מקור הדין - מח׳ רב ושמואל
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כב עמוד א
תנן: ביום הראשון בראשית, ויהי רקיע, ותני עלה: בראשית - בשנים, יהי רקיע - באחד. והוינן בה: בשלמא יהי רקיע, באחד - דתלתא פסוקי הוו, אלא בראשית בשנים? חמשה פסוקי הוו, ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים! ואיתמר עלה: רב אמר: דולג, ושמואל אמר: פוסק. רב אמר דולג, מאי טעמא לא אמר פוסק? קסבר: כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ושמואל אמר: פסקינן ליה. והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין! - התם טעמא מאי - משום דלא אפשר, הכא נמי - לא אפשר. ושמואל אמר פוסק, מאי טעמא לא אמר דולג? - גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין.
רש"י מסכת מגילה דף כב עמוד א
דולג - השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו.
פוסק - הראשון קורא חצי הפסוק השלישי, ופוסקו
שיטת תוס׳ - מותר להפסיק באנא ה׳ כיון שמתחילה אמרוהו שני בני אדם
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לח עמוד ב
הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה - מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר אהללו עבדי ה' והן אומרין הללויה - מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' - מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. אתמר נמי, אמר רב חנן בר רבא: מצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והן אומרים אנא ה' הושיעה נא מכאן שאם קטן מקרא אותו - עונין אחריו מה שהוא אומר. הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן אומרים אנא ה' הצליחה נא - מכאן שאם בא לכפול כופל. הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיט עמוד א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: יאודך כי עניתני - אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה - אמר ישי, מאת ה' היתה זאת - אמרו אחיו, זה היום עשה ה' - אמר שמואל, אנא ה' הושיעה נא - אמרו אחיו, אנא ה' הצליחה נא - אמר דוד, ברוך הבא בשם ה' - אמר ישי, ברכנוכם מבית ה' - אמר שמואל, אל ה' ויאר לנו - אמרו כולן. אסרו חג בעבתים - אמר שמואל, אלי אתה ואודך - אמר דוד, אלהי ארוממך - אמרו כולן
תוספות מסכת סוכה דף לח עמוד ב
הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו' - ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.).
מגן אברהם סימן תכב ס״ק ח
עיין בגמ' פ"ג דסוכ' וכתבו התו' הא דמפסיקין פסוק אנא לשנים והא קי"ל דאסור להפסיק באמצע הפסוק שאני הכא שב' בני אדם אמרוהו כדאי' פ' ע"פ
שיטת המגן אברהם - מותר להפסיק באז ישיר כיון שמתחילה נאמרה בהפסקה
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ל עמוד ב
ת"ר, בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה
מגן אברהם סימן נא ס״ק ט
תמהתי על שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקי' עמ"ש סי' תכ"ב ס"ג ונ"ל הטעם דאמרי' בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה' א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן אנן נמי אמרי' אותה כך והרוקח סי' שי"ט כתב תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקים פ' יהללו את שם וגו' כשמכניסים הס"ת וכן פסוק וקרא זה אל זה ואמר ונתן שם טעם לדבר ע"ש וצ"ע מנ"ל לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבינו עמ"ש ר"ס רפ"ב:
ספר הרוקח הלכות ברכות הקדמה
תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקין פסוק זה יהללו את שם ה' כי נשגב ששליח צבור אומר חציו והקהל מסיימין אותו וגומרין פסוק אחר עמו וירם קרן לעמו וגו'. ואומר אני הלא בפסוק וקרא זה אל זה ואמר כמו כן עושין וגם בברכת מילה אומר שליח צבור הודו לה' כי טוב והקהל מסיימין כי לעולם חסדו וטעם כולם אפרש לפי קט דעתי לפי שהשרפים קוראים זה לזה להקדיש ליוצרם יחד ומקדישין אחרי כן כולם יחד כמו כן שליח צבור אומר ואחר כך מקדישין הקהל עמו לפי שאנו אומרין בבראשי' רבה וישתחו לעם הארץ מיכן שמודין על בשורות.
