א. עיקר תקנת ריב"ז באיסור מנעלים לדוכן
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לא עמוד ב (פרק ד - יום טוב)
תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. שית דהאי פירקא, וחדא דפירקא קמא. ואידך, דתניא: גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה. ואידך - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מ עמוד א (פרק ז - אלו נאמרין)
אמר ר' יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה. רב נחמן אמר, מהכא: ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי, אם אחי למה עמי, ואם עמי למה אחי? אמר רבי אלעזר, אמר להם דוד לישראל: אם אתם שומעין לי - אחי אתם, ואם לאו - עמי אתם, ואני רודה אתכם במקל. רבנן אמרי, מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור. אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא.
רש"י מסכת סוטה דף מ עמוד א
לאו משום אימתא דציבורא - מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו ונראין סנדליו לצבור והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן. דילמא מפסקא רצועה - וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו.
ב. יסוד איסור המנעלים – גזירת ריב״ז בלבד או אף מדין חציצה
מור וקציעה סימן קכח
ולכשנשים לב לדבר, נוכל ליתן טעם פשוט שלא לכסות הידים בשעת נ"כ כיון דאתקוש לעבודה, וכן נ"ל מהך טעמא צריכין להיות יחפי רגל כנז' כמו כהן משרת דמחיל עבודה כי עביד בחציצה, וכדאקשינן לענין דבעו עמידה, ה"ה לכל מילי דהנהגת עשייתה, כדלעיל. וא"ת א"כ מה היתה צריכה תקנת ריב"ז שלא יעלו לדוכן בסנדל, תיפוק ליה משום חציצה דבלא"ה אתסרו ביה. י"ל דהו"א בסנדל שאין לו עקב לשתרו. וק"ל.
שו"ת חתם סופר חלק ה - השמטות סימן קצא
שו"ת חתם סופר חלק ה - השמטות סימן קצא
ואען בדברי תורה כתי' ענה הנה הקב"ה הקפיד על העומד על מקום קדוש של נעלך מעל רגליך והוא דוקא במקום השראת שכינה ממש ובבהמ"ק שאסור להיות דבר חוצץ בינו לבין הקרקע אמנם בשארי עבודה אפי' בברכת כהנים אין צריך לעמוד יחף אלא מתקנת ריב"ז היא שנשיאת כפים אסור במנעלים משום גזירה כמבואר במס' ר"ה פי"ט של ר"ה אבל שארי עבודות לא הטריח הקב"ה לחלוץ מנעלים וכן עוד בעבודת בהמ"ק הקפיד וחייב מיתה שלא לעבוד פרועי ראש.
ג. בתי שוקיים – בכלל הגזירה או מחוצה לה
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ו
אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין ליעקר ממקומן עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הציבור, ומתקנות [עזרא] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין.
הגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ו אות ד
בפרק בתרא דר"ה אמרינן שהיא מתקנות ריב"ז ופרק אלו נאמרים מפרש טעמא משום כבוד ציבור ורב אשי מפרש טעמא שמא תפסוק לו רצועה בסנדלו ואזיל למקטריה ויאמרו בן גרושה או בן חלוצה הוא וכתב ראבי"ה דלרב אשי שרי בבתי שוקים:
בית יוסף אורח חיים סימן קכח
