תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יא עמוד א
משנה. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר, לקצר - אינו רשאי להאריך, לחתום - אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום - אינו רשאי לחתום.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מ עמוד ב
על כולן אם אמר שהכל וכו'. אתמר, רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין. נימא כתנאי: ראה פת ואמר כמה נאה פת זוברוך המקום שבראה - יצא. ראה תאנה ואמר: כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה - יצא, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ז
ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א
אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א
אע"פ שאמרו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר כו'. פירוש ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך (ברכות י"א) מטעמי דכתיבנא בברכות, והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום, כדאמרינן התם (ל"ד א') לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות
חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף לד עמוד א
הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בג' אחרונות, כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין דהא כל ג' אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו שהיו אומרים במקדש צורך הוא ושים שלום נמי תביעת וצרכי צבור הוא, אלא מיהו אע"ג דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא לצבור ולא ליחיד, ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומ"ד זכור רחמיך בהודאה ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו, עד כאן, ובהלכות גדולות לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימר אפילו זכרנו לחיים במגן וזכור רחמיך וכבוש כעסך במודים אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו י"ח וה"ל כתחנונים
רא"ש מסכת ברכות פרק ה סימן כא
אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופר"ת ור"ח ז"ל דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו ג' אחרונות צרכי צבור נינהו ועם מה שעבד מסדר שבחו לרבו יכול לשאל צרכי צבור דשבח וכבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו וכן נהגו לומר זכרנו ומי כמוך ובכן בראשונות ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות וכן ר' אליעזר הקליר ז"ל שהיה מא"י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר"א בר' שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב"ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות אלמא צרכי צבור שאני
בית יוסף אורח חיים סימן קיב
ואמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות וכו'. בסוף פרק אין עומדין (לד.): ומ"ש שפירשו בה"ג (ברכות סוף פ"ה) ור"י דדוקא צרכי יחיד אין לשאול בהם אבל צרכי ציבור שרי. כן כתבו שם התוספות (ד"ה אל) והרא"ש (סי' כא) בשם ר"ח ורבינו האי וכן כתבו התוספות בפרק קמא דע"ז (ח. ד"ה אם) והרשב"א (ברכות שם ד"ה הא דאמר) כתב בשם רבינו האי דשלש אחרונות הן עצמן שאלת צרכי רבים נינהו ומיהו אף על פי כן שלש ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא ליחיד ולא לציבור ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומאן דאמר זכור רחמיך בהודאה ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים והני מילי לא רגילי במתיבתא למימרינהו וכן כתב ג"כ בשם בה"ג ואחר כך כתב ויש מן הגאונים שהתירו בו צרכי ציבור וכן ודאי נראה דמאי שנא מיעלה ויבוא דאמרינן בעבודה וזכרנו לחיים איתיה נמי במסכת סופרים עכ"ל וכן כתב ה"ר יונה (כב: ד"ה אל) דצרכי ציבור שואלין: וז"ל הרא"ש (שם) לא ישאל אדם צרכיו פירשו ר"ת ור"ח דדוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי ציבור שרי דהא כולהו שלש אחרונות צרכי ציבור נינהו ועם מה שהעבד מסדרשבחו של רבו וכו' ומטעם זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות וכן רבי אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים על פיהראייה שהרי לא תיקן שום קרובה ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמרינן בפסיקתא כד דמיך רבי אלעזר ב"ר שמעון קראו עליו דורו מכל אבקתרוכל דהוה תנא קרובץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרובץ לאומרם בשלש ראשונות ועוד שאנו אומרים יעלה ויבוא ועל הניסים בשלש אחרונות אלמא צרכי ציבור שאני עכ"ל. וכן כתב הר"ן בריש פרק בתרא דראש השנה (ח: ד"ה סדר) בשם הרי"ץ ן' גיאת דצרכי רבים שרי ומפני כך נהגו בראש השנה לומר זכרנו ומי כמוך ובחנוכה ופורים כן עשה עמנו ניסים ופלא וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ו (תפלה אות ג) בשם ר"ת דצרכי רבים שואלים ומטעם זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות וכן הסכימו רבינו יוסף ורבינו אליהו הזקן והקליר שהיה תנא ועליו יש לסמוך וכן נהגו כל רבותינו והתירו לומר זכרנו ומי כמוך ודלא כהלכות גדולות שכתבו דאית מרבנן שנהגו דלא למימר זכרנו בראש השנה אמנם על הקרובץ שבג' ראשונות כתב ר"ח דלאו שפיר עבדי ורבינו שמחה הביא מהא דאמרינן (ר"ה לב.) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהם אבל לא ידענו על מה אנו סומכין שאנו מפסיקין בין גבורות לקדושת השם עכ"ל וכבר נתבאר בסימן ס"ח (סח: ד"ה ומ"ש אמנם) שהמנהג הנכון שלא לומר קרובץ:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיב סעיף ב
אין לומר פיוטים ולא קרובץ (פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה. הגה: ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם.
