חיוב מורא וחיוב כיבוד
שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ
ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק ג
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳ אֱלֹקיכֶם
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב
ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא
במצווה לעבור על דברי תורה
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ו עמוד א
דתניא: יכול אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו? ת"ל: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ סעיף טו
אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצות עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו
במצווה לעשות דבר דאינו מגיע הנאה לאביו - אין בו חובת כיבוד
תוספות מסכת קידושין דף לב עמוד א
רב יהודה אומר משל בן - מדקדק ר"י למ"ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק בכבוד אביו הלא אבידת חבירו קודמת כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף לב.) יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל וכו' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא משמע
שו"ת מהרי"ק (ר’ יוסף קולון טרבוטו, 1420 - 1480 מאיטליה) סימן קסו
ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגנת לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער' דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה…שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו…וכבר השיב רבינו אשר דאם האב מצווה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב שאם הבן רוצה להשלים שאין לחוש לצואת אביו מפני שאסור לשנא שום יהודי…ועוד דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו אבל במלתא דלא שייך בגווי' כי הכא פשיט' דאין כח לאב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא, דלא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו' מורא לא ישב במקומו….אבל במלתא דלא שייך האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו. וגדולה מזו כתבו תוספו' שאנ"ץ בפרק קמא דקדושין בשם רבי' יצחק דאפילו למאן דאמר משל בן הני מילי כגון שהאב נהנה מגוף הדבר כי הכא שהוא נהנה מממון הבן אבל אם נזדמן לו כבוד אביו וחזרת אבידתו כיון שאין האב נהנה בגוף האבידה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו כל שכן וכל שכן למאן דאמר משל אב
רש"י מסכת יבמות דף ו עמוד א
היטמא - בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת
ערוך לנר מסכת יבמות דף ו עמוד א
בד"ה היטמא. בביה"ק להשיב אבדה. הא דהוצרך לפרש כן ולא בפשטות שאמר לו אביו בלי טעם היטמא י"ל משום דהיכא דאינו מגיע הנאה לאביו במה שמטמא לא מצרכינן קרא שלא ישמע לו דאין בזה משום כבוד וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ולכן פירש שאמר לו האב שיטמא להחזיר לו האבדה שיש לו הנאה
במצווה לעשות דבר שאינו מגיע הנאה לאביו - אבל יש בו קיום של כבוד
חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף ו עמוד א
לפי שאין עיקר כבודו אלא במה שיש לו בו הנאה וכדאמרינן בקדושין (ל"א ב') איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה של כלום אין זה כבוד שנצטוה עליה וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא, ומה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא לא לחנם אמר לו שיטמא דהא לא צריכא קרא אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה, וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי א"צ לומר שלא ישמע לו
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ סעיף כה
אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה…הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ו).
ביאור הגר"א יורה דעה סימן רמ ס״ק לו
וכן וכו׳ - עתוס' יבמות ו' א' בד"ה שכן….וע"ש ברשב"א שמשמע מדבריו שדוקא לדחות לאו ע"ש
ברכת שמואל (חלק א) מסכת יבמות סימן ב, אות ב
ועיין בהרשב״א וז״ל, ואפי׳ אמר לו אביו חמר אחר בהמה, לפי שאין עיקר כיבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרי׳ בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו וכו׳ אבל א״ל לעשות דבר שאין בו הנאה של כלום אין זה כיבוד שנצטוה עלי׳ וכיבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפי׳ לאו גרידא וכו׳ יעו״ש. וביאור דבריו הק׳, דיש שני אופני כיבוד, ישנו אופן אחד שהוא גוף עשה של תורה ואם עובד ע״ז הוי מבטל מצות עשה, וזהו כיבוד שיש בו הנאה לאביו, וכיבוד שאין בו הנאה של כלום, אף דהוי ג״כ בכלל מצוה דכיבוד, אבל אין זה גוף המצוה באופן שעובר על ביטולו, אלא שיש בו ג״כ מצוה ורק שאין זה גוף כיבוד, וזה הכיבוד אין בכחו לדחות ל״ת, דלענין לדחות בעי׳ גוף העשה, והראו לי שכן כתוב בביאור הגר״א ביו״ד סי׳ ר״מ ס״ק ל״ו.