וכן מצותו יחלוץ מנעליו שזו היא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי וכו'. בפרק בתרא דראש השנה (לא:) ופרק אלו נאמרין (סוטה מ.)…וכתבו הגהות מיימוניות בסוף הלכות תפילה…כלומר דליכא למיחש בהו שתפסק רצועה ומשמע דאפילו בתי שוקים של עור קאמר דכיון דלית בהו רצועה כי הוו של עור מאי הוי אבל סנדלים ומנעלים אע"פ שאין בהם רצועות אסור דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל סנדלים ומנעלים. ויותר נראה לומר דבבתי שוקים של עור אסור דבכלל סנדלים ומנעלים הם ולא התירו אלא בבתי שוקים שאינם של עור. ומיהו יש לדקדק על דברי ההגהות היכי שרי לעלות לדוכן בבתי שוקים אפילו אינם של עור שהרי קושרים אותם ברצועות סמוך לארכובה ואיכא למיחש שמא תפסק אותה רצועה וישב לקשרה. ואפשר דלא חיישינן שמא ישב לקשרה אלא כשנפסקה רצועת סנדלו וכדפירש רש"י (ד"ה דילמא) שגנאי הוא לו ומתלוצצין עליו כשסנדלו מותרת אבל בהתרת רצועה שקושר בתי שוקיו דלית בה גנאי כולי האי לא. אי נמי דבתי שוקים דשרי היינו בתי שוקים ומכנסים יחד שאינם נקשרים אלא במתנים לבד דליכא למיחש בהו לפסיקת רצועה כלל ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא דתקנת רבן יוחנן בן זכאי היתה שיעלו יחפים ממש בלא שום דבר ברגליהם קמ"ל דכיון דטעמא משום שמא תפסק רצועה מסנדלו בהני בתי שוקים דליכא למיחש בהו להכי לא גזר אבל בבתי שוקים שאינם מגיעים [אלא] עד הארכובה ורגילים לקשרם שם ברצועות ודאי בכלל הגזירה הם ואפילו אינם של עור. והראשון נראה יותר דבכל בתי שוקים התירו ובלבד שלא יהיו של עור דאם איתא דלא התירו אלא בבתי שוקים ומכנסים יחד הוה ליה לפרושי: והרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות תפילה (ה"ו) שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים ומשמע מדבריו שלא יהיו בתי שוקים ולא שום דבר על הרגלים אלא יחפים לגמרי אלא שה"ר מנוח פירש דלא כתב הרמב"ם יחפים אלא למעט מנעל אבל בבתי שוקים יכולים לעמוד:
ד. בין מנעלים לבתי שוקיים – הכרעת המחבר והרמ״א
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף ה
לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי. ויש מחמירין אם הם של עור (אגודה פ' הקורא את המגילה), (ונהגו להקל בקצת מקומות).
באור הגר"א אורח חיים סימן קכח סעיף ה
אבל כו'. דליכא טעמא הנ"ל: וי"מ כו'. משום ל"פ כמו סנדלים שלנו:
ה. חיבור למכנסיים – יציאה מכלל גזירת מנעלים
מגן אברהם סימן קכח ס״ק ה
ויש מחמירין. נ"ל דוקא כשאין מגיעים אלא עד הארכוב' וקשורים ברצועה או בסרט אבל אם הם מגיעים עד אציליהם דהם מכנסיים שרי ונ"ל דשל בגד ומחופה עור שרי בכל ענין ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ו:
חיי אדם חלק א כלל לב סעיף י
אסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים, שמא תפסק לו רצועה ויקשרנה בעוד שחביריו מברכים ויאמרו שהוא בן גרושה. אפילו במנעלים שאין להם רצועות, אסור, דלא פלוג רבנן. ונכון שיצניעם תחת הספסלים שלא יהיו מגולים. ואם הם מחוברים עם המכנסים, לכולי עלמא מותר:
משנה ברורה סימן קכח ס״ק יז
אם הם של עור - טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:
שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן יא
ע"ד השאלה אודות כהן יחיד בביהכ"נ, אשר יש לו ל"ע שיתוק ברגליו, ומחמת זה אינו יכול לפעמים להוריד מנעליו בנ"כ…הנה קיי"ל בשו"ע או"ח לא יעלו הכהנים…והנה האחרונים נקטו בטעם הלכה זו כטעמא דרב אשי…אמנם בחיי אדם (כלל ל"ב סעי' י') וכן במשנה ברורה כתב דאם הם מחוברים עם המכנסיים לכו"ע מותר עיי"ש, ואם כן בנד"ד יש עצה להמציא אופן שיהא מנעליו מחוברים עם המכנסיים. ונראה דמקור דברי החיי אדם הוא מהב"י (שם) ד"ה וכן, וז"ל א"נ בתי שוקיים דשרי היינו בתי שוקיים ומכנסיים יחד שאינם נקשרים אלא במתניים לבד, דליכא למיחש בהו לפסיקת רצועה כלל…ומזה איכא ראיה ג"כ למ"ש המג"א (שם ס"ק ה')…מכנסיים שרי עכ"ל, ור"ל דבכה"ג חשיבי כמכנסיים עם מנעלים יחד.
