספקא מותר ודאה אסור. ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספקא. ואי מהא לא איריא דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן (ברכות דף לו א) דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור


שב שמעתתא שמעתתא א פרק ב
והר"ן כתב סוף פרק האשה נקנית [ט"ו ב' מדפי הרי"ף] בהא דאמרו ערלה בחוץ לארץ הלכה ודאן אסור וספיקן מותר. וכתב עלה ויש מי שהוכיחו מזה דכל הספיקות מן התורה אסור דאל"כ למה לי הלכה דספיקן מותר, ואינו הוכחה דבכולהו ספיקי אף על גב דמותר מן התורה מ"מ מי שיודע האיסור אסור ליתן לחברו שאינו יודע דעובר אלפני עור, ובערלה בחוץ לארץ הלכה דספיקן מותר ומותר לספוקי אהדדי עכ"ל. והיינו דאמרו שם דף ל"ט א' רב אויא ורבה בר רב חנן מספקי ספוקי להדדי ע"ש: אמנם קשיא לי בהא דמספקי אהדדי, דהא כיון דודאן אסור בהנאה א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע שערלה אסור לאתהנויי ביה, ומידי דאסור בהנאה אסור ליתן לחבירו אפילו מותר לחבירו, ואפילו במתנת חנם אסור למיתביה, וכמבואר בתוס' פ' כל שעה דף כ"ב ב' ד"ה ואבר מן החי לבן נח.ע"ש שכתבו דאסור ליתן דבר האסור בהנאה אפילו בחנם מפני שהמקבלו מחזיק לו טובה ע"ש, ואם כן נהי דחבריה דלא ידע ביה מותרת היא לו אבל הנותן שיודע בודאי שהוא ערלה היכי מתהני ביה וצ"ע: והרמב"ם והטור לא הביאו כלל הך דיכול לספוקי אהדדי, וכתב הב"י ביו"ד סי' רצ"ד, דס"ל דהנך רבנן דמספקי אהדדי ס"ל כמ"ד הלכות מדינה, אבל למ"ד הלכה למשה מסיני אסור לספוקי אהדדי ע"ש. ולפמ"ש מוכרח הדבר דודאי למאן דאמר הלכה למשה מסיני אסור לספוקי אהדדי משום דמתהני נותן אבל כיון דאינו אלא הלכות מדינה הקילו בו. וא"כ לפ"ז לדעת הרמב"ם והטור דלא הביאו להך דמספקי אהדדי תו ליכא למימר כתירוץ הר"ן והדרא הקושיא לדוכתיה דלמה לי הלכה להתיר ספיקו. ולפי מ"ש איצטריך להיכא דאיקבע איסורא דאפילו ערלה בגינה יורד ולוקט כל שהוא ספק: ועוד דערלה אפילו חתיכה אחת חשוב איקבע איסורא כיון דקודם שלש שנים אסור, והשתא דמספקא לן אם הותרו ע"י שלש שנים הו"ל איקבעאיסורא, וכמו בספק גירושין דהבא עליה באשם תלוי ומשום דעד הנה אסור היה. וכמו כן באילן קודם שלש שנים אסור היה. אלא דלפי מ"ש בפרק אדגבי בן לא חשיב איקבע איסורא ולא מהני איקבע איסורא דאם לבת, אם כן הכי נמי אלו הפירות לא הוו איקבע איסורא, דאף על גב דאילן איקבע אבל פירות לא הוקבעו באיסורא:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י
הלכה יא - ספק ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסור, בסוריא והיא ארצות שכבש דוד מותר, כיצד היה כרם וערלה וענבים נמכרות חוצה לו, היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו, שמא ממנו הוא זה שמא מאחר, בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן, והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו.
הלכה טו - יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה, אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר
הלכה כא - אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו', ובהלכות תרומות ומעשרות יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות ואי זה דבר פטור, ואי זה דבר הוא חייב מן התורה ואי זהו החייב מדברי סופרים, והאוכל כזית מטבל של דבריהם או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות.



כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה יא
ועל דברי רבינו יש לתמוה דכיון דקי"ל כר' יוחנן דאמר ערלה הל"מ וכלאים מד"ס למה השוה דין שניהם. וכתב הר"ן שהרמ"כ השיגו כן והוא ז"ל כתב דל"ק דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקטינן כוותיה ולאו משום דס"ל כשמואל דאמר הלכת מדינה אלא משום דס"ל שכך נאמרה הלכה שכל שלא יראנו לוקט מותר וכתב עוד על דברי רבינו הרי שהוא מסכים לפירש"י שאע"פ שהם ערלה או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את הנכרי לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין עכ"ל.  נראה מדבריו שהוא מפרש דברי רבינו שהם כמ"ד זה וזה יורד ולוקט. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דעתו שדברי רבינו נראים פשוטים בעיני שהם כההיא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט שהרי לשונו כלשון המשנה ממש אלא שכתב בוצר במקום לוקט ואח"כ כתב לוקט הירק ולענין ערלה שפירפסק כר"י דאמר הל"מ היא ומה שהשוה כלאים לערלה להחמיר אפשר דהיינו מדחזינן דמר בריה דרבינא דהוא בתרא משוה ערלה לכלאים וכעין שכתבהר"ן ואע"ג דאיהו משוה לקולא אנן כיון דלא אפשר לאקושינהו לקולא מדר"י דאמר הל"מ מקשינן להו לחומרא. ויותר היה נראה לומר שלא השוה רבינו אותם כמו שעלה על דעת הרמ"ך והר"ן אלא שבערלה פסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ובכלאים פסק דיורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט בידו ז"ש והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט ירק בידו כלומר גבי ערלה צריך שלא יראה אותו בוצר וגבי כלאים אפי' ראהו לוקט אין בכך כלום רק שלא ילקוט הוא עצמו הירק בידו אלא שבפ"ח מהלכות כלאים כתב אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסורבאכילה ואפי' בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בהמ"א עכ"ל. הרי שכתב גבי כלאים שצריך שלא יראנו לוקט ומ"מדבריו מבוארים שם שהוא פוסק יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכמו שכתבתי:

טור יורה דעה הלכות ערלה סימן רצד
ערלה נוהג בכ"מ ובכל זמן בין בשל נכריבין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בא"י ספיקה אסור ובח"ל ספיקה מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות שלערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה

בית יוסף יורה דעה סימן רצד
ומ"ש ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני הילכך בארץ ישראל ספיקה אסור ובחוצה לארץ ספיקה מותר. בסוף פרק קמא דקידושין (לט.) אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני אמר ליה רבי זירא לרבי אסי והתנן (שם פ"ג מ"ט) ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר בחוצה לארץ יורד ולוקט אמר ליה אימור כך נאמרה ספיקה מותר ודאה אסור. ואף על גב דשמואל פליג התם (לח:) ואמר דלא מיתסרא אלא מהלכות מדינה הלכה כרבי יוחנן וכן פסק הרמב"ם (פ"י ממאכ"א ה"י) והרא"ש (ערלה סו"ס א) וכן נראה שהוא דעת הרי"ף (קידושין טו.) שכתב סתם מתניתין דקתני הערלה הלכה למשה מסיני משמע:  ומ"ש רבינו הילכך בארץ ישראל ספיקא אסור ובחוצה לארץ ספיקא מותר. שם אמר רב אסי אינו מכוון דמשמע דמשום דאינה אלא הלכה למשה מסיני ספיקה מותר והא ודאי ליתא דשאר הלכות למשה מסיני ספיקן נמי אסור וכן משמע בהדיא מדאקשי ליה כי אמר דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני מדתניא דספק ערלה בחוצה לארץ מותר דאלמא בכל דוכתא הלכה למשה מסיני ספיקה אסור וכן משמע נמי מדשני ליה אימור כך נאמרה ספיקה מותר כלומר אין הכי נמי דבכל דוכתא הלכה למשה מסיני ספיקה אסור והכא שאני דכך נאמרה ספיקה מותר. ואפשר היה להגיה ולומר דהלכה היה כתוב בספרי רבינו והסופרים טעו וכתבו הילכך במקום הלכה אלא שאם כן לא הוי ליה להזכיר דבארץ ישראל ספיקא אסור דאין זה ענין להלכה למשה מסיני:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות ערלה סימן רצד
סעיף ח - ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בין בשל עובד כוכבים בין בשל ישראל, אלא שבשל ארץ ישראל היא מן התורה ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. הגה: ואסור ללקוט לנכרי פירות מאילן שלו שהוא ערלה, משום שנהנה במה שמחזיק לו הנכרי טובה על זה (כל בו וב"ה בשם א"ח).
סעיף ט - ספק ערלה בא"י, אסור.ובחוצה לארץ, מותר. כיצד, כרם שיש בו נטיעות של ערלה, וענבים נמכרים חוצה לו, בארץ ישראל, אסור; ובסוריא, מותר, והוא שלא ידע שהובאו מאותו הכרם; ובחו"ל, מותר, אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם, רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה.(וכל שכן שכרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר) (כן נראה מהטור והרא"ש ומרדכי פרק קמא דקדושין).