ספר אבודרהם ברכות קריאת שמע
ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע לומר קרובות נשאל הרמ"ה על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק, והרי בפירוש שנינו (ברכות יא, א) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', ועוד שנינו (ברכות מ, ב) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובה אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישין ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין, וזו היא סבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובה כיון שמתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן, וקורא קריאת שמעומברך לפניה ולאחריה, אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל. ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עדשיגיע ש"צ במקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכן כתב הר"ם במז"ל (ה' ק"ש א, ז) ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם ומיהו כבר פשט המנהג בכל המקומות לומר בהם קרובות, וגם הראשונים שתקנום היו גדולי עולם כמו ר' אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני שלימים טובים. וכן הרב ר' יצחק בן גיאת עשה קרובות ורבים כמוהו. וכן כ' הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידה. לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבת עולם ובזולת. ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלם למי שאפשר לו ובידו יכולת כי היא סבה להפסיק ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע. אבל מה שנהגו להרבות בפיוטים וסליחו' בשלש ראשונות ובברכת סלח לנו מותר וכן כתבו הגאונים. ופי' ר"י שסומכין על הא דאמרינן (ע"ז ח, א) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר, רק שיתחילו מענין הברכה ואחר יכוין להאריך (פיוטים) [בפיוטים] רצוי ותחנונים כפי רצונם בין יחיד בין צבור.
תוספות מסכת ברכות דף יא עמוד א
אחת ארוכה ואחת קצרה - פירש רש"י ארוכה אמת ואמונה. קצרה השכיבנו. ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ותדע מדלא קא חשיב להבתוספתא בהדי הקצרות. ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספת כמו אור יום הנף. ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן למ"ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפרק היה קורא (לקמן ד' יד ע"ב) ונראה לר"ת דהכל קאי באמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן. וכן אשכחנא התם (יבמות ד' מא.) אחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות.
רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ה עמוד א-ב
אחת ארוכה ואחת קצרה וכו' פרש"י ז"ל שארוכה היא אמת ואמונה וקצרה השכיבנו שאין בהמטבע כל כך ומפרש דמקום שאמרו להאריך קאי אמאי דאמר ברישא אחת ארוכה ור"ל שאמת ואמונה שהיא ארוכה לא יקצר ממנה והשכיבנו שהיא קצרה לא יוסיף בה והקשה עליו רבי יעקב ז"ל דהאיך אומר דהשכיבנו הוי קצרה דהרי יש בה מטבע יותר מקידוש והבדלה שהם ארוכות ועוד שבתוספתא מונה הברכות הקצרות ואינו מונה בהן השכיבנו ועוד שאם הוא כדבריו שאומר דבמקום שאמרו להאריך קאי ארישא לא היה לו לומר זה הלשון אלא ארוכה לא יעשנה קצרה קצרה לא יעשנה ארוכה ועוד שהיאך אומר שלא יוכל לקצר באמת ואמונה והא אמרינן בגמרא (ד' יד ב) אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת (ויציב) לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת (ויציב) ואמרינן היכי לימא מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית עמנו נסים ונפלאות על הים ושרנו לך הנה דבזה בלבד שיאמר ושיחתום גאל ישראל סגי והאיך אמר שאין לו לקצר בברכת אמת ואמונה ועוד שלפי דבריו שאומר שאין לו להוסיף בהשכיבנו קשה מה שנהגו בכמה מקומות לומר פיוטים בהשכיבנו ומשום הכי פירש א' ארוכה וא' קצרה ר"ל שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם ואחת ארוכה ר"ל בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרינן (יבמות דף מא א) אחת בתולות ואחת בעולות שר"ל בין בתולות בין בעולות ומה שאמרו מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מילתא באפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בורא פרי הגפן וכיוצא בה אין לו להאריך בהם ומה שאמר אח"כ לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פירש מהשאמר תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ור"ל ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע כולה מפני דאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא לחתום וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי הוא להאריך במטבע ולהוסיף בהאחר כך שאם כן יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום:
ערוך השולחן אורח חיים סימן סח
ופירש רבינו תם שה"פ בין ארוכה בין קצרה כלומר אם ברצונו להאריך באמצע יכול להאריך ואם ברצונו לקצר באמצע יכול לקצר רק שלא ישנה מברכה חתומה לאינה חתומה ומאינה חתומה לחתומה
טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סח
גם ר"ת דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי גם פירוש ר"ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סח סעיף א
יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק. הגה: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם. וע"ל סימן צ' סעיף י' - מהרי"ל וד"מ
מעשה רב סימן קכ״ז
אין אומרים אצלו קרוב"ץ בשום שבת של כל ימות השנה רק בארבע פרשיות ובשבת הגדול אומרים הקרוב"ץ אחר תפילת שחרית קודם אין כמוך ואין אומרים ובכן לך תעלה קדושה כו רק הפיוט שאחריו ושל מוסף פרשת החדש ופרשת שקלים אין אומרים כלל
ב"ח אורח חיים סימן סח
חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה ואחד היה בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו
שו"ת תשובה מאהבה - 1754-1826 (תלמיד של רבי יחזקאל לנדא) חלק א סימן צ
פקח עיניך וראה מ"ש הטור...עכ"ז כתב הב"ח שם וז"ל חלילה לנו….ואף שלפעמים נראה לגדול הדור לשנות איזהי נוסחה מפאת שנראה לו מאיזה פוסק קדמון כוותי' או שמוחזק ומפורסם מאד בחסידות וכל מעשיו עפ"י הקבלה הישרה לא ילמדו הצבור ממנו לעשות כמוהו.
שו"ת חוות יאיר - 1638 -1702 (הרב יאיר חיים בכרך) סימן רלח
בענין הפסקה גדולה שמפסיקין בפיוטים תוך הברכות והרי הפוסקים נחלקו אם שרי להפסיק...תשובה הנה מי יכניס ראשו להכריע בדברי השגות הראב"ע כי ודאי דבריו שכליים ומתישבים ומתקבלים על הלב וכבר נתפשטו פיוטיו והמנהג בכל גבול ישראל הידועים לנו…..נראה דאפילו החסיד בכל מעשיו אל ישנה מנהג הציבור מאחר שיש לנו גדולי עולם לסמוך עליהם מלבד כל המחברים עצמן ואף כי נ"ל בדרך אפשר וקרוב כי מתחילה שלא היה דפוס ושכיחי ע"ה טובא שלא חיברו המחברים אלה החיבורים רק שיאמרם הש"ץ והיו רבים מיחידי סגולה מאזינים לו או אומרם עמו לחיבוב הדברים וכך נראה שהיה המנהג גם בקרובץ די"ח ממה שאומרים מסוד חכמים ונבונים וכו' שהוא בענין נטילת הש"ץ רשות כמו פיוט דתחילת קרובץ ר"ה ויוה"ך והמון עם לא היו אומרים דבר מהם דאפילו בברכות דר"ה ויוה"ך לא היו בקיאין כדמוכח שלהי מס' ר"ה.