במצווה לעשות דבר שאינו מגיע הנאה לאביו - אבל יש בו משום מורא
המקנה (ר׳ פנחס הלוי איש הורוויץ, 1731-1805, רבה של פרנקפורט, תלמידו המפורסם היה רבי משה סופר, ה"חתם סופר") מסכת קידושין דף לא עמוד ב
ת"ר איזהו מורא וכו' ולא סותר את דבריו כו'. נראה דכל דבר שמצוה לו אביו אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו שאינו בכלל כיבוד אפ"ה אם אין לבן שום הפסד ממנו זהו בכלל מורא שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו. ועיין ביו"ד סוף סימן ר"מ בהג"ה אם האב מוחה בבן לא לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע לו ע"ש, משמע דלדברים אחרים אעפ"י שאין לאב הנאה הימנו צריך לשמוע לו…שאם צווהו איזה דבר שאין בזה משום כבודו הוא בקום ועשה משום מצות מורא…וכן מוכח ממה שכתבתי לעיל דיעקב יצא מארץ לחו"ל בשביל שצוה לו אביו אע"ג שלא הי' לאביו הנאה בזה. אלא דלכאורה קשה לי דלפ"ז מה הוכיחו התוס' בד"ה ר"י אומר משל בן כו' דאל תחזיר בחנם א"צ קרא דלפמ"ש דאם אמר לו אביו שיעשה איזה דבר שאין בו הנאה לאביו הוא בכלל מורא ה"א דאתא עשה דמורא ודחי עשה דאבידה
חזון איש, מסכת קידושין סימן קמח, אות לב, ס״ק א (עמוד רפז)
תוד"ה רב יהודה, לפי שזהו גוף הכיבוד כו' ואע"ג דאמרינן בסמוך כו', מבואר מדבריהם שאין הבן חייב לעשות רצון אביו במה שאין לאב שום תועלת, וכ"כ הרמב"ן והרשב"א יבמות ו' והביאם הגר"א סי' ר"מ ס"ק ל"ו, ומיהו קשה דהא כתבו תו' ל"א ב' ד"ה ר"ט בשם ירושלמי דרצונה זהו כיבוד, ואם האב רוצה בתקנת בנו ומצטער כשנושא אשה שאינה לרצון האב למה יהא רשאי לצערו ואינו בכלל מורא, ולמה דבר זה קל מסותר דבריו בהכרעת הדעת בלבד, והגר"א ז"ל סיים דברשב"א משמע דדוקא לענין דחית לאו לא חשיב עשה של תורה, ואפשר דכונת רשב"א דמ"מ הוא חיוב דאורייתא שהרי רצון התורה בכיבוד אב ומוראו, אלא שעיקר העשה הוא בכיבוד מאכילו ומשקהו, וכעין שכתבו תו' שבועות כ"ב ב' ד"ה אהיתירא בחצי שיעור ומיהו דברי התו' ורשב"א הוא בדבר שאין לאב רצון כלל במעשה שמצוהו, אבל בדבר שחפץ באמת כמו נידון מהרי"ק לא שמענו שיהא רשאי לצערו, ועיקר טעמו של מהרי"ק שהאב צריך לבטל רצונו מפני רצון בנו בכה"ג, ואין הבן חייב בכיבוד זה, כמו שאינו חייב ליתן מתנות לאביו מפני שהאב חומד חפציו, ואפי' למ"ד משל אינו חייב בזה, כמו שאינו חייב בהעדפה, ועוד שמצוה באשה שהוא חפץ וכמו שהאיך מהרי״ק.