מח׳ ר׳ שמריה שמרל ור׳ שלמה קלוגר - אם חוששין לפסיקת נביאים וכתובים
קונטרס עיון תפילה להר׳ שמריה שמרל בן יעקב בראנסריס
ומהללים לשם תפארתך אתה הוא וכו׳, כן הוא בכל הסידורים הישנים וכן בסידור האר״י ז״ל דפוס לבוב ובסדורו של נוסחי ספרד הוסיפו אחר לשם תפארתך וברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה אתה הוא כו׳, זה נראה טעות דעד תפארתך הוא בדברי הימים ק״ט והוא סוף ומן אתה הוא ד׳ וכו׳ הוא בנחמיה…וכבר קי״ל דכל פסקינן פסוק לשנים ועי׳ מ״א סי׳ נא ס״ק ט
חכמת שלמה (ר׳ שלמה יעקב יוסף קלוגר, 1785-1869, מ-גליציה) אורח חיים סימן נא
ואומרים פסוק ואנחנו נברך וכו'. נ"ב, הנה בימים הללו שלח לי הרב המאור הגדול מוה' שמעריל את ספרו עיון תפלה, והנה מדי שמתי עיוני עליו וראיתי שקרא תגר על מנהג העולם שבפסוקי דזמרה כופלין הללויה וממתינין בהמותר על החזן, ותמה דהרי כל פסוקא דלא פסקיה משה באורייתא אנן לא פסקינן [תענית כז, ב]. ואני אומר ח"ו לקרוא תגר על מנהג ישראל, כי מלבד דיש כמה מנהגים דמחלקין הפסוק כמו שכתב המג"א [ס"ק ט ד"ה תמהתי] כמה דברים, וי"ל דהם סבירא להו דדוקא באורייתא לא פסקינן אבל בנביאים וכתובים פסקינן, וכעין דסבירא להו לכמה פוסקים לענין דברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה דהוי נמי בתורה דוקא, כן י"ל בזה….והנח להם לישראל כי מנהגם תורה היא, ואתי שפיר, ודו"ק, ואם אינם נביאים בני נביאים הם, יהי חלקי עמהם לעולם הבא, אמן:
ספר כלבו סימן נב
ומפסיקין וכופלין אנא ה' הושיעה נא ואחר כך כופלין אנא ה' הצליחה נא ואף על פי שהכל פסוק אחד לפי שאנא ה' הושיעה נא אמרו אחיו ואנא ה' הצליחה נא אמרו דוד, ואף על פי שאמרו שאין מפסיקין פסוק אלא להתלמד לתינוקות, כיון שלא אמרו כלו משורר אחד מפסיקין בו, או אפשר לומר שלא אמרו שאין מפסיקין אלא בתורה ובנביאים אבל בכתובים לית לן בה
שיטת היביע אומר (ע״פ המ״א) - מותרין להפסיק בי״ג מדות כיון שהוא דרך תפילה
מגן אברהם סימן רפב
ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל, כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו'...ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי כמ"ש סי' מ"ט בטור ע"ש ועמ"ש סי' תכ"ב ס"ד:
שו"ת יביע אומר חלק ד - אורח חיים סימן ח
גם נלע"ד שהשומע אמירת י"ג מדות מהצבור קודם ברכת התורה, יכול לענות עמהם, דהוו דרך בקשה ותחנה….וכבר כתבו האחרונים דה"ט דלא חיישינן גבי י"ג מדות למ"ש (מגילה כב) כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, ואילו הכא מסיימים באמצע פסוק ונקה, משום דשאני הכא שאומרן דרך תפלה ובקשה ולא דרך קריאה. וכמ"ש כיו"ב המג"א (ר"ס רפב). והנשמת אדם (כלל ה סי' ב). ע"ש. ותירוץ הנ"ל הוזכר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' מג). ובשו"ת דברי יעקב (סי' ד). ובשו"ת רב פעלים ח"א (סי' יא). ועוד. וה"נ לענין לאומרן קודם ברכה"ת שפיר יש לסמוך על המקילים בזה.
