המאבד את עצמו בדעת - Aveilus for One Who Commits Suicide

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ב הלכה א - ב

המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נשלחה הוי נשלה, אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, לתברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא לכבוד החיים הרבים מתעסקין בו, וכל שאינו לכבוד החיים אין הרבים מתעסקין בו.  איזהו מאבד את עצמו בדעת, לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות, וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת, או לראש הגג ונפל ומת, הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת, וכל המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין בו בכל דבר.

ספר שבלי הלקט הלכות שמחות סימן יט

המאבד עצמו בדעת אין מתעסקין...ואיזהו המאבד את עצמו בדעת לא שיעלה על ראש הגג ונפל ומת אלא...

רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן צד

…תניא באבל רבתי....המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין בו ואין קורעין ולא מספידין ולא חולצין

ש"ך יורה דעה סימן שמה ס״ק א

אין מתעסקין כו'. דכתיב ואת דמכם לנפשותיהם אדרוש וגו' דעון גדול הוא המאבד עצמו לדעת

שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רלו

שלא אמרו אין מתעסקין עמהם לכל דבר אלא בהרוגי ב"ד ובמאבד עצמו לדעת ובפורשין מדרכי צבור והמסורת….ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים לכל דבר, לא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין ולא חולצין עליהם ולא מספידין עליו. וכמו שאמרו במאבד עצמו לדעת וכדתניא המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין קורעין ואין חולצין עליו ואין מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה וכו', כדתניא באבל רבתי (בפ"ב).

לחם משנה הלכות אבל פרק א הלכה יא

כתב הרב"י בי"ד סימן של"ד הלכות נדוי וחרם בשם הרשב"א ז"ל ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים עמהם לכל דבד…. ויש לתמוה דנהי דמברייתא דאבל רבתי משמע כדבריו דלא אמרו אלא אין קורעין עליו וכו' ולא הזכירו הקבורה אבל מ"מ קשה דנימא דכיון דאמרו בסוף הברייתא דמה שאינו כבוד לחיים אין עושין מינה דהקבורה אין עושים דהוי יקרא דשכבי דבפרק נגמר הדין (דף מ"ז) פשטו מברייתא דאמרה מת שלא נספד ולא נקבר וכו' דהספידא יקרא דשכבי וא"כ מההיא גופא אית לן לומר דקבורה יקרא דשכבי. וי"ל דהתוספות שם באותה סוגיא פירשו דההוא לא נקבר דברייתא הוי לפי כבודו ולכך הוי בזיון למת אבל לא נקבר כלל הוי בזיון למשפחתו ולאלמת וכדכתבו התוספות שם בדבור המתחיל קבורה משום בזיונא וכו' ומאי דשאלו בגמ' התם משום בזיונא או משום כפרה ר"ל הי מינייהו עיקר אבל לעולם דאיכא בזיונא למשפחתו:

רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה יא

המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה...ואי זהו המאבד עצמו לדעת... האומר הריני עולה לראש הגג...אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר.

רדב"ז הלכות אבל פרק א הלכה יא

המאבד עצמו לדעת וכו'. באבל רבתי פ"ב המאבד עצמו לדעת...ולא שנינו בה אין מתאבלין עליהם והיינו דקתני סיפא אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ואם אין אבלות איך עומדין בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וקשיא על רבינו. וי"ל שהכלל לאתויי שאין מתאבלין עליו שאבלות כבוד המתים הוא אבל לעמוד בשורה או לומר עליו ברכת אבלים אע"פ שאין שם אבלות יש בברכה שבח להקב"ה והוא כבוד החיים ואע"ג דאבילות יום ראשון מן התורה לא אמרה תורה להתאבל אלא בעושה מעשה עמך ומזה הטעם פטורין מן הקריעה וי"מ דקריעה השנויה היינו הרחוקים הקורעים משום כבוד אבל הקרובים קורעים דחיובא הוא ומשמע דמתאבלין עליו נמי דהא אבלות חיובא הוא ואין כן דעת רבינו אלא אין מתאבלין ולא קורעין עליו כלל

כסף משנה הלכות אבל פרק א הלכה יא

המאבד עצמו לדעת וכו'. באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו….וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב"ן חולק בדבר:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מז עמוד ב

מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה, ליאבלו

לחם משנה הלכות אבל פרק א הלכה יא

המאבד עצמו לדעת וכו' ואין מתאבלים עליו וכו'. משמע מדברי רבינו דהאבילות אינו מכבוד החיים וכן מוכח בפרק נגמר הדין דאמרו שם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו משמע דהאבילות משום כבוד המתים הוא ולכך הוקשה דכיון דיש להם כפרה ראוי לעשות אבל עליהם וכן פירש"י ז"ל בפירוש המשנה שם ולא היו מתאבלין עליהם כדי שתהא בזיונם כפרה להן ע"כ, משמע דאבילות כבוד המתים אבל הרמב"ן חולק על רבינו ואומר דמדאמרינן ברכת אבלים משמע דמתאבלים אבל הסוגיא הנזכרת סיועא לרבינו כדכתיבנא.

תורת האדם שער הסוף - ענין ההספד - סעיף יח

המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר….ונראה לי דאין קורעין לכבוד קאמר, אבל קרובים הראויים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא. ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו, אף הם לא ינהגו עליו אבילות, והאיך עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים אם אין נוהגין עליו אבילות. ולא מצינו אלא בהרוגי בית דין (סנהדרין מ"ו ב') אין מתאבלין אלא אוננין. והרמב"ם ז"ל כתב שאין נוהגין עליו אבילות כלל….ומעשה בבנו של גורגנוס בלוד שביטל מבית הספר והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור...ואמר ר' טרפון אין מונעין ממנו כל דבר מפני שהיה תינוק וכשלא לדעת בגדול דמי. וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו

טור יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה

המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו...והאי אין קורעין פירוש לרחוקים לכבוד אבל הקרובים הראויין להתאבל קורעין עליו

בית יוסף יורה דעה סימן שמה

ומ"ש והאי אין קורעים פירוש לרחוקים וכו'. כך פירש הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פג) ונתן טעם לדבר דקריעה חיובא הוא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו עליו אבלות ואיך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגים עליו אבלות והרמב"ם כתב בפרק א' (הי"א) שאין מתאבלים עליו כלל….וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול וכו'. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פד) ונתן טעם לפי שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה (פל"ד אות יג) לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו שלא הספידוהו כראוי כדאיתא ביבמות (עח:) וכן כתב הרא"ש בסוף מועד קטן (סי'צד):

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף א - ב

המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.

ש"ך יורה דעה סימן שמה ס״ק א

ולא קורעין כו'. משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלי' קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים:

שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שכו

יש לנו לברר בזה ג' דינים: (א') מה נקרא מאבד עצמו לדעת (ב') מה יהיה דינו להתאבל עליו (ג') מה יהיה דין אמירת קדיש עבורו ושארי דיני תיקון נשמתו ומאת ה' אשאל יעזרני על דבר כבוד שמו הגדול שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה הוא יהיה עמדי ויגן בעדי אמן.....(ב) אודות האבילות על מי שאיבד עצמו לדעת פליגי הנה הרמב"ם ספ"א מאבל ס"ל שאין מתאבלין.....אמנם הרמב"ן בת"ה פליג וס"ל אי לאו דמתאבלים עליהם לא היה שייך לעמוד עליו בשורה ולברך ברכת אבלים.....והנה ראי' הלח"מ הנ"ל יש לדחות וליישב דעת הרמב"ן…..נ"ל דס"ל לרמב"ן בשלמא בשארי רשעים לא שייך אבילות משום ק"ו לשכינה דבשעת העבירה אפשר שעדיין ישוב בתשובה שהרי גם רגמ"ה לא התאבל עד שמת בלא תשובה אבל בשעת המרת דת לא ובשעת מיתה מתוך רשעו לא שייך להתאבל דאדרבא שכבר הרשיע וחזינן שלא שב א"כ באבוד רשעים רנה משא"כ במאבד עצמו לדעת שזהו תחלת רשעו ואלו לא מת על זה האופן הרי היה כשארי בני ישראל והשתא הוא דאתרע לא שייך באבוד רשעים רנה דהיינו אי הרשעות הי' קודם האבידה אז האיבוד הוא רנה בעולם אבל הכא הרשעת נעשה ע"י האבידה שאיבד עצמו לדעת אין כאן רנה אלא אדרבא אבילות דהשתא הוא הוא שעת חטאו וראוי' להתאבל לכבוד השכינה וכ"ע מודי' בזה לרגמ"ה ואפי' בשארי קרובים….ועוד נ"ל דבדהרמב"ן יש עוד סברא נוספת….תינח הרוגי ב"ד שאינן מבעטים בכפרת מיתה ורוצים הם שתכפר עליהם מיתתם אלא שאינה מכפרת בשלימות הראוי כיון שגרמולעצמם מיתתם בחטאם ובדין מיקטלו ע"כ ראוי' לנו להשלים חסרונם בבזיונם משא"כ המאבד עצמו לדעת שהו"ל כמבעט בכפרה שהרי באותו הקרבן והכפרה הגדולה שהיא המיתה באותו עצמו חטא והכעיס תמרורים ורצח אז א"ע שהוא מג' עבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים ואיך יהיה כפרה כלל במיתתו והיא אשר העלה עליו חרון אף ה' ע"כ אין אנו אחראים וערבאים לו בענין זה באותה השעה כלל ולכן פסק הרמב"ן להתאבל עליו….והנה להלכה ולמעשה מי ירים ראש נגד הורא' והסכמת הרב"י בש"ע יו"ד סי' שמ"ה שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכי דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו בי' רבנן במילתי' ונתברר שלא היה לו דין מאבד עצמו לדעת אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאבד עצמו לדעת וראי' מש"ס דסנהדרין מ"ז ע"א דאמרי' התם ת"ש נבזה בעיניו נמאס….ועוד העיקור כהרמב"ן דרבנו גרשון מסייעא לי' ודלא כהרמב"ם ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המקיל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב ויעיי'היטב בתשובת מהר"ם פאדו' סימן פ"ז ופסקו הרמ"א בא"ח סי' קל"ט סעי' ג'.

פתחי תשובה יורה דעה סימן שמה אות א

ועי' (בתשובת ח"ס סי' שכ"ו) שהראה פנים שדעת הרמב"ן הלכתא היא ודחה ראיית הלח"מ

גליון מהרש"א יורה דעה סימן שמה סעיף ב

בחזקת שאיבד עצמו. ראיתי כתוב בגליון שו"ע כת"י הג"ר צבי הירש אבד"ק ברלין זצ"ל שהחליט דבהפיל עצמו למים, כיון שהמים מעלין ומורידין אותו טרם יפול אל התהום וימות, ודאי מתחרט טרם יפול וימות ועל כן מתעסקים עמו לכל דבר. עיין תשובת חתם סופר לגיסי הגאון ז"ל יו"ד סימן שכ"ו

פתחי תשובה יורה דעה סימן שמה

ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו נקרא מאע"ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע"ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בה וכתב דלאו גושפנקא דהרא"ש חתים עלה ע"ש [גם בתשו' ח"ס שם כתב דמוכח מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"א דאפי' המיצר ביותר מ"מ מאע"ל הוא ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה עכ"ל] ועי' בתשובת בית אפרים חלק י"ד סי' ע"ו מ"ש בענין זה:

ערוך השולחן יורה דעה סימן שמה סעיף ה

כללו של דבר במאבד עצמו לדעת תלינן בכל איזה תלייה כל שהוא כגון לתלות ביראה או בצער או שיצא מדעתו או שסבור היה שזה מצוה לבלי להכשל בעברות אחרות וכיוצא באלו הדברים מפני שזהו באמת דבר רחוק שאדם יעשה נבלה כזו בדעת צלולה צא ולמד משאול הצדיק שנפל על חרבו לבלייתעללו בו הפלשתים וכיוצא בזה מקרי אנוס וכ"ש קטן המאבד עצמו לדעת דחשוב כשלא לדעת:

