מקור אמירת ׳ברכו׳
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יא עמוד ב (פרק א - מאימתי)
תנן התם, אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.
טור אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נז
ואומר ש"צ ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד כתב הרב ר"מ מרוטנבורג שאין צריך ש"צ לחזור ברוך ה' המבורך אבל הר"ר יהודה ברצלוני כתב שצריך לחזור ברוך ה' המבורך
בית יוסף אורח חיים סימן נז
בסוף פרק שלשה שאכלו אמרינן בירושלמי (ה"ג) שמואל אמר אני איני מוציא עצמי מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר ברכו א"ר אבין מכיון דהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל…ונהגו העולם כדברי ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נז סעיף א
אומר שליח צבור: ברכו את ה' המבורך ועונים אחריו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וחוזר ש"צ ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ונהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח וכו' בעוד שהוא מאריך בברכו (טור).
יסוד פריסת שמע מדינא דגמרא
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד ב (פרק ג - הקורא עומד)
משנה. אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם…פחות מעשרה
רש"י מסכת מגילה דף כג עמוד ב
משנה. אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.
הר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף יג עמוד א
מתני' אין פורסין על שמע. פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות כדאמרינן [שקלים רפ"ג] בפרוס הפסח…והכא נמי תנן פורסין מפני שהוא אומר קצת מברכת קריאת שמע דהיינו ברכה ראשונה בלבד ולאחר שסיים אותה ברכה מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה והא דאיפסיק להו בתרתי אין פורסין על שמע.
בית יוסף אורח חיים סימן סט
תנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כג:) אין פורסין…כן פירש רש"י והתוספות (ד"ה ואין) והרא"ש (סי' ז) ודבריהם סתומים קצת והר"ן (יג. ד"ה מתני') כתבם מבוארים יפה:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סט סעיף א
אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה.
משנה ברורה שם ס״ק א
כל אחד - והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'] וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש והובא דבריו בקיצור במ"א ובספר מגן גיבורים ובח"א הביאו דבריו להלכה. ובתשובת הרמ"ע סימן פ"ד ובדרך החיים בדיני ברכו אות ג' משמע דפוסק כהשו"ע אכן בתשובת ח"ס חא"ח סימן י"ז כתב דכן עמא דבר כהרדב"ז. אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם דבכה"ג לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו דהרי בשביל עצמו אומר וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד וה"ה דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו וכדלקמיה בשו"ע דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה כל ישראל ערבים זה בזה [הרדב"ז שם]:
פריסת שמע בזמנינו - נוהגין לומר רק קדיש וברכו במקום פריסת שמע
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סט סעיף א
אם יש בני אדם…הגה: ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור, אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו ברוך ה' וכו'. י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית.
משנה ברורה סימן סט ס״ק ד
ועכשיו וכו' - סבירא לן דכיון שעונים ברוך ד' המבורך לע"ו תו לא מחזי ככופר מידי דהוי אברכת התורה ועיין בא"ר ובמגן גיבורים שהסכימו ג"כ לזה:
אם פורסין בערבית
ספר כלבו סימן יא
ואין פורסין על שמע, פירוש פורסין, מברכין, כדכתיב (שמואל - א ט, יג) כי הוא יברך הזבח ותרגם יונתן יפרוס על דיבחא, ויש מפרשין יפרס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלמה שפירוש לשון הפסק ור"ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל אין מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדושה, ואחריה מתחילין להתפלל י"ט ברכות על הסדר בקול רם, וכתב הרב רבינו נתן ז"ל כשם שפורסין על שמע שחרית כך פורסין על שמע ערבית ואין אומר אלא ברכה ראשונה בלבד כמו בשחרית,
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן סט
כתב הכלבו (הל' תפלה ח ע"ד) בשם ר' נתן דפורסים בק"ש של ערבית כמו בשחרית וכתב ב"י בשם הר"ן דגם בפריסה של ערבית אין לפרוס פחות מעשרה אע"ג שאין שם קדושה כמו בשל יוצר ותמהני שלא ראיתי לנהוג לפרוס בערבית כמו בשחרית ואפשר דהקילו בו משום דאין לפרוס בערבית רק משום ברכו לחוד דאין שם קדיש מה שאין כן בשחרית דאית ביה ג"כ קדיש:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סט סעיף א
אם יש בני אדם…הגה: ועכשיו לא נהגו…י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית.
