ספר שמות פרק יג פסוק ב
קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃
ספר במדבר פרק יח פסוק טו
כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהוָ֛ה בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד ב
לפדותו. מנלן? דכתיב: יכל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב: יאפדה תפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה? דכתיב:תיפדה תפדה, כל שמצווה לפדות את עצמו - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים
תלמוד בבלי מסכת בכורות דף יג עמוד א
מתני' הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים, והמוכר לו, אע"פ שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה - פטור מן הבכורה, שנאמרבישראל, אבל לא באחרים. הכהנים והלוים חייבים, שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.
תלמוד בבלי מסכת בכורות דף מז עמוד א
אמר רב אדא בר אהבה: לוייה שילדה - בנה פטור מה' סלעים. דאיעבר ממאן? אילימא דאיעבר מכהן ומלוי - מאי איריא לוייה? אפילו ישראלית נמי! אלא דאיעבר מישראל - למשפחותם לבית אבותם כתיב! אמר רב פפא: דאיעבר מעובד כוכבים; ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד, אלא אפילו למאן דאמר מזהמין את הולד - לוי פסול מיקרי. מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא: לעולם דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא פטר רחם - בפטר רחם תלא רחמנא. תנן: מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, וילדה היא וכהנת, היא ולויה....כהנת שנתעברה מעובד כוכבים מהו? ואמינא ליה: לאו היינו דרב אדא בר אהבה, דאמר לויה שילדה - בנה פטור מחמש סלעים? ואמר לי: הכי השתא! בשלמא לויה - בקדושתה קיימא, דתניא: לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות - נותנין לה מן המעשר ואוכלת, אלא כהנת, כיון דאי בעיל לה - הויא זרה! הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר דאיעבר מישראל - מוקי לה בדאיעבר מישראל, אלא לרב פפא, במאי מוקי לה? לעולם דאיעבר מכהן והיא בת ישראל, ואמאיקרי לה כהנת - דבנה כהן.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק יא הלכה י - יא
ישראל הבא מן הכהנת ומן הלויה פטור, שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל. לויה המעוברת מעכו"ם בנה פטור, וכהנת המעוברת מעכו"ם בנה חייב שהרי נפסלה אמו מן הכהונה בבעילת העכו"ם.
טור יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה
כהנים ולוים פטורין מפדיון בכוריהם ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון ואם הם מעוברות מנכרי לויה פטורה וכהנת מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו לפי שנתחללה מכהונה מביאת הנכרי וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו
בית יוסף יורה דעה סימן שה
ומ"ש ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון ואם הן מעוברות מגוי לויה פטורה. בפרק יש בכור (מז.) אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמשה סלעים ואוקמה רב פפא בדאיעבר מגוי ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר אפילו בדאיעבר מישראל מאי טעמא בפטר רחם תלה רחמנא וכתב הרא"ש (סי' ב) ובפרק הזרוע (חולין קלב.) אמרינן הלכה כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בר רב יוסף משמיה דרבא הדין הוא נוסחא דרב אחא משבחא והכי נמי בהלכות פסוקות להרמב"ן ז"ל (הל' בכורות נה:) וכתב דאפילו לספרים דלא גרסי ואליבא דמר בר יוסף משמיה דרבא מוכח התם בגמרא דאליביה דידיה הוא דקאמרינן דהלכה כרב אדא בר אהבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה"י - יא): ומה שכתב וכהנת מעוברת מגוי חייב הבן לפדות את עצמו וכו'. פשוט בפרק יש בכור שם [בדק הבית] כתוב בתרומת הדשן סימן רס"ז על בת כהן פנויה שלא ביכרה ונתעברה בזנות וילדה בן ואמרה מפלוני ישראל נתעברתי והוא מכחיש אותה ואומר מגוי נתעברה ונותן אמתלאות והוכחות לדבריו והבןנתגדל והיה לאיש אם הוא חייב לפדות את עצמו והשיב דאינו חייב לפדות את עצמו: [עד כאן] ומ"ש וכן בת ישראל מעוברת מגוי חייב הבן לפדות את עצמו. פשוט הוא:
