סוגיית הגמ׳
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד א (פרק א - אור לארבעה עשר)
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב - כופה עליו את הכלי. אמר רבא: אם של הקדש הוא - אינו צריך. מאי טעמא - מיבדל בדילי מיניה. ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי - עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר, ואם של הקדש הוא - אינו צריך. מאי טעמא - מיבדל בדילי אינשי מיניה.
אם ביטלו קודם הפסח, אם נמצא חמץ ביום טוב – יכפה עליו כלי עד חול המועד ואז יבערנו
רש"י מסכת פסחים דף ו עמוד א
כופה עליו את הכלי - דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי, ומיהו, בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן: הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו - צריך כפיית כלי.
הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף ב עמוד ב
המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול דאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפיה אע"ג דקי"ל (ביצה יב א) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפק ידי חובתיה בבטול:
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמו
ואחי הר"י ז"ל כתב שיכול לשורפו בי"ט כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הלכך אם לא ביטלו יוציאנו וישרפנו כדי שלא יעבור עליו במזיד שעד עתה לא עבר עליו אלא בשוגג וכ"כ בספר המצות:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תמו סעיף ב
וז"ל הסמ"ג בעשין [ל"ט] כופה עליו כלי פי' בבטלו מיירי דאי לא בטלו היה יכול לשורפו ביו"ט וכו' מתוך שהותרה וכו' הותרה נמי שלא לצורך רק שיהיה צורך יו"ט קצת עכ"ל וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ש ואע"ג שהחמץ הוי מוקצה גמור שאינו ראוי לכלום שהוא אסור בהנאה מ"מ מפני איסור בל יראה לא חיישינן למוקצה דרבנן:
יש אומרים שאף אם לא ביטלו קודם הפסח, חייב לכפות עליו כלי ביום טוב
בית יוסף אורח חיים סימן תמו
המוצא חמץ בביתו…ופירש רש"י כופה עליו את הכלי…וכתב הר"ן (ב: ד"ה המוצא) ולמוצאי יום טוב שורפו…ואף על פי שדין זה פשוט בגמרא כתב רבינו יש אומרים שיכפה עליו כלי מפני מה שכתב בסוף דאפילו לא ביטלו לא יוציאנו שזה אינו מפורש בדברי רב יהודה דהא סתמא קאמר המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו כלי ויש אומרים מפרשים דאפילו בלא ביטלו מיירי. ואחיו ה"ר יחיאל מפרש דדוקא בביטלו מיירי אבל אם לא ביטלו ישרפנו וכן כתבו הגהות מיימוניות (חו"מ פ"ג אות ט) וכן נראה מדברי רש"י והר"ן אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (ה"ח) שדעת הרמב"ם לפי הנראה לפרשה אפילו בלא ביטול וכדעת יש אומרים:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תמו סעיף ג - ד
אבל הטור כתב המוצא חמץ בביתו וכו' ואם הוא יו"ט י"א שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו [וישרפנו] אבל ביו"ט אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו ולא מיבעיא אם ביטלו וכו' אלא אפילו לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפילו הכי לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה…וס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא בדבר שיש בו צורך קצת לעצם היו"ט אבל מה שנוגע לאיסור מקרי שלא לצורך כלל: ומבואר מדברי הטור דמשום דאינו יכול לשרפו ביו"ט א"א לבערו וזהו לשיטתו שפוסק כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמ"ש בסי' תמ"ה:
אסור לטלטל חמץ בשבת ויום טוב, בין חמץ של ישראל ובין חמץ של א"י, אלא אם כן מטלטלו כדי לבערו
שו"ת הריב"ש סימן תא
השאלה השניה אם חמצו של א"י מותר לטלטלו בשבת או בי"ט בזמן אסורו, ואם בשנוי או בלא שנוי, ואם אסור מאי זה טעם הוא אסור אי [משום] מוקצה מחמת מיאוס או משום מוקצה מחמת אסור אכילה שבו. תשובה דבר ברור היא שאסור לטלטלו בשבת או בי"ט לפי שכל הדברים האסורים באכילה אסור לטלטלן בשבת, ואפילו לא יהיו אסורין כי אם מדרבנן…וא"כ דבר ברור הוא שבין חמץ של ישראל בין של א"י, אסור לטלטלו כל זמן אסורו ואף בחול המועד דלמא אתי למיכל מיניה, אא"כ מטלטלו כדי לבערו דאז לא אתי למיכל מיניה. וכ"כ הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל גג של כותי שהיה סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל חמץ מגגו של כותי לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה. ואם היה בשבת או ביום טוב כופה עליו כלי. ע"כ לשונו. הנה שאסר לטלטל חמצו של כותי אפי' בחול המועד. ואף להוציאו מרשותו ולהחזירו לגגו של כותי לא התיר לטלטלו להדיא דלמא אתי למיכל מיניה. אבל ע"י קנה דוחפו כדי להוציאו מרשותו ולא יכשל בו. אבל בשבת או בי"ט שיש בו אסור טלטול מצד אחר, אסור לטלטלו כלל ואף ע"י שנוי. שהרי אינו עובר עליו ולא הוי צורך היום כלל. אבל כופה עליו כלי כדי שלא יכשל בו. וכן בחמץ של ישראל שבטלו. אבל בחמץ של ישראל שלא בטלו אף בי"ט שורפו. דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, דהא הוי צורך היום קצת כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. ומשום אסור טלטול ליכא. ואם הבערה שהיא אב מלאכה התירו לצורך היום כ"ש טלטול. ואי משום דלמא אתי למיכל מיניה, נמי ליכא, דכיון שהוא מטלטלו לשרפו לא אתי למיכל מיניה, כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה, כדאיתא בפ"ק דפסחים. וטעם אסור טלטול חמץ בשבת או בי"ט כבר כתבתי למעלה שהוא מפני אסורו באכילה ובהנאה. והטעם שנסתפק לך משום מוקצה מחמת מיאוס, אינו כלום, דהא קיימא לן כר"ש במוקצה מחמת מיאוס, כדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנ"ז). וכמו שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל.
אליבא דהלכתא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמו סעיף א
המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יו"ט, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו, (לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור) (ר"ן).
משנה ברורה סימן תמו ס״ק ו
לשורפו במקומו - אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:
יש הרוצים להשליך חמץ ע"י נכרי, אך המנהג להטילו בכלי
מגן אברהם סימן תמו ס״ק ב
בשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אע"ג דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל וצ"ע דה"נ אע"פ שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם דהא מיירי לאחר זמן איסורו וע"ק דהא הוכחתי לעיל דגבי שופר לא הוי טעמ' משום דבעידנא דמיעקר לאו וכו' ועוד דלדידיה אפי' ע"י ישראל לישתרי להשליכו לים דליכא אלא אסור' דרבנן לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל: ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז.