משנה ברורה סימן סט ס״ק ו
ולא נהגו כן - כתב הפמ"ג נראה ודאי אם יש אחד שלא התפלל עדיין מעריב יכול לעמוד בפני העמוד עם ט' שהתפללו ויאמר ברכו בקול רם וגם יאמר הברכה ראשונה בקול רם ויוצא אף להמחבר ואפשר דיוכל לומר ג"כ הקדיש שקודם ש"ע עכ"ל:
ערוך השולחן אורח חיים סימן סט סעיף יא
כתב רבינו הרמ"א י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית ולא נהגו כן משום דליכא קדיש בערבית כמו בשחרית עכ"ל כלומר דבערבית ליכא רק ברכו ולא חששו לברכו בלבד לפרוס על שמע מפני זה מיהו נ"ל דזהו לפי הפריסה לברך גם הברכה ראשונה אבל לעשות ברכו בלבד יכולין גם בערבית ולמה יגרע ערבית משחרית וכן הוא המנהג הפשוט דמי שלא התפלל עדיין ערבית ויש עשרה שכבר התפללו עומד ואומר ברכו והכל עונים ברוך וכו' ולפי מנהג הספרדים שאומרים גם בערבית קדיש קודם ברכו ואומרים מקודם פסוקים לא יאמרו הקדיש אא"כ יש עשרה שיאמרו עמו הפסוקים ודבר זה בארנו לעיל סי' ק"ה סעיף ט' ע"ש:
ברכו נתקן קודם ברכות של שמע ולא בסוף התפילה
טור אורח חיים (ר׳ יעקב בן אשר, 1269 - 1343, נולד בגרמניה, עבר לברצלונה) סימן קלג
ואומר עלינו לשבח… ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור הטה ה' אזנך…ובסידור רב עמרם כתב לאחר שיסיים ש"צ עושה שלום נוהגים לומר אין כאלהינו…פיטום הקטורת…ואומר השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש:
שו"ת הריב"ש (ר׳ יצחק בר ששת בֶּרְפֶת, 1408-1326, נולד בברצלונה) סימן שלד
אופטי לחבר רבי דוד בן טוריל י"א. שאלת מנהג היה בארץ ההיא לומר ברכו אחר הקדיש אחרון מן התפלה, ועתה מקרוב בא שם רבי משה נר"ו שהוא מרביץ תורה באוקלי"ש ומיחה ביד הקהל ובטל המנהג ההוא שהיה קדמון בידם באמרו שאין לומר ברכו מאחר שאין ברכה לאחריו. ושכן נראה מספר אורח חיים (סי' קלג) שלא הזכיר ברכו אחר קדיש בתרא. ועתה יש אנשים מנכבדי המקום ומאציליה מערערים בדבר לאמר כי הוא פוגם אבותיהם לבטל עתה מנהג שנהגו אבותיהם. וגם כי זה מנהג פשוט ברוב מקומות ישראל, והדבר הזה קשה עליהם מאד לבטל מנהג אבותיהם. ובקשת להודיעך דעתי בזה. תשובה דבר פשוט הוא שברכו נתקן קודם ברכות של שמע בין בשחרית בין בערבית, ואם כל הצבור שמעו אותו קודם הברכות אין לאמרו כלל לאחר התפלה והאומרו הוא טועה. גם הרמב"ם ז"ל לא הזכירו כלל לא מן הדין ולא שיהיה מנהג.
מנהג ברצלונה: ברכו לאחר הקדיש האחרון בחול בלבד, לצורך המאחרים
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק י הלכה ו
אין פורסין על שמע…ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה; ורבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדברים, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י, כמניין התיבות, ויש אומרים אפילו בששה, שברכו ששי הוא; ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש, ולאחר התפילה עמד אחד שלא שמע בפני אילו, ואמר ברכו או קדיש, וענו אילו אחריו, יצא ידי חובתו.
