תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק טו הלכה ג
א"ר אבהו שבת לה' שבות כה'. מה הקב"ה שבת ממאמר. אף את שבות ממאמר. מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת אמר הואיל וחשבתי לגדרה איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקב"ה זימן לו סוכה אחת של נצפה ועלת לתוכה וגדרתא ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו. אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. א"ר חייא בר בא רשב"י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא שאל רבי חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו. א"ל טופוס ברכות כך הן
קרבן העדה מסכת שבת פרק טו
אסור לתבוע צרכיו בשבת. לפי שמכלל עונג שבת הוא שיחשוב האדם כאילו כל מלאכתו עשוי והשואל צרכיו הוא מראה בהיפך וגם מביא דאגה בלבו
ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד
וקראת לשבת עונג זו שבת בראשית, ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים וכבדתו זה יום טוב מעשות דרכיך זה חולו של
מועד ממצוא חפצך מכאן אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת
רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה יב
אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת ואפילו בצרה מן הצרות שהצבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים, חוץ מעיר שהקיפוה גוים או נהר או ספינה המטרפת בים שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים
מגיד משנה הלכות שבת פרק ל הלכה יב
אסור לו לאדם להתענות וכו'. מבואר בהלכות פ"ק דשבת ופרק סדר תעניות האלו האמור וקרוב לזה נתבאר פ"ב
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וירא
אתה מוצא י"ח מתפללין בכל יום ואינן כלן לשבחו של הקב"ה אלא שלש ראשונות ושלש אחרונות ושתים עשרה ברכות כלן לצורכו של אדם ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצד סעיף א
אומרים הבדלה בחונן הדעת ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו ואינו חוזר
מגן אברהם סימן רצד ס״ק א
בחונן הדעת. מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה - ירושלמי רשב"א סי' תשל"ט
משנה ברורה סימן רצד ס״ק ב - בחונן הדעת - וקבעוה בברכה זו מפני שאסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כא עמוד א
ואמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל - פוסק, ואפילו באמצע ברכה. - איני? והאמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו? ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה! - הכי השתא! התם - גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת, אבל הכא - הא צלי ליה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח סעיף ב
אם טעה והתחיל תפלת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות
משנה ברורה סימן רסח ס״ק ב
גומר וכו' - הטעם הוא דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח ברכות בשבת כמו בחול ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בר"ח וחוש"מ ורק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת ולכן בדיעבד שהתחיל הברכה גומרה שהיא ראויה לו מן הדין ואח"כ מתחיל הברכה המיוחדת לשבת
ראבי"ה חלק ב - מסכת מגילה סימן תקצז
ומיהו אי בעי לכתחלה לצלויי שמנה עשרה ברכות לא מצי, דהא לא אטרחוהו רבנן דנקט לאו דוקא, דטעמא משום שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, ואפילו הכי דמשום טורח עגמת נפש שזוכר צרכיו פטרוהו גומר הברכה, דלא הוי ברכה לבטלה
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סד
והיינו נמי דאמרינן דהיום הוא ראוי לתפלת י"ח, אלא משום טורח הציבור אין מתפללין בו י"ח רק ז' ברכות, דהיינו משום שנצטוינו לענג השבת, ושלא נאריך בו בבקשתנו כמו בחול, האי הוא טירחא דצבורא
