מת שאין לו מנחמין - When No One is Available to Sit Shiva

סוגיית הגמרא
גמרא שבת קנב
אמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר אך בשרו עליו יכאב. אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין,כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי
רש"י שם
שאין לו מנחמים - אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו
במקומו - במקום שמת שם
כל יומא - ז' ימי אבילות

תשובות הגאונים שערי צדק חלק ג שער ד סימן ו

רב פלטוי. וששאלתם: הא דאמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין י' בני אדם ויושבין במקומו, באיזה מקום קאמר שיושב בבית הכנסת או בביתו, ותוב עד כמה ימים עושין דבר זה, ותוב מה הן אומרין בשעה שיושבין במקומו. כך אמרו חכמים: אמר רב חסדא נפשו מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו. ול"ש יש לו מנחמין ואם אין לו מנחמין באין ויושבין במקום שנפטר שנפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ויושבין במקום. שכך אמרו חכמים שם על ההוא מת שאין לו מנחמים דשכיב בשבבותיה דרב יהודה כל יומא הוה מכניף רב יהודה בעשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה איתחזי ליה בחלמיה תנוח דעתך שהנחתה את דעתי. אע"ג דאין לו מנחמין כיון שבא ויושב במקום שנפטרה נשמתו שם היא מתנחמת.

שלטי גבורים מועד קטן דף יח (דפי הרי"ף) סימן א
כתב הרמב"ן באין עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום מתקבצין עשרה ויושבין במקומו מכאן ראיה שהאבלים צריכין להתאבל במקום שיצאה נשמתו של מת כי באותו מקום שמת הנפש מתאבלת ושם צריך לתת לה תנחומין...יש טעם לומר דהתנחומין שהמת מקבל בתוך אותם ז' ימים כשמתאבלת נפשו היינו התפלה שמתפללין במקומו בעשרה כי אז השכינה היא שם...והלכך אפילו לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בי' בעדה כיון שצריך לעשות לה תנחומין סגי

ספר האשכול (אלבק) מועד קטן דף רטז

וששאלתם הא דאמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבי' במקומו, באיזה מקום קאמר, במקו' שיושב בבית הכנסת או בביתו. ותו עד כמה ימים עושין דבר זה, ומה הן עושי' בשעה שיושבין במקומו. כך אמרו חכמים נפשו של אדם מתאבלת [עליו] כל שבעה שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואינה מתאבלת אלא [במקום] שנפטרה ממנו, ונפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ויושבין במקומו, וכך עשה רב יהודה ובא לו בחלום ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, שאע"פ שאין לו מנחמי' כיון שבאין ויושבין במקומו שנפטרה נשמתו היא מתנחמת:

אורחות חיים הלכות אבל סעיף יא\יב
מת שאין לו אבילים לנחם באין עשרה בני אדם כשרים כל ז' ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין עליהם ומתפללין שם שחרית וערבית.

כל בו סימן קיד

מת שאין לו אבלים לנחם באין עשרה בני אדם כשירין כל שבעת ימי אבלות ויושבין במקומו ושאר העם מתקבצין אליהן ואם לא היו עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו, והמנהג אצלנו להתפלל בכל יום בבית האבל, וכשחל שביעית שלו בשבת משכימין הקהל ובאין לביתו ומביאין אותו לבית הכנסת ומתפללין כמשפטן.

רוקח יורה דעה סימן שטז

במגנצא הורה רבי' שמואל הכהן לכנופי בי עשרה כל שבעה במקום שנפטר המת ואפי' אין שם אבל מפני שהנשמה אוננת שם כל שבעה. ואין נוהגין כן אלא דווקא במקום שיש לו קרוב והוא במקום רחוק שהוא היה חייב לישב עליו אבילות אלא שנתרחק והכל מודים.