ו. היתר מנעל שאינו של עור כשאין בו רצועות
ערוך השולחן אורח חיים סימן קכח סעיף יב
והנה זהו ודאי דסנדל ומנעל שאינו של עור מותר שהרי לגבי ת"ב ויוה"כ לא מקרו מנעל ומיהו אם גם בהם יש קישורי רצועות נראה דאסור דזיל בתר טעמא אבל באין בהן רצועות פשיטא דשרי אע"ג דלגבי מנעל אסור דלא פלוג רבנן מ"מ אהך לא גזרו והנה בהגהת מיימוני סוף הל' תפלה כתב דבבתי שוקיים מותר וכמ"ש ופשיטא דכוונתם בשל עור דאל"כ גם במנעל שרי ולפ"ז יש להתפלא על רבינו הרמ"א בסעיף ה' שכתב על היתר דבתי שוקיים דיש מחמירים אם הם של עור ונהגו להקל בקצת מקומות עכ"ל ואיך אפשר לומר כן דהלא לא בשל עור גם מנעל מותר וצ"ל דכוונתו בבתי שוקיים שיש בהם קשורים דבכה"ג במנעל אסור כמ"ש ובבתי שוקיים מותר דלא על אלו קשורים גזרו שהם בהרגל [עב"י] ולכן בשל עור דבזה דומים למנעל אסור גם בקישורים כאלו [וברור שזהו כונת המג"א בסק"ה ע"ש]:
ז. נעלים שרגילים לילך בהן בשוק – אסורות משום כבוד הציבור
פרי חדש אורח חיים סימן קכח
אעפ"י שאמרנו בסמוך שבבתי שוקיים של עור שרי היינו כשיש לו מנעלים תחתיהם, אבל אם מהלך בשוק בבתי שוקיים גרידי צריך לחלצן משום כבוד ציבור, ואע"ג דלמסקנא אסיק רב אשי טעמא שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן שמא תפסק לו רצועה בסנדלו וכו', היינו לומר דאפילו היכא דלא שייך טעמא דכבוד ציבור אסור משום שמא נפסקה, אך טעמא דכבוד ציבור איתא:
משנה ברורה סימן קכח ס״ק יח
ונהגו להקל בקצת מקומות - ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:
כף החיים אורח חיים סימן קכח ס״ק כט
אסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילטרי"ץ, אבל למצוננים שהצנה קשה להם מותר, ובתנאי שלא יהיו המנעלים היוצא בהם חוצה רק נועלים אותם כשעולים לדוכן, ודוקא של לבדין אבל של עור אסור אף שאין הולך עמם חוצה כנסת יחזקאל סימן י"א, עיקרי הד"ט סימן ה' אות כ"ט/
ח. אין להניח את המנעלים גלויים לפני הציבור
שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן קכח
ומכל מקום מנהגינו הוא שחולצין מנעליהן בשעת עליית הדוכן אינו נכון בעיני, שמניחים המנעלים למטה מן הדוכן לעין כל, ובשעת הברכה המנעלים גלוים לעיני כל הקהל לפני הדוכן. ואפשר שזה יהיה טעם רב"ה ז"ל ומטה משה לחלוץ מנעליהם חוץ לב"ה. והצנועים, קודם עלייתן לדוכן מצניעין אותם במקום צנוע תחת הספסלים. ולהרב החסיד מהר"ר דוד הכהן ז"ל ראיתי שהיה מניח המנעלים חוץ לב"ה ועולה לדוכן, וכדומה לי שכן ראיתי ג"כ להחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף הכהן נר"ו.
פרי חדש אורח חיים סימן קכח
כתוב בספר שיירי כנסת הגדולה…והכי מוכח בפרק ואלו נאמרין דגרסינן…ופירש רש"י לאו משום אימתא דציבורא, מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למידתו בהגבהת ידיו ונראה סנדליו לציבור, והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן ע"כ.