חידושי ר' חיים הלוי הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה ט
גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל. והקשה עליו הר"ן בפ' עשרה יוחסין וז"ל ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום שאי אפשר לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב, אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל. ועל קושית הר"נ מהא דלמשפחותם לבית אבותם, ע"כ צ"ל דדין קהל יסוד דינו אינו דין משפחה, רק דהוא חלות דין בגופו מדין קדושת ישראל, וכל שהוא חלות דין על הגוף בלא דין משפחה מהני על זה גם צד האם, ולא נאמר על זה הדין דמשפחת אם אינה קרויה משפחה כיון דלא תליא במשפחה כלל, ועל כן שפיר הוי קהל ע"י האם….והנה בבכורות דף מ"ז ע"א אמר רב אדא בר אהבה לוייה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן וכו' אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר ר"פ דאיעבר מנכרי וכו' לוי פסול מיקרי עיי"ש, ולכאורה הרי מבואר מזה כהר"ן דכשאביו ישראל הולד אחר אביו משום למשפחותם לבית אבותם, ובשאביו נכרי להכי שדינן ליה בתר דידה משום דאינו מתיחס אחר האב, וא"כ בגר דהולד מתיחס אחריו הדין נותן דהולד יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר כקושית הר"ן. אלא דבאמת צ"ע בהך סוגיא דקאמרה דאיעבר מנכרי לוי פסול מיקרי, והא מלמשפחותם לבית אבותם גמרינן דמשפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה, וא"כ אמאי הוי בנה לוי הא משפחת אם אינה קרויה משפחה, ונהי דהכא שאני דאין הולד מתיחס אחריו, אבל מ"מ חלות שם לוייה ג"כ ליתא כיון דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, ובשלמא בהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל דהולד ישראל, התם היינו טעמא, דלענין למהוי הבן ישראל אין צריך יחוס משפחה כלל, וכל שאמו ישראלית הבן ישראל ממילא, ולזרעיה דאבוה רחמנא אפקריה. משא"כ למהוי הולד לוי דזה לא יוכל להיות רק אם האם משויה ליה לוי, וזה קשה הא משפחת אם אינה קרויה משפחה. ולכאורה משמע מסוגיא זו, דעד כאן לא שמעינן מלמשפחותם לבית אבותם דמשפחת אם אינה קרויה משפחה אלא היכא דאיכא משפחת אב, אבל היכא דליתא למשפחת אב איתא למשפחת אם, ולהכי בדאיעברה מנכרי שפיר משויה ליה לברא דכוותה…..והנראה מוכרח מזה, דבחלות שם לוייה תרי דיני בה, דמלבד דין משפחת לוייה, שהוא יסוד כל דיני לוייה, להכשרו לעבודת הלויים ולכל דין מתנות לוייה, איכא עוד חלות דין לוייה שאינו תלוי במשפחה, ובזה דינם חלוק, דבדין משפחת לוייה הכל הולך אחר האב, מקרא דלמשפחותם לבית אבותם, משא"כ דין לוייה שאינו תלוי במשפחה, בזה מהני גם צד אמו לאשוויי' לוי, והא דלוי מיפטר מחמש סלעים של פדיון דמבואר בהסוגיא דבכורות דבנכרי שבא על הלוייה ג"כ מיפטר בזה משום דלוי פסול מיקרי, הוא משום דהפטור של לויים בפדיון אינו תלוי כלל בדין לוייה של משפחת לוייה, כי אם דכל צד חלות לוייה שלו מועיל לפוטרו מפדיון, ועל כן מהניא לזה גם חלות לוייה הבא מצד אמו כיון דאין זה נוגע לדין משפחה כלל, והא דקאמר שם בסוגיא דבכורות אי דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם אמר רחמנא, היינו היכא דאביו ישראל ואמו לוייה כיון דמהניא משפחת האב למיחל עליה שם משפחת ישראל, א"כ ממילא פקע מיניה דין לוייה לגמרי, וחייב גם בפדיון כיון שאינו לוי כלל, משא"כ בנכרי הבא על בת ישראל דלית ביה שום חלות שלשם משפחה בעולם, אז שפיר דינו חלוק, דאע"ג דלית ביה דין משפחת לוייה, אבל מ"מ שם לוי שאינו תלוי במשפחה לא פקע מיניה, ומיפטר מדין פדיוןשל חמש סלעים.