משנה ברורה סימן תמו ס״ק ז
אסור - וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי:
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן תמו
[מג"א בא"ד] דאמירה לעכו"ם. יש לפקפק די"ל דלא מקיים בזה עשה דתשביתו כיון דמבערו ע"י נכרי ואין שליחות לנכרי והוי כנעשה הביעור מעצמו דלא קיים עשה דתשביתו:
שו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן י שוי"ר לכבוד וכו'
הנה בדבר שאלתך בעובדא דעירך באיש א' שהיה לו יא"צ יומים לפני הפסח והביא לבית התפלה קיכליך ויי"ש ושכחו איזה קיכליך ומצאו אותן בליל ב' דפסח מונחים בתיבה של העמוד פתוחה והיו שם בליל ב' בפסח נערים קטנים בעת התפלה ושמעו שיש קיכליך ורצו לחטפן ובקושי גרשום משם והיה עי"ז חשש גדול להניחם שם אפי' ע"י כפיית כלי עד מוצאי יו"ט הראשון משום הנערים קטנים אשר ירקדו לשם ושמו עין עליהם כזאב על טרף והוא פתוח בלי מנעל ומפתח ע"כ הורית שיוליכום אז ביו"ט ב' בשבות דשבות ע"י נכרי לנהר וכן פסקו בש"ע סי' תמ"ו ובנו"כ שם והחק יעקב כ' להוליכו לנהר ביו"ט ב' ע"י נכרי וכן הורית לעשות: אמנם קמו אח"כ מערערים (מהמנגדים לך) מדברי החת"ס בתשו' (חאו"ח סי' ק"י) שכ' להמתין עד מוצאי יו"ט כדי לשורפו בעצמו לקיים מ"ע דתשביתו ועי"ז ניתק הלאו למפרע כיון שהוא ניתק לעש' דתשביתו…אך באמת לדינא בנידון דידן דברי הגאון החת"ס המה בזה נגד כל הפוסקים ונו"כ בש"ע סימן תמ"ו שם הלא המה מרן המחבר שכ' דיו"ט שני דינו כחוה"מ לענין זה וגם הט"ז והמ"א כתבו דעכ"פ יזהר שלא לשורפו רק שיטלו לים אבל דעתם גם המה כולם כא' שלא להמתין ביו"ט שני עד מוצאי יום טוב היינו חוה"מ והחת"ס יחיד היא בזה נגד רבותינו הפוסקים וגם עוד ביו"ט ראשון דעת השל"ה לבערו ע"י נכרי. ומה שהקשה החת"ס דאיך מקיים המ"ע דתשביתו ע"י נכרי הא קיי"ל אין שליחות לנכרי. הנה עיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) ובטעם המלך שם תמה וכ' דאיך יקיים המ"ע ע"י נכרי. ובהגהות הגאון מלבוב מוהר"ר יוסף שאול זצ"ל הערה על הטעה"מ דבאמת י"ל בכה"ג בביעור חמץ מידי דלא בעי כונה ולא בעי שליחות יש שליחות לנכרי וכ"כ במחנה אפרים (פ"א מה' שלוחין) דיכול לעשות מעקה ע"י נכרי פועל בשכר ולברך הישראל על עשייתו ובכה"ג שפיר שייך שליחות גם ע"י נכרי…וא"כ לפי"ז ה"נ לענין חמץ יכול לקיים המ"ע דתשביתו ע"י נכרי ביו"ט...וגם כ"ז בסתם אבל במקום שיש חשש שיאכלום הנערים קטנים כנז' בודאי לא מיירי מר רבה החת"ס לפסוק כן בכה"ג וחס לי' להגאון זצ"ל לומר כן ע"כ בודאי יפה הורית וגם לכתחלה בנידון דידכם. וחלילה לשנות בעובדא כזו גם לכתחלה: והנה ראיתי עתה בש"ע להגאון הרב בעל התניא זצ"ל (סי' תמ"ו סעי' ו') שכ' וז"ל ועכשיו אין נוהגין לבער ע"י גוי אפי' לומר לו להשליכו לנהר אפי' ביו"ט ב' של גליות לפי שחוששין לכשפים שלא יאמר הגוי כשפים עושה לי עכ"ל.