ט. כהנים המתקשים לחלוץ מנעליהם – האם רשאים לישא כפיהם
שו"ת רדב"ז חלק א סימן רלז
שאלת ממני אודיעך דעתי בב"ה שאין שם אלא כהן א' והוא ש"צ אם יעקור רגליו ויעלה לדוכן או אם יעמוד במקומו לפני התיבה ויברך. תשובה צריך לעלות לדוכן אלא שעוקר רגליו מעט בעבודה וישלים ברכת העבודה ועולה וכן כתבו הפוסקים…ואני ק"ל וכי עלייה לדוכן מעכב ברכת כהנים והלא בכל מקום שיהיה יכול לברך ובתנאי שיהיו כל העם לפניו…אבל יותר נכון שיעמוד הכהן במקומו לפני התיבה ויחזרו כל העם לפניו כדי שיהיו בכלל הברכה שאין העלייה לדוכן מעכבת כלל דאי לא תימא הכי אם יתפללו במקום שאין שם היכל ולא דוכן יהיו הכהנים פטורים מברכת כהנים אלא ודאי אין הדוכן מעכב ומוטב שלא יפסוק תפלתו
שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן יג
שאלה: כהנים שנמנעים לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים, מפני שקשה עליהם לחלוץ מנעליהם אשר ברגליהם לפני עלייתם לדוכן, האם יכולים להורות להם שיוכלו לשאת כפיהם במנעליהם אשר ברגליהם באופן שיעמדו על גבי קרקע למטה מן ההיכל? תשובה: במסכת סוטה…ובגמרא שם נאמרו שני טעמים…ולכאורה יש מקום לומר שאם אינו עולה לדוכן אלא נושא כפיו כשהוא עומד בקרקע, רשאי לברך ברכת כהנים בנעליו אשר ברגליו, שכל שאינו עולה למעלה לדוכן, אין בזה משום כבוד צבור, וגם אין דרכו לחשוש לפסיקת רצועה שבסנדלו, שאין הצבור משגיחים כל כך בסנדלו כשהוא עומד למטה. וכן כתב הגאון ר׳ יהושע פרחיה הכהן בשו"ת ויקרא יהושע…מצאתי כתוב להגאון המובהק רבי משה חיון, שאף שבכמה מקומות בגמרא ובפוסקים הזכירו לשון עליה לדוכן, מעשים בכל יום כשמתפללים במקום שאין דוכן, והכהנים עומדים בשוה עם העם שנושאים כפיהם בברכת כהנים…ואין דובר אליהם דבר, וגם יש שם חכמים שלמים וכן רבים ואין פוצה פה ומצפצף. ואפשר שעל שם שבמקדש היה הדוכן מקום גבוה, תפסו לשון זה…ולכאורה יש מקום לפקפק על זה, שהרי מבואר בב״י שגם במנעלים שאין בהם רצועות אסור לעלות לדוכן, דלא פלוג רבנן…ואם כן גם כשאינו עולה לדוכן נאמר שיש לאסור משום דלא פלוג רבנן. ויש ליישב, שהואיל ולשון התקנה של רבן יוחנן בן זכאי, שאין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, כל מנעל וסנדל נכלל בלשון התקנה…אבל כשאינו עולה לדוכן, אלא נושא כפיו בקרקע, אינו נכלל בלשון התקנה…אמנם הרה"ג רבי יעקב סופר בכף החיים כתב לפקפק על היפה ללב הנ"ל משום שיש לומר לא פלוג רבנן. אולם אין זה מוכרח…ולכן נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקילים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל, שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחים אותו. אבל המהדרים במצות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל, ועולים לדוכן.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן יא
נשיאת כפים לכהנים חולים בבית חולים בנעלי בית או בנעלים לא של עור עם שרוכים, וכן כשהולכים יחפים בלי גרבים.
בביהכ"נ שלי בבית החולים שערי צדק מצוי מאד שחולים כהנים נכנסים לתפלה בנעלי בית של עור, או בנעלי בית של לבדים אבל יש בהם שרוכים, ואינם לבושים גרבים מתחתיהם, וכשרוצים לעלות לדוכן יש מהם שלא מסכימים כלל לחלוץ נעליהם האלה בפחדם מהצטננות, והא אסור לעלות לדוכן עם נעלים, ואפילו המסכימים הא קיימת עדיין בעיה כי הא אין נכון לעלות לדוכן יחף ממש כי הוא דרך גנאי…כיון שהמדובר שלנו הוא על שעת הדחק של חולים אנוסים או מפונקים מחמת חלים, וגם איכא חדא למעליותא, דהנעלים המה או לא של עור, או של עור אבל בלי רצועות, מצאתי תקנה להם והוא, שחולים כאלה לא יעלו למעלה על הדוכן אלא ישארו לעמוד למטה בשוה לרצפת בית הכנסת. וחילי דידי בזה הוא ממה שמצאתי בספר שו"ת תעלומות לב ח"ג בקו' הליקוטים חאו"ח סי' ט"ו, הוא נשאל שם על האנפלאות של בגד הנקראים פאנתופלאס שתחתיהם הם מעור, אי שרי להו לכהנים לעלות בהם לדוכן, והשיב וז"ל: הגם שרבו הדיעות והסברות בזה…בארץ מצרים יש להקל ולסמוך על ס' רבינו הגדול הרדב"ז שכתב בח"ה סימן ש"א רס"ד להתיר בג'ליק ושירב'יאס של עור מט' דהב' טעמים שאמרו בש"ס לאסור במנעלים משום כבו' צבור ומשום שמא תפסק להו רצועה ליתנייהו באלו, ולא הי' בכלל התקנה אלא סנדל ומנעל והבו דלא להוסיף עלה את"ד, ועל זה סמכתי כשהתרתי אלו האנפלאות בספרי נוה שלום או"ח בדיני נ"כ אות א'.
