תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ס עמוד א
משנה….כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים....אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים...גמ׳….אין מפרכסין לא את האדם וכו' ולא את הכלים. תנו רבנן: אין משרבטין את הבהמה, ואין נופחין בקרביים, ואין שורין את הבשר במים….והא אנן תנן: אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים! - לא קשיא, הא - בחדתי, הא - בעתיקי
טור חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח אות ה
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח...ואף לגנוב דעת הבריות בדברים אסור שמראה לו שעושה בשבילו ואינו עושה כגון שלא יסרהב בחבירו שיסעוד עמו
שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ו
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד...לא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו.
ספר חסידים (מרגליות) לר׳ יהודה החסיד שבגרמניה, במאה ה-12 - סימן תקז
לא יכסה אדם מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג אם יש להם חולי שאלו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים יגלה להם פן יאמרו קדושי טעות היו אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו, או אם יש מעשים רעים להם שאלו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם לכך יפרסם. וכן לענין צדקה שאם היו יודעים לא היו נותנים להם הרבה יגיד לנותנים
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד
כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך
חפץ חיים ציורים - (ציור שלישי) - סעיף ד - סעיף ו
אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לרואה הזה כי החתן יש לו חסרונות עצומים כפי המבואר לקמן בסעיף ו' מה נקרא חסרונות לענין זה, והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לזה, יש לגלות לו...דהיינו אם החסרון הוא מצד חולי גופו, והמחותן אינו מכיר אותו מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא דאין על המגלה ענין זה חשש איסור רכילות...ועוד יש אופן שני דצריך לגלות לו, היינו אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות ח"ו צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין לא תלך רכיל בעמיך אבל לא תעמוד על דם רעך. אבל אם החסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו, אין לגלות לו, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כח חכמתו וידיעתו עד היכן מגעת, (ואם עשה כן הם צריכים לומר האמת, כי משני הצדדים נתרצו בדבר לכתחלה) ומדלא עשה כן נתרצה בדבר.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן קיח
תשובה לפנויה שזינתה...הנה ממכתבך אני רואה שהרצון שלך הוא להיות בעלת תשובה גמורה….ודאי עיקר העצה לטובתך להנשא תיכף לפי האפשר לבחור דתי שירצה ולצאת מחדרי הלינה שבהקאלעדזש /שבקולג'/ ששם הפרצה מצויה שענין עריות הוא מזולזל....עוד צריכה את לדעת כי וידוי צריך האדם רק בלחש לפני השי"ת אבל לא לשום אדם דאשרי כסוי חטאה...בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבוידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרין ורשאין לעבור על כל דבר....ובדבר אם צריכה את להגיד להבחור שירצה לישא אותך לאשה, ודאי את צריכה לגלות לו, אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה דפעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך וממילא אסור אז להגיד לו, ורק אחרי שתדעי שרוצה לישא אותך בברור שכבר אמר לך ודבר בדבר הנישואין, צריכה את לומר רק בזה שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לך כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי רצוי ופתוי הרבה ותיכף נתחרטת ומצטערת על זה שאירע דבר כזה עד שיכיר מדבריך שאין לו לחוש שיארע גם כשתהא נשואה לו, ואז מאחר שהוא רוצה בך מפני שהכיר המעלות שלך לא יחזור בו בשביל זה שאירע איזה פעם מאחר שיכיר אותך לנערה שומרת תורה ומצותיה שיש להאמין שלא חשודה את שוב בזה ותהי' אשה מסורה לבעלה כדין התורה. בדבר כתיבת הכתובה אין צורך להגיד למסדר הקידושין, כי מאחר שהחתן יחתום על הכתובה הרי הסכים לכתובת בתולה ושוב ליכא קפידא ומחוייב בכתובת בתולה אף אם באמת אינה בתולה אם לא הטעתה אותו, מאחר דרצה להתחייב בכתובת בתולה לא גרע מתוספת כתובה...וממילא אין לגלות זה להמסדר קידושין ולא לשום אדם כדכתבתי לעיל. והנני בברכה שהשי"ת יקבל תשובתך ולא תכשלי עוד בשום חטא ותתנהגי בדרך התורה ומנהגי ישראל קדושים ותבנה בית כשר ונכון בישראל, משה פיינשטיין.
שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ד
בחורה שלא נמצא אצלה לא נרתיק ולא רחם אלא שחלות בלבד ובנו לה בניתוח פלסטי נרתיק על מנת שתוכל לקיים יחסי אישות, וללדת בטוח שלא תוכל לעולם, אם מחובת הרופא להודיע על כך לבחור שעומדת להנשא לו כדי להסיר מכשול מלפניו ומבלי כל חשש ללה"ר...הבחור אתו היא עומדת להתחתן אינו יודע כלל על הבעיה של אשתו. והאשה בקשה בכל לשון של בקשה שלא נספר לו על כך דבר. שאלתי מכבודו היא, האם מחובתי לספר לבחור גם אם אין הוא פונה אלינו בדבר אשתו לעתיד, או אולי רק אם הוא יפנה בשאלה מפורשת, האם יש דמיון בין בעיה זו ובין בעיה של אשה החולה במחלה ממארת ועומדת לפני נשואין שאז נפסק כי יש לספר לחתן….תשובה…לדעתי מחויב הרופא לגלות לבחור ממום הבחורה הגם שלא עולה על דעתו לפנות אליו בשאלה על מצבה מפאת חוסר ידיעה מהחיסרון והגם שהבחורה ביקשה ממנו שלא לספר לו, אין לו לשמוע לה. ואותו הדבר אם קורה להיפך שהבחור עקר והבחורה איננה יודעת מזה מחובתו להודיע מזה לבחורה, ואבסס את דברי בהלכה. א) הרמב"ם בפ"א מה' רוצח ושמירת נפש הי"ד פוסק וז"ל: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך...למדנו מדברי הרמב"ם והשו"ע הנז' שבכלל האיסור של לא תעמוד על דם רעך כלול לא רק כשהמדובר על שפיכות דמים ממש...ומעתה, לנידוננו, היש לך חרישת רעה וטמינת פח גדול מזה...וא"כ היעלה על הדעת שלא מוטל חוב גדול להודיעו מכך? ולכן ברור הדבר ע"פ הדין שכל מי שיודע מזה ואיננו מגלה לו להזהירו מזה, דהוא פשוט עומד על דמו, כי הדבר כלול בכלל אזהרת התורה של לא תעמוד על דם רעך. מה תאמר כי אין הדבר נורא כל כך...כי לדרוש הפקעת הקדושין...ומי יודע כמה זמן שיעבור, ומלבד שקשין גירושין...ועד כמה שהאשה תוכל להשתמט מקבלת הג"פ בכמה וכמה אמתלאות ודרכים נלוזות, ולעגן את הבעל ימים על שנים, ובהרבה פעמים הדבר עולה לבעל בהפסדי סכומי כסף גדולים כדי לפצותה שתסכים לקבל את גיטה...ולכן כל המונע את עצמו מלגלות לו על הדבר מראש, מלבד שנמצא עומד על דמו, הוא גם מונע א"ע עי"כ מלהשיב לו אבידת גופו ואבידת ממונו גם יחד הנשקפת לו מכך….והלום ראיתי גם בספר חפץ חיים...שפוסק במפורש...שמותר וגם יש חיוב לגלות….דאם אחד רואה בחבירו שאחד רוצה להשתדך….ובגדולה מזו מצינו להרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ט סעיף ז' שפוסק שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל, והגר"א ז"ל בסק"ב מסביר שהוא בכלל המצוה של לכל אבידת אחיך ע"ש, וא"כ דון מינה עוד במכש"כ לכגון היכא שרק הבטיח ולא נשבע שבודאי שיכול להפר הבטחתו וכן לגלות לצד השני כדי להציל אותו מהפסד גדול כזה וכנ"ל. והגם שהרמ"א שם מוסיף וכותב, דמכל מקום יש להתיר תחילה את השבועה ואח"כ לגלות דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים ע"ש, זהו מיהת כשנשבע בפועל, אבל בהבטחה בלבד פשוט הדבר שא"צ לשום התרה אפילו לכתחילה ויכול, וגם מחויב, לגלות את הדבר לבחור….דברי הרמ"א הנ"ל ישמשו לנו מקור בית אב למה שיש עוד לדון בנידוננו בקשר לשבועת הרופאים, דהרי כל רופא שנכנס לתפקידו הוא נשבע, כפי המפורסם, לשמור על "סודיות רפואית", ויוצא איפוא כשרופא מגלה סוד רפואי בניגוד לרצון החולה, או אפילו בלי הסכמה מצידו, הרי הוא עובר עי"כ על איסור שבועה שנשבע על כך שלא לגלות ואיך נתיר לו בכזאת? אבל לפי דברי הרמ"א הנ"ל נמצינו למדים שלא חלה השבועה על כגון דא דהו"ל נשבע לבטל מצוה, ולכל היותר מוטב לכתחילה לעשות מקודם התרה על שבועתו כפי הדין שמתירים לדבר מצוה, ואח"כ לגלות...למעשה יש גם לצדד לאידך גיסא ולומר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כוון בכלל בשעת שבועתו "שבועת הרופאים" לכלול בה שלא לגלות דבר אשר בהמנעותו מלגלות יעבור על דבר תורה….וא"כ אין בכלל שאלה של חלות שבועה זאת על כגון מקרים חריגים כאלה, וממילא אין גם בכלל מקום להצרכת התרה….לאור כל האמור המסקנה להלכה לדעתי היא, כי כבו' מחויב לגלות לבחור...אלא ברצוני ליעץ לו עצה הוגנת נוספת, והוא זה, שלפני שיגלה להבחור מהחיסרון שאצל הבחורה (וכן יש לעשות גם במקרה הפוך) יזמן אליו את הבחורה ויסביר לה בשפת נועם מחובה זאת המוטלת עליו על פי דין תורה לגלות ממום זה לבחור, פן על ידי כן תסכים בעצמה לגלות מזה לבחור, ועי"כ ימנע עלבון ובושת פנים ממנה...והנני בכבוד רב ובברכה מרובה אליעזר יהודא וולדינברג