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפד סעיף ז
בשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרת פרשה שנייה. הגה: וע"ל סי' תכ"ח ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמת המתים ולברך העוסקים בצרכי צבור, כ"מ לפי מנהגו. (שבולי הלקט והגהות מרדכי פ"ק דשבת) ונוהגין לומר: יקום פורקן, ואין בזה משום איסור תחינה בשבת
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סד
ומה שתיקנו הראשונים יקום פורקן לכתחלה דווקא בשבת. נראה משום דבימות החול לא היו העם מתקבצים לבית הכנסת כמו ביום שבת קודש שנאספין כולן...ובצרכי רבים לית לן בה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפח סעיף ד
נוסח ברכה זו פותח בה: רחם ה' אלהינו, או נחמנו ה' אלהינו, וחותם בה: בונה ירושלים או מנחם ציון בבנין ירושלים; ואין לשנות הנוסח משבת לחול, זדבין בשבת בין בחול אומר נוסחא אחת
משנה ברורה סימן קפח ס״ק ט
ואין לשנות וכו' - ר"ל דאם אומר בחול רחם יאמר בשבת ג"כ רחם ואע"ג דאסור לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דתופס ברכה כך היא תמיד וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מתופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת
שו"ת נשמת חיים (ר׳ חיים בן נפתלי צבי יהודה ברלין) סימן כג
וע"ד אשר שאל, היאך מצלינן בשבת שמברכין החודש על חיים של פרנסה, לפלא שלא שאל גם על נוסח מי שברך שאומרים בכל שבת אחר יקום פורקן, דמצלינן וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם, וגם על נוסח בריך שמי' שאומרי' בהוצאת ס"ת דמצלינן יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבותא. אבל כבר כתבו האחרונים ליישב מנהג ישראל, שלא אסרו לתבוע צרכיו בשבת, אלא ביחיד העושה לעצמו תפלה מיוחדת על איזה מקרה, הנחוצה לו באותה שעה לפרנסה או לרפואה וכדומה, אבל נוסח תפלה הקבוע לכולם בשוה בנוסחא אחת, אין קפידא בזה, וגם זה נכלל בלשון הירושלמי טופס ברכות כך הוא
מעשה רב החדש - סימן יט
שמעתי מהמו״ץ וגם מבניו של החסיד שיחי׳ שאינו אומר בשבת הרחמן יפרנסנו בכבוד. ומשם ואילך גם כן אינו אומר בשבת מפני שהם בקשות.
הר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף ט עמוד א
וה"ר יהודה בר ברזילי אלברגילוני ז"ל כתב שאין אומרים צדקתך בראש השנה ויום הכפורים שחל להיות בשבת ולא אבינו מלכנו ומנהגנו עכשיו שלא לאמרו בראש השנה שחל להיות בשבת אבל אומר אותו ביום הכפורים שחל להיות בשבת ואפשר דטעמא משום דכיון דבר"ה איכא שמחה באכילה ושתיה כשאר ימים טובים לא אמרינן ביה צדקתך אבל ביוה"כ כיון שהוא יום ענוי אומרים אותו וא"מ נמי כיון שהוא שאלת צרכים בשבת לא התירו לאמרו אלא ביוה"כ (שחל להיות בשבת) שהוא שעת גמר דין שאם לא עכשיו אימתי
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפד סעיף א
אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים. הגה: ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר, ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ר"ן פ"ב דר"ה וריב"ש סימן תקי"ב). ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות - מהרי"ל
מגן אברהם סימן תקפד ס״ק ג
שבת א"א אותו. י"א הטעם משום דנתקן כנגד ברכות אמצעיות וזה לא שייך אלא כשחל בחול (לבוש) ולדבריו בע"ש במנחה היה ראוי לאומרו אבל הר"ן פ' בתרא דר"ה כ' הטעם מפני שהוא שאלת צרכיו וכ"כ מ"צ דאפי' כשחל ר"ה בע"ש א"א אותו במנחה
משנה ברורה סימן תקפד ס״ק ד
ואם הוא שבת וכו' - הטעם שאין שואלין צרכים בשבת ואף כשחל ר"ה בע"ש במנחה אין אומרים א"מ
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריט סעיף ג
אם חל בשבת, אומרים: ויכולו, וברכה אחת מעין שבע, וחותם: מקדש השבת, ואינו מזכיר של יום הכיפורים. (ואין אומרים אבינו מלכנו, בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומר כמו בחול) (ריב"ש סי' תקי"ב ומנהגים).