ערוך השולחן יורה דעה סימן רצד סעיף יב
ביאור הדברים כרם שיש בו נטיעות של ערלה וודאית וגם נטיעות ישנות שאינן של ערלה ובעל הכרם שהוא אינו יהודי מוכר ענבים אם מוכרם בפנים והישראל רואה שבוצרם מהערלה וודאי אסור לקנות ממנו דלא הותרה רק ספק ערלה ולכן כשמוכרם חוצה לו ולאו דווקא חוצה לו אפילו מוכרם בפנים אלא שכבר בצרם באופן שהישראל לא ראה מאין לקטם ולכן בא"י אסור כדין ספיקא דאורייתא ואפילו מיעוט של ערלה נ"ל דאסור בא"י דערלה אינה בטילה ברוב במין במינו ככל האיסורים אלא במאתים ואחד ובסוריא שהחמירו בה קצת כבא"י מותר כשלא ידע שזהו מכרם זה אבל כשידע אסור כבא"י ובח"ל שנאמרה ההלכה דכל צד ספק איזה שהוא מותר כמ"ש בסעי' ה' מותר בכל גווני לקנות ממנו בלבד שלא יראנו לוקט ויראה לי דבח"ל אפילו רוב נטיעות של ערלה ומיעוטן שאינן של ערלה מותר כיון שיש איזה צד ספק כמ"ש שם [וכ"כ הטור וגם כוונת הרמב"ם שם שכתב היה כרם וערלה וכו' כוונתו שהיה גם של היתר ויש שתפסו בכוונתו דהכוונה שכל הכרם הוא של ערלה והקשו עליו עי' כ"מ ולח"מ ועי' ר"ן ספ"ק דקדושין וכוונתו ברורכמ"ש ועי' בסעי' ט"ז]