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מה עמוד א
ואף רב מורה בה היתירא, דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, מהו? אמר לו: הולד כשר; אמר ליה: הב לי ברתך! לא יהיבנא לך. אמר שימי בר חייא לרב, אמרי אינשי: גמלא במדי אקבא רקדא, הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא! א"ל: אי ניהוי כיהושע בן נון, לא יהיבנא ליה ברתי. א"ל: אי הוה כיהושע בן נון, אי מר לא יהיב ליה - אחריני יהבי ליה, האי, אי מר לא יהיב ליה - אחריני לא יהבי ליה. לא הוה קאזיל מקמיה, יהיב ביה עיניה ושכיב. ואף רב מתנה מורה בה להיתירא. ואף רב יהודה מורה בה להיתירא, דכי אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל: זיל איטמר, או נסיב בת מינך. וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי, או נסיב בת מינך
רש"י מסכת יבמות דף מה עמוד א
זיל איטמר - לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך אלמא לא ממזר הוא מדאכשר ליה בת ישראל שהרי ממזר מוזהר על הכשרה
הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף נט עמוד ב
אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להן ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה יש לומר לא דמי דהתם כיון שהיתה יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן
קהילות יעקב, מס׳ יבמות סימן מג
בענין חשש אונאה בשידוכין, ע"ד אחד שמחמת חולי נטלו ממנו הרופאים את הביצה השמאלית והאחרונים ז"ל מכשירין אותו לבא בקהל ע"פ שיטת ר"ת ז"ל וספר התרומה דלהלכה כשר בביצה אחת…אמנם אין ההיתר ברור לכו"ע...וכבר הותר האי גברא ע"פ הוראות גדולי הרבנים ושאל אם מחוייב עכ"פ להגיד עניינו להמשודכת שהיה לו עסק זה והשאלה נחלקת לשנים א, שמא לא יגיד יהא חשש קדושי טעות ב, אם תמצא לומר שאין כאן חשש קדושי טעות שמא עכ"פ מחוייב להגיד שלא יהא אונאה וגונב דעת אחרים להינשא בחזקת כשר גמור בלא שום פקפוק...ולשאלה הב' אם מחוייב עכ"פ להודיע שלא להונות את המשודכת הנה בחו"מ סימן רכ"ח סעיף ו' מבואר דאסור לרמות בנ"א במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקח צריך להודיע ללוקח כר והיינו אפי' מום כזה שאינו מבטל את המקח דמ"מ גניבת דעת איכא ע"ש בסמ"ע וא"כ לכאורה ה"נ נד"ד צריך להודיע וא"כ כמעט שא"א לו להשתדך כי בתחילת השידוכין כל דבר קטן מקלקל ונראה לכאורה ראיה גדולה שא"צ להודיע מיבמות דמ"ה דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל...פירש"י ז"ל לך במקום שלא יכירוך...ומ"מ התירו לו להנשא במקום שאין מכירין אותו מבלי להגיד ענינו דהא אי ידעי לא יהבי לי' אשה אלמא דכה"ג שהוא כשר ע"פ ד"ת אינו מחוייב להגיד פגמו, וטעמא דלא אסרינן כה"ג משום גניבת דעת י"ל כעין הנ"ל דגבי כל מקח אפילו מום שאינו מבטל המקח היינו שאין אדם מקפיד כ"כ להיות גברא הדרנא עבור כיו"ב מ"מ אילו בא המוכר מרצונו להחזיר לו הדמים ולבטל המקח הי' ניחא לי' אבל גבי נשואין בדיעבד לאחר שכבר נישאו אפילו אילו הי' הצד השני מסכים מרצונו הגמור לבטל המקח היינו להתגרש מ"מ אומדנא הוא שלא הי' רוצה בזה אחרי שכבר נתקשרו בחבה וקשין גירושין ומי יודע מה יזדמן לו עוד ומשו"ה כל כה"ג שבדיעבד לא ירצה לוותר על הקנין אע"פ שיש בו מום זה לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומיו וגם אפשר דאיסור זה דגניבת דעת היינו לא שמרמה בפירוש רק שאינו מספר חסרונותיו אינו אלא מדרבנן והספר חרדים חשבו במצות ל"ת מדרבנן בפ"ד ממל"ת מדברי קבלה ע"ש ובמקום חשש ביטול פו"ר ושאר מכשולות לא גזרו חכמים ואיך שיהא הטעם מ"מ מבואר מסוגיא דיבמות דמ"ה הנ"ל שאינו מחוייב להגיד פגמו כל היכא שאינו אסור
