הפסק פיוטים בברכות ק״ש ובתפילה - The Custom of Reciting Piyutim

א. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ואין לשנות ממטבע שטבעו חכמים

1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יא עמוד א

משנה. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר, לקצר - אינו רשאי להאריך, לחתום - אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום - אינו רשאי לחתום.

2. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מ עמוד ב

על כולן אם אמר שהכל וכו'. אתמר, רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין. נימא כתנאי: ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה - יצא. ראה תאנה ואמר: כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה - יצא, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו.

3. רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ז

ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע.

---

ב. איסור הפסקה בפיוטים ויישוב המנהג

4. ספר אבודרהם ברכות קריאת שמע

ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע לומר קרובות נשאל הרמ"ה על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק, והרי בפירוש שנינו (ברכות יא, א) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו', ועוד שנינו (ברכות מ, ב) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובה אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישין ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין, וזו היא סבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובה כיון שמתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן, וקורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל. ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד שיגיע ש"צ במקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכן כתב הר"ם במז"ל (ה' ק"ש א, ז) ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם.

---

ר״ת - להתיר קרובות בלי פקפוק

5. תוספות מסכת ברכות דף יא עמוד א

אחת ארוכה ואחת קצרה - פירש רש"י ארוכה אמת ואמונה. קצרה השכיבנו. ותימה דהשכיבנו נמי ארוכה הרבה ותדע מדלא קא חשיב להבתוספתא בהדי הקצרות. ועוד פעמים שמאריכין הרבה בתוספת כמו אור יום הנף. ועוד אמת ואמונה פעמים שמקצרין בה מאד כדאמרינן לקמן למ"ד אין אומרים פרשת ציצית בלילה הוא קא מסיים מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים וכו' בפרק היה קורא (לקמן ד' יד ע"ב) ונראה לר"ת דהכל קאי באמת ואמונה אחת ארוכה ואחת קצרה כלומר בין יאריך בה בין יקצר בה כדלקמן. וכן אשכחנא התם (יבמות ד' מא.) אחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות

6. רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ה עמוד א-ב

אחת ארוכה ואחת קצרה וכו'….והקשה עליו רבי יעקב ז"ל דהאיך אומר דהשכיבנו הוי קצרה דהרי יש בה מטבע יותר מקידוש והבדלה שהם ארוכות ועוד שבתוספתא מונה הברכות הקצרות ואינו מונה בהן השכיבנו ועוד שאם הוא כדבריו שאומר דבמקום שאמרו להאריך קאי ארישא לא היה לו לומר זה הלשון אלא ארוכה לא יעשנה קצרה קצרה לא יעשנה ארוכה…ועוד שלפי דבריו שאומר שאין לו להוסיף בהשכיבנו קשה מה שנהגו בכמה מקומות לומר פיוטים בהשכיבנו

ומשום הכי פירש א' ארוכה וא' קצרה ר"ל שאם ירצה יאריך בהם ואם ירצה יקצר בהם ואחת ארוכה ר"ל בין ארוכה בין קצרה…ומה שאמרו מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מילתא באפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בורא פרי הגפן וכיוצא בה אין לו להאריך בהם ומה שאמר אח"כ לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פירש מהשאמר תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר.

7. ערוך השולחן אורח חיים סימן סח

ופירש רבינו תם שה"פ בין ארוכה בין קצרה כלומר אם ברצונו להאריך באמצע יכול להאריך ואם ברצונו לקצר באמצע יכול לקצר רק שלא ישנה מברכה חתומה לאינה חתומה ומאינה חתומה לחתומה.

---

 אבודרהם וטור - להתיר קרובות ע״פ המנהג אבל יותר טוב לבטל 

8. ספר אבודרהם ברכות קריאת שמע

ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע…אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם ומיהו כבר פשט המנהג בכל המקומות לומר בהם קרובות, וגם הראשונים שתקנום היו גדולי עולם כמו ר' אליעזר הקליר שהיה מארץ ישראל מקרית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תקן שום קרובה ליום שני שלימים טובים. וכן הרב ר' יצחק בן גיאת עשה קרובות ורבים כמוהו. וכן כ' הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידה. לפיכך נהגו להוסיף פיוטים במאורות ובאהבת עולם ובזולת. ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלם למי שאפשר לו ובידו יכולת כי היא סבה להפסיק ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע. 

9. טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סח  

בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ ראוי היה שלא להפסיק והרמ"ה נשאל על זה והשיב…אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום….גם ר"ת דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי גם פירוש ר"ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל. 

10. ב"ח אורח חיים סימן סח

ופירש ר"ת דהכי קאמר…ולא ידעתי למה יכתוב רבינו דדחק ר"ת לפרש ההיא דמקום שאמרו להאריך כדי לקיים המנהג הלא מן המנהג אינו מביא ר"ת אלא סניף לשאר קושיות ותשובות שהקשה על פירוש רש"י דמתוך אותן הקושיות פירש פירוש אחר ומי הגיד דפירוש ר"ת הוא דחוק אני אומר שהוא מרווח ומקובל בלי גמגום. ועוד הלא בתוספתא פרק קמא (ה"ז) מפורש כדברי ר"ת וכן הרמב"ם שכתב שאין רשאי לפחות ולא להוסיף כתב להך תוספתא בפ"א מהלכות ק"ש (ה"ז) עיין שם…תימה דכיון דאמר דגדולי עולם תקנום וגם הראב"ד ור"ת הסכימו שאין בו איסור היאך כתב אח"כ ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלה וכו' הלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ומי לנו גדול כהראב"ד ור"ת כל שכן רבי אלעזר הקליר דהוא רבי אלעזר בר"ש בר יוחאי…ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאף רבי אלעזר הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי אף רבי אלעזר הקליר ודאי מסכים לבטלה זה נראה ליישב דעת רבינו אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה ואחד היה בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו.

---

ג. מחלוקת מרן והרמ"א בדין הפיוטים בברכות ק״ש, וביאור שיטות האחרונים

11. בית יוסף אורח חיים סימן סח

ומ"ש אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. זהו בזמנו אבל בזמן הזה אין נוהגין כן:

12. דרכי משה הקצר אורח חיים סימן סח

כתוב במהרי"ל (הל' תפלה סע' ג) שהיה נזהר לומר קרוב"ץ והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בבית הכנסת בשעה שאומרים הציבור קרוב"ץ והם לא שמו לבם לומר אותם עכ"ל.

13. שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סח סעיף א

יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק. הגה: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם..

---

ד. איסור שאילת צרכים בג' ראשונות וג' אחרונות, וחילוק הראשונים בין יחיד לרבים

14. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

15. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ז עמוד ב (פרק א - לפני אידיהן)

נחום המדי אומר: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. אמר: בר מינה דההיא, דתליא באשלי רברבי; דתניא, ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו', אין שיחה אלא תפלה.

---

שיטת ר״ת ור״ח - להתיר צרכי צבור בג׳ ראושנות וג׳ אחרונות

16. הגהות אשרי מסכת ברכות פרק א סימן יב

ופר"ת דתרוייהו קאי אאמת ואמונה כלומר בין ארוכה בין קצרה יאריך או יקצר. הלכך שפיר מצינו לומר אור יום הנף. מטעם זה נהגו להתפלל קרובץ בשלש ראשונות. וכבר נחלקו בהם ר' יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר ושרי למימר זכרנו בריש שתא דהוי צרכי רבים. ושפיר אומר אותו מבראשית הוכתרה בברכת הזן והא דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות היינו צרכי יחיד. מא"ז:

17. תוספות מסכת ברכות דף לד עמוד א

אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות - פי' ר"ח ורבינו האי דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם ותדע דדוקא יחיד קאמר שהרי עיקר ברכות אחרונות צרכי צבור הם.

18. רא"ש מסכת ברכות פרק ה סימן כא

אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופר"ת ור"ח ז"ל דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו ג' אחרונות צרכי צבור נינהו ועם מה שעבד מסדר שבחו לרבו יכול לשאל צרכי צבור דשבח וכבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו וכן נהגו לומר זכרנו ומי כמוך ובכן בראשונות ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות וכן ר' אליעזר הקליר ז"ל שהיה מא"י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר"א בר' שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב"ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג' אחרונות אלמא צרכי צבור שאני.

19. חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א

אע"פ שאמרו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר כו'. פירוש ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות, והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום, כדאמרינן התם (ל"ד א') לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.

20. חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף לד עמוד א

הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בג' אחרונות, כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין דהא כל ג' אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו, ואפילו תרצה לפניך עבודתינו שהיו אומרים במקדש צורך הוא ושים שלום נמי תביעת וצרכי צבור הוא, אלא מיהו אע"ג דהכין, שלש ברכות ראשונות לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צורך לא לצבור ולא ליחיד, ולא מהוגן לרבנן אפילו מאן דאמר זכרנו לחיים באבות ומ"ד זכור רחמיך בהודאה ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים והני מילי לאו רגילי במתיבתא למימרינהו, עד כאן, ובהלכות גדולות לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות ומהכא לא שבקין רבנן למימר אפילו זכרנו לחיים במגן וזכור רחמיך וכבוש כעסך במודים אבל בספר חיים אמרין בשים שלום דסליקו להו י"ח וה"ל כתחנונים.

21. ספר אבודרהם ברכות קריאת שמע

ולענין ההפסקה שמפסיקין בברכת שמע…ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ…ולשוח שיחה בטלה בדברי הבאי בברכות שמע. אבל מה שנהגו להרבות בפיוטים וסליחו' בשלש ראשונות ובברכת סלח לנו מותר וכן כתבו הגאונים. ופי' ר"י שסומכין על הא דאמרינן (ע"ז ח, א) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה אומר, רק שיתחילו מענין הברכה ואחר יכוין להאריך בפיוטים רצוי ותחנונים כפי רצונם בין יחיד בין צבור.

---

ה. איסור פיוטים וקרוב"ץ בתפלה לדעת מרן, והיתר הרמ"א משום צרכי רבים

22. בית יוסף אורח חיים סימן קיב

ומ"ש שפירשו בה"ג (ברכות סוף פ"ה) ור"י דדוקא צרכי יחיד….וכן כתב הר"ן בריש פרק בתרא דראש השנה (ח: ד"ה סדר) בשם הרי"ץ ן' גיאת דצרכי רבים שרי ומפני כך נהגו בראש השנה לומר זכרנו ומי כמוך ובחנוכה ופורים כן עשה עמנו ניסים ופלא וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ו (תפלה אות ג) בשם ר"ת דצרכי רבים שואלים ומטעם זה נהגו לומר קרובץ בשלש ראשונות וכן הסכימו רבינו יוסף ורבינו אליהו הזקן והקליר שהיה תנא ועליו יש לסמוך וכן נהגו כל רבותינו והתירו לומר זכרנו ומי כמוך ודלא כהלכות גדולות….לא ידענו על מה אנו סומכין שאנו מפסיקין בין גבורות לקדושת השם עכ"ל וכבר נתבאר בסימן ס"ח שהמנהג הנכון שלא לומר קרובץ.

23. שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיב סעיף ב

אין לומר פיוטים ולא קרובץ (פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה. הגה: ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם.

---

ו. דעת האחרונים דאין לבטל מנהג הפיוטים, ודין ההולך ממקום למקום

24. שו"ת תשובה מאהבה, (תלמיד של רבי יחזקאל לנדא) חלק א סימן צ

פקח עיניך וראה מ"ש הטור...עכ"ז כתב הב"ח שם וז"ל חלילה לנו….ואף שלפעמים נראה לגדול הדור לשנות איזהי נוסחה מפאת שנראה לו מאיזה פוסק קדמון כוותי' או שמוחזק ומפורסם מאד בחסידות וכל מעשיו עפ"י הקבלה הישרה לא ילמדו הצבור ממנו לעשות כמוהו.

25. שו"ת חוות יאיר - 1638 -1702 (הרב יאיר חיים בכרך) סימן רלח 

בענין הפסקה גדולה שמפסיקין בפיוטים תוך הברכות והרי הפוסקים נחלקו אם שרי להפסיק...תשובה הנה מי יכניס ראשו להכריע בדברי השגות הראב"ע כי ודאי דבריו שכליים ומתישבים ומתקבלים על הלב וכבר נתפשטו פיוטיו והמנהג בכל גבול ישראל הידועים לנו…..נראה דאפילו החסיד בכל מעשיו אל ישנה מנהג הציבור מאחר שיש לנו גדולי עולם לסמוך עליהם מלבד כל המחברים עצמן ואף כי נ"ל בדרך אפשר וקרוב כי מתחילה שלא היה דפוס ושכיחי ע"ה טובא שלא חיברו המחברים אלה החיבורים רק שיאמרם הש"ץ והיו רבים מיחידי סגולה מאזינים לו או אומרם עמו לחיבוב הדברים וכך נראה שהיה המנהג גם בקרובץ די"ח ממה שאומרים מסוד חכמים ונבונים וכו' שהוא בענין נטילת הש"ץ רשות כמו פיוט דתחילת קרובץ ר"ה ויוה"ך והמון עם לא היו אומרים דבר מהם דאפילו בברכות דר"ה ויוה"ך לא היו בקיאין כדמוכח שלהי מס' ר"ה. 

26. שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן קלו

שמחתי להקשיב משלומו הטוב, ואשר שאל בענין לבטל קצת פיוטים ביוה"כ כי יום הארוך קצר ועבודת ה' זו תפלה מרובה, הנה תשובתי בזה בקיצור,אין ספק שאין בנו כח לשנות או לבטל מה שהנהיגו הקדמונים, ובפרט במנהג הפיוטים...נ"ב, וכן אמר לי פעם גדול וצדיק מפורסם מגדולי אשכנז, שלצורך כדאי לדלג על פיוטים קצרים, אבל לא לדלג על הפיוט הארוך שלפני קדושה שחרית שזה עיקר הפיוט. 

27. קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן ז

המגיע למקום שאומרים פיוטים בברכות ק"ש - שאלה - הנוהג שלא לומר פיוטים בר"ה וביו"כ באמצע ברכות ק"ש, ובא למקום שאומרים, האם מותר וצריך להפסיק ולומר הפיוטים. תשובה - אמנם היה מקום לדון דבכה"ג שהגיע למקום שאומרים ודעתו לחזור, והוא נמצא כאן באופן זמני - שא"צ לומר פיוטים עפימ"ש הרמ"א באו"ח סי' ס"ח מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר לית ביה איסורא כשאינו אומר פיוטים, ורק משום שיש לחוש שמתוך כך יבואו לדבר דינא הוא לומר פיוטים וכדמסיק הרמ"א "ואין לאדם לפרוש עצמו מהציבור", ואיכא למימר דזה דוקא באחד שנמצא כאן בקביעות. ברם החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' ס"ח בקיצור הלכות, פוסק ההולך ממקום שלא אומרים פיוטים למקום שאומרים, לא יפרוש מן הצבור, ע"ש. הרי שאם הזדמן למקום שאומרים - יאמר עמם. 

Summary:

With respect to ברכות ק״ש, the משנה rules and the רמב״ם codifies (incorporating in a separate גמרא) that one is not allowed to deviate from the prescribed ברכות already established.  With respect to שמונה עשרה, the גמרא similarly rules that additional requests are not permitted in the first and last three ברכות, allowing for an exception in the middle section of davening.  The ריטב״א connects these two sources as representing one general approach to הפסקות in תפילה and ברכות.

Regarding שמונה עשרה, the רשב״א quotes from רבינו האי גאון who makes an exception for additions for צרכי צבור in the last three ברכות, since that is the nature of that section.  The בה״ג appears to almost completely reject this leniency, allowing only for בספר חיים in שים שלום (but ruling out זכרנו in אבות). The רא״ש quotes from ר״ת who extends this leniency to the first three ברכות as well.  He therefore justifies the practice of reciting פיוטים, also noting the ancient authorities who authored these prayers.

With respect ק״ש, the אבודרהם quotes from the רמ״ה that the recitation of פיוטים should be abolished based on the משנה.  He further notes that it leads to שיחה בטלה during davening. However, תוספות and רבינו יונה in the name of ר״ת that the משנה needs to be understood differently, and that it never prohibited additions to the ברכות ק״ש.  A factor noted in the consideration here is the widespread practice to recite פיוטים during ברכות קריאת שמע.

With respect to both שמונה עשרה and ק״ש the שלחן ערוך rules that פיוטים should not be recited.  And in both instances, the רמ״א argues, permitting the recitation of פיוטים. It is of note that the רמ״א appears more hesitant to be lenient with respect to ברכות ק״ש.

The טור appears to support abolishing פיוטים, noting that רבנו תם simply felt compelled to defend the practice.  The מעשה רב quotes that the גר״א did not permit פיוטים during שחרית or מוסף, though he did allow for certain פיוטים on certain days between שחרית and מוסף.  However, the חוות יאיר and תשובה מאהבה, taking the lead from a comment of the ב״ח, all discourage the elimination of פיוטים based on earlier sources, deferring to the long tradition of reciting פיוטים, even in the middle of שמונה עשרה and ברכות ק״ש.

The שבט הלוי does allow for cutting down on certain פיוטים on יו״ה where there it is challenging for the צבור.

The קובץ תשובות הרב אלישיב discusses one who does not have the custom to recite פיוטים who attends a מנין that recites them - he appears to ultimately conclude that they should be recited by that individual.