שו"ת הריב"ש סימן שלד
וכן נהגו בברצלונה שלא לאמרו כלל אחר קדיש אחרון, זולתי בלילי שבתות וי"ט לבד שנוהגים לאמרו לפי שאז מקדימין להתפלל מפני שצריך להוסיף מחול על הקדש ויש רבים מן הקהל הבאים באמצע התפלה ולא שמעו אותו ויש להם להתפלל אחר תפלת הצבור ולזה חוזר שליח צבור לאמרו כדי להוציאם. וכבר כתוב במסכת סופרים…נראה ממסכת סופרים דאפי' אחד שלא שמע אותו אומרו לעצמו כל שיש תשעה אחרים עמו שעונין אחריו ואע"פ שכבר שמעוהו הם וכן נהגו בברצלונה מזה חמשים שנה שבחול בתפלת שחרית אחר ששליח צבור ירד מן התבה וקמו הקהל לצאת מבית הכנסת עומד בעזרה אחד על רגליו וחוזר ואומר קדיש עד לעילה ואומר ברכו כדי להוציא אותן יחידי' שלא השכימו לבא ולא התפללו עם הצבור, והצבור הולכין לדרכם והיחידים ההם נשארים שם ומתפללים כל אחד לעצמו. אבל ביום השבת וביום המועד שמאחרין לצאת וכבר התפללו כלם אין אומרי' אותו כלל. וזה נראה לי שהוא המנהג היפה.
מנהגי ארגון ושאר קהילות: ברכו בכל תפילה, ואף בין גאולה לתפילה
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק י הלכה ו
אין פורסין על שמע…ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה…וכבר התקינו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה, יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם, ואחריו, ברכו את י"י המבורך, כדי לצאת אותם שלא שמעו, דאמר ר' יוחנן הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו, ונהגו אנשי מערב ואנשי מזרח לאומרו לאחר עושה השלום בשלוש תפילות של שמנה עשרה, גזירה משום הנכנסין והיוצאין; ואפילו לאחר קריאת ספר תורה. ולעניין פדיית קרקעות, תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.
ספר המנהיג דיני תפילה עמוד ס - סא
הכנס' בשחרית, ולא יאמר להם שליח ציבור ברכו עד אחר התפי', ולא בין גאולה לתפיל' דבעינן תכף לגאולה תפיל', ואין להפסיק אבל בערבית דקיימא לן תפילת ערבית רשות, וכבר אנו מפסיקין בין גאולה לתפיל' בפסוקי' שתקינו בה אנשי מערב ובהמולך יכול לומר להם ברכו והוא דענו ברוך ה' המבורך, והמסדר קרי' שמע כתיקנו חכמי' בשתים לפניה ושתים לאחריה, אבל אם לאחר ברכו באים מיד, ולא פתח החזן ביוצר אור והם לא פירסו על שמע, יחזור ויאמ' להם ברכו, ויפרשו על שמע, דהוה ליה סידור השבח לפני התפי', אבל אם קראו ק"ש לא יאמר להם ברכו כלל. בתשובו' הגאוני'. ומנהג פרובינצ' בני אדם המתאחרי' לבוא בבית הכנסת, וכבר התפללו הכל יעמד אחד שלא התפלל ויוציאם ידי חובתן כחזן, אע"פ שכבר יצאו כולן חוץ מאילו. ובצרפ' אף אם התפלל ואינו מחוייב בדבר יפרוס להם על שמע לומ' קדיש וברכו, ויפתח ביוצר אור וקדושה עד יוצר המאורות, וידלג ואומ' תפי' לחש בקול רם בעבור קדושה וישלים הכל, ויש אומ' קדיש וברכו ולא עוד וקדושה מעומד ומפסיק, ולא יתכן, כי מאחר שהתחיל עליו לגמור התפי' כי לא נתקנה להפסיק בברכותי' שכבר נסדרו על פי המקראו' כולן. ועוד אמ' אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ויש לו להשלי' כתפי' נדבה. אב"ן. ויש מקומות בצרפ' שגם בעבו' היחיד שלא שמע קדיש וברכו וקדושה מעומד או מיושב יתאספו עשרה ויעבו' אחד מהם לפני התיבה וישמיע בקול רם ויתפלל להוציא' ידי חובתן, אע"פ שכולן יצאו ידי חובתן, וכן המנהג בעבור חתן ואבל, אך במס' סופרי' מצאתי אין לענות קדיש וקדושה עד שיהיו ששה שלא יצאו שנ' במקהלות ברכו אלהי' וגומ'. [ורבותי' ש[במערב] אומ' אותו [בז'] שנ' בפרוע [פרעות] בישרא' וגומ']. אבן. ורבינו יעקב היה אומ' מהאי קרא בחמשה שלא שמעו שאחר חמש התיבו' מזכיר בפסוק ברכו [את] יי' ר"ש.
