משיסתם הגולל
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כז עמוד א
תנו רבנן: מאימתי כופין את המטות? משיצא מפתח ביתו, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משיסתם הגולל. מעשה שמת רבן גמליאל הזקן, כיון שיצא מפתח ביתו אמר להם רבי אליעזר: כפו מטותיכם. וכיון שנסתם הגולל, אמר להם רבי יהושע: כפו מטותיכם. אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.
בית יוסף יורה דעה סימן שעה
ומאימתי חל האבלות משיסתם הגולל. בסוף פרק אלו מגלחין תנו רבנן מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כרבי יהושע.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ד עמוד ב
התם משום דלא חל עליו אבילותא, אי לרבי אליעזר - עד שיצא מפתח הבית, אי לרבי יהושע - עד שיסתם הגולל
רש"י מסכת כתובות דף ד עמוד ב
גולל - זהו כסוי של ארון המת.
תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה
ואין ספק בדברי רש"י ז"ל שלא כל אדם נקבר בארון ואע"פ כן סתימת קברו נקרא גולל, אלא בא לפרש שאם נתנו את המת בארון וסתמוהו בבית, שאבלות נוהגת מאותה שעה לר' יהושע, וכשאמרו בגמרא כבר כפינו ע"פ הזקן ר' אליעזר מפני שר"ג במטה הוציאוהו, וזמנו של ר"א קודם לזמנו של ר' יהושע, משום דמודה ר' אליעזר בסתימת גולל בבית דהתחלת אבלות הוא, אלא שהוא סובר במקום שאין שם סתימת גולל עדיין כגון היוצא במטה, שהוא נוהג משיצאו מפתח הבית, וכן יודה רש"י ז"ל באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון ודעתם להוציאו משם ולקוברו שאין מונין לו אלא משעת סתימת קברו, אבל עיקר פירושו של הרב ז"ל לומר שכיסוי הארון הוא נקרא גולל, וסתימתו היא בין בבית בין בבית הקברות משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד, שהרי נעשה אצלם כמונח בקבר.
תוספות מסכת כתובות דף ד עמוד ב
עד שיסתם הגולל - בכמה מקומות פי' רש"י דגולל הוי כיסוי ארון ודופק היינו קרשים שבצידי הארון ונקרא דופק על שם שהגולל דופק עליו וכעין זהפי' בערוך וקשה לר"ת דאמר בפרק מי שמתו (ברכות יט: ושם) מדלגין היינו על גבי ארונות ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמא באהל כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכו: ושם) ועוד דבפרק בהמה המקשה (שם עב:) דריש על פני השדה לרבות גולל ודופק ולפ"ה הלא ארון אינו על פני השדה...ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה שהיא אבן גדולה ולשון גולל שייך על האבן כדכתיב וגללו את האבן (בראשית כט) ודופק הן שתי אבנים אחת לראשה ואחת לרגלה של מצבה ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן ובההיא דמדלגין לא היה שם מצבה ומחמת המת לא היו מיטמאין דרוב ארונות יש בהן פותח טפח
תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה
מאימתי התחלת אבלות משיסתם הגולל... פירש"י ז"ל גולל כסוי הארון של מת, וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו עליו ממה שאמרו בסוכה (כ"ג א') ובעירובין (ט"ו ב') כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא גולל לקבר נראה שהגולל סתימת קבר הוא ולא סתימת ארון….וכ"כ רב נתן בעל הערוך ז"ל וכן ראיתי בפירוש רבינו חננאל ז"ל במסכת חולין גולל כסוי הקבר….והראב"ד ז"ל פירש כן שהיא אותה האבן הגדולה שעל פי הקבר או הנסר שקובעין עליו בתוכו ולא סתימת הארון שעמו בבית
ספר אור זרוע חלק ב - הלכות אבילות סימן תכד
הלכך נראה פי' רש"י עיקר דגולל היינו כיסוי הקבר ומשיסתם הגולל היינו שיסתם בעפר הקבר דאז חלה האבילות.
וה"ר משה בר יעקב זצ"ל היה מפרש גולל היינו שגוללין ע"פ הקבר שהרי קברות שלהם היו עשוין בכוכין ולא כמו שלנו אלא כמו מערה והיו גוללין אבן על פיו או נסר ואתי שפיר לשון משנה דקתני איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו ואיני יודע מה תיקן דאכתי קשיא ממדלגין היינו ע"ג ארונות ומבהמה שעשאה גולל ומגולל שעשאו משתי אבנים ותו דהאיך נפרש משיסתם הגולל דמשמע שגוף הגולל נסתם בעפר הקבר הלכך פירש"י זצ"ל עיקר:
רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה ב
מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.
