סוגיית הגמ׳ - מח׳ חכמים ורבי אליעזר ברי צדוק
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א - דף קטז עמוד א
משנה. הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה…אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא - חמא, קפא דחמא - כרתי, קפא דכולהו - חמימי. אדהכי והכי נימא הכי: קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך, ולתמני כלתך. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.
אם פסקינן כחכמים או כר׳ אליעזר
תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד א
תגרי חרך שבירושלים - משמע דהלכה כר' אלעזר בר' צדוק וגם בספרים כתב ר' יוסי ונימוקו עמו וכן עשה ה"ר יוסף בסדרו חרוסת זכר לטיט.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פסחים פרק י
והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים
לחם משנה (רבי חייא אברהם ברבי משה די בוטון, 1545-1588, מיוון) הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו'. כאן פסק כר' אליעזר בר צדוק (דף קי"ד) וכדכתב ה"ה ובפירוש המשנה כתב בהפך ואמר שם דלדברי ר"א בר צדוק צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כמותו. ונראה שחזר כאן ממה שכתב. ומ"מ צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בעל המשנה כיון שהיא מצוה מדרבנן דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן אע"ג דיש לחלק דמרור היה מדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים מ"מ הא מברכין על שאר מצות דרבנן:
הכנת החרוסת לפי ר׳ אלעזר ברבי צדוק - זכר לתפוח, זכר לטיט, וזכר לדם
רש"י מסכת פסחים דף קטז עמוד א
זכר לתפוח - שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב: תחת התפוח עוררתיך (שיר /השירים/ ח').
רש"י שמות פרשת ויקהל - פקודי פרק לח פסוק ח
במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצרב הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך:
תוספות מסכת שבת דף פח עמוד א
פריו קודם לעליו - הקשה ר"ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד א
צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה - ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעג סעיף ה
אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים), מרור; ויוצאים בעלין שלהם ובקלחן, אבל לא בשורש, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים, ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים; וכולם מצטרפים לכזית, שהוא השיעור שלהם, ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר, (אגור). וחרוסת יעשה עב, זכר לטיט, ואח"כ נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם, (טור). ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פ' ע"פ) כגון, תפוחים, תאנים, אגוזים, רימונים, שקדים; ונותנין עליו תבלין, כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור).
החרוסת לפי שיטת החכמים - משום קפא
רש"י מסכת פסחים דף קטז עמוד א
משום קפא - שרף החזרת קשה, ויש בו ארס.
רשב"ם מסכת פסחים דף קטז עמוד א
משום קפא. שרף החזרת קשה הוא והרי הוא כארס:
תוספות מסכת פסחים דף קטו עמוד ב
קפא - פי' ר"ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים…וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת.
פרי חדש אורח חיים סימן תעה
בפרק ערבי פסחים דף קט"ו אמר רב פפא שמע מינה…ופסקו הטור והמחבר כרב פפא משום דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה משום דיחוייא בעלמא. אלא קשה על המחבר ז"ל שבב"י בסימן קנ"ח [ד"ה בפרק] למד מכאן שאפילו שאינו מטבל אלא ראש הפרי ואינו נוגע במשקה שצריך ליטול את ידיו ופסקו בשו"ע [שם סעיף ד], אלמא דלא הויא דיחוייא אלא קושטא דדינא. ושמא י"ל דסבירא ליה להרב ז"ל דאע"פ שהכרח רב פפא נדחה מכל מקום הדין דין אמת מטעמא דקפא, ומכל מקום אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת ועל פי שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו, ועוד שקפא זה אינו מצוי בינינו. ומה שאנו מביאין חרוסת על השולחן משום דקיימא לן כרבי אלעזר בר צדוק [פסחים קיד, א] דהוי משום מצוה וכמו שכתבתי לעיל בסימן תע"ג סעיף ה' [ד"ה ומ"ש וחרוסת], יע"ש:
מטבלין את המרור בחרוסת ולא ישהנו בתוכו
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א - עמוד ב
אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה - צריך נטילת ידים. אמר רב פפא: שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת, משום קפא. דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה - נטילת ידים למה לי? הא לא נגע. ודילמא, לעולם אימא לך: לא צריך לשקועיה, וקפא - מריחא מיית, אלא למה לי נטילת ידים - דילמא משקעו ליה. ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש: נטל ידיו בטיבול ראשון - נוטל ידיו בטיבול שני. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא בעלמא איתמר, דאי סלקא דעתך הכא איתמר - למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא! - אמר להו רב פפא: אדרבה, הכא איתמר. דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר - למה לי תרי טיבולי? אלא מאי הכא איתמר - נטילת ידים תרי זימני למה לי, הא משא ליה ידיה חדא זימנא! אמרי: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא - דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. הגה: ואין המנהג לטבלם במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח. ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד…ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה,
משנה ברורה סימן תעה ס״ק יג
וישקענו כולו - כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו: [שער הציון: פרי חדש, וכדחויא דש"ס דבריח חרוסת סגי להמית הארס ואינו אלא משום מצוה, זכר לתפוח:]
אין מטבלין את הכרפס בחרוסת
ר' עובדיה מברטנורא מסכת פסחים פרק י
מטבל בחזרת - לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן ע"י טיבול היתה, קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל דעדיין לא הובאו:
מביאין את החרוסת להשלחן
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יא
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
אם מטבלין את המצה בחרוסת
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ח
בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.