כשיש צער לההורים כשאין שומעין
ערוך השולחן יורה דעה סימן רמ סעיף מ-מא
כתוב בס' חסידים על מעשה שבגמ' באחד שהיו המפתחות תחת מראשותיו של אביו ולא הקיצו דזה דווקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו אבל אם יודע שיצטער צריך להקיצו וכן ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה מקיצו…עוד כתוב שם דאם הבן יודע שאביו ואמו מצטערים על מה שהוא מתענה לא יתענה בתענית שאינו חובה
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ סעיף ח
עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. הגה: ויש אומרים דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (טור בשם ר"י). ואין חילוק בין לכבדו או לצערו (ת"ה סימן מ'). ודוקא קודם שזרקן, דאפשר דממנע ולא עביד, אבל אם כבר זרקוהו, אסור לאכלומיה אבל יוכל לתבעו לדינא (טור בשם הרא"ש). ודוקא אם רוצה לזרוק כיסו לים, דאית ביה חסרון כיס, אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא, אסור בכל ענין (ר"ן פ"ק דקדושין). בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן, צריך הבן לילך אחר אביו אע"פ שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו. אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות, דאינו חייב לכבדו משל בן (במהרי"ק שורש נ"ח), כמו שנתבאר.
ש"ך יורה דעה סימן רמ ס״ק כ
וי"א דאינו כו'. מיהו אע"פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו כדלקמן סימן רמ"א ס"ד ה'
ערוגת הבושם להר׳ משה גרינוולד - אורח חיים - סימן יט
שאלתך אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך שגזר עליך במצות כיבוד אב לבל תטבול אפילו לעת הצורך כ"א במקוה חמה, ועי"ז תצטרך לעבור על מה שכבר הורגלת זה כמה לטבול קודם התפילה, ובפרט לזהר בטבילת עזרא ונסתפקת אם אתה מחוייב לשמוע בקול אביך מאחר שדבר זה אינו נוגע לכבודו כלל אם שייך בזה מצות כיבוד…ונראה דבמידי דאינו נוגע כלל לכבודו אינו חייב לשמוע אליו וראיה מש"ס יבמות דף ו…ועיין בס׳ חסידים סי ש"מ דבן היודע באבותיו שמצטערים אם הוא מתענה אסור לו להתענות ודוקא בתענית שאינו חובה לאחרים אלא לעצמו עיי"ש ונראה דבזה כו"ע מודה כיון דאביו מצטער אם יעבור על רצונו א"כ ודאי הו"ל דבר שנוגע לאביו ואית בי משום כיבוד דאורייתא וא"כ בנ"ד נמי אם ידעת שאביך יצטער על שאתה עובר גזרתו אתה מחוייב לשמוע לו אפי במידי שאינו נוגע לו בעולם כש"כ לפי מש"כ משמע מדבדי הרשב"א דמצוה מיהא איכא וכדמוכח נמי קצת מדברי הרמ"א הנ"ל
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן לה
הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא), פשוט שהוא דבר אסור מכמה עיקרי דינים שבתורה חדא שהוא מקלקל ומכלה את הגוף…ועוד שהאב והאם של אלו שמעשנין זה מצטערים מאד אשר עוברין על מצות כבוד אב ואם. ועוד איכא איסור העשה דקדושים תהיו כפירוש הרמב"ן בחומש….והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
תשובות והנהגות כרך א סימן תקכו
שאלה: אביו ציוה לבנו שלא לקיים איזה מילי דחסידות אם חייב לשמוע לו…התוס' ביבמות (ו. ד"ה שכן הכשר מצוה) פירשו שמצות כיבוד אב היינו להאכילו ולהשקותו ולהנותו, אבל כשמצוה לבן לצרכיו ע"ז אין מצות כיבוד אב…ובביאור הגר"א שם נראה דאף שאין חיוב…ובברכת שמואל קדושין סי' כ"ו, וע"ע בחידושי הגר"י פערלא זצ"ל בפי' לרס"ג שהביא מדעת הרבה ראשונים דלא כתוס' והרשב"א, וס"ל שבכל גווני איכא מצות כיבוד אב, ע"ש. וע"כ נראה דאסור לבן לזלזל ח"ו גם בזה ברצון אביו, (אם רצונו מחמת שחושש לכבודו דע"י הנהגת המילי דחסידות מרגיש כהתנשאות הבן עליו וכדומה) וכ"ש לגרום לאביו צער הוא בכלל ארור מקלה אביו ואמו, וכן ראיתי בשם הקדוש האריז"ל שנמנע לטבול בחורף כשאמו צותה לו כן מפני