רדב"ז הלכות אבל פרק א אות ב
[מאימתי יתחייב אדם וכו'. בפרק אלו מגלחין פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהושע דאמר משיסתם הגולל ודעת רבינו שלא נקרא סתימת הגולל עדשיקבר המת ויכסוהו בעפר ואע"פ שדרכם לעשות בנין על הקבר משנסתם הקבר נתחייב באבילות וקודם לכן אפי' נתנוהו בארון במסמרים לא נקרא זה סתימת הגולל עד שיקבר:
מרדכי מסכת מועד קטן הלכות אונן - סימן תתק
ומעשה אירע בשפיר"א כשנפטר ר' קלונימוס הזקן והיה העיר במצור ושמו אותו בארון א' ומנו לו מיד שבעה ושלשים. אע"פ שהיה דעתם לפנותו משם לאחר המצור מ"מ כיון שלא פינוהו תוך שבעה מנו מסתימת גולל ראשון כדפרישית אבל אם דעתו לפנותו בתוך שבעה מונין מסתימת גולל השני
ב"ח יורה דעה סימן שעה
ולפי זה צריך לומר דהך עובדא דכתב המרדכי דכשמת רבינו קלונימוס הזקן במצור דשמוהו בארון ומנו לו שבעה ושלשים אף על פי שהיתה דעתם לפנותו לאחר המצור היו תופסין פירוש רש"י עיקר דאילו לרבינו תם והגאונים כל זמן שהארון היה מגולה עמהם אין מנין זה עולה להן אלא הוה סבירא להו כרש"י וסתמוהו במסמרים והניחוהו בבית המקוה ומנו לו מיד:
מהדריתו אפייכו
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד א
אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא, מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא -אתחילו מנו.
רש"י מסכת מועד קטן דף כב עמוד א
דלא אזליתו בתר ערסא - דמאן דאזיל בתר ערסא לא חיילא עליה אבילות עד שנסתם הגולל, כשמוליכין המטה מבבל לארץ ישראל לקבור, ואין כל הקרובים כולם יכולין לעלות עד ארץ ישראל, ומלוין המת פרסה או מיל וחוזרים.
תוספות מסכת כתובות דף ד עמוד ב
ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה שהיא אבן גדולה….ולא תקשה לר' יהושע מאימת חל אבילות כשאין שם מצבה די"ל דכי מהדרי אפייהו דקוברין כדאמרינן במועד קטן (דף כב.) דהנהו דלא אזלי בתר שכבא מכי מהדרי אפייהו
תורת האדם שער האבל - ענין ההתחלה
והא דאמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו, נראה לי שלא נאמרו הדברים אלא במוליכין אותו מעיר לעיר, דכיון שמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם כבר נתיאשו ממנו, ויאוש כסתימת גולל, אבל בקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר והן חוזרין מיד בו ביום, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקוברין ויאמרו להם כבר נקבר, שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי, אינו אלא שנמסר לכתפים ומותרים לאכול בשר כדאמרן. וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעין מתי יקבר מעת שיחזירו פניהם מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל. אבל דברי בעל הלכות ז"ל מטין לומר שאפילו בנקבר בעירו נמי כך דינם, שכך כתוב בהלכותיו והיכא דמית במעלי יומא טבא ודחילו דלמא לא מספקין למקבריה מקמי יום טוב ושקלוה גוים ואמטיוה למקבריה, כד נפיק ממתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל חלה לה אבילות עליהם ובטלה מהם גזרת שבעה.
ספר הלכות גדולות סימן כא - הלכות אבל
והיכא דשכב קודם הרגל ואיתפח (שם כ א) חדא שעתא או נסתם הגולל חדא שעתא קמי רגל, חלה אבילות עליה, ובטלה ממנו גזירת שבעה, אבל ודאי לא אסתתם גולל אלא במיעליה, נקיט לבתר רגל שבעה, וכן היכא דמית ליה ברגל נקיט שבעה אחר הרגל. [פסק] והיכא דמית במעלי יומא, ודחילו דילמא לא מספקי למיקבריה מן קמי יום טוב, ושקלוה גוים ואמטיוה למיקבריה, (שם כב א) כד נפיק מן מתא ואיכסי ליה מקרובים חדא שעתא מקמי דליעול רגל, חלה לה אבילות עלייהו ובטלה ממנו גזירת שבעה.
רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה ה
מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהן מללוותו מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל.
