ובחקתיהם לא תלכו - Chukas Akum and Thanksgiving

ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח פסוק ג

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ

ויקרא פרשת קדושים פרק כ פסוק כג

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם

דברים פרשת ראה פרק יב

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם

ספרא אחרי מות פרשה ח סוף פרק יב אות ח

או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו, יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו נטיעות כמותם תלמוד לומר ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו.

ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פא

פן תדרוש לאלהיהם לאמר, שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטנא אף אני אצא בטנא הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א

אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

משנה. מצות הנהרגין - היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו. גמרא. תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן? והכתיב ובחקתיהם לא תלכו! אלא, כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו' - לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא- לאו מינייהו קא גמרינן.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א

מכלל דר"מ סבר...שריפה לאו חוקה היא. מכלל דרבנן סברי: שריפה חוקה היא, והא תניא: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי; ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו! אלא דכ"ע - שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא

תוספות מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

אלא כיון דכתיב שריפה - תימה דמשמע הכא דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דמסכת ע"ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי"ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי

תוספות מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א

ואי חוקה היא היכי שרפינן….לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם והכא בשמעתין מיירי באותו חק שעושים לשם עבודת כוכבים

הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה וכולן יש בהם צורך עבודת כוכבים אבל דברים של טעם שרו ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא:

שו"ת מהרי"ק (להר׳ רבי יוסף קולון טרבוטו מצרפת 1420 - 1480) סימן פח

ובחקותיה' לא תלכו - לע"ד נראה דדבר (א) פשוט דלא לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים האחד הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק. וכדפי' רש"י בפי' חומש בפרש' קדושי' וז"ל חקים אלו גזרו' המלך שאין להם טעם לדבר עכ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל החקי' הם גזרו' המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגל' תועלת' להם עכ"ל. הרי שהושוו שניה' דלשון חק משמע דבר אשר טעמו נעלם אלא שרש"י תפס בלשונו כאלו אין בו טעם כלל לא נסתר ולא נגלה והרמב"ן תפס עליו בכך ואמר שיש טעם אלא שאין נגלה ובכיוצא בזה הוא שהזכיר' תור' שלא לילך בחקותיה' דכיון שהוא עוש' דבר משונה אשר אין בו טעם נגל' אלא שהם נוהגי' כן אז נרא' ודאי כנמשך אחריה' ומודה להם דאל"כ למה יעשה כדברים התמוהים האלה....וענין השני יש לאסור משום חקו' הגוים לפי הנז' לע"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעו' והענו' ינהגו בו הגוים גם זה אסור ואם הלכ' בתנא דבריית' דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו'. הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני וכו' שדברו' הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באל' חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות' צנועי' וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבי' ואף גם זאת נרא' דהיינו דווק' כשהוא עושה כדי להדמות אליהם ולא לתועל' ידוע' כדמשמע הלשון דקאמר שלא תאמר הואיל והם יוצאי' וכו'. ולא קאמר סתם שלא יצא בארגמן או בקלוסן כמו שהם יוצאי' אלא ודאי נרא' דלא שייך לאסו' משום הולך אחר חקותיה' אלא היכ' שהדברי' מראים שהישראל מתדמה אליה' כגון שעושה מעש' התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חקם כדפי' לעיל לתלו' וכ ןהאומר הואיל והן יוצאין וכו' שהוא מכוין להתדמו' אליה' כדפי' אבל בענין אחר לא. וכ"ש בלבישת הקאפ"א שאין איסור בדבר ופשיטא דלא דמי לאותן השנוין בתוספ' שהרי טעם לבישתה ידוע בסימן היותם ממשיגים בחכמ' ההיא ואין לתלות לבישתה כ"א לתועלת הנמשך ממנו הן מחמת הכבו' הן מחמת ריוח ממון שמתוך כך יצא לו שם באות' חכמ' ומאן דכאיב ליה כיבא ליזיל לוותיה ובכה"ג לא שייך לאסור מאחר שהדבר מוכיח שאין מתכוין להתדמו' אליה' וגם הם לא הנהיגו זאת אלא לכבוד' ולתועלת' וכדפי'