שו״ת שבט הקהתי (ר׳ שמאי גרוס), חלק א, סימן ע״ד
שאלה כהן שרוצה לישא כפיו והרצפה הוא של אבנים וקר לו מאוד בחורף או באופן שהרצפה מלוכלך עם מים ומצטער א״ע לעמוד על מקום רטוב אי רשאי לישא כפיו עם מנעליו. תשובה נראה דאסור לישא כפיו עם מנעליו אפילו כשמצטער…ועי ג"כ בעיקרי הד"ט סי' ד' אות כ"ט שהביא משו"ת כנסת יחזקאל סי' י"א דאסור לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדין והתיר למצוננין שהצינה קשה להם ובתנאי שלא יצא עם המנעלים אלו בחוץ ע"ש, ועי' ג"כ בפקודת אלעזר על או"ח סי' קכ"ח הרי שלא התירו כשהצינה קשה לו אלא בבתי שוקם של עור או מנעל של לבדין שאין הולך בהם בחוץ, אבל אם הולך בחוץ עמהם אסור אפילו כשהקור קשה לו…העולה להלכה א) אפילו במקום צער אסור לכהן לישא כפיו במנעליו ואפילו לחלוץ מנעליו ולעמוד עליו ג"כ אסור. ב) וכן כהן שיש לו מכה ברגליו ויש לו מנעלים מיוחדים וא"א לו לפשטן ג"כ יצא לחוץ ולא ישא כפיו בהם ולא מהני מחילת כבוד הציבור.
י. כהן בעל מום הידוע בעירו – היתר עלייה לדוכן במנעלים
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן לב
בכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו לענין נשיאות כפים ב' סיון תשי"ט. מע"כ ידידי מוהר"ר מאיר כהנא שליט"א. בדבר הכהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו ואינו ניכר כשהוא במנעלים וכשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שילך בפוזמקאות, אין להחשיב זה דש בעירו כיון שאינו דש בעירו בלא מנעלים באופן שיהיה ניכר, דלא מהני בדברים אלו ידיעה רק שצריך שיהיה הרגל הראיה שלא יהיה חדוש אצלם וכיון שאין רואין אותו במומו אף שיודעין ממומו הרי לא הורגלו ויסתכלו בו. אבל יש לדון בזה מצד עצם הדין. דהנה זה ודאי שלעלות לדוכן במנעלים חזינן שאסור אף שיבטלו לגמרי מנשיאות כפים דאל"כ מי שיש לו מומין ברגליו מדוע אינו עולה הא יכול לעלות במנעליו אלא ודאי שהוא לעכובא. אבל הא קשה טובא כיון שהטעם של תקנת ריב"ז מסיק ר' אשי בסוטה דף מ' שמא נפסקה לו רצועה ואזיל למיקטריה ואמרי בן גרושה הוא, מה יועיל למי שאינו יכול לשלוף מנעליו מצד המומין שברגליו כשלא יעלה לדוכן דעדין יאמרו שהוא בן גרושה ונמצא שאדרבה מפסיד גם לבד עצם הפסד קיום המצוה, בהלעז גופיה דכשיעלה במנעליו הוא רק ספק קטן שמא תיפסק רצועה ועתה הא אינו עולה כלל. ואף שכתב הט"ז /סי' קכ"ח/ בס"ק כ"ו דצריך לילך מביהכ"נ בשעת הדוכן דלא לימרו עליו בן גרושה עיי"ש, פשוט שהוא רק לתקן מה שאפשר אבל אין זה עצה ברורה לסלק הלעז, דהא חזינן בחולין דף קל"ג דאביי אף שלא רצה ליטול מתנות כהונה מ"מ שקל פעם אחת בשנה במעלי יומא דכפורי שכהנים מתאספין ליטול מתנות עיי"ש בתוס' לאחזוקי נפשי בכהני מחמת שאנסי ליה עידניה לפרוס ידיה ונפסק זה ברמב"ם פ"ט מבכורים הכ"ב ובטור וש"ע יו"ד סימן ס"א סעיף י"א והוא להט"ז במקום שאנוס מלפרוס ידיה כאביי ואף להב"ח והדרישה שלא סגי להרבה בנשיאות כפים יודו ודאי שצריך להשתדל לישא כפיו כדי שידעו שהוא כהן ובחוץ לארץ שאנו נוהגין שלא להפריש המתנות לכהן כדאיתא /שו"ע יו"ד סי' ס"א/ בסעיף כ"א הרי לא נשאר אלא נשיאות כפים דמעליה לתורה ראשון מוכרחין לומר שאינו פרסום כ"כ דהא ודאי נקרא אביי לתורה הרבה וא"כ ודאי שיש עליו חיוב לבא לביהכ"נ לישא כפיו לאחזוקי בכהנא, דאף שאיכא פדיון הבן זה אינו דבר מצוי כ"כ וגם לא מתפרסם כלל מזה של"ד למתנות בעיו"כ שהמתנות מרובות ומתאספין אז ליטול המתנות. וצריך לומר דכיון שכל הכהנים עולין לדוכן בלא מנעלים וזה יעלה במנעלים ג"כ הוא שינוי שיסתכלו בו, ואף בליכא עוד כהנים אלא הוא לבד כיון שבכל הפעמים עולין בלא מנעלים ועתה עולה זה במנעלים הוא שינוי שאסור…וא"כ בידוע בעירו מהמומין שיש לו ברגליו הרי לא יעשה זה שיעלה בבתי שוקים שלא כשאר הכהנים שעולין יחף שיבינו שהוא בשביל המומין, שיסתכלו בו בשביל זה כיון שדש בעירו שיש לו מומין, ליכא דין זה דהמחבר דהרי נשאר רק שינוי בעלמא כשינוי הצבעים שאינו כלום. ועצם המום לא יהיה בזה יותר ניכר ממה שיודעין שהרי גם עתה לא יראו ועל הידיעה הרי הוא דש בעירו. ואחרי שנתבאר זה יש מקום להתיר למי שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו ואינו ניכר כשהולך במנעליו אבל כשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שיהיה לבוש בפוזמקאות או שאינו יכול להסיר מנעליו כלל, שיוכל לעלות לדוכן במנעליו דהרי כשלא יעלה כלל יהיה יותר חשש לעז מחשש שתיפסק רצועה כדהקשתי, וכל הטעם הוא משום דבזה גופיה שהולך במנעלים הוא השינוי שיסתכלו בו, וכיון שבארתי שהוא רק משום שע"י זה יבינו שיש לו מומין ברגליו ובשינוי דפוזמקאות היה מותר כשדש בעירו אף רק בידיעה שיש לו המומין, יש ממילא להתיר בכזה גם במנעלים. והוא טעם גדול שיש לסמוך ע"ז גם לדינא אם א"א לו להסיר מנעליו. ואם אפשר להסיר אבל שיהיה ניכר בפוזמקאות יראה ללבוש מנעלים של ראבער וכאלו שאין להם רצועות לקשור אם יכול להשיג מנעלים כאלו. ואם הוא כהן יחידי יש ודאי לסמוך ע"ז דהא בכהן יחידי הרי ליכא בעצם טעם הגזירה דרב אשי דאם תיפסק לו רצועה יהיו מוכרחים לחכות עד שיקשור ויעלה לדוכן ולא יהיה שייך שום לעז ורק משום שלא יעלה גם כשיהיו עוד כהנים גזרו גם כשהוא כהן אחד או משום לא פלוג שיש מקום לומר דלא היו גוזרין באופן שהוא לבטל מצות נשיאת כפים שהוא כשאינו יכול להסיר המנעלים ורק משום שממילא יהיה אסור מדינא משום שיבינו שהוא בשביל מומין ברגליו אינו חולץ מנעליו, שלכן בידוע שיש לו המומין אין לאוסרו מלעלות במנעליו ויש ממילא לחייבו כדי שלא יתבטל מצות נשיאות כפים.
Summary:
I. The Takkanah of Rabban Yochanan ben Zakkai
The Gemara in Rosh Hashana 31b, מסכת ראש השנה, records that among the nine תקנות enacted by ריב"ז was the prohibition against כהנים ascending the דוכן wearing sandals. The Gemara in Sotah 40a, מסכת סוטה, records a dispute about the underlying rationale. The רבנן explain that the prohibition stems from כבוד הציבור — the dignity owed to the congregation. Rashi elaborates: as a כהן raises his hands in ברכת כהנים, his garments rise and expose his sandals to the assembled congregation, which is unseemly if the sandals are soiled with mud. רב אשי, however, offers a different explanation: the concern is that a sandal strap might snap during the ברכה, causing the כהן to sit down to retie it — leading onlookers to suspect he is a בן גרושה or בן חלוצה and therefore unfit for נשיאת כפים.