המקנה (להר׳ פנחס הלוי איש הורוביץ מפרנקפורט - 1731- 1805) מסכת קידושין דף כט עמוד א
גמ' וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו אינו מצווה לפדות את אחרים וכו'. לכאורה קשה דהא איתא בבכורות דף מ"ז לוי' שילדה בנה פטור מחמש סלעים וכו'. הרי אף דהוא פטור מפדיון עצמו אפ"ה הוא חייב בפדיון בנו מישראלית כמשמעות הש"ס וכל הפוסקים שלא הזכירו אלא שהוא פטור, ואמאי נימא כל שאינו חייב בפדיון עצמו אינו מצוה לפדות את אחרים. וצ"ל דוקא נקיבה שהיא פטורה מצד עצמה שפיר אמרינן כל שאינו מצווה לפדות את עצמו וכו' אבל בבן לוי שאין הפטור מצד עצמו אלא שאמו פוטרתו אינו בכלל זה. תדע דהא במנין הבכורים במדבר שפטרו אותן הלוים מחמשת שקלים אפ"ה היו חייבין בפדיון בניהם הבכורים שילדו אחר זה משום דפדיון הלוים הוי כחמשת שקלים ה"נ מה שפטרתו אמו הוי לי' כאילו פדה את עצמו ודוק.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה סעיף יח
כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן. ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל, אין הבן חייב בפדיון, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר: פטר רחם בישראל (במדבר ג, יב) ואם נתעברה מעובד כוכבים, בן הלויה פטור מפדיון, ֿֿובן הכהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים. הגה: ואם היא אומרת שמישראל נתעברה, והישראל מכחישה ואומר שמעובד כוכבים נתעברה, הבן פטור מן הפדיון (ת"ה סימן רס"ד /רס"ז/).
ש"ך יורה דעה סימן שה ס״ק כב
ובן הכהנת חייב בפדיון. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת בפדיונו דאין האשה חייבת לפדות את בנה כדלעיל סעיף ב' והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב בפדיונו שהרי אינו אביו שנתעברה מן העובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מן העובד כוכבים רק שנתחללה בביאת עובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו:
ערוך השולחן יורה דעה סימן שה סעיף ס
דבר פשוט הוא דישראל שאשתו בת כהן ונתעברה מכותי וילדה פטר רחם אין על האב לפדותו שהרי אינו אביו וגם אמו אינה מחויבת שאין עליה מוטל הפדיון ומחויב לפדות עצמו כשיגדיל אבל אם נתחללה בביאת כותי ואח"כ נתעברה מבעלה הישראל הוא חייב בפדיונו [ש"ך סקכ"ב] וכן כהן שיש לו אשה שנתחללה בביאת כותי והוא דר עמה באיסור וילדה בן בכור חייב הבן בפדיון דהוא חלל ויצא מכלל כהונה ומחוייב אביו הכהן לפדותו ונוטל
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קצה
בפדיון בן ישראלית שילדה מנכרי כ"ה אדר הראשון תשי"ד. מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר מנחם מענדל בורשטיין שליט"א רב בקענזעס סיטי. הנה בדבר פדיון בן ישראלית שילדה מנכרי, שהורה כתר"ה לאבי האשה שיפדהו מדין זכיה כשיטת הש"ך /יו"ד/ סי' ש"ה ס"ק י"א בשם ס' צדה לדרך ואף שהכא הוא כמת אביו שהרי אין להנכרי דין אב שלהט"ז שם ס"ק י"א אין יכולין לפדותו כבר מסיק בנק"ה כשגם במת האב יכולין לפדותו, יפה הורה שודאי אין חיוב בדבר לשום איש אבל כיון שכמעט ודאי לא יפדה עצמו כשיגדל אף אם יתנהג כשורה משום שישתכח הדבר דלא יעשו הטס שלא נפדה שכתב הרמ"א שם בסעי' ט"ו ואף אם יעשו יותר קרוב שיתאבד לכן ודאי טוב שיפדוהו בתורת זכיה. ואף שיש אחרונים שסוברין כהט"ז כדהובא בפ"תסק"ז וגם החת"ס בסי' רצ"ה מסתפק ומסיק