שו"ת הריב"ש סימן שלד
בארגו"ן ובזאת הארץ ראיתי אומרים אותו לעולם בין בערבית בין בשחרית בין בחול בין בשבת. ובמסכת סופרים ראיתי כתוב שהתקינו חכמים לחזנים לאומרו בין גאולה לתפלה כדי להוציא אותם שלא שמעו, ואנשי מערב ואנשי מזרח נהגו לאומרו לאחר תפלת שמנה עשרה לאחר עושה שלום משום הנכנסין ומשום היוצאין, ע"כ. ובס' המנהיג כתוב שאין להפסיק לאמרו בין גאולה לתפלה אלא בתפלת ערבית שהיא רשות ומפסיקין בה כבר באותן פסוקים שתקנו בה, אבל לאחר התפלה אומרים אותו בשחרית כל שבאין שם אנשים שלא שמעו אותו.
פשרת הריב"ש: ברכו אחר התפילה בחול ובלילי שבתות ויו"ט, ולא ביום שבת ויו"ט
שו"ת הריב"ש סימן שלד
ואחר שדבר זה הוא מנהג קדום בכמה ארצות ונזכר במסכת סופרים ובחבורי קצת החכמים אין כח בנו לגעור ולמחות במי שאומר אותו אף אם נראה לנו שהמנהג האחר יפה ממנו. מ"מ כיון שכבר בא חכם והורה לתקן המנהג וקבלו הקהל ממנו אין לחזור ולעוות אשר תקנו ואת אשר כבר עשוהו…ולצאת ידי כלם אז נראה לי שיעשו בדרך זה שבימות החול ובלילי שבתות וי"ט ישובו למנהגם הקדום לאמר ברכו באשר יש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעוהו. אבל שבתות וי"ט בשחרית שכבר התפללו כלם בשעה שיוצאין מבית הכנסת בזה יהיו דברי רבי משה נר"ו המתקן קיימים.
בית יוסף אורח חיים סימן קלג
כתב הריב"ש בתשובה (סי' שלד) על מה שנהגו לומר ברכו אחר קדיש בתרא…ולצאת ידי כולם נראה לי שיעשו בדרך זה שבימות החול ובלילי שבתות וימים טובים ישובו למנהגם הקדום לומר ברכו באשר יש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעוהו אבל ביום שבת ויום טוב שכבר התפללו כולם בשעה שיוצאים מבית הכנסת יהיו דברי המתקן קיימים כי באמת נראה לי כי האומרו אז הוא טועה ע"כ.
פסק המחבר
שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלג סעיף א
בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא. הגה: אפי' במקום שנהגו לאומרו בימות החול, שמא לא היו יחידים בבהכ"נ כשאמרו ברכו, מכל מקום בשבת ויו"ט אין לאומרו, דהכל באין לבהכ"נ קודם ברכו (ב"י בשם ריב"ש).
בית יוסף אורח חיים סימן רפו
כתב ריב"ש בתשובה (סי' שלד) שבשבתות וימים טובים אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא וכתבתי זה בסוף סימן קל"ג:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפו סעיף ה
בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא (וע"ל סי' קל"ג).