שולחן ערוך יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח סעיף א

אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). (טור בשם הרמב"ם) ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם. ולא יגלח מהצדדין ויניח השער באמצע. ולא יגלח השער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע. ולא יבנה מקומות כבנין היכלות שלעובדי כוכבים כדי שיכנסו בהם רבים, כמו שהם עושים. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים)א

גליון מהרש"א יורה דעה סימן קעח סעיף א

[אין הולכין בחוקות הגוים. עיין תוספות בעבודה זרה י"א א' [ד"ה ואי] דתרי חוקים יש, א', שעושים להבל ושטות, וכזה אםכתוב באורייתא עושים, דלאו מינייהו גמרינן. ב', שעושים לעבודת כוכבים, וכזה גם מה שמצינו בתורה אין עושים כמנהגם.

ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעח

וכ"ז כו' ולכן אמרו כו'. כבר כתבתי שדברי הר"נ תמוהין וגם דברי מהרי"ק אינן נראין ממ"ש בסנהדרין נ"ב תניא א"ל ר"י כו' והא סייף טעמא איכא ואע"ג שנדחקתי לי ישבן אבל לדינא לא נ"ל וכן שורפין על המלכים ודאי טעמא איכא כמ"ש הר"נ ואפ"ה פריך דאלת"ה כו' אלא דודאי הכל אסור רק דוקא ללמוד מהם אסור וכמש"ש כיון דכתיב לא מינייהו גמרינן ול"ד משום דכתיב באורייתא אלא כ"ד שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור וכפשט דברי הרי"ף הנ"ל אפילו ערקתא כו' וודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות וז"ש אפילו ערקתא כו' וכמ"ש בספרי הנ"ל הואיל והן יוצאין כו' אבל מלבוש שהיינו לובשין בלא"ה מותר לכן ל"ק כל ראיות מהרי"ק הנ"ל לפי שלא היה מיוחד להם דוקא וכ"כ הרמב"ם המיוחד להם וכן בכ"ד ודברי מהרי"ק אינן נראין כלל (ע"כ

ש"ך יורה דעה סימן קעח

אבל דבר כו'...ואמר הגאון א"א ז"ל שהוא תמוה דמעשה זה שכתב רש"י הוא במדרש רבה פ' בלק (דף רע"ט סוף ע"ג) ואיתאשם שהיה בשעת השמד כו' עד א"ל בצנעא יהודי אני ע"ש ומבואר שהיו עובדי' את הש"י בצנעא ונט"י היה סימן לחנוני ולא סימן אחר ובשעת השמדודאי מותר לשנות בגדיו כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי וכמ"ש מהרי"ק גופיה שם ונתבאר לעיל סי' קנ"ז ס"ב וצ"ע:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ אות ו

אם מותר לעשות סעודה בטענקס - גיווינג, שהוא יום הודייה של הנוכרים באמעריקא, ובדבר טענקס - גיווינג, כבר כתבתי לאחד בתשובה באג"מ ח"ב דאה"ע סימן י"ג, שאין לאסור מדינא לקבוע על יום זה איזה שמחה, כסעודת בר מצוה ונישואין, אלא בעלי נפש יש להם להחמיר. אבל לעשות שמחה וסעודה לכבוד טענקס - גיווינג, יש וודאי לאסור מדינא. ולא משום שאיכא בזה חשש דמיון לשמוח ביום איד של ע"ז כנוכרים, שהרי אין יום זה איד שבדו הכומרים, אלא מעצמן עשו שמחה ביום זה. ואף שאז אולי היו הנוכרים שעשו זה עובדי ע"ז, ונתנו שם בדבריהם דברי שבח להע"ז, אינו שייך זה לשנים אחרונות, שאחרים התחילו ג"כ לקבוע סעודות ביום זה, שהם לא שייכי לאיזו ע"ז. וכי כל אדם אף של נוכרים עושה דווקא שמחות לע"ז, וגם הרי בזה"ז רוב שמחות וסעודות שלהם אינם לע"ז. וגם דאין מקריבין קרבנות, וליכא שום תקרובת לע"ז, כמפורש בתוס' ריש ע"ז ד"ה אסור, אף בימי האיד שלהם. ואין דברי התיפלה שאומרין בסעודתן, אוסר מלאכול מצד איסור ע"ז, אף בנוכרים שעושים זה לכבוד אמונתם. אלא שמה שאסור לעשות שמחה לכבוד יום זה הוא מדין ובחוקותיהם לא תלכו, אף שאין זה חוק לע"ז, אלא חוק הבל ושטות בעלמא. כדאיתא שאיכא איסור כזה בתוס' ע"ז דף י"א ע"א ד"ה ואי.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יא אות ד