II. The Foundation of the Prohibition: Takkanah Alone, or Also Chatzitzah?
The מור וקציעה raises the possibility that beyond ריב"ז's תקנה, there is an independent biblical basis for the prohibition rooted in the laws of חציצה. Just as a כהן performing עבודה in the בית המקדש must not have an interposition between his feet and the floor, so too נשיאת כפים — which the מור וקציעה analogizes to עבודה — should require bare feet on that same basis. He answers that the תקנה was still necessary to address the case of a sandal with no heel-strap, where the חציצה concern would otherwise not apply.
The חתם סופר disagrees with this line of reasoning entirely. In his view, the requirement to remove footwear applies biblically only in a place of actual divine presence — as at the burning bush and in the בית המקדש — where no interposition between person and ground is tolerated. For נשיאת כפים and other acts of divine service outside the Temple, there is no biblical חציצה requirement; the prohibition rests solely on ריב"ז's rabbinic תקנה.
III. בתי שוקיים — Within the Decree or Outside It?
The Rambam, in הלכות תפילה יד:ו, states simply that כהנים must stand יחפין — barefoot — on the דוכן. The הגהות מיימוניות notes, however, that according to the rationale of רב אשי, בתי שוקיים — leg coverings that lack the strap-snapping risk — should be permitted.
The בית יוסף examines this question at length. He raises several possibilities:
בתי שוקיים of leather may be prohibited as falling within the category of סנדל and מנעל, with the rabbinic decree not distinguishing between types.
בתי שוקיים of non-leather may be permitted since they do not resemble a sandal.
A third possibility: the היתר applies only to בתי שוקיים that are joined to מכנסיים and fastened only at the waist, eliminating any strap-snapping risk entirely.
The בית יוסף leans toward the first interpretation — that all בתי שוקיים are permitted so long as they are not made of leather — while noting that the Rambam's language of יחפין may imply that nothing at all may cover the feet. He cites ר' מנוח who reads the Rambam as intending only to exclude מנעל, leaving בתי שוקיים permitted.
IV. The Ruling of the מחבר and the רמ"א
The שולחן ערוך in או"ח קכח:ה rules that כהנים may not ascend the דוכן in מנעלים, but בתי שוקיים are permitted. The רמ"א, in his gloss, adds that some authorities are stringent when the בתי שוקיים are made of leather, and notes that some communities are lenient even in that case.
The גר"א explains the basic היתר for בתי שוקיים simply: since the underlying rationale of the גזירה does not apply to them, they are permitted.
V. Attachment to Trousers — Exiting the Scope of the Decree
The מגן אברהם clarifies that the stringency regarding בתי שוקיים applies only when they reach only to the knee and are tied there with a strap or ribbon. However, if they extend all the way up to the thighs and are effectively full מכנסיים, they are permitted according to all opinions. He adds that non-leather בתי שוקיים covered with leather are also permitted in all cases.
The חיי אדם and the משנה ברורה both rule similarly: בתי שוקיים attached to מכנסיים are universally permitted, as they fall entirely outside the scope of the גזירה. The משנה ברורה adds that non-leather בתי שוקיים, even if covered with leather, are likewise permitted even according to the stringent view.
The שו"ת מנחת יצחק applies this principle to a practical שאלה involving a כהן with paralysis in his legs who cannot remove his shoes. He suggests that attaching the shoes to the מכנסיים may provide a practical היתר, tracing this solution back to the בית יוסף's own language.
VI. Non-Leather Footwear Without Straps — A Clear היתר
The ערוך השולחן draws a clear principle: footwear that is not made of leather is certainly permitted, since non-leather footwear does not carry the status of מנעל even for purposes of יום כיפור and תשעה באב — and the rabbinic decree was directed at סנדל and מנעל specifically. The qualification is that even non-leather footwear with strap-fasteners would be prohibited, since the strap-snapping concern applies. Without straps, however, non-leather footwear is straightforwardly permitted.
He notes some difficulty with the רמ"א's language, which suggests a lenient option even for leather בתי שוקיים in some communities. The ערוך השולחן resolves this by reading the רמ"א as referring specifically to leather בתי שוקיים that do have fasteners of some kind — a case where the גזירה's rationale arguably applies — and ruling that non-leather footwear without straps is unambiguously permitted.
VII. Footwear Typically Worn in the Street — Prohibited on Account of כבוד הציבור
The פרי חדש rules that even where בתי שוקיים might otherwise be technically permitted, if a כהן routinely walks through the streets in them — through mud and grime — they must be removed before ascending the דוכן, on account of כבוד הציבור. This shows that even according to רב אשי's rationale, the כבוד הציבור concern of the רבנן remains independently operative and cannot simply be set aside.