משנה ברורה סימן סט
ועיין לקמן בסימן קל"ג בב"י דמוכח דמנהגם הוא דאף אם אירע שלא בא אדם לבה"כ אחר ברכו אעפ"כ אין מדקדקין בכך לבד משבתות ויו"ט כדאיתא שם ומ"מ אין לבטל מנהגם בבה"כ מפני המחלוקת אבל במקום שאין לחוש למחלוקת יש לנהוג שלא יאמר הש"ץ ברכו אא"כ בא אחד אחר ברכו ולא שמע כלל באותו יום.
לסמוך על ברכו בשעת קריאת התורה: אין חוזרים ואומרים ברכו בימי קריאה
משנה ברורה סימן קלג סעיף א ס״ק ב
דהכל באין וכו' - דאפילו אם אירע לאחד שנתאחר לבוא אחר ברכו מ"מ מסתמא כבר שמע ברכו מהעולים לתורה.
אורחות רבינו חלק א עמוד ע (סימן כא)
אצל מרן החזו"א זצוק"ל וכן אצל מו"ר (שליט"א) זצוק"ל בביהכ"נ לדרמן אמרו ברכו לאחר כל תפלה שחרית וערבית חוץ מיום ב' וה' שחרית ומליל שבת ושבת בבוקר.
מקומות אמירת ברכו אחר התפילה: אחר י"ח, אחר קדיש בתרא, אחר לדוד ה' אורי, ואחר קדיש דרבנן
משנה ברורה הקדמה לסימן סט
ענין פריסת שמע מקומות מקומות יש. יש מקומות שנוהגין שפורסין על שמע [פריסת שמע נקרא אמירת הברכו שאנו אומרין] בשביל המתאחרין לבוא לבהכ"נ אחר גמר סיום תפלת י"ח בלחש. ויש מקומות שנוהגין שפורס הש"ץ על שמע בשביל המתאחרין אחר קדיש בתרא ועיין לעיל בסימן נ"ד במ"א שמצריך לאלו הנוהגין אחר קדיש בתרא לומר מתחלה קצת פסוקים אם רוצים לומר קדיש וברכו.
אורחות רבינו חלק א עמוד ע (סימן כב)
מרן החזו"א זצוק"ל הורה לומר ברכו אחר לדוד אורי הן בשחרית והן בערבית (בחודש אלול) והסביר מרן שהברכו נתקן לומר לאחר התפלה משום המאחר, א"כ צ"ל מה שיותר מאוחר אחר התפלה, (שמעתי ממקור מוסמך, עי' סי' קל"ב מ"ב ס"ק א').
פסקי תשובות הערות סימן קלג אות 3
וע"ע קצוה"ש סי' כ"ד סקל"ו דמה שנוהגין המתפללים נוסח ספרד לומר הברכו בשחרית אחר קדיש דרבנן ולא אחר עלינו, משום דהקדיש דאחר עלינו הוא ק"י ולפעמים אומרו קטן שאין ראוי שיאמר ברכו להוציא את הרבים משא"כ קדיש דרבנן אינו קדיש ליתום דווקא.
טעמים נוספים לאמירת ברכו בסוף התפילה: "תפילה בעי חיזוק" וטעם הקבלה
נפש הרב עמוד קסד - קסה
אמירת אדון עולם…נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם — חזק…ונראה דמהאי טעמא הוא דנהגו, בשעה שמסיימים מסכתא להתחיל תיכף בלימוד המס' שאחריה…ונראה דמהאי טעמא נמי נהגו בהרבה קהילות לשיר את הפיוט אדון עולם בסוף תפילת מוסף בשוי"ט, דתפילת שחרית מתחילה באמירת אדון עולם, ולאחר שמסיימים את התפילה, אומרים עוד הפעם אדון עולם, להראות כאילו אנחנו מוכנים כבר לחזור ולהתפלל מן ההתחלה עוד הפעם…וכן המנהג שאומרים ברכו בסוף התפילה נראה דהוא ג"כ מהאי טעמא, דתפילה בעי חיזוק, ולכן חוזרים בסוף התפילה ואומרים ברכו.