כיבוד אם. (שהרי חששה ויראה לבריאותו, ולא רצה לצערה בזה). לפיכך נראה שאם מקיים מילי דחסידות, ישתדל שאביו לא יסבול מזה, וכ"ש שלא יצער אותו ולא יענה לו או יתנהג עמו בעזות שבשביל מילי דחסידות עלול הוא לקבל ח"ו קללה ד"ארור מקלה אביו ואמו", ותמורת הברכה למילי דחסידות יצא שכר בהפסדו. וכ"ז אם האב אוסר מחמת שלא מבין את הצורך לקיים המילי דחסידות, ומרגיש כאילו יש לבן התנשאות עליו בזה וכדומה, אבל אם האב רשע ואינו מניחו לקיים מילי דחסידות מפני רשעות, נראה דאף לדעת הרמב"ם שמכבד האב אף שהוא רשע היינו בשאר מיני כיבוד. אבל אין מצוה לכבדו לקיים רשעותו הרוצה למנוע אותו להתחסד במצות הבורא ית"ש, רק גם בזה נראה שיזהר לא לבזותו דאף שפטור מכיבוד מ"מ אפילו ברשע ממש אסור לבזותו, ומה שחזקי' גירר עצמות אביו שהיה רשע היינו לאחר מותו שהחיוב מדרבנן להרבה פוסקים, ולצורך להראות גנות הרשעים להפרישם מדרך זה התירו. וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמ"א ס"ד וע"ע בש"ך וט"ז ע"ד השו"ע סי' ר"מ סעיף י"ח ע"ש (עיין להלן סימן תקכ"ח).
במקום שהאב אינו יודע אם שומעין לו וכשאין לההורים סבה לדבריהם
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב
ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו; בחייו כיצד? הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא; במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן סח
והנה בגוף הדין אם צוותה אמו או אביו לעשות דבר אחרי מותו, אם צריך לקיים הצוואה מדין כיבוד דבר זה צריך עיון לדינא, דמצינו בברייתא פ"ק דקדושין (דף ל"א) מכבדו בחייו ומכבדו במותו וכו' ומצינו ג"כ להיפוך בפ' י"ב דכתובות (דף ק"ג) דאינו מחוייב בכבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו, אף דכיבוד אשת אביו ואחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן שם לפי שגנאי להם שיתבזו לתולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם עיי"ש, מזה משמע לכאורה דאינו מחוייב בכיבוד אב לאחר מותו, ולזה צ"ל לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי, דבזה מגביה כבוד אביו זהו שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צערות אביו…ומעתה לענין קיום צוואת אביו י"ל דגוף ענין השמעת קול אביו ואמו הוא כמו נחת רוח שזהו נחת רוח להם שיקויים רצונם, ובהיפוך צער להם, ולזה יש לדון דלא שייך לאחר מותם…וע"כ דגם זה ענין כיבוד שנזהר בדבריהם ואפשר דהוא בכלל מורא שצריך לירא שלא לעבור על צואתם וזהו שייך גם אחר מיתה
רבי עקיבא איגר מסכת קידושין דף לא עמוד ב
צ"ל לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי דבזה מגביה כבוד אביו זהו שייך גם לאחר מיתה אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צערות אביו ומכלל הזה לכבד אשת אביו ואחיו הגדול שהוא ענין נחת רוח לאביו ומניעת צערו ממנו בזה י"ל דל"ש לאחר מיתה דלא איכפת להו בזה
כשאין לההרוים סבה לדבריהם
שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קנו ס״ק ב
אשר שאל, במי שהוריו אינם מניחים לו לשתות קפה. אם יש להורים סבה שאסרו לו לשתות קפה שמזיק לבריאותו בודאי צריך לשמוע אליהם, ואם אין להם סבה רק שכך הם רוצים אם שייך בזה כבוד אב ואם, יש מחלוקת בריטב"א פ"ק ביבמות ויש מקום לצדד לדעה זו דשלא בפניו מותר, משא"כ בפניו שמצטערים שעוברים על דבריהם וגרימת צער בפני עצמו הוא איסור
Summary:
The תורה details two different obligations with respect to a child vis-a-vis his parents: כיבוד and מורא. The גמרא defines כיבוד as providing a parent with his physical needs, while מורא is defined in terms of avoiding certain disrespectful behavior: sitting in his seat, contradicting him, etc.