השגת הראב"ד שם
חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל בחרוסת. א"א זה הבל.
מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ח
וסובר רבינו שהכל בטבול בחרוסת וכן כתוב בהלכות ה"ר יצחק ן' גיאת ז"ל מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל ונוטל מן החזרת ומטבל בחרוסת וכורך מצה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל עכ"ל. אבל בהשגות כתוב על טבול המצה בתחלה א"א זה הבל ע"כ. ואף כאן לא ביאר בזה טעם. ובאמת שהרבה מן האחרונים ז"ל סוברין שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו ומ"מ לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא:
אם מטבלין את הכורך בחרוסת
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.
משנה ברורה סימן תעה ס״ק יח-יט
דאין לטובלו - טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:
וכן ראיתי נוהגין - עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תעה סעיף ח
ורבינו הרמ"א כתב וי"א דאין לטובלו וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין עכ"ל ואינו מובן דהא החרוסת הוי מפני הארס ואיך אפשר שלא להטבילו בחרוסת ובאמת כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דצריך להטביל בחרוסת וכן אנו נוהגים וטעמו אינו מובן וצ"ל דס"ל דהמצה מבטל את הארס.
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תעה
וי"א דאין לטובלו. שאין בו משום קפא כמ"ש בירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא וע' הג"מ:
The משנה presents two views regarding the use of חרוסת, debating whether or not it is a מצוה. The גמרא explains that according to the view that it is not a מצוה, it is done to avoid an issue of קפא. This is explained to be a health/spiritual danger that is avoided through חרוסת.
It is noted by תוספות that we follow the opinion of ר׳ אלעזר בר׳ צדוק that is a מצוה.
The רמב״ם in the פירוש המשניות suggests that according to רר׳ אלעזר בר׳ צדוק (who rules that it is a מצוה), a ברכה would be necessary. However, he ultimately ends up ruling in the משנה תורה that it is מצוה (following ר׳ צדוק) but ruling that no ברכה is recited, essentially align the רמב״ם’s view with the view of תוספות. The לחם משנה addresses the variation in the two views presented by the רמב״ם.
According to ר׳ אלעזר בר׳ צדוק, the מצוה of חרוסת is related to זכר למצרים, either manifesting as זכר לתפוח, זכר לטיט or זכר לדם. Depending which opinions one follows, this impacts the desired flavor, consistency and/or color of the חרוסת.
Various opinions are offered for the exact nature of the concern for קפא. Notably, the practice of dipping the מרור in חרוסת seems to be exclusively based on the concern for קפא.
The רע”ב notes that it’s clear from the משנה that חרוסת is not utilized for כרפס.
The רמב״ם rules that the מצה should be dipped in חרוסת. This view is rejected by the ראב״ד.
The רמ״א rules that one should not dip כורך in כרפס (possibly because the מצה also removes the concern for קפא), though as noted by the משנה ברורה, the more accepted practice is to dip כורך in כרפס.
No comments:
Post a Comment