כף החיים אורח חיים סימן קלג ס״ק א
והטעם כתב בית יוסף בשם הריב"ש…וזהו לפי פשט הדברים אבל בשער הכוונות כתב שתי כוונות לברכו אחת לברכו שקודם יוצר ואחת לברכו שאחר קדיש בתרא וכתב דגם בשתי פעמים ברכו של תפלת ערבית דליל שבת גם כן תכוין בהם שתי כוונות האלו הראשונה בברכו הראשון והשניה בברכו השני…וכן כתב בפרי עץ חיים שער השבת סוף פרק י"ג ופרק י"ד וכן כתב השלמי צבור דף יו"ד ע"ג על דברי מרן הללו דאין כן דעת הרב ז"ל אלא דאפילו בשבת ויום טוב צריך לאומרו כדמפורש בשער הכוונות עכ"ד וכן כתב המחזיק ברכה בסימן רפ"ו אות ד' דבארץ הצבי וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויום טוב אחר קדיש בתרא וכן כתב החסד לאלפים אות כ"ב דכן ראוי להנהיג על פי הסוד וכן כתב יד אהרן במהדורא בתרא בהגהות בית יוסף אות ה' וכן כתב הרוח חיים בשם בתי כנסיות דהמנהג לאומרו בין בחול בין בשבת יעו"ש וכן כתב היפה ללב.
שערי תשובה סימן רפו סעיף ה
בשבת וי"ט כו'. וכתב במח"ב דבארץ הצבי וארץ מצרים נוהגים לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא ע"ש:
לומר ברכו ולצאת מיד אינו נכון: מנהג בריסק על פי הרמב"ם
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ה
ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ג ב') אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש"י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה"ר יונה ז"ל בשם רבינו מאיר ז"ל.
נפש הרב, עמוד קמח
ברכו בתרא…נהגו בהרבה מקומות לומר "ברכו בתרא" אחרי גמר כל התפילה, קודם יציאה מביהכנ"ס, בעד כל אלו שאיחרו לשמוע ברכו מהש"ץ. ובבריסק, אף שהניחו לומר "א הויכע קדושה", הקפידו שלא לומר ברכו בתרא. והוא עפ"י המשנה מגילה (כג:) שאין פורסין על השמע בפחות מעשרה. ועי' ביאור הכסף משנה על הרמב"ם פ"ח מתפילה ה"ה, דלפי מש"כ בפרק זה, שחזר בו רבנו…ולכן אמר ברכה של ק"ש, עכ"ל. הרי להדיא שלומר ברכו ולצאת מיד מבית הכנסת אינו נכון.
פניני תפילה, ר׳ יוסף שלום אלישיב, קריאת שמע (עמוד עג)
שאלה: אחד שלא שמע ברכו בבוקר ובשעת מנחה אמר ברכו לפני עשרה האם עשה טוב? תשובה: בודאי שלא. שאלה מדוע האם צריך שיהי' סמוך לתפילה או בזמן התפילה? תשובה: כן.
Part I: The Individual Who Missed Barchu
The Source of Barchu
The Gemara in Berachos 11b, quoting the Mishnah in Tamid, describes the officer in the Beis HaMikdash calling out to the kohanim, "Bless one beracha!" They would bless and then go on to the Aseres HaDibros and Shema. This is the earliest model of a leader calling the assembly to bless before Krias Shema.
The Tur (57) records the form we know: the chazzan says "Barchu es Hashem hamevorach" and the congregation answers "Baruch Hashem hamevorach l'olam va'ed." He cites a dispute about whether the chazzan must repeat the response; the Maharam says he need not, while R' Yehuda Barceloni says he must. The Beis Yosef explains R' Yehuda's view from the Yerushalmi: because the chazzan says "hamevorach," he includes himself among those blessing. He notes that the custom follows R' Yehuda. The Shulchan Aruch (57:1) codifies this, adding that the chazzan draws out Barchu while the congregation says "Yisbarach v'yishtabach."