אם אסור מצד בחוקותיהם לא תלכו, להשתתף בסעודת יום ההודייה שעושים בארצות הברית, ובדבר השתתפות במי שמחשיבים יום ההודייה (טיינקסגיווינג) כעין חג לעשות בו סעודה. הנה לכאורה מכיוון שבספרי דתם לא הוזכר יום זה לחג, וגם לא שיתחייבו בסעודה, וכיוון שהוא יום זכר לאנשי המדינה, שהוא ג"כ שמח בהמדינה שבא לגור לכאן עתה או מכבר, לא מצינו בזה איסור לאו בעשיית שמחה בסעודה, ולא באכילת תרנגול ההודו (אינדיק). וכדמצינו כה"ג בקידושין דף ס"ו ע"א שינאי המלך עשה שמחה בכבישה דמלחמה בכוחלית שבמדבר ואכלו שם ירקות לזכר. אבל ודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה, אלא לשמחת הרשות עתה. ובאופן זה בלא קביעות חובה ומצווה יוכל גם לשנה האחרת ג"כ לשמוח ולעשות בו סעודה, אבל אני סובר דמ"מ אסור לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה, ורק בשנה ההוא שכבש ינאי המלך, בזה עשה השמחה ולא לקביעות, ויש בה גם משום בל תוסיף, עיין מגילה דף ז' ע"א וברמב"ן בפירוש על התורה דברים על פסוק לא תוסיפו (דברים ד' ב'). ואף שיש לדון לענין הלאו, מ"מ איסור ודאי הוא זה.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יב

