טומאה הותרה בציבור ונס של פך השמן - Was The Miracle of Chanukah Halachically Necessary?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

בית יוסף אורח חיים סימן תרע

והטעם שהוצרכו להדליק שמנה ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור והר"ן (שם) כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה ז

מסיט בכלל נושא הוא, וכל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט, כיצד קורה שהיא מונחת על הכותל ועל צדה מת או נבלה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני והנידו, כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואין צ"ל אם משך את הקצה השני כנגד הארץ עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ, שזה נושא ודאי, וזה וכל כיוצא בה היא טומאת היסט האמורה בכ"מ.

תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב

שהיה מונח בחותמו של כ"ג - אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (נדה פ"ד דף לד.) צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי

הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף ט עמוד ב

ולא מצאו אלא פך אחד וכו'. ונטמא כל שמן שבמקדש חוץ מזה שלא נטמא שהרי חתום היה וכלי חרס אינו מטמא מגבו ולהיסט לא חיישינן אע"ג דנכרים מטמאים בהיסט כזב לפי שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו חתום בחותם של כהן גדול אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו

ב"ח אורח חיים סימן תרע אות ב

שהיה מונח בחותמו של כהן גדול וכו'. ופירושו שהיה מונח בהצנע בקרקע וניכר שלא הסיטו הכלי וגם היה חתום בחותם של כהן גדול וניכר שלא פתחוהו ונגעו בשמן וכן פירש רש"י והתוספות עיי"ש ובהגהות החדשות למרדכי (שלטי הגבורים שבתפ"ב אות ג) כתב יש אומרים שהיה מונח בתוך שידה קבועה בכותל שלא היו יכולים האויבים להסיטה והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של כהן גדול ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך ויש אומרים שזה היה קודם שגזרו עליהם עכ"ל כלומר קודם שגזרו על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם וזב מטמא בהיסט ועיי"ש בתוספות ועיין עוד בביאורי הרא"ם שעל הסמ"ג (הל' חנוכה כו א ד"ה טמאו) ואפשר עוד לומר שהיה פיו צר שאינו יכול להכניס בו אצבעו וכיון שאי אפשר ליטמא במגע בעודו בכלי אינו מיטמא נמי בהיסט דלהכי אפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה לומר לך שכל שאינו מיטמא במגע אינו מיטמא בהיסט (שבת פד ב רש"י ד"ה ודין הוא) וצריך שיהיה חתום דאם לא כן איכא חששא שמא הוציאו קצתו ונטמא והחזירוהו בתוכו אי נמי נטמא באהל המת כשלא היה צמיד פתיל עליו ועיין במה שכתב הרא"ם בזה גם מה שכתב בית יוסף ששמנה ימים הוצרכו להמתין מפניטומאה שבעה ימים וכו' כל אלו הפירושים כתב הרא"ם לשם (כו ב ד"ה לשנה).

תלמוד בבלי מסכת יומא דף ו עמוד ב - דף ז עמוד א

ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו, הפרישהו מטומאת המת! אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא: זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור. רבינא אמר: אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור - טומאת המת לא שכיחא, טומאת ביתו שכיחא. איתמר, טומאת המת רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור. היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב - כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי, טמאין לא עבדי. כי פליגי - לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור, ולא מהדרינן. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן. איכא דאמרי: אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר, עבדי נמי טמאין, דכל טומאת מת בציבור - רחמנא שרייה….תנאי היא. דתניא: ציץ, בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו - מרצה, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו - מרצה, אין עודהו על מצחו - אינו מרצה.

רש"י מסכת יומא דף ו עמוד ב

הותרה היא בציבור - כדכתיב, איש נדחה ואין ציבור נדחין, וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור, ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה, שהרי זמנו קבוע, וקרבנו תלוי בו

דחויה היא בציבור - אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה - בקושי הותרה, ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה

בין שישנו הציץ על מצחו - של כהן גדול, כשאירעה טומאה על הקרבן

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה יד

היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אע"פ שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים, היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר, היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה, ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה. ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה.

כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה יד

[היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ"ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור….ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע"ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א"ר יצחק