Based on the גמרא, the שלחן ערוך rules that a child should not listen to a parent who instructs him to violate the תורה, under the logic that both the child and the parent are required to first give כבוד to הקב״ה, by following the dictates of the תורה.
The question emerges as to the obligation of the child to listen to a father when he asks for something which serves him no purpose.
Based on a גמרא in בבא מציעא, the בעלי התוספות address what a child should do in a case where a father instructs a child to not return a lost object of a third party and instead assist the father with something the father needs. תוספות explain that the only debate is where the father needs the child’s attention. However, if the father’s request serves no purpose for the father, then it’s obvious that the son would not be obligated to listen to his father.
Similarly, the מהרי”ק addresses whether a child is obligated to list to a parent who instructs the child not to marry a certain girl, strongly taking the position that there is no such obligation. First, he argues that in the same way a child is not obligated to spend his own money on כיבוד אב ואם, he would not be obligated to cause himself צער. Second, he notes that it is the equivalent of asking a child to violate the תורה, as a person is obligated to marry a woman he loves. He analogizes this to a case where a father directs a child to not forgive another individual, where the child should not listen, as he is not permitted שאסור לשנא שום יהודי. Third (and along the lines of תוספות above), the entire debate of whether a child spends his own money is only where the request is related to the needs of the father. However, where a father is asking for something and has no personal vested interest, he has no right to compel a child to listen. He supports this position utilizing the aforementioned תוספות.
Similarly, the ערוך לנר points out that when the גמרא discusses a case of a parent instructing a child to violate the תורה and be מטמא himself, רש״י explains that the case is one where the parent is sending the child into a cemetery to retrieve an object on his behalf. Apparently, the point רש״י is making is that without a purpose that benefits the father, there wouldn’t have even been a discussion.
The רשב״א seems to simply state that there is no concept of כיבוד where there is no personal benefit to the parent (and presumably no obligation to listen to the parent, similar to the opinions referenced above. However, the ביאור הגר״א seems to understand this differently, such that the רשב״א was specifically stating that there would be no דחייה of לאו for such a כיבוד, implying that there is some lower level of כיבוד that still remains. Based on this, the ברכת שמואל suggests that there is a קיום of כיבוד אב ואם even where there is no benefit to the father, but this would represent a lower level, such that there would be no ביטול עשה if the child were to fail to fulfill the request.
The ספר המקנה adds to this discussion, arguing that even where there is no obligation of כיבוד, since it provides no physical benefit to the father, there may be an obligation of מורא, which requires that in the same way a child may not contradict his father, he also may not disregard the request of his father, even if they aren’t for the father’s personal benefit. In a similar manner, the חזון איש also concludes that there is an obligation of כיבוד based on it being the רצון התורה, citing the same רשב״א and גר״א noted above.
The ערוך השלחן cites the opinion of the ספר חסידים that there is a prohibition to ignore the request of a parent if disregarding the request would cause pain to the parent (e.g. fasting on a day that is not required). A similar ruling emerges from the comments of ש״ך. The ערוגת הבושם notes that this position is accepted by all authorities, arguing that a (male) child that knows a parent would not want him to go to a cold מקוה, should not do so, if doing so would cause צער to the parent. He explains that once pain is caused, it then becomes a personal benefit to the parent, bringing back the topic of כבוד. Rav Moshe also discusses this topic of צער as a form of כיבוד אב ואם. In a similar manner, תשובות והנהגות suggest that where something is simply a מדת חסידות and not מעיקר הדין, if a parent really doesn’t want the child to the act (and the parent is sincere about תורה ומצוות) to the extent that it would cause צער to the parent, then the child should abstain.
The שבת הלוי addresses whether a child is obligated to adhere to requests of the parent that are unreasonable. In part, based on the צער reasoning, there may be an argument that a child should listen in the presence of his parents but not out of their presence.