Prisas Shema in Its Original Form
The Mishnah in Megillah (23b) rules that one may not be pores al Shema with fewer than ten. The Ran, explaining Rashi, describes the case: ten people davened privately and heard neither Kaddish nor Kedusha. One of them says Kaddish, Barchu, and Yotzer Or (for its Kedusha), then begins Shemoneh Esrei aloud. It is called pores, "half," because only part of the brachos is said.
The Shulchan Aruch (69:1) codifies the practice: one person says Kaddish, Barchu, and Yotzer Or "and no more." The name comes from a "sliced piece," since only part is said.
The Mishnah Berurah (69:1) cites the Radvaz, who disagrees. Once these people davened individually, the obligation of Kaddish and Kedusha has "flown away" from them, and repeating it would be a beracha levatala. The Chasam Sofer reports that common practice follows the Radvaz. Even the Radvaz agrees, however, that if one person has not yet davened, prisas Shema may be done on his behalf, even by someone who has already davened, because kol Yisrael areivim zeh bazeh.
The Scaled-Down Version
The Rama (69:1) records that today the custom is not to say Yotzer Or at all. The leader says only Kaddish and Barchu, and the people answer "Baruch Hashem hamevorach." The Mishnah Berurah (69:4) explains why this is enough. Since the people respond with a blessing of their own, it no longer looks as though they were called upon to bless and refused, just as with Birchas HaTorah.
Prisas Shema at Maariv
The Kol Bo offers two meanings of pores: "to bless," based on Targum Yonasan, or "to interrupt." He then cites Rabbeinu Nasan that prisas Shema applies at Maariv just as at Shacharis, with only the first beracha.
In Darchei Moshe, the Rama expresses surprise, since he never saw this done at Maariv. He suggests the reason may be that Maariv has only Barchu and no Kaddish before it, so there is less reason for it. He codifies this in his gloss to Shulchan Aruch 69:1: some hold one does prisas Shema at Maariv, but the custom is not to, because there is no Kaddish before Maariv's Barchu.
The Mishnah Berurah and Aruch HaShulchan
Both later authorities limit the Rama's ruling. The Mishnah Berurah (69:6) cites the Pri Megadim: if one person has not yet davened Maariv, he may certainly stand before the amud with nine who have already davened, say Barchu and the first beracha aloud, and be yotzei even according to the Mechaber. Perhaps he may even say the Kaddish before Shemoneh Esrei.
The Aruch HaShulchan (69:11) argues that the Rama was referring only to full prisa, including the beracha. Saying Barchu alone is certainly permitted at Maariv; "why should Maariv be worse than Shacharis?" He describes it as the simple, widespread custom: someone who has not yet davened Maariv stands and says Barchu with ten who have, and everyone responds. For Sefardim, who say Kaddish before Maariv's Barchu, that Kaddish requires ten people who say the preceding pesukim with him.
Part II: Barchu as Part of Organized Tefillah
Barchu Was Designed to Precede Birchos Krias Shema
The Tur (133) describes the end of davening: Aleinu, the Sefardic custom of Hatei, and, per Rav Amram, Ein Keloheinu, Pitum HaKetores, and the Shir Shel Yom. Barchu is not mentioned.
This omission became the basis of the question addressed to the Rivash (334). In one community it was an old custom to say Barchu after the final Kaddish. A rabbi named R' Moshe abolished it for two reasons: no beracha follows it, and the Tur does not mention it. Prominent members of the community objected that he was disparaging their ancestors' practice, which was also widespread elsewhere.
The Rivash begins by stating the principle plainly. Barchu was instituted before the brachos of Shema, at both Shacharis and Maariv. If the whole congregation already heard it there, there is no reason to say it after davening, and one who does so is mistaken. He adds that the Rambam does not mention it at all, either as law or as custom.
The Barcelona Custom
Maseches Sofrim (10:6) requires ten for Kaddish and Barchu, though some allow seven or even six based on drashos of pesukim. It also rules that if nine or ten people who already heard Barchu are present, someone who did not hear it may say it after davening, they answer, and he is yotzei.