חידושים על הסמ״ג לרבינו אליהו מזרחי (1455- 1525) על הלכות חנוכה

ונעשה נס והדליקו בו ממנה שמנה ימים מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים הן וא"א עד שיעברו עליהן ז' ימים מיום טומאתן ויום אחד לכתישת הזתים ותקונן להוציא מהן שמן טהור כדכתב הרמב"ם ז"ל, והא דמעטינהו קרא לגוים מטומאת מת מדכתיב אדם אתם אתם קרויים אדם ואין גוים קרויים אדם כדדרש ר"ש בן יוחי לא ממעטינהו אלא מאהל המת אבל במגע ומשא לא כדאיתא ביבמות (סא) ואף על גב דהדלקת הנרות דוחה את הטומאה כדנפקא לן מלהעלות נר תמיד (תו"כ ס"פ אמור) ה"מ בהדלקה דכתיב בה להעלות נר תמיד ולמדו מכאן שההדלקה דוחה את השבת ואת הטומאה אבל שמן שהוא ממכשירי ההדלקה לא שהרי גבי מילה דכתיב ביה וביום הח' ימול בשר ערלתו ולמדו מכאן שמילה דוחה את השבת דלא אמרו אלא במילה עצמה אבל בסכין שהוא ממכשירי מילה אין להביאו בשבת אפילו מחצר לחצר (שבת קלא א) ואם תאמר היאך הדליקו המנורה באותן ח' ימים שעדיין היו טמאי מת הרי טמאו את השמן בהדלקתן ומה הפרש יש בין השמן של אותו פך שנמצא מונח בחותמו של כ"ג ובין שאר השמנים הטמאים י"ל שהדליקו אותם ע"י עץ ארוך שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה דכה"ג תרצו בפ"ק דחוליו (ג א) בטמא ששחט בקרומית של קנה ופרש"י קרומית של קנה פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה

שו"ת חכם צבי להר׳ צבי הירש אשכנזי (1657 - 1718) סימן פז
בחידושי מהרא"ם ז"ל על הסמ"ג הל' חנוכה כתב וז"ל ונעשה בו נס והדליקו ח' ימים מפני שכל ישראל בחזקת טמאי מתים כו' ואע"ג דהדלקת הנרות דוחה את הטומאה כדנפקא לן מלהעלות נר תמיד אבל שמן שהוא ממכשירי ההדלקה לא שהרי גבי מילה כו' לא אמרו אלא במילה עצמה אבל בסכין שהוא ממכשירי מילה אין להעביר אפי' מחצר לחצר עכ"ל ז"ל ודבריו תמוהין מאוד מה שייך דחייה לענין עשיית השמן בטומאה וכי אסור לאדם לעשות שמן בטומאה לצורך המקדש ומאי שייכי' דשבת לכאן ששם הוא דוחה ומחלל שבת באיסור תורה או דרבנן וזה אסור כיון שאפשר לעשותו מע"ש אבל בטומאה כיון שהותרה בציבור מה איסור יש בעשיית השמן בטומאה וכי תימא ההבאה לביהמ"ק אסורה האמר שמואל בשילהי עירובין המכניס שרץ למקדש פטור כיון שאין לו טהרה במקוה א"כ כ"ש בשמן כיון שאין לו טהרה במקוה דפטור המכניסו ועוד שנינו היה עומד ומקריב מנחה ונטמאת בידו כו' אומרי' לו הוה פקח ושתוק ושנינו בפסחים ע"ז דברים באים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' הרי שהמנחות ונסכים באין וקרבין בטומאה ואם הם טמאים והכהנים וכלי שרת הכל טמא אפ"ה שרי והרי שהיו כל ישראל והכהנים טהורים וכלי שרת לבדן טמאים והרי אין לך מכשירים יותר מהן ואפ"ה יעשה בטומאה כדאי' שם /פסחים/ ע"ט ועיקר קושית הרא"ם אינה כלום שדוחה את הטומאה רצה הקב"ה להראות חיבתם לפניו ועשה להם נס זה. /מהגהות ב"ד/ +עיין פר"ח (סימן תר"ע) ושו"ת שמש צדקה מורפורגו (או"ח סימן כ"ט בדפי הס' ד' ל"ד ע"א) שכ' מר"מ דלא קי"ל כן והגאון רי"ש ז"ל בהגהותיו כאן העיר בזה ול"ר שקדמוהו וכן מצאתי בס' תיבת גמא להפמ"ג עה"ת (פ' מקץ) שהעיר בזה+ צבי אשכנזי ס"ט:

פני יהושע להר׳ רב יעקב יהושע פַלְק (1680 -1756) מסכת שבת דף כא עמוד ב

מאי חנוכה דתנו רבנן כו' טמאו כל השמנים שבהיכל כו' ולא מצאו אלא פך אחד ונעשה בו נס.  ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור ניחא הכא שפיר קצת משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפילו הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא א"כ קשה טובא. תו קשיא לי דמכיון שטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן היה להם השמן למנחות בכל אותן הימים. ומתוך כך היה נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי במנחות היו יכולין לעשות משמן טמא מהאי טעמא גופא דקי"ל טומאה הותרה בצבור משא"כ לענין שמן למנורה אפשר דלא שייך לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח היא וקי"ל נמי הדלקה לאו עבודה היא א"כ לא הוי אלא כמכשירי מצוה שאינו דוחה את הטומאה. אלא דאי אפשר לומר כן משום דבת"כ פרשת אמור דריש להדיא להעלות נר תמיד אפילו בשבת אפילו בטומאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא [בפ"ג מתמידין ה"י] ובלא"ה מסוגיית הש"ס נמי מוכרח כן שהרי אם לא היה דוחה את הטומאה לא היה דוחה ג"כ את השבת ובכל דוכתי משמע שמדליקין את המנורה אפילו בשבת. ולפי"ז צ"ל דלענין מנחות לא הוצרך לנס דבקל היה יכולין למצוא שמן טהור לצורך מנחות כיון דלא בעינן שמן כתית כדדרשינן להדיא כתית למאור ולא כתית למנחות ודוקא לענין מנורה דבעינן כתית שהוא ע"י טורח גדול לא היו יכולין למצוא משום כך הוצרך לנס ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור כדפרישית. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד [אבות פ"ה מ"ב] שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד מלכות יון הרשעה שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה, כן נראה לי נכון:

שו"ת יהודה יעלה אסאד (מהונגריה) 1794 - 1866 חלק א - אורח חיים סימן עה

וע"ד התורה אשר העלה לתמוה על קו' הפ"י בשבת כ"א מאי חנוכה כו' טורח הנס הזה למה הא קיי"ל טומאה הותרה בציבור כו' וכדאיתא בת"כ להעלות נר תמיד אפילו בשבת ואפילו בטומאה כו' איך נעלם ממנו דברי התוס' ביומא ו' ע"ב ד"ה אמר רבי תחליפא כו' גבי פרו ואילו של אהרן אף דזמנו קבוע ליה ודחי שבת וטומאה גם מ"ד טומאה הותרה בציבור מודה ביה דמהדרינן אטהרה א"כ גבי חנוכה נמי י"ל כיון דלאו עבודת מזבח הוא אלא מכשירין אף דדחי שבת וטומאה מ"מ מהדרינן אטהרה את"ד. במח"כ ז"א דקושית הפ"י לא לבד למ"ד טומאה הותרה בציבור קאי דא"כ איך כתב דקי"ל טומאה הותרה כו' והא אדרב' קיי"ל טומאה דחוי' כמבואר ברמב"ם ובכ"מ רפ"ב משבת ובפ"ד מביאת המקדש ובב"י א"ח סי' שכ"ח אבל אשיגרא דלישנא נקט הותרה ובאמת לכ"ע גם למ"ד דחוי' בציבור נמי קשיא דנהי דמהדרינן אטהרה כל מאי דאפשר בדרך הטבע לעשות בטהרה מהדרינן עלי' אבל לעשות נס שהוא חוץ לטבע לא מקרי בזה מהדרינן אטהרה: וקשיא לכ"ע טורח הנס הזה למה הא טומאה דחוי' בציבור ועיין תשובת ח"צ סימן ס"ו פ"ו ובחי' הגאון תבואות שור בכור שור מס'שבת כ"א וספר זרע יעקב שם.

Summary:

The גמרא states that the miracle of חנוכה was that only one jug of טהור oil was found with the seal of the כהן גדול and that the oil lasted a full eight days.

The בית יוסף presents two possible understandings of the issue: the people were still טמא and would need to wait eight days before becoming pure to make new olive oil or that the pure olive oil was a 7-day round trip distance from the מקדש.

Several ראשונים address why the seal was sufficient and that there was not also a concern of טומאת מסיט, given that the יונים could have moved the jug.  תוספות suggest that the jug must have been found in the ground. Similarly, the מרדכי suggests that the jug was sealed in a wall. The ר״ן notes that they could have concluded that the יונים never moved the jug, otherwise that would have sure broken it to find what precious items might be sealed inside.  The ב״ח cites other possible answers to this question.

There is a general principle of טומאה הותרה-דחויה בציבור; where an עבודה is of a communal nature it may be done in a state of טומאה.  For example, the גמרא debates whether one needs to attempt to locate טהור כהנים (given that the טומאה is only דחויה) or are טמא כהנים are acceptable even where טהור ones are available (because the טומאה is completely הותרה).  The רמב״ם rules in accordance with the דחויה opinion and this appears to be the normative opinion.

Notwithstanding the analysis of the ראשונים referenced above, it would appear that the entire miracle might not have been necessary based on the טומאה הותרה-דחויה בציבור principle.  This question is first addressed by ר׳ אליהו מזרחי. He answers that טומאה דחויה wouldn't apply here, because the oil is only a הכשר to the actual הדלקה (he analogizes this to one carrying a knife to perform a מילה on שבת: the מילה is דוחה שבת but the carrying beforehand would not be).  The חכם צבי challenges this analogy (the knife could be brought to the baby before שבת, but the oil cannot be purified). Also, there is no prohibition to bring the oil into the מקדש.

The פני יהושע asks the same question and ultimately concludes that the miracle was not necessary.  The שו"ת יהודה יעלה אסאד points out a few difficulties with the פני יהושע. Of particular interest is that the פ״י seems to assume that we rule הותרה, which is not the case.  (The answer provided by the שו"ת יהודה יעלה אסאד that אשיגרא דלישנא נקט הותרה, that the פ״י unintentionally used the language of הותרה is difficult to understand in light of the clear distinction made by the פ״י between הותרה and דחויה.)