חידושי ר' חיים הלוי הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה טו
והנראה בביאור פלוגתת הרמב"ם והגאונים, דהנה יש לפרש ההלכה דערלה נוהגת בחוץ לארץ בתרי גווני, דהלא הא ודאי דערלת חוץ לארץ וערלת ארץ ישראל תרי מילי נינהו וחלוקין בדיניהם, וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת חו"ל ודאה אסור וספקה מותר, ובארץ ישראל בין ודאה ובין ספקה אסור, אלא דצ"ע אם היכא שנוהגת ערלה בחו"ל אז גם היא בכלל ערלה הכתובה בתורה, דעיקר ההלכה באה לגלויי אקרא, דאע"ג דכל מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ אבל ערלה שאני ונוהגת בכל מקום, וא"כ גם ערלת חו"ל נכללה בקרא דערלה, או דנימא דהא ודאי דערלה האמורה בתורה אינה אלא בארץ ישראל וערלת חו"ל אינה נכללת בה, ורק דאסורה מהלכה, וכל עיקר איסורה הוא רק מהלכה למשה מסיני ולא מקרא….ונראה דדבר זה במחלוקת שנוי, דהנה הרמב"ם בהכ"א שם פסק דהאוכל כזית מערלת חו"ל מכין אותו מכת מרדות, ואם נימא דההלכה של ערלה באה לגלויי דערלת חו"ל נכללה באיסור ערלה שבקרא, א"כ הרי היא בלאו של תורה ולוקין עליה מלקות מדאורייתא כערלת ארץ ישראל, ומדפסק הרמב"ם דאין בה רק מכת מרדות ש"מ דערלת חו"ל עיקר איסורה הוא רק מהלכה, ואינה נכללת כלל באיסור ערלה האמור בתורה, וכן הוא להדיא בה"ט וי' שם וז"ל הערלה וכו' וכל האוכל מהן כזית לוקה מן התורה בד"א בנוטע בארץ ישראל שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו', הרי להדיא דהקרא דכי תבאו ממעט לערלת חו"ל שלא תוכלל באיסור ערלה האמור בפרשה
פתחי תשובה יורה דעה סימן רצד
המצא שם אילנות שבאמת פירותיהם משונים דקים וקלושים ואע"ג דנמצא כן לפעמים גם באילנות זקנים מ"מ הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי שהם משני ערלה אין בידינו להתיר להדיא. אך אין הבעלים צריכים להדר לחפש אחר אותן פירות דקים וקלושים איה הםואם יבא לידם יהא להם איסור הנאה ואם הגננין מוכרי פירות ומייתי להו מעות לבעלים פשוט שאין צריכים לחוש בחליפי ערלה לאחר שעבר ומכרןשמא היה בהן מהני פירות עכ"ד. וסיים שם שאינו אומר למעשה]:



Summary:
The משנה identifies ערלה as one of the exceptions where even though it is a מצוה התלויה בארץ, it nonetheless applies in חוץ לארץ.  The גמרא debates whether this restriction is דאורייתא as a הלכה למשה מסיני or if it's דרבנן (some form of a מנהג).  The בית יוסף notes that essentially all ראשונים rule that it is a הלכה למשה מסיני.  
The משנה further notes that the restriction is unique, such that ספק ערלה is permitted in חוץ לארץ.  The משנה even acknowledges that one may obtain ספק ערלה and need not inquire further, provided he is not specifically aware that the produce is ערלה.  The גמרא explains that even though normally ספק דאורייתא לחומרא, this is part of the הלכה למשה מסיני.
The ר״ן cites one opinion that uses this ruling to support the position that the rule of ספק דוארייתא לחומרא is a דין דאורייתא.  He ultimately rejects this proof based on the גמרא of ספוקי אהדדי (and based on a standard ספק דוארייתא, one would not be able to allow such a case, only based on the unique הל״מ could it be allowed).  The שב שמעתתא points out that the רמב״ם would need a different reason to reject the proof, since he doesn't codify ספוקי אהדדי as normative (the ספוקי אהדדי case in the גמרא was assuming the דין of ערלה in חוץ לארץ is only דרבנן and not הל״מ).
The ר״ן quoted by the כסף משנה understands the רמב״ם to extend the דין of ספק ערלה to a case where the entire field is ערלה but one simply did not see the farmer cut the fruit from the ערלה tree.  However, the כסף משנה rejects this understanding (see also ערוך השלחן).  The טור and שלחן ערוך adopted a more moderate approach with respect to ספק ערלה, permitting it in a case where the field has both ערלה and non-ערלה fruit (allowing for a bona fide ספק).  The ערוך השלחן rules that this is allowed even if the majority of the field is ערלה.
In חידושי רב חיים מבריסק, he suggests that the רמב״ם understands the הלכה למשה מסיני as creating a new איסור and not an extension of the איסור in the תורה.  For this reason, the רמב״ם does not extend the הל״מ to נטע רבעי.


No comments:

Post a Comment