שיטת המנחת ביצחק בענין הפיוט בסדר העבודה שמפסיקין את הפסוק ״כי ביום…״
לבוש אורח חיים סימן תרכא
וכשיגיע החזן ללפני ה' הוא שותק, והקהל אומרים והכהנים והעם וכו'...וזהו שיסד הפייט ואף הוא היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים, כלומר שהיה מאריך בשם בנעימות קול עד שהיו כורעים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואז מסיים ואומר תטהרו
שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן מא
בדבר פסיקת פסוק כי ביום הזה וגו' בפיוט סדר העבודה ביוהכ"פ…הנני בזה בנחיצה לעשות רצונו הטוב ולהביע חוו"ד העני' בדבר שזה כמה שנים נבוך בעבודה שאנו אומרים ביוה"כ וכך הי' אומר אנא וכו' מכל חטאתיכם לפני ד', והכהנים וכו', האיך אנו מפסיקים באמצע לפני שמסיימים הקרא תטהרו, וכבר כתב המג"א (סי' תרכ"א סק"ד) דלפני ד' תטהרו מקרא הוא דקרינן, ואם מקרא הוא דקרינן, האיך רשאים להפסיק בסכינא חריפא ולספר באמצע והכהנים וכו', ונפשי בשאלתי האם לא טוב לסיים ולומר גם תטהרו, או לומר רק השם בלי הזכרת ד', הנה בשו"ת הריב"ש (סי' תרי"ט) בשם הרי"ץ גיאות וכן בב"ח (סי' תרכ"א ד"ה כתב) הביאו בשם רב סעדי' לומר לפני השם תטהרו…הנה לענ"ד אין לשנות מהנדפס במחזורים, דזה ברור שבפיוט נסדר כן במכוון כדמוכח ממה דסיים אחרי והכהנים וכו' ואף הוא הי' מתכוון לגמור את וכו' ואומר להם תטהרו…אמנם שפיר העיר כת"ה האיך אפשר להפסיק בסכינא חריפא בין לפני ד' ובין תטהרו, הנה בודאי אין כוונת מחו' כת"ה, משום כל פסוקא דלא פסקי משה לא מפסיקינן, שכזה נמצא הרבה, ויש ע"ז כמה ישובים, אלא עיקר הערת מחו' כהד"ג שליט"א משום דתיבת תטהרו הוי סיום של תיבות לפני ד', והוי כהתחלה בלא מסקנא...אבל י"ל בזה עפי"מ דאיתא במהרש"א בח"א על מתני' (יומא פ"ה ע"ב) דרש ראב"ע מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, אמר ר"ע אשריכם ישראל וכו' עכ"ל, וכתב המהרש"א שם לדרש ראב"ע קאי לפני ד' אחטאתיכם דלעיל מיני' כי ביום הזה יכפר מכל חטאתיכם אשר עשיתם לפני ד' ולא חטאתיכם שלפני חבירו, ור"ע דדרש אשריכם ישראל לפני מי וכו' קאי לפני ד' אסיפא דקרא עיי"ש, וא"כ י"ל דהפייטן ס"ל כראב"ע וכן גם ההלכה, ולפי"ז קאי לפני ד' על רישא דקרא, וא"כ ל"ק מפסיק באמצע גזרת הדיבור כנלענ"ד….אמנם כ"ז כתבתי בישוב המנהג, אבל ראיתי בלבוש שם (סי' תרכ"א סעי' ו') שכתב בזה"ל וכשיגיע החזן לפני ד'...עכ"ל, הנה מוכח מדבריו דהחזן באמת אינו מפסיק בין לפני ד' ובין תטהרו רק ממשיך בנעימות הקול כמו שהי' הכ"ג עושה…וזה הי' אפשר כפי המנהג הנהוג בקהלות שבמדינת אונגארן ואולי גם בשאר מדינות, שמקדים הצבור באמירת והכהנים והשתחוי', ואח"כ חוזר הש"צ ואומר ומשתחוה, וממילא הי' באפשרות לסיים בתיבת תטהרו קודם שחזר ואמר ונופל, אבל כפי המנהג שראיתי פעה"ק בקהלת קהל יריאים שהש"צ והצבור אומרים ביחד והכהנים ונופלים, ובודאי טעמם כמבואר במטה אפרים שם (סי' תרכ"א סעי' י"א) ובאלף למטה דאם אינו כורע ביחד עם הצבור נראה ככופר ח"ו, א"כ לא אפשר לעשות כנ"ל, וכבר העיר הרב הגאון מוה"ר ישראל וועלץ ז"ל, על מה שאין המנהג כן בהקהלות שבמקומו, ובתשו' לבושי מרדכי (הנדפס בשנת תרצ"ז סי' ב') השיב לו ליישב המנהג שמקורו בלבוש כנ"ל, אבל כתב בנוגע למש"כ הלבוש, דהש"צ מאריך בניגון עד שיגיע להשם הק' שאז ישתחוה הצבור ויאמר להם תטהרו ואח"כ חוזר ומשתחוה כנ"ל, דלא שמע ולא ראה שנעשה כן באמירה כנ"ל עיי"ש, ושוב אנו צריכים למש"כ כנ"ל, ומ"מ היכא שהמנהג כבמדינות אונגארן כנ"ל, וינהיג לעשות כלבוש, אפשר להבינו