הנה עניין יום ההודייה דארצות הברית (טענקס - גיווינג)....הנה מה שעמדת על הסתירה לענין הלאו דובחוקותיהם לא תלכו, וגם מה שהקשית דלהרמ"א יו"ד סימן קע"ח סעיף א' ליכא בכעין זה הלאו. וכוונתך בהא שאיכא טעם בדבר, שהרמ"א כתב שדבר שנהגו לחוק ואין טעם בדבר איכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ ע"ז. אבל ברור שאין כוונת הרמ"א שאין בו טעם כלל, שודאי הוא הדין אף אם יש טעם אבל אינו טעם שכדאי לחדש בשביל זה איזה מעשים לעשות, שא"כ זה שעושים איזהדבר לקביעות בשביל זה הוא דרכי האמורי. ואין כוונת הרמ"א דאיכא למיחש ביה שמא אין עושין זה בשביל הטעם מאחר שאינו חשוב - אלא משום יש להם טעם אחר שאינו ידוע לנו שהוא מענייני כשפים שהן דרכי האמורי, אלא כוונתו דלקבוע עשיית מעשים בשביל דבר שאינו חשוב לידע ולזכור זה - הואעצמו דרכי האמורי. וזה איכא בעשיית יום שמחה למעשה זו - שאכלו אותן האנשים בבואן למדינה זו ואירע שלא היה להם איזה זמן מה לאכול, ואכלו תרנגולי הודו - שלא היה זה עניין גדול להתיישבות דאמעריקא. שכבר היה גם אז באמעריקא מה לאכול לרוב אלו שבאו אף אז, והיו כמה מיני פירות וגם עופות אחרים וגם בהמות וחיות ודגים בימים ונהרות. אך שמזדמן לאיזה אינשי שהיו באיזה מקום בזמן שלא היו פירות, וגם היה קשה להם להשיג הבהמות והחיות הגדולות, ואכלו תרנגולי הודו. ואף אם אינשי אלו לא היה להם מה לאכול, מאחר שכבר ידעו בעולם מאמעריקא, היו באים אינשיאחריני באיזו ספינות עם מיני אוכלין ומיני זרעונים לזרוע, והיה מדינת אמעריקא לישוב כמו שנעשה גם בלא זה. שנמצא שלעלמא לא נעשה בזה כלום.ובשביל אהבת אינשי בעלמא, נמי לא שייך לשמוח עולמית בשביל דבר שאירע לאינשי בכמה מאות שנים אחר כך. וזה נחשב מעשה אמורי - מה שחזינן שכמה דברים אירע לאינשי בכל יום ענייני צער ואין מצטערין עליהן, וכמה ענייני שמחה ואין שמחין עמהן, אף באותו הזמן ממש. ובעניין זה שמחין בעשיית וקביעת יום להילולא וחינגא ואכילת בשר תרנגול הודו אף כמה מאות שנים אח"כ, שזה נחשב דבר שאין בו טעם, אלא הוא דרכי האמורי שעושין דברים בלא טעם ובלא צורך. ולכן איכא בזה האיסור דובחוקותיהם לא תלכו. אבל אפשר לפרש שלעניין האיסור דלאו ובחוקותיהם לא תלכו, אין צורך בהיתרו לטעם שהיה מועיל גם לדינא לנו לעשות שמחה קבועה לזה אם היה אירע זה לישראל. אלא סגי להתיר בטעם שמועיל למנהגא דאינשי אף הנכרים, דכיוון שאין עושין זה בשביל עניני דתיהם, ולא בטעמי דתיהם, אלא הוא לזכר דבר שלא שייך לדתיהם, שלא נעשה זה ע"י כומרים אלא ע"י אינשי דעלמא שלא היו אדוקין בדתי ע"ז שלהן. כיוון שאין עושין זה מצד שייכות לדת שום ע"ז שבעולם, אין בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו. ואף שבמה שמסיק הרמ"א שם בדוגמא להיתר מחמת שיש לדבר טעם במלבוש המיוחד לרופאים הוא טעם המובן ממש, וכן מה שעושין לכבוד, והיה מקום לומר שרק בכהאי גוונא ליתא לאיסור דובחוקותיהם, מ"מ נימא שלא בא הרמ"א למעט טעמים אחרים אף טעמים הפחותין מהם. ומצד זה שמדיני התורה אין יכולין לעשות שום קביעות חג מצד איזה מעשה, ואיכא גם משום בל תוסיף, הא אינו עושה ליום טוב בדיני ישראל אלא עושה זה מצד מנהג הנכרים אנשי המדינה. שא"כ ליכא איסור מצד בידוי מצווה ובל תוסיף, וגם לא משום הליכה בחוקות הגוים.

Summary:

Based on various פסוקים that reference the prohibition of ובחקתיהם לא תלכו as well as the ספרי and ספרא, the רמב״ם in establishing an expansive definion, rules that one must distinguish himself from the ways of the גוים, providing various examples such as dress and hair.  

There are conflicting statements in the גמרא regarding a certain practice that has an origin from the תורה and whether it can be subject to the prohibition.  תוספות explain that in the event the practice is based on עבודה זרה, then notwithstanding the original תורה origin, the practice may still be subject to the prohibition.  

The ר״ן rules that the entire prohibition does not apply where the practice has a logical basis (דברים של טעם).  

The מהרי״ק elaborates that there are two versions of the prohibition: first, a practice which have no known purpose; second, where there is פריצת גדר הצניעות, areas where modesty would be compromised (e.g. wearing purple clothing).  However, if there is a purpose to wearing the fancy clothing (distinguishing a certain individual), then it's not an issue.

The שלחן ערוך quotes the language of the רמב״ם, while the רמ״א paskins the ר״ן and מהרי״ק, connecting their comments/rulings.  The גר״א challenges the rulings of the ר״ן and מהרי״ק, ruling strictly. The ש״ך cites the ruling of the גר״א leaves the matter as a צריך עיון.

In analyzing celebrating Thanksgiving, רב משה argues that establishing a fixed calendar day for celebration would constitute a violation of ובחקתיהם.