ביאור הגר"א אורח חיים סימן תריט סעיף ג
וא"א א"מ כו' אבל כו'. מהא דירושלמי הנ"ל שכ' בסי' תר"ב אבל הסליחות כיון שהוא באמצע הברכה וכשחל בחול אומרים אותו ה"ל כטופס ברכה משא"כ באבינו מלכנו. שם:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפח סעיף ו
המתענה בשבת אומר: עננו, אחר סיום תפלתו בלא חתימה, וכוללו באלהי נצור. הגה: ויאמר אחר תפלתו: רבון העולמים גלוי וכו' כמו בחול - א"ז הלכות תענית
משנה ברורה סימן רפח ס"ק כב
אחר סיום תפלתו - היינו קודם יהיו לרצון. כתבו האחרונים דמותר לומר בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' יהי רצון וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום כיון שאינו בלשון וידוי
שו"ת תורה לשמה (ר׳ יוסף חיים מבגדאד, "בן איש חי", 1835 - 1909) סימן קג
השואל צרכיו בשבת אם נקרא עבריין.שאלה מ"ש חז"ל שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת אם אחד עבר ושאל נקרא עבריין. גם רצינו לדעת היכן כתוב דין זה בגמרא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה. תשובה דבר זה אינו כתוב בתלמוד בבלי אלא הוא בתלמוד ירושלמי בשבת פרק ט"ו….ופירש מהר"ש יפה ז"ל בי"מ טעם האיסור הוא מפני שיש בזה טרדת הלב ודאגה ומכלל עונג שבת...כמו שמטעם זה אסר הרב יונה ההרהור בעסקיו וכו' ולא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל לתבוע...ודין זה הנז' בירושלמי לא פסקו הרמב"ם ז"ל להלכה אך הטור ז"ל בא"ח סי' קפ"ח הזכירו...וכתב מרן ז"ל בבית יוסף וז"ל ולמוכיחים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא מקרי טופס ברכות וכתב מור"ם ז"ל בד"מ וז"ל ובא"ז כתב כדברי שבלי הלקט וז"ל ואומר הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחול ואין בזה משום שואל צרכיו בשבת עכ"ל ע"ש והנה המנהג פשוט שאומרים הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחול והיינו טעמא כמ"ש מהר"ש יפה ז"ל דלא אסרו אלא לתבוע דבר מחודש שאינו רגיל לתבוע בו ולכן כל תפלה שהוא רגיל לאומרה בכל יום מותר לאומרה בשבת ג"כ ולכן נהגו לומר בקשת יהא רעוא בשלוש סעודות של שבת ואע"פ שיש בה שאלת צרכיו כיון דרגיל לאומרה ו...וגדולה מזאת מצאנו מפורש בזוה"ק שאומרים בשבת בהוצאת ס"ת בריך שמיה דמארי עלמא וכו' ויש בתפלה זו ג"כ שאלת צרכיו ואע"ג דלא נהגו לומר תפלה זו אלא בשבת ואין אומרים אותה בחול אפ"ה שרי. והיינו מאחר שבכל שבת ושבת אומרים אותה מקרי בזה רגיל ואינו תובע דבר מחודש שאינו רגיל בו….מיהו עכ"ז אם האדם עבר ושאל דבר מחודש שאינו רגיל בו לא חשיב זה עבד איסורא ממש יען כי אע"ג דכתבו בירושלמי לישנא דאיסורא על זה אין זה איסור ממש לא מדאורייתא ולא מדרבנן אלא אסור ממידת חסידות וכמו ההיא שאמרו בגמרא אסור לעשות שותפות עם הגוי דליכא בזה איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולא מיתסר אלא ממדת חסידות...וכן אמרו שאסור להלוות לגוי בריבית וכל אלו ממדת חסידות הם אסורים...מיהו לדעת הגאונים ז"ל אפילו בכהאי גוונא שהוא אסור ממדת חסידות העובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים והוא כי מצינו שרז"ל אסרו בגמרא לאדם למלאת שחוק פיו בעוה"ז וכן אמרו שאסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס ודברים אלו חומרות הם ועכ"ז הגאונים ז"ל בתשובה אשר הביאה רבינו ירוחם ז"ל...אמרו שהעובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים...וגם בדבר מחודש נראה לומר דאם יש לו צער ודאגה בלבו בשבת ובעת שהוא שואל ומבקש על זה מאת השי"ת יהיה לו מנוחה והשקט בלבו מדאגתו וירגיש לבו טוב עליו אין בזה איסור דכהאי גוונא התירו לבכות בשבת היכא שבזה הבכיה תשתכך דאגתו וצערו והרי הוא לו כמו עונג והכל לפי הענין ולפי העת. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו
תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד א
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל כמאן כרבי יוסי
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סד
