Friday, July 13, 2007

הבוצע צריך להביא מלח - Salt and Hamotzi

סוגיית הגמרא
ברכות מ
אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע על הלחם רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש

ריטב"א
אין הבוצע - פירוש, שאינן ראויין לאכול קודם לכן עד שיביאו להם לפתן, וכיון דכן לא חזו לברך

רש"י
בשש - עכוב כמו בושש רכבו, כלומר פת נקיה היא זו ואין צריכה לפתן

רא"ש ברכות ו:כב
לית דין צריך בשש י"מ איחור עד יביאו לליפתן מלשון כי בשש משה וי"מ אין זה צריך לפתן מלשון היאכל תפל מבלי מלח

הערוך ברכות מ
פירוש, כל דבר שיאכל עם הפת שמו לפתן בלשון המשנה, ובלישנא דרבנן שמו בשש. ועוד בארץ ישראל נותנין חמאה בקדירה ובצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש, פירוש אחר אין צריך המברך להתבושש ולחזר על לפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח, פירוש אחר מפני שהוא לחם יפה ואין צריך לא מלח ולא לפתן

נשתנו העתים

תוספות מ. ד"ה הבא מלח
ואנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השלחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם

שפתי חכמים
הרבה ראשונים הביאו את המדרש אבל מקור דברי המדרש לא מצאתי

מרדכי ברכות סימן קל
ובני אשכנז אין רגילין לתת על השולחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חביב ומלוח והרי הוא כי הא דאמר בסמוך לית דין צריך בשש

שיטת הרמב"ם
רמב"ם הלכות ברכות פרק ז הלכה ג
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכונו לאכול פת חרבה

רמב"ם פסק כרש"י
טור סימן קס"ז סעיף ה
ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם פת נקייה היא אין צריך. וכן כתבו רבינו חננאל והרמב"ם
בית יוסף שם
ולשון רבינו [טור] קשה ביני שכתב "וכן כתבו רבינו חננאל והרמב"ם" ... ואי קאי למה שכתב פת נקיה אין צריך הרי לא כתב הרמב"ם שהטעם מפני שהיא נקיה אלא מפני שדעתו לאכלה חרבה

הרמב"ם פסק כשיטת הערוך והרא"ש
כסף משנה ד"ה אין
ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן...אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין שיביאו ליפתן
ב"ח שם
לא עלה על דעת רבינו [הטור] שיש מי שפירש שאפילו אינו פת נקייה ונתכוון לאכול פת חרבה שרשאי לבצוע בלא מלח ובלא ליפתן, אבל האמת הוא כמו שכתב ב"י שדעת הרמב"ם כדמשמע מפירוש הערוך דבדעתו הדבר תלוי שאם אינו חפץ במלח וליפתן אפילו אינה פת נקייה יכול לבצוע אף על פי שאין שם לא מלח ולא ליפתן

רבנו מנוח
מפני כבוד המוציא שיהיה נאכל יפה ולא יקוץ בו ודווקא במי שמצפה לאכול לפתן....ותו כיון דעתיד לאכול לפת אם יבצע קודם הבאת התבשיל או הלפתן מחזי כרעבתן

דרישה
נראה שהרמב"ם מפרש כך דקשה ליה למה שאל השואל הדר מר משמעתיה וכי לא ראה שהלחם יפה אלא ודאי ראהו כשאר לחם שאינו יפה ושואלו הדר מר והשיבו לית דין צריך בשש שפירושו של בשש הוא תפל ופירוש מלת תפל הוא משולל מדבר המצטרך בו ללפתו ואם כן השיב הוא לית דין משולל מדבר המצטרך שהוא כך ראוי להיות חריבה ואין חסר לו דבר המלפת בו ולגן אין צריך לליפתן ואם כן על כרחך צריך לפרשו דרצונו לומר משום שיכוין לכך לאכלה חריבה ותתלוי בכוונתו שאם צורך הליפתן מצד הדין הרי אי אפשר להחסירו אבל אם באים הליפתן מחמת שהם מיטפלין ומתחברים ללחם ואם כן אם כיון לאכול הלחם חרבה כמו שהוא אם כן לא חסר לו כלום

ט"ז ס"ק ו
ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ לפי הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להאחר בשביל הבאת לפתן...דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן. ולפי השני דאמר עין צריך לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה על כן אין צריך לפתן כלל אפילו אם הוא לפנינו ולזה הפירוש מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם

ענין אחר
שבלי הלקט סדר ברכות סימן קמא
ומה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים ז"ל לפי שמצינו שהשלחן נקרא מזבח כדכתיב המזבח עץ שלש אמות גבוה ואורכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר וכתיב במזבח על כל קרבניך תקריב מלח

אליבא דהלכתא
שלחן ערוך סימן קס"ז סעיף ה
לא יבצע...ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח' והוא מגן מן הפרעניות פורעניות

משנה ברורה שם
פת חריבה - דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין

ערוך השלחן סימן קסז סעיף יב
'וכתב רבינו הרמ"א...השלחן דומה למזבח...והמקובלים הזהירו בזה...ואסור לעשות בו דבר מאוס לפי שנמשל למזבח וכתיב זה שלחן אשר לפני ה

עיין ב"ח לגבי מה שפסק המחבר כהרמב"ם וכרש"י

משנה ברורה ס"ק לג
וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג' פעמים

Summary: The גמרא merely states that the ריש גלותא did not bring salt to the table because לית דין צריך בשש - lit. "this does not require בשש". There seems to be four ways to understand this statement. First, the bread being discussed here is "clean bread" and hence does not require salt/seasoning and hence no waiting is required. The word בשש refers to waiting. (רש"י וערוך בפירוש ג). Second, the bread under discussion here has been pre-salted and hence does not require additional salt (ערוך בפירוש ב). Third, the bread under discussion here is sweet bread and hence does not require any salt. The word בשש means seasoning. (שיטת הערוך ורא"ש בפירוש ב). Fourth, because the salt is so far away it is improper to delay in obtaining the salt and there was nothing specific to this bread. (רא"ש בפירוש א לפי הט"ז). The רמב"ם's opinion is debatable. He may fit within the opinion of רש"י (see טור) and he may fit within the ערוך (see בית חדש). For the ב"ח the main נ"מ between רש"י and the ערוך is in a situation when one is eating clean bread but does intend to add salt. According to רש"י no salt would be needed for the ברכה while for the ערוך it would be needed. While תוספות and the מרדכי suggest that this הלכה is no longer applicable, this is qualified with the concept that the ברית מלח protects us from פורעניות. The מחבר seems to quote all opinions. The רמ"א establishes the position of תוספות as normative with the addition of the שיבולי הלקט.

1 comment:

  1. Mike,
    This is great. Kol Hakavod!!! Rav Kahn would be proud.
    Good Shabbos,
    Yossi

    ReplyDelete