טור יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה
בד"א באותם שהולכים עם המת לב"ה אבל אותם שאינם הולכין עמו מיד כשיחזרו פניהם מהמטה מתחילין למנות ומיהו כתב הרמב"ן דוקא כשמוליכים המת מעיר לעיר מיד כשמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם מהמטה כבר נתייאשו ממנו ודמי לסתימת הגולל אבל הקוברים בב"ה סמוך לעיר החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר וכ"כ הרמב"ם מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינן יודעין מתי יקבר מיד שיחזרו פניהן מתחילין למנות האבלות אבל בעל הלכות לא חילק דאפילו נקבר בעירו מתחילין מיד כשיחזרו פניהן ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדברי הרמב"ם
ב"ח יורה דעה סימן שעה
ומ"ש ומיהו כתב הרמב"ן וכו' וכ"כ הרמב"ם וכו'. נראה שטעמם דכיון שאינן יודעים מתי יקבר אם כן אינם יודעים כשיסתם הגולל שיהיומונין ממנו ולפיכך מונין מיד משיחזרו פניהם דלדידהו מיחזי החזרת פניהם כנסתם הגולל אבל בקרוב לעיר דיודעים סתימת הגולל אין להם למנות אלא מסתימת הגולל ולבעל הלכות כל שאינן רואין סתימת הגולל אף על פי שיהיו יודעים על ידי שיאמרו להם מכל מקום כבר נתייאשו ממנומשהחזירו פניהם ומאותה שעה מונין
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קע
ובדבר המתים שמוליכין אותם לא"י והבנים נשארים בביתם, פשוט שנתחייבו באבלות תיכף כשהעראפלאן נסע עם המת שאז נחשב בהכרח חזרת פניהם, ואין לדייק מלשון המחבר ביו"ד סימן שע"ה סעיף ב' שכתב ואינם יודעים מתי יקבר, שמשמע דאם יודעין מתי יקבר כגון באלו שמוליכין אותן לא"י שידוע בשעון מדויק מתי תהיה הקבורה, וגם מודיעים בטעלעגראם ובטעלעפאן, לא יתחילו עד אחר הקבורה, דאם אף בעיר אחרת הויא הקבורה לעיכובא, יקשה מ"ט מתחילין למנות תיכף בחזרת פנים הרי היה להם להתחיל משעה שאפשר שהיתה הקבורה, ואם הדרך הוא מהלך יום ויומים הרי לא היה להם להתחיל עד יום ויומים שעדיין לא אפשר להסתפק בקבורה דבשעת חזרת פניהם הא ודאי לא היתה הקבורה, אלא מוכרחין לומר דאינו משום שהקבורה הוא עיכובא, אלא דכשהוא מקום קרוב דהוא סמוך לעיר שאפשר לידע מתי נקבר דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי כלשון הרמב"ן שהובא שם בב"י, שאם יארע איזה סיבה שמונע מלקבור יבואו גם הם לעזור ולהסיר המניעה…..ולכן בעובדא דידן שמוליכין לא"י שכיון שנסע העראפלאן עם המת לא שייך להחזירו ולא שהנשארים כאן יבואו לשם לזמן הקבורה ולא יוכלו לעזור בכלום, יש להם להתחיל האבלות תיכף אף שיודעין מתי תהיה הקבורה, שודאי אין שוב דעתם עליו והוי כנתייאשו כדכתב הרמב"ן בטעם מוליכין מעיר לעיר. ועיינתי בערה"ש וראיתי בסעיף ח' שגם הוא כתב שלא תלוי בידיעת זמן הקבורה אלא ברחוק מקום תליא עיי"ש, וזה ברור לדינא ולמעשה.