בענין פתיחת קידושא רבא בשבת ב״על כן ברך״
משנה ברורה סימן רפט ס״ק ב
ויברך וכו' - יש נוהגין לפתוח מתחלה פסוק ושמרו בני ישראל וגו' או זכור את יום השבת עד ויקדשהו ויש מההמון שפותחין מעל כן ברך וגו' ושלא כדין הוא דכל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן:
ערוך השולחן אורח חיים סימן רפט
הרי דעיקר הקידוש הוא רק משום כבוד ולכן אין בו רק ברכת בפה"ג ובגמ' שם קראו לה קידושא רבה ע"ד סגי נהור ועוד מפני שברכה זו יש בכל הקידושים ויש שאומרים קודם הקידוש פסוקי זכור את יום השבת ויש שמתחילין על כן ברך אם כי הוא באמצע הפסוק דאין כוונתן להפסוק אלא להקדים דברים וי"א מזמור לדוד ד' רועי וי"א פרשת בזיכין אבל מגמ' שם מוכח להדיא שלא אמרו שום דבר ורק פתחו בברכת הגפן ושתו
שו"ת מהר"ם שיק (ר׳ משה שיק, 1807-1879, הונגריה, תלמידו של החת"ם סופר) א״ח סימן קכד
ומקודם אשיב לו על מה ששאל על המנהג דמסיימים בקידושא שבתא 'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו' [שמות כ' י"א], הא זה אינו התחלת הקרא, והכלל אשר בידינו [מגילה כ"ב ע"א] כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה. ובשלמא על קרא דאומרים ומתחילין בקידוש הלילה 'ויהי ערב ויהי בקר' [בראשית א' ל"א] לא קשה, כמו שכבר כתב בעל חתם סופר זצ"ל בתשובה י' באורח חיים דשם אי אפשר בענין אחר, יעויין שם. ורק על קרא ד'על כן ברך' וגו' לא כתב שם טעם. ובאמת העולם נוהגין כן וכן ראיתי מרבותי ומרבנן קשישאי. הנה גוף הדבר בוודאי צריך טעם, וכבר העיר המגן אברהם בסימן נ"א [ס"ק ט'] ובסימן רפ"ב [בפתיחה] בענינים אלו. ובלאו הכי לפי מה שכתב שם המגן אברהם דאפילו פסוקים אין רשאין לפסוק מהפרשה, ועוד כתב שם דאין אנו בקיאים כלל אם הפסוקים הנרשמים בתנ"ך הם באמת שם סוף או ההתחלה מהקרא יעויין שם היטב, ואם כן לפי זה קשה על כמה פסוקים הנמצאים בסידורים מופסקים בהפסק. ואני אמרתי דכלל זה דכל פסוק דלא פסקיה משה וכו', זה דווקא אם רוצה לומר הקרא בדיוק משום איזה חיוב או דרשא או דצריך לזה הענין וכדומה, אבל אם אומר רק בדרך צחות הוי כמו דקיימא לן ביורה דעה סימן רפ"ד [סעיף ב'] דאף על גב דאין כותבין דברי תורה בלי שרטוט, מכל מקום אם הוא כותב רק בדרך צחות מותר אפילו בלא שרטוט, עיין שם. ואם כן הכא נמי נראה לי כן, דנידון דידן דמה שאנו מסיימים 'על כן ברך' וגו' הוא רק להודיע ולפרסם שה' ברך את יום השבת….והוי רק כמו קריאה והכרזה לעורר את עצמו ואת השומעים למען ישמרו גם כן קדושת השבת שהיא קדושה מאוד…וכמו שכתב מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל סימן י' דבוודאי מותר לומר 'ה' אלקיכם אמת' כמה פעמים ביום אף על גב דמפסקא ליה מכולא פסוקא, משום שאומר זה רק דרך הודעה ולימוד עיין שם. ואם כן הכא נמי דהא הקידוש עיקרו הברכה, רק שאומרים הפסוקים לכבוד קדושת השבת וכנ"ל.