מגן אברהם סימן סח
האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת
שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קלו
שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור,אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים...נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט.
קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן ז
המגיע למקום שאומרים פיוטים בברכות ק"ש - שאלה - הנוהג שלא לומר פיוטים בר"ה וביו"כ באמצע ברכות ק"ש, ובא למקום שאומרים, האם מותר וצריך להפסיק ולומר הפיוטים. תשובה - אמנם היה מקום לדון דבכה"ג שהגיע למקום שאומרים ודעתו לחזור, והוא נמצא כאן באופן זמני - שא"צ לומר פיוטים עפימ"ש הרמ"א באו"ח סי' ס"ח מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר לית ביה איסורא כשאינו אומר פיוטים, ורק משום שיש לחוש שמתוך כך יבואו לדבר דינא הוא לומר פיוטים וכדמסיק הרמ"א "ואין לאדם לפרוש עצמו מהציבור", ואיכא למימר דזה דוקא באחד שנמצא כאן בקביעות. ברם החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' ס"ח בקיצור הלכות, פוסק ההולך ממקום שלא אומרים פיוטים למקום שאומרים, לא יפרוש מן הצבור, ע"ש. הרי שאם הזדמן למקום שאומרים - יאמר עמם.
Summary:
With respect to ברכות ק״ש, the משנה rules and the רמב״ם codifies (incorporating in a separate גמרא) that one is not allowed to deviate from the prescribed ברכות already established. With respect to שמונה עשרה, the גמרא similarly rules that additional requests are not permitted in the first and last three ברכות, allowing for an exception in the middle section of davening. The ריטב״א connects these two sources as representing one general approach to הפסקות in תפילה and ברכות.
Regarding שמונה עשרה, the רשב״א quotes from רבינו האי גאון who makes an exception for additions for צרכי צבור in the last three ברכות, since that is the nature of that section. The בה״ג appears to almost completely reject this leniency, allowing only for בספר חיים in שים שלום (but ruling out זכרנו in אבות). The רא״ש quotes from ר״ת who extends this leniency to the first three ברכות as well. He therefore justifies the practice of reciting פיוטים, also noting the ancient authorities who authored these prayers.
With respect ק״ש, the אבודרהם quotes from the רמ״ה that the recitation of פיוטים should be abolished based on the משנה. He further notes that it leads to שיחה בטלה during davening. However, תוספות and רבינו יונה in the name of ר״ת that the משנה needs to be understood differently, and that it never prohibited additions to the ברכות ק״ש. A factor noted in the consideration here is the widespread practice to recite פיוטים during ברכות קריאת שמע.
With respect to both שמונה עשרה and ק״ש the שלחן ערוך rules that פיוטים should not be recited. And in both instances, the רמ״א argues, permitting the recitation of פיוטים. It is of note that the רמ״א appears more hesitant to be lenient with respect to ברכות ק״ש.
The טור appears to support abolishing פיוטים, noting that רבנו תם simply felt compelled to defend the practice. The מעשה רב quotes that the גר״א did not permit פיוטים during שחרית or מוסף, though he did allow for certain פיוטים on certain days between שחרית and מוסף. However, the חוות יאיר and תשובה מאהבה, taking the lead from a comment of the ב״ח, all discourage the elimination of פיוטים based on earlier sources, deferring to the long tradition of reciting פיוטים, even in the middle of שמונה עשרה and ברכות ק״ש.
The שבט הלוי does allow for cutting down on certain פיוטים on יו״ה where there it is challenging for the צבור.
The קובץ תשובות הרב אלישיב discusses one who does not have the custom to recite פיוטים who attends a מנין that recites them - he appears to ultimately conclude that they should be recited by that individual.