שו"ת האלף לך שלמה חלק יורה דעה סימן שא

מה ששאל באחד שהי' עליו חובות הרבה ונטל סכין וחתך בצוארו ותיכף בא בנו וחטף הסכין מידו והרופא אמר שממכה זו נרפא רק אחר יו"ד ימים פגע בו המלאך בגופו ומת וגם בשעת מעשה אמר שרוצה לקבל תשובה והתודה אם נקרא מאבד עצמו לדעת. תשובה. לא זכר רו"מ אם אמר שיעשה כן תחלה דאם לא אמר תחלה פשיטא דאין לו דין מאבד עצמו לדעת כמבואר ואף דאח"כ הודה אין אדם משים עצמו רשע אך דין זה ברור דאינו בכלל מאבד עצמו לדעת מתרי טעמי חדא כיון שהי' עליו בע"ח ואחז"ל כל מי שיש עליו נושים נחשב כנידון בשני דינים….ועוד שנית כיון דרק חשב לעשות ולא עשה בזה אין המחשבה כמעשה וכמשא חז"ל בש"ס בכמה דוכתא ביקש לעשות ולא עשה ומה גם דאח"כ נתחרט .  והתודה ודאי אין לו דין מאבד עצמו לדעת. ותדע מדלא קמ"ל בש"ס ופוסקים דאפי' אם אמר אעלה לגג ואפיל וכו' ואח"כ אירע שנהרג בע"א נמי יש לו דין מאבד עצמו לדעת בע"כ מוכח דבכה"ג אין לו דין מע"ל ומכ"ש כשאח"כ נתחרט והתודה. ומה שהביא רו"מ פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בדין מאבד עצמו לדעת אם מתאבלין עליו. הנה לדינא הוי זה למותר כי אין לנו אלא דברי הש"ע /יו"ד/ בסי'שמ"ה שסתם כדעת הרמב"ם דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ולא הביאו רו"מ רק לפלפולא

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן סא אות ו

ועל מי שהיה מחלל שבת מחמת כפירה, שאין מתאבלין עליו (סי' ש"מ סעיף ה'), לא שייך לחייב להבן לומר קדיש אם מת על מטתו.ואם נהרג (שם ברמ"א אי' שנהרג ביד עכו"ם, ועי' סי' ש"מ ש"ך סק"י), אף מומר גמור, הא איתא ברמ"א שם שאומרים קדיש. אבל אם רצה לומר קדיש על אביו שהיה מחלל שבת מחמת כפירה ומת על מיטתו, מסתבר שרשאי, דבן שהוא צדיק הא הוא מועיל אף לאביו שהוא רשע גמור.

Summary:

The ruling in מסכת שמחות is that in a case where one is מאבד את עצמו בדעת, commits suicide, there is no קריאה and no הספד.  The ש״ך explains that this is due to the gravity of the sin. Though the מסכת שמחות goes as far as to say that אין מתעסקין עמו בכל דבר, the רשב״א clarifies that this is certainly not with respect to קבורה and תכריכין.  The לחם משנה explains that this is due to כבוד for the משפחה of the מת, because technically קבורה would otherwise be כבוד המת, which is specifically excluded by מסכת שמחות.

The רמב״ם cites the ruling of the מסכת שמחות and extends the ruling to also include not observing אבלות for such an invidual.  The כסף משנה and לחם משנה as well as the רדב״ז explain that the ruling of the רמב״ם is based on the כלל established in שמחות, that we focus only on כבוד החיים.  The לחם משנה brings a further proof to support the position of the רמב״ם.

The רמב״ן firstly rules that קריאה by a קרוב is still performed.  He further goes on to assume that a קרוב also observes אבלות, he proves this from the fact that מסכת שמחות notes that everyone recites the ברכת אבלים.  He notes that this is in contrast to the position of the רמב״ם.

While the טור appears to adopt the position of the רמב״ן, the שלחן ערוך rules in accordance with the רמב״ם.  However, the ש״ך seems to rule in accordance with the רמב״ן.

The חתם סופר in an extended תשובה defends the position of the רמב״ן.  He also argues that the כבוד משפחה would warrant/permit the family to sit שבעה, even though the שלחן ערוך rules like the רמב״ם.  The פתחי תשובה cites this חתם סופר as well.

The גליון מהרש״א cites an opinion that we can/should assume that the person regretted the decision to commit suicide prior to actually dying (e.g. drowning scenario).  The פתחי תשובה quotes from the בשמים ראש that where one commits suicide due to ריבוי צרותיו this does not constitute מע״ל. The ערוך השלחן further stresses how far we extend to assume that the case is not one of מאבד עצמו בדעת.