בענין פתיחת קידוש בליל שבת באמירת ״יום הששי״
שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן י
ושם דברנו ג"כ שיש מפקפקים על מה שנוהגין להתחיל קידוש ליל שבת קודש בויהי ערב ויהי בקר יום הששי והוא באמצע הפסוק, ואמרתי לישב המנהג כי ברצונם להתחיל יום הששי מפני צירוף שם הוי' שבראשי תיבות יום הששי ויכולו השמים, ולא נכון להתחיל יום הששי שאין בו משמעות של כלות יום הששי ויכולו השמים וע"כ לצרוף ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מה תאמר היה להתחיל תחילת הקרא וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, לא נכון להתחיל בליל ש"ק בזה מפני דרשות חז"ל טוב מאוד זה המות והשתא דלא אפשר באופן אחר שרי למפסק קרא, כנלע"ד לישב המנהג:
ערוך השולחן אורח חיים סימן רעא סעיף כה
והנה תיבות יום הששי הם סוף פסוק דוירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ולכן יש נהגו לומר בלחש כל הפסוק הזה ומתחילין מן יום הששי בקול רם והטעם כדי שלא תהיה ההתחלה באמצע פסוק ונכון הוא
Summary:
The גמרא presents two opinions as to how to divide up the first פרשה in the תורה which only has five פסוקים. Either the second reader repeats one of the פסוקים, ensuring both have three פסוקים. Alternatively, they split the fifth פסוק, so that it is considered as if each one read three פסוקים. The גמרא cites that the issue with splitting is that there is a principle that פסוקים that were not split by משה should not be split up. Neither the גמרא nor the ראשונים provide a framework for the scope and parameters of this הלכה.
The גמרא infers various הלכות from the rulings regarding responsive reading during הלל. In one example, the גמרא addresses the repetition of אנא ה׳ הושיעה between the חזן and the קהל, followed by the repetition of אנא ה׳ הצליחה, which results in a division of a single פסוק (where both lines are part of a single פסוק). After noting the seeming inconsistency with the general principle outlined above, תוספות explains this case is unique, given that the text of the פסוק was originally a blend of statements made by two different people (דוד and his brothers).
The מגן אברהם challenges the practice at a ברית מילה that involves the division of פסוקים between the חזן and the קהילה as violating this principle. He defends the practice based on the אגדתא that אז ישיר was originally recited in responsive form, between משה and בני ישראל.
The רוקח challenges the division of יהללו and הודו על ארץ between חזן and ציבור or the similar division of וקרא על זה וזה ואמר and קדוש קדוש קדוש. He suggests that these are acceptable examples, as the פסוק itself calls for a response.
The עיון תפילה challenges the current structure of פסוקי דזמרה which includes partial פסוקים from דברי הימים and נחמיה. The חכמת שלמה defends the practice, arguing that the entire rule only applies by חומש and not by נביאים and כתובים. The כל בו uses a similar logic to defend the case of הלל noted above. (Clearly, תוספות did not accept this logic.)
The יביע אומר rules that the recitation of י״ג מדות (which is less than a full פסוק is not an issue. Based on a comment of the מגן אברהם, he reasons that it is acceptable since it is being said as a form of תפילה and בקשה and not תלמוד תורה.
The מנחת יצחק addresses the פיוט in the עבודה of יו״כ which entails the division of a פסוק. Without really addressing a specific reason, he conclusively dismisses the concern of כל פסוקא, noting that there are many responses to this issue. He does note that there are other versions of the פיוט which don’t entail the division of the פסוק.
In terms of קידושא רבא, the משנה ברורה opposes the recitation of על כן, as it violates this principle. In contrast, the ערוך השלחן and מהר״ם שיק defend the practice. The defense here rests on the logic that the recitation of על כן is not really a citation to the פסוק in the תורה but just a reference to שבת generally.
In terms of קידוש on ליל שבת, the חתם סופר acknowledges the issue with reciting ויהי ערב ויהי בקר, but suggests that the full פסוק is not an option here, so breaking up the פסוק is the only possibility. In contrast, the ערוך השלחן recommends reciting the first part of the פסוק quietly.