המגביה חמץ ברשות הרבים זוכה בו ועובר בבל יראה, ואפילו למנוע היזק הרבים אסור
שו"ת הריב"ש סימן תא
אם החמץ הוא ברשות הרבים הרי הוא כשל הפקר. וא"כ כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו, וה"ל חמץ שלו וקא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא ואיני רואה בו צד התר כדי שלא יזיק את הרבים. אף אם נאמר שיש כאן נזק של רבים. שכיון שיש כאן אסורא דאורייתא דקא עבר עליה כשיזכה בו, לא התירו אסור של תורה מפני נזק הרבים כי אם אסור' דרבנן….מ"מ דבר ברור הוא מפירושו שאין ראוי ליקרא נזק הרבים כי אם בדבר שאינו נכר שההזק מצוי בו. ולקנות חמץ לצורך הכותי במעותיו של כותי בחול המועד אסור גמור הוא, שהרי לכל הפחות איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה. ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה. לפי שכשהוא קונה אותה בשביל הכותי אין הכותי בעל המעות קונה אותה. שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לכותי ולא זוכה בשבילו. דהא קיי"ל דאין שליחות לכותי ולא זכיה כלל. לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו, כדאיתא בבבא מציעא פ' איזהו נשך (ע"א:). וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל זה ועובר עליו4 ומלקות נמי איכא שהרי עשה משעה כשקנה אותו. ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות בו לעצמו כיון שיש אסור בדבר, מ"מ גם הכותי לא קנה אותו והרי הוא עדיין ברשות הכותי הראשון וה"ל כחמצו של כותי ברשות ישראל בשקבל עליו אחריות. שהרי אם נאבד או נאנס בידו של ישראל אין אחריותו על הכותי הראשון שהרי כבר קבל מעותיו. אלא אחריותו על ישראל זה ועובר עליו.
באור הלכה סימן תמו סעיף א
בביתו - כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו:
יום טוב שני דינו כחול המועד
אורחות חיים חלק א הלכות חמץ ומצה אות כח
והמוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי שאינו יכול להוציאו חוצה לפי שאינו ראוי לטלטלו…ומיירי שביטל קודם זמנו שאם לא כן מוטב שידחה איסור טלטול דרבנן ולא ידחה בל יראה ובל ימצא והרמב"ם ז"ל אוקמה בשלא ביטל ואין הכל מודין לו. והאי י"ט דוקא בי"ט ראשון קאמר אבל בי"ט שני שהוא מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמו סעיף ב
ויש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה.
אם יש חשש בשורף חמץ שנמכר לגוי, או שמא קיימת בעיית גזל וביטול המכירה
מקראי קודש, ר׳ צבי פסח פרנק, פסח, חלק א, סימן עד, אות ב
אם דין המוצא חתיכת חמץ משתנה במקום שכותבים בשטר המכירה כל החתיכות - עוד העיר שלפי המנהג בטבריא שכותבין בנוסח שטר המכירה שכל פירורי ופתיתי חמץ שאין עליהם מקח נכללים ג"כ בעצם המכירה, והרי הם שייכים ג"כ להגוי הקונה, אם ישתנה הדין לענין אם מצא חתיכת חמץ בביתו במועד שא"צ להוציאו ולשורפו, וכש"כ שא"צ לבער מכיון שהם מכורים כבר להערל ככל שאר חמץ ודי להצניע עם שאר חמץ ואדרבה י"ל דאין נכון לשורפו כיון דהם קנין הערל, ונמצא דבשעה שמוציא לשריפה ה"ה גזל בידו וקנאו להתחייב באונסין.[ונמצא דבשעה שמוציא לשריפה וכו' לכאורה י"ל דיש חשש שבזה ששורפו הוא מבטל את המכירה, אך עיין ב"הררי קדש סי' סט, ה, דבשאר מכירות אין ההשתמשות מבטלת המכירה ואינו אלא כגזלן ובחמץ שאני שעיקרו משום ג"ד שאינו רוצה שיהא ברשותו, דאם לוקח מהחמץ שמכר יש ג"ד להיפך וזה לא שייך בשרפו.] ואף לשיטת התום' בפסחים כט ע"ב דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, מ"מ מהיות טוב היה נראה דאין נכון לעשות כן, וצ"ע בזה.
פסקי תשובות הערות סימן תמו אות 7
מקראי קודש פסח ח"א סי' ע"ד, וצ"ע איך ינהגו לדבריו אלו שאין סומכים במכירת החמץ על חמץ בעין, והמנהג הפשוט שמבערין את החמץ שמוצאים בחג, ומ"מ אף לשיטתו אין הדברים אמורים בחמץ שנתחמץ בפסח שלא נכלל במכירה.
שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קטז
אשר הציע לפנינו בענין המוצא חמץ בביתו בחוה"מ פסח, לאחר שמכר כל חמצו לגוי, והי' בודאי גם זה בכלל לפי הנהוג לפרש הכל בלי יוצא מן הכלל, אם אפשר לשרפו כדין מוצא חמץ בפסח כמבואר סי' תמ"ו, והיינו לשרפו במקומו, או להגביהו ולהכניס לרשות גוי מקום שמונח שאר חמצו שמכר כי צריך לצאת הדין המבואר בש"ס ובשו"ע סי' ת"מ ס"ב, וכ"ת נו"נ בזה הרבה ואסף כעמיר גורנה כל דעות האחרונים הנוגע לזה, וראיתי דבריו ונעמו ויש לשבחו ע"ז מכ"מ להלכה דעתי פשוט כלהלן. לענ"ד ישנם כל ג' עצות וכולם הדבר נוטה שהם כהלכה, א. אם חמץ זה באמת מכור, א"כ דינו כחמץ של גוי הנמצא ברשות ישראל בלי קבלת אחריות שביו"ט כופה עליו כלי כמבואר סי' תמ"ו ובחוה"מ עושה מחיצה יו"ד, וכיון שכאן ריעותא מחמת הגבהת חמץ או שריפתו, ולא יכול להגביה או לשרוף ע"פ דין אם חוששים למש"כ כב' בענין זה באורך, א"כ דינו כחמץ הנמצא כנ"ל שעושה מחיצה יו"ד. ב. מכ"מ אם זה אי אפשר במציאות, יראה דיגביהו ויכניסנו לרשות גוי המכור בלא"ה, ומה שחושש כב' מתשובת הריב"ש סי' ת"א הידועים במגביה חמץ בר"ה של הפקר דזוכה לעבור בב"י ובב"י, כבר רמזתי בשבט הלוי ח"ו סי' נ"ג דגם בשל הפקר אם אומר בפה מלא שאינו רוצה לקנות רק לטלטל איסורא לא ניחא לי' דליקני גם סתמא כאשר העיר הריב"ש עצמו..ג. וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ"פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו"ב מכ"מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע"ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ"מ שריפת חתיכת חמץ וכיו"ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי' פחות משוה פרוטה שהעיר כ"ת דהתם עכ"פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא"כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע"פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א"כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה"ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי' דבר קטן שמכר לו וזה פשוט. מכ"מ אם אין רוצים לסמוך ע"ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני' להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא"ה.
Finding Chametz on Pesach, YU Torah to Go, 5780, R’ Ari Zahtz, Associate Rabbi, Bnai Yeshurun
Perhaps if the rabbi selling the chametz would stipulate in advance with the non-Jew, explicitly, that any chametz found on Pesach would be allowed to be burned, that would allow the original halacha cited in Shulchan Aruch to remain intact (even though, me’ikar hadin, it may not be required), and at the same time not create any perception that the sale is not a completely appropriate, legally sound transaction. Alternatively, perhaps it is worth revisiting the value of including this specific clause in the bill of sale, and whether what is gained outweighs the complications it potentially creates.
Summary:
If one nullified the chametz before Pesach but finds it on Yom Tov, it must be covered until Chol HaMoed and then burned; some hold this applies even without prior bitul. It is forbidden to handle chametz on Shabbat or Yom Tov—Jewish or non-Jewish owned—except to remove it for destruction. The Shulchan Aruch rules that if chametz is found on Chol HaMoed, it must be burned immediately, but if found on Yom Tov, it should be covered until nightfall since burning it on Yom Tov is also prohibited. Although some wish to dispose of chametz via a non-Jew, the prevailing custom is to cover it. If one lifts chametz in the public domain, he acquires it and violates bal yera’eh, even if done to prevent harm. The second day of Yom Tov is treated like Chol HaMoed in this regard. Finally, there is concern about burning chametz that was sold to a non-Jew, due to possible theft or invalidation of the sale.
No comments:
Post a Comment