שיפדוהו בלא ברכה ולכשיגדל יחזור ויפדה עצמו, מ"מ יש להורות שיפדה גם בברכה ולא יצטרך לפדות עצמו כשיגדל כדעת הש"ך, משום דהגר"א בס"ק י"ז סובר עוד יותר דא"צ בזה גם דין שליחות וזכיה וגם לא דעתו של האב כלל כמו שיכול אחר לפרועחובו של הלוה ונפטר מחיובו אף בלא שליחות וזכיה וכמו שאחר יכול לפדות מע"ש ונטע רבעי בלא דין שליחות וזכיה שלפ"ז א"צ כלל לזכות המעות להקטן. אך מ"מ טוב יותר לעשות באופן שיצאו גם שיטת הש"ך שהוא לזכות הממון להקטן, ואף שלהגר"א אדרבה יותר טוב שלא לזכות הממון משום שבזיכוי הממון להקטן נצטרך גם להגר"א לבא מדין זכיה שנכנסנו במחלוקת הט"ז שיש אחרונים שסוברין כמותו והחת"ס מסתפק בזה. אבל יכולין לעשות שהזכיה תהיה רק לענין לפדותו בהם ולא שיהיו של הקטן לכל דבר שבזה מסתבר שלא גרע להגר"א מלפדות בשל ממון הפודה. ולרוחא דמלתא יזכהלהקטן רק בתנאי שאם הלכה כהגר"א שא"צ שליחות וזכיה פודה משלו ואם כהש"ך שצריך זכיה הוא מזכה להקטן רק לענין לפדותו בהם ולא לכל דבר ופודה בתורת זכיה. ואף שבספרי דברות משה על ב"ק סי' כ"ו ענף ד' וה' תירצתי שיטת הריב"ש והרמ"א שסברי שאין יכולין לפדות ע"י שליח מ"מ לדינא רבו החולקין וגםכמדומני שכן נהגו ולכן יפה הורה כתר"ה שאם אבי האשה רוצה בזכות נכדו יפדהו בתורת זכיה או גם בלא זכיה מצד שיטת הגר"א וטוב לעשות כמושכתבתי לזכות רק לענין לפדותו. ולענין ברכת שהחיינו פליגי האחרונים אם מברך השליח ומסתבר היה יותר כהצל"ח שאין לברך אבל החת"ס סובר שצריך לברך והביא כן מהפרישהלכן טוב ליקח גם פרי חדש כעצת החת"ס בעצמו. ונוסח הברכה טוב שיאמר על פדיון הבכור. ידידו, משה פיינשטיין
Summary:
The גמרא in קידושין rules that the מצוה of פדיון הבן is on the father and not the mother. The משנה in בכורות further rules that כהנים and לווים are exempt from the מצוה. Furthermore, the גמרא rules that the son of a בת לוי is not required to be redeemed. According to ר׳ פפא, this applies only where the father is an עכו״ם. According to רבא, the exemption applies even where the father is a ישראל. The גמרא further rules that a בת כהן who has a child with an עכו״ם is subject to a פדיון since the זנות renders her a זרה.
The רמב״ם, טור and שלחן ערוך all rule in accordance with the opinion of רבא.
The question is raised by ר׳ חיים how to understand the הלכה that we follow the שבט of the mother, when the principal of למשפחות לבית אבותם dictates that we follow the father. ר׳ חיים notes that the comment of ר׳ פפא would suggest that where there is no שבט of the father (i.e. עכום), we follow the שבט of the mother. He ultimately explains that there are two aspects of שבט לוי: one for general purposes of מעשר etc. and a separate one for פדיון.
The מקנה explains a potential סתירה between the גמרא in קידושין and in ברכות.
While the ש״ך and ערוך השלחן rule that where the father is an עכו"ם, the פדיון should be done by the son when he grows up, ר׳ משה rules that the פדיון should be done on behalf of the baby, as it is likely that it will never happen later. He recommends utilizing the method זכיה to treat the פדיון as if it's coming from the father.