שבלי הלקט הלכות שמחות סימן כא
הלכך לא שנא יש לו מנחמין ולא שנא אין לו מנחמין צריך לילך ולישב שם כההוא מעשה דרב יהודה ובמקומנו נהגו להדליק הנר בכל לילה כל שבעה במקום שרחצו בו המת ע"ג קרקע משום קורת רוח לנשמה שחוזרת ומתאבלת עליו כל שבעה כדאמרינןטור יורה דעה סימן שעו
א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבים במקומו....כל אלו הדברים תלויין במנהג לפיכך כל מקום ומקום יעשה כמנהגו
בית יוסף ס"ק ג
ועכשיו נוהגים לישב בבית הכנסת במקום האבלים ומשכיבין עליוכל אלו הדברים תלויים במנהג וכו' - לאו אמאי דסמיך ליה קאי אלא אעשיית שורה ומעמד ומושב קאי:שיטת הרמב"ם
רמב"ם הלכות אבל פרק יג הלכה ד
מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן, ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו
השגת הראב"ד שם
מת שאין עד ויושבין במקומו -א"א זה אין לו שורש

רדב"ז שם
כתב הראבד...נראה כוונת השגתו שהבין בדברי רבינו שצריך שאותם עשרה יהיו קבועים שם תמיד במקום האבל כמו שהאבל קבוע שם כל היום ואין זו סברא שיהיו שם עשרה קבועים כל היום ובטלין ממלאכתן אלא בבקר ובערב בזמן שדרך העולם לבוא לנחם אבלים אז צריך לבוא עשרה בני אדם בקביעות...ואפשר שרבינו מודה בזה ...וכן נהגו אבל לא ראינו ולא שמענו שיהיו יושבין שם בקביעות כל היום כולו

לחם משנה שם על הרבמ"ם
מ"ש רבינו שהעשרה נעשים כאבלים ושאר העם מנחמים להם קשה, מנין לו זה דבגמרא שבת לא אמרו אלא דהם באים שם ולא שיהיו כמתנחמים ומפני כן השיג עליו הר"א...ומ"מ לא מצאתי טעם נכון לרבינו מי דחקו לפרש כן דלפי הנראה עובדא ומימרא חד מילתא הוי ואין הכוונה שיהיו העשרה כמתנחמים אלא שיבאו שם להיות במקומו

מגדל עוז שם
ואני אומר יש לו שורש וענף דגרסינן במסכת שבת פרק שואל (דף קנ"ב) וכתבו ר"י אלפס ז"ל פרק אלו מגלחין גמרא מתני' דאין מניחין את המטה ברחוב כו' מת שאין לו מנחמין באין י' ויושבין במקומו פירוש עשרה קבועין ומסברא שאר העם טפילה הם ומתקבצין עמהן ההוא דשכיב בשיבבותיה דר"י ולא הוה ליה מנחמים כל יומא הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה לבתר שבעה יומי אתחזי ליה אמר ליה תנוח דעתך שהנחת דעתי ע"כ והא ודאי מכניף בי עשרה ולא היו קבועים אלא משאר העם היה מקבצם וכי הא דאמרינן בברכות (ז ב) לכניף ליה מר בי עשרה אמר טריחא לי מילתא אלמא משאר העם הם

אליבא דהלכתא
שלחן ערוך יורה דעה סימן שעו סעיף ג
מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות, ושאר העם מתקבצים עליהם; ואם לא היו שם עשרה קבועים, בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו. הגה: ולא ראיתי נוהגין כן. וכתוב במהרי"ל: נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם, והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו, אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו, אין צריך, וכזה ראוי לנהוג

רמ"א סימן שפד:ג
ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם, אפילו אין אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה


ערוך השלחן יורה דעה סימן שעו
וכתב על זה רבינו הרמ"א בסעי' ב' וז"ל ולא ראיתי נוהגין כן... ראוי לנהוג עכ"ל וצ"ל דזה דמשמע בגמ' דעיקר נחת רוח של המת הוא כשיושבים במקום שמת זהו במת שאין לו אבלים בשום מקום אבל כשיש לו אבלים אפילו הם שלא במקום מיתתו מ"מ כיון שמתאבלים עליו נחה רוחו דאל"כ לא היה לו לרבינו הרמ"א לומר דכן ראוי לנהוג [ובספרים מבואר דעיקר תקון המת הוא במקום שמת והרמ"א עצמו בסי' שפ"ד כתב דראוי להתפלל במקום שמת שיש בזה נחת רוח לנשמה ע"ש ואולי גם בשם כוונתו כשאין אבלים במקום אחר ובא"ח סי' קל"א נתבאר שאין אומרים תחנון בבית האבל וכן הלל ע"ש

אגרות משה או"ח חלק ד:מ :יא

ניחום אבלים ע"י הטעלעפאן ובדבר אם מקיים מצות נחום אבלים ע"י הטעלעפאן, הנה בנחום אבלים איכא תרתי ענינים חדא לטובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם מחוייבין לדבר על לבו ולנחמו שבשביל זה הרי ג"כ מחוייבין לילך לביתו למקום שהוא נמצא, ושנית לטובת המת כדאיתא בשבת דף קנ"ב א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בנ"א ויושבין במקומו ומסיק עובדא דמת שאין לו מנחמין שבכל יומא הוה דבר ר' יהודה בי עשרה ותיתבי בדוכתיה ואיתחזי ליה בחלמו דר' יהודה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, הרי ממילא ידעינן דכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת
שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן קז
אר"י מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבים במקומו. וזה מפני כבודו של המת כמפורש במאירי (שבת שם).ואילו יש שם אפי' אבל אחד לנחמו, אין מושיבין אצלו עוד תשעה שיהיו עשרה, אלא ודאי דכל שאין אבלים מחמרינן משום כבודו טפי

Summary: The גמרא demands that if a man dies without anyone to mourn his death then ten people should go and sit in his house. The שלטי גבורים explains based on the רמב"ן, that the merit of a מנין praying in the house of the מת will bring about נחמה for the מת. The תשובת הגאונים from רב פלטוי reiterates a similar point (as does רש"י, but less explicitly). The אורחות חיים and the ספר האשכול also emphasize the importance of activity in the house of the מת. The כלבו goes as far to emphasize the importance of the צבור davening in the house of the מת even on שבת. The בית יוסף says that we no longer use the house of the מת, but rather gather in the shul.
According to the רמב"ם it seems that these ten individuals are viewed as quasi-אבלים, who would therefore require others to come and visit them. (The רמב"ן seems to adopt this view as well.) However, the לחם משנה argues and maintains that the ten people are merely there to be in the house of the מת, but they are not visited by the community. The מגדל עוז defends the רמב"ם.
While the לחם משנה maintains that this was the issue being objected to by the ראב"ד, the רדב"ז feels that the objection of the ראב"ד was on a more basic level. The רדב"ז objects to the assumption of the רמב"ם that the ten sit-ins must be at the מת's house all day as opposed to merely establishing a presence in the morning and the evening when people would be around. (The אורחות חיים seems to side with the רדב"ז by implying that only שחרית and מעריב are davened at the house but not מנחה.)
The רמ"א de-emphasizes following the literal requirement of the גמרא and (based on the מהרי"ל) only requires that תפלה continue on in the house of the מת during שבעה (this may be based on the understanding of the שלטי גבורים and others) but does not seem to require any general presence in the house.
Rav Moshe learns from this גמרא that נחום אבלים is not limited to comforting those who are still alive, but rather a key aspect of נחום אבלים is out of respect for the מת. It is for this reason that he maintains that it is better to visit a שבעה house in person rather than merely call an אבל over the telephone where no true כבוד המת can be expressed.
The בצל החכמה explains the philosophy behind the גמרא, though if there were just one actual אבל, we would not need nine additional individuals, the additional צער which the מת has from not having any family requires ten individuals to fill the void.

ששון ושמחה ונס יגון ואנחה בשובי לירושלים