The משנה ברורה endorses this ruling, noting that the slip-on shoes common in his day that people wore outdoors through mud should not be worn on the דוכן. He also rules, based on the אחרונים, that a כהן should not ascend the דוכן in completely bare feet either — as this is considered undignified in later generations — and the practice is to wear fabric socks, פוזמקאות של בגד.
The כף החיים adds that felt shoes, מנעלים של לבדים, are generally prohibited, though for those who suffer from the cold they may be permitted — provided those shoes are not worn outdoors — and only if they are not leather.
VIII. The Shoes Should Not Be Left Exposed Before the Congregation
Extending the concern for כבוד הציבור beyond the question of which footwear may be worn, the שיירי כנסת הגדולה raises a concern about the widespread practice of removing shoes at the foot of the דוכן and leaving them visible to the entire congregation during ברכת כהנים. He finds this unseemly, and notes that the more proper practice — attested to by יראי שמים — is to conceal the shoes under the benches before ascending, or to remove them outside the בית הכנסת entirely. The פרי חדש cites this ruling with approval, connecting it directly to Rashi's explanation in סוטה that the original concern about כבוד הציבור was that the sandals, exposed and mud-covered, were unworthy to be seen by the congregation.
IX. Kohanim Who Find It Difficult to Remove Their Shoes
The שו"ת רדב"ז addresses a case of a כהן who is also the שליח ציבור and asks whether he must ascend the דוכן at all. The רדב"ז rules that ascending the דוכן is not essential to ברכת כהנים — the ברכה is valid even when the כהן stands at floor level facing the congregation — though ideally the כהן should make his way to the דוכן.
The שו"ת יחוה דעת addresses a practical שאלה: כהנים who avoid duchan altogether because removing their shoes is difficult — may they be instructed to perform נשיאת כפים while standing on the floor rather than on the דוכן, while still wearing their shoes? Several אחרונים permit this, reasoning that the language of ריב"ז's תקנה speaks specifically of עלייה לדוכן — ascending to the platform — and does not apply when the כהן remains at floor level. However, the כף החיים questions this leniency on the grounds of לא פלוג. The יחוה דעת concludes that one who wishes to rely on the lenient opinion in order not to forfeit the מצוה of נשיאת כפים entirely certainly has whom to rely upon, but those who are מהדר in מצוות remove their shoes in accordance with the תקנה of חז"ל.
The שו"ת ציץ אליעזר addresses כהנים in a hospital setting — patients who come to davening in slippers or non-leather shoes with laces, often without socks, and refuse to remove their footwear out of fear of catching cold. He rules that for such אנוסים, a viable solution is to remain at floor level rather than ascending the raised דוכן, relying on the same distinction noted by the יחוה דעת.
The שו"ת שבט הקהתי takes a stricter position: even when a כהן suffers discomfort from a cold or wet floor, he may not ascend the דוכן in his shoes. The only exceptions are cases explicitly countenanced by the פוסקים — non-leather footwear not worn outdoors, or leather בתי שוקיים for those suffering from cold — and only under those precise conditions.
X. A כהן with a Known Physical Condition — Permitted to Ascend with Shoes
The שו"ת אגרות משה in או"ח ח"ב סי' לב rules that a כהן who has no legs and walks on prosthetic limbs may ascend the דוכן wearing his shoes — a significant חידוש that runs against the simple reading of the גזירה. The core of Rav Moshe's reasoning is that refusing to permit this כהן to ascend at all would actually create a worse outcome than the very concern the תקנה was designed to prevent. If the כהן never duchens, people will wonder why — and may draw precisely the suspicion of פסול כהונה that ריב"ז sought to forestall. The alternative of not ascending at all is therefore more damaging, not less.
The specific case of prosthetics adds a further dimension to this reasoning. When wearing shoes this כהן appears entirely normal; removing them in public would expose his condition visibly for the first time, causing people to stare. Since his condition is already known in the community, דש בעירו, ascending in shoes does not create any new or surprising appearance — it is simply unremarkable. The concern animating the גזירה, that people will notice something unusual and draw an inference of פסול, simply does not apply here.
Where possible, Rav Moshe suggests using rubber shoes or other footwear without strap-fasteners, which reduces the concern further. And when this כהן is the only כהן present, there is additional grounds for leniency: the underlying reason for the גזירה — that bystanders will draw an inference from his sitting down to retie a strap while his fellow כהנים continue — does not apply when there is no one to compare him to and the congregation must wait for him regardless.