מי שבירך שאומרים החזנים בשבת אם יש לחוש....דבר שהוא צורך היום יש להתיר יותר....וראיה גמורה שמה שאינו לצורך השבת אסור בתפלה, מן הירו' שהביא בטור....וכל שאין בו סכנה יש לו לבטוח בזכות שבת ולא יבקש צרכיו כדרך שעושה בחול....וכ"ש לבריא שאין בו צורך כלל לבו ביום, דפשיטא דאסור וק"ו מתפלת י"ח....לכן אותו מנהג שנהגו לברך. טעות הוא בידי החזנים, והנושאים להם פנים, ואין להם על מה שיסמוכו, רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו, ולא ילפינן ממקלקלתא. גם יש בו משום פיסוק מעות....אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות, ואשרי שיאחז במעוז הדת ונפץ עלולי המנהגים הגרועים, אל הסלעים. ומה שתיקנו הראשונים יקום פורקן לכתחלה דווקא בשבת. נראה משום דבימות החול לא היו העם מתקבצים לבית הכנסת כמו ביום שבת קודש שנאספין כולן...ובצרכי רבים לית לן בה...אבל מי שברך לכל יחיד שירצה, ודאי אינו נכון כלל, ויש בו ג"כ משום טירחא דציבורא טובא, דאפי' תפלת י"ח קצרו משו"ה. ועכשיו נוהגין להאריך במ"ש ולפעמים מתעכבין עד חצות. עלבון המנהיגים הוא, אי איישר חילי אבטליניה
Summary:
In the context of discussing the various manners in which one treats שבת as a day separated from the burdens of the week, the ירושלמי states that it is prohibited for one to be לתבוע צרכיו on שבת. The קרבן נתנאל explains that the reason is that it would undermine עונג שבת. Similarly, in ויקרא רבה the מדרש derives from ממצוא חפציך that one is not allowed to make personal בקשות on שבת. There is no explicit בבלי that addresses such a prohibition.
In ruling on the matter, in addition to codifying the prohibition of fasting, the רמב״ם includes a prohibition against asking for רחמים on שבת. (There does not appear to be a similar explicit ruling in שלחן ערוך.)
The מדרש תנחומא suggests that the reason why we don't recite the בקשות in שמונה עשרה is due to a concern that may cause one to be in a depressed state on שבת. It would appear that for this reason the משנה ברורה explains that we recite אתה חוננתנו on מוצאי שבת at the beginning of the בקשות, as to מתיר the rest of the בקשות. On the other hand, the גמרא separately rules that really the full שמונה עשרה should be recited on שבת but was only eliminated due to טרחא concerns. (The ראבי״ה suggests that the טרחא is לאו דוקא and it's really based on בקשות.). This ruling is also codified in שלחן ערוך, in addressing a scenario where one accidentally began a weekday ברכה on שבת. (These two rulings appear to be somewhat contradictory.)
The יעב״ץ explains the ruling of the רמ״א that one may say יקום פורקן on שבת, noting that an exception is made for צרכי רבים.
The משנה ברורה explains the ruling of the מחבר that we don't change the language of the ברכה of רחם in ברכת המזון on שבת, noting that even though it's a בקשה, it's allowed because it's part of the טופס ברכה. (This exception was already cited by the ירושלמי.) The מ״ב and the נשמת חיים extend this exception to other parts of תפילה (eg הרחמן and מי שברך), while the גר״א appears to have a more limited application of this principle.
The ר״ן rules that one may recite אבינו מלכנו on שבת on יום כפור only, since it's a עת גמר דין and אם לא עכשיו אימתי. However, the שלחן ערוך ultimately concludes that אבינו מלכנו should not be recited on שבת יו״כ (though our custom is to recite it at נעילה). The גר״א's approach to טופס ברכה is also apparent here.
The משנה ברורה also makes an exception for בקשות that have a חרטת עונות element, rather than חולה/פרנסה focus.
The שו״ת תורה לשמה addresses whether this is truly an איסור or if it's just a מדת חסידות.
The יעב״ץ critiques the practice of reciting certain מי שברך prayers on שבת.