חזון איש מס׳ כתובות סי׳ עט אות טז
נחלקו ר"ה ור"י בחיי"ל שלא הכיר בה אי יש לה כתובה...ונראה דדוקא נדרים ומומין ואיילונית וכיו"ב שנפשו של אדם סולדת מהן חשיב בסתם כתנאי מפורש אבל עריות לא חשיב מום במיחוש האדם דנפשו של אדם מחמדתן ונהי דלאחר ההתבוננות יתחרט אבל הכא הנידון הוא על רגע הקדושין והחופה שאילו נודע לו עכשו ברגע ששמח בקרבתה ומתעצב בריחוקה אי היה שב כרגע וכובש יצרו וזה לא חשיב אומדנא דמוכח, דבעצם הוי ספק אולי קדמה פחזותו להתבוננותו, ובסתמא לא חשיב תנאי ונהי שכל התקרבותו בשידוכין עמה היה בטעות וישראל בחזקת כשרות שלא יתן עיניו במה שאינו שלו אבל זה לא מהני לבטל הקדושין כל שברגע הקדושין לא היה שב בידיעתו וזה אינו אלא ספק ולא חשיב אומדנא דמוכח, ואפי' אם באמת היה חוזר הוי דברים שבלב ולא אבדה כתובתה
נשמת אברהם - דין פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירום לאדם ולבהמה ולעוף סי׳ ה - אות ח
אך שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שהוא חולק על הקהילות יעקב כי לדעתו אין מהגמ' ביבמות ראיה כי שם מדובר על שאלה של פגם משפחה וכיון שלדעתו של רב יהודה שהוא היה גדול הדור היה כשר לגמרי ורק מפני עמי הארץ שבמקומו אמר לו שילך למקום אחר שלא מכירים אותו ויתחתן שם אבל באדם שהוציאו לו אשך יש פגם בגופו, ואפילו אם לדעת הרופאים יכול להוליד, יש ולא ירצו אותו כחתן, ולכן צריך להודיע לצד השני עכ"ד
Summary:
Based on statements in the גמרא, the טור and שלחן ערוך both rule that it is prohibited to engage in deception in a business deal. In discussing the matter, two separate circumstances are identified as prohibited: (1) failing to disclose a defect in a item during a sale and (2) where one creates a false impression without actual loss on the part of the other party. It would appear that case 1 is actual גניבה while case 2 is גניבת דעת.
The ספר חסידים extends this basic principle to the area of שידוכים, noting that a family is required to disclose material defects. Following a similar approach, based on the prohibition of לא תעמוד, the חפץ חיים rules that a third party must disclose certain חסרונות in the context of שידוכים and there's certainly no issue of לשון הרע when doing so. He bases this ruling on the juxtaposition of לא תלך רכיל and לא תעמוד, demonstrating that לא תעמוד serves to limit לא תלך.
Following this ruling, רב משה rules that a כלה is required to reveal certain compromising personal history to a prospective שידוך. However, he notes that disclosure need/should not be made on a first date. The ציץ אליעזר discusses a case of a doctor who is asked not to reveal a serious medical condition of his patient. He ultimately rules that the doctor is obligated to breach confidentiality, disclosing the information to the fiancee.
In contrast, based on a גמרא in יבמות, the קהילות יעקב rules that disclosure by the parties is only mandated in the most extreme of scenarios. He contrasts שידוכים with regular business deals, concluding that a מקח טעות (where one party wants to reverse the transaction after it is completed) is more applicable in the business scenario, whereas people are more likely to accept imperfections after the marriage is finalized in the area of שידוכים. The נשמת אברהם cites the ruling of רב אלישיב where he rejects the ruling of the קהילות יעקב and his primary proof from יבמות.