שו"ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן כח אות ב
והנה במ"ש הרמב"ם ומרן הש"ע הנ"ל, מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזירו פניהם מללוותו מתחילין למנות ז' ול'. כ' בערוך השלחן (סי' שעה סק"ח), מלשון זה משמע דדוקא בשאין יודעים מתי יקבר אז מונין מיד. וכ"כ הב"ח. אבל מד' הטור לא משמע כן,שכ', ומיהו כ' הרמב"ן, דוקא כשמוליכין המת מעיר לעיר וכו'. וכ"כ הרמב"ם, והרי הרמב"ן לא הזכיר התנאי שאין יודעים מתי יקבר, וע"ז כ' שכ"כ הרמב"ם, וא"כ מוכח שלא תפס בכוונת דבריו דדוקא כשאין יודעים זמן הקבורה….בתשו' הרדב"ז ח"ד (סי' סג) כ', שבית הקברות של מצרים אינו נחשב כמקום אחר לענין שיתחייב באבילות מיד כשהחזיר פניו, דהא טעמא הוא מפני שאינם יודעים מתי נקבר המת, ...שנראה מד' הרמב"ם פ"א מה' אבל, דדוקא כשאינו יודע מתי יקבר אז מתחילין למנות מיד, אבל אם יודע מתי יקבר מונה מעת הקבורה. ע"ש ולפ"ז כ"ה ג"כ דעת מרן הש"ע שתפס כל' הרמב"ם. וא"כ כשמודיעין אותו במברק שההלויה תיערך מחר אינו מונה אלא ממחרת….וכן ראיתי להרה"ג הראש"ל המרפ"א זצ"ל בס' לב מרפא בתשו' (דס"ד ע"ב), אודות מי שקיבל טיליגראף שמת לו מת במדינה אחרת, ודת המלכות שם שאינו ניתן לקבורה עד שיעברו מ"ח שעות משעת פטירתו. ונשאל מאימתי חל עליו אבלות. והביא ההיא (דמ"קכב) אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מנו. וכ"כ הפוסקים….שכל שידוע מתי הקבורה אינו מונה אלא לאחר קבורה. ולפ"ז ה"נ שיודעים בבירור שאחר מ"ח שעות יקברוהו, שבודאי אינם יכולים להלינו יותר מפני כבוד המת, איך יתכן שיתחילו להתאבל….ולפי דיוק דברי הרמב"ם ומרן הש"ע דוקא כשאינם יודעים מתי יקבר מהניא להו החזרת פנים להתאבל מיד. וכמ"ש ג"כ הרדב"ז והראנ"ח שביודעים מתי יקבר לא חלה אבילות מיד….ומרן העתיק לשון הרמב"ם, שאם אינן יודעים מתי יקבר מתחילים למנות משיחזירו פניהם. אלמא שאם יודעים איזה יום יקבר לא יתחילו להתאבל עד הקבורה. ועדיין לא מצאתי הדין מפורש בדברי הפוסקים, רק שמדברי הרמב"ם ומרן מוכחכן. ואף את"ל שבנ"ד אין ידיעה זאת מדוייקת פן יהיה איזה עכוב בנסיעה, והרכבת או האניה תתמהמה יום או יותר, מ"מ הלא רגילים כעת להודיע לקרוביהם מיד עם הגיעם למחוז חפצם ע"י מברק וכו'. ע"ש. ולא זכר שר מדברי הראנ"ח והרדב"ז ושאר אחרונים הנ"ל. ומ"מ הואיל ואף ד"ז לא נפיק מפלוגתא. וכמש"כ לעיל בשם הערוה"ש והמהרש"ם בח"ב (סי' רס). ובתשו' מהרש"ם שם כ', שאף מרן הב"י הכי ס"ל מדהשוה ד' הרמב"ם והרמב"ן. ושכן מצינו בכ"ד דאורחא דמילתא נקטי ולא לעיכובא. (והאריך בבקיאות כדרכו בקדש.) ע"ש. וכן מצאתי בס' בני דוד פאלקון (דצ"א ע"ב) שהעלה כן לדינא. ע"ש. לכן אם התחילו להתאבל מיד לאחר שהחזירו פניהם מן המת, יצאו י"ח, וא"צ להוסיף ימים אחדים שעד שעת סתימת הגולל, דהלכה כדברי המיקל באבל
שנתיאשו לבקש
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ב הלכה י
מי שנפל לים, או ששטפו נהר, או שאכלתו חיה רעה, אין מונעין הימנו כל דבר. מאימתי מתחילין למנות, משעה שנתיאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי הן רובו
בית יוסף יורה דעה סימן שעה
וכתוב בעיטור....מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו (יבמות קטו.) וכיון דבחזקת חי קיימי מסתברא דלא נהיגא אבלותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו מלבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף
אליבא דהלכתא
בית יוסף יורה דעה סימן שעה
ומאימתי חל האבלות משיסתם הגולל. בסוף פרק אלו מגלחין (כז.) תנו רבנן מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי רבי אליעזר רבי יהושעאומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כרבי יהושע. ופירש רש"י בפרק קמא דכתובות (ד סו ע"ב) ובכמה דוכתי דגולל היינו כיסוי ארון של מת וכתבו התוספות (שם ד"ה עד) שרבינו תם הקשה עליו כמה קושיות והעלה דגולל היינו אבן גדולה שמשימין על הקבר: וכתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' קמו) על דברי רש"י...והרא"ש גם כן בפרק אלו מגלחין (סוף סי' לט) הביא ברייתות אלו דאיתא באבל רבתי וכתב זה מוכיח שסתימת הגולל היינו אחר שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר ואף אם רגילין לתת אבן אחר זמן על הקבר השתא מיהו נסתם הגולל קרינן ביה כללו של דבר לפי מנהגינו לאחר שנתנו הארון בקבר ומילאוהו עפר מתחילה אבלות….במה דברים אמורים באותם שהולכים עם המת לבית הקברות אבל אותם שאינם הולכין עמו מיד כשיחזרו פניהם מהמטה מתחילין למנות. בפרק אלו מגלחין (כב.) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנויי:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה
מאימתי חל האבילות, משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות....מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל.…אם נתנו המת בארון, ונתנוהו בבית אחר לפי שהיתה העיר במצור, מונים לו מיד שבעה ושלשים, אע"פ שדעתם לקברו בבית הקברות אחר המצור, וסתימת ארון הוי כקבורה וחל עליהם אבלות מיד.…..מי שטבע במים שיש להם סוף, או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה, מאימתי מונים, משנתיאשו לבקש
ש"ך יורה דעה סימן שעה אות ז
מי שטבע במים שיש להם סוף כו'. נראה להכי נקט מים שיש להם סוף לאפוקי שאין להם סוף דאין מתאבלין עליו כלל וכמ"ש הב"י בשם העיטור...ולפ"ז מ"ש או שיצא קול כו' או שגררתו חיה כו' היינו נמי בענין שמותרת אשתו להנשא
ש"ך יורה דעה סימן שעה אות ה
וסתימת הארון הוי כקבורה. כלומר אע"ג דקי"ל לעיל סעיף א' דאין אבילות חל אלא משיסתם הגולל דהיינו משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר היינו בעלמא אבל במצור מיד שנתנוהו בבית אחר וסתמו הארון הוי כקבורה דהוי כשנתיאשו מלקברו דאע"ג דרוצים לקברו אח"כ בבה"ק מ"מהשתא במצור ה"ל קבורה מעליותא לדידהו שהרי אם תלכד העיר לא יקברוהו בענין אחר וכן נראה בב"י ובב"ח טרח ליישב דברי המחבר בע"א ע"ש:
Summary:
The גמרא rules that אבלות begins from the time of the סתימת הגולל. According to רש״י, as understood by ר״ת, the רמב״ן and others, this refers to when the ארון is sealed. ר״ת proves that גולל and ארון here cannot refer to the actual coffin, rather, it must refer to the tombstone. Accordingly, he rules that אבלות begins from the time the קבורה is completed. The רמב״ן also rejects this position of רש״י on similar grounds. The אור זרוע understands the view of רש״י to be more in line with the understanding of the other ראשונים.
Based on an account cited by the מרדכי where due to unique circumstances, it was not clear when there was going to be a burial, they started אבלות from the time the ארון was sealed. The ב״ח suggests that they were working within the approach of רש״י.
The גמרא does provide for a second model for אבלות beginning: where the family is not traveling to the קבורה, it begins from the time they turn back home. תוספות explains that this also serves as the source to start אבלות where there is no tombstone, since they turn back home at that point. The רמב״ן suggests that this rule only applies where the קבורה will be in another city. However, if the קבורה is local, then the family would wait until they receive news that the burial is complete. The רמב״ן notes this is in contrast to comments of the בה״ג (dealing with a scenario where the family hands off the burial to non-Jews, so that they can bury on יו״ט), which would appear to allow for starting אבלות from the hand-off, even if the burial is local.
The רמב״ם references that where there is החזרת פנים, the אבלים will not know when the קבורה will take place. The ב״ח suggests that this should be read quite literally and whenever there is knowledge of the קבורה, then החזרת פנים doesn't apply. It would appear from the טור's equating the רמב״ם and רמב״ן that he understood the רמב״ם less literally. Rav Moshe takes a less literal understanding and notes that even where one has knowledge (e.g. via telephone) of the קבורה once they take the body on the airplane and his work is complete, אבלות begins. רב עובדיה appears to take a more literal approach to this רמב״ם.
A third scenario in which אבלות begins is where the body cannot be found. Once they stop searching for the body, then אבלות begins. The בעל העיטור notes and the שלחן ערוך appears to rule accordingly, that this only applies in circumstances where we would let a woman remary.
It is of note that the שלחן ערוך assumes סתימת הגולל is not in accordance with the standard view of רש״י but also cites the ruling from the burial which could not occur as normative. The ש״ך suggests (unlike the ב״ח) that the story can be understood not in terms of סתימת הגולל but rather נתייאשו מלקברו.
No comments:
Post a Comment