The Rivash describes Barcelona's practice in that light. Barchu was not said after the final Kaddish except on Friday nights and Yom Tov nights. On those nights davening starts early because of tosefes Shabbos, and many people arrive in the middle; the chazzan repeats Barchu for them so they can daven afterward. In addition, for the past fifty years on weekday mornings, as people were leaving, one person would stand in the courtyard and say Kaddish and Barchu for latecomers, who then stayed to daven on their own. On Shabbos and Yom Tov mornings everyone was already present, so it was not said. The Rivash calls this "the nice custom."
The Broader Aragon Custom
Other communities were more expansive. Maseches Sofrim records that Chazal instituted for chazzanim to say "Yehi shem" and Barchu right after Geulah for those who did not hear it. The communities of the West and East said it after Oseh Shalom in all three tefillos, because of people coming and going, and some even said it after Krias HaTorah.
The Sefer HaManhig objects to saying it between Geulah and Tefillah at Shacharis, since the two must be adjacent. At Maariv, which is reshus and is already interrupted with added pesukim, he permits it. After davening, he says, it may be said at Shacharis whenever people arrive who did not hear it. He also surveys local practices. In Provence, someone who had not yet davened would lead the latecomers. In parts of France, even someone who had already davened would perform a full prisa for them. In other French communities, ten would be gathered for a single individual, or for a chasan or an aveil. He notes views requiring six, or five, who had not yet heard.
The Rivash reports that in Aragon and in his own land, Barchu was always said, at Maariv and Shacharis, on weekdays and Shabbos, relying on these sources.
The Rivash's Compromise
The Rivash ultimately takes a middle position, driven by the local situation. Since the practice is ancient, widespread, and recorded in Maseches Sofrim, one cannot protest against those who say it, even if the other custom seems preferable. But since a sage has already corrected the practice in this community and the people accepted it, they should not undo his correction entirely. His compromise is that on weekdays and on Shabbos and Yom Tov nights they should return to their old custom, since some people will always have missed Barchu. On Shabbos and Yom Tov mornings, when everyone has already davened by the time they leave, R' Moshe's correction should stand.
The Beis Yosef (133) quotes this ruling and adds the Rivash's comment that one who says it on Shabbos morning is truly mistaken.
The Shulchan Aruch's Ruling
The Shulchan Aruch (133:1) rules simply that on Shabbos and Yom Tov, Barchu is not said after Kaddish Basra. The Rama supplies the reason: even where it is said on weekdays, in case some individuals were absent for Barchu, on Shabbos and Yom Tov everyone arrives before Barchu. The Beis Yosef (286) and Shulchan Aruch (286:5) repeat the ruling in Hilchos Shabbos.
The Mishnah Berurah (69) observes that the weekday custom was to say Barchu even when no one had actually come late. An established custom should not be abolished, because of the dispute it would cause. Where there is no such concern, however, Barchu should be said only if someone came after Barchu and has not heard it at all that day.
Relying on Barchu at Krias HaTorah
The Mishnah Berurah (133:2) adds another reason for omitting it on Shabbos: even someone who did come late has presumably heard Barchu from the people called up to the Torah. Orchos Rabbeinu reports that this was put into practice at the Chazon Ish's and the Steipler's minyan. Barchu was said after every Shacharis and Maariv, except Monday and Thursday mornings, Friday night, and Shabbos morning. Their omission on Friday night differs from the Rivash and Shulchan Aruch.
Where Barchu Is Placed at the End
Communities differ on where Barchu belongs at the end of davening. The Mishnah Berurah's introduction to siman 69 records that some say it right after the silent Shemoneh Esrei, while others say it after Kaddish Basra. For the latter, the Magen Avraham requires saying some pesukim first.
Orchos Rabbeinu reports that the Chazon Ish ruled it should be said after L'Dovid Hashem Ori during Elul. His reasoning was that since it exists for latecomers, it should come as late as possible.
The Piskei Teshuvos, citing the Ketzos HaShulchan, explains why those who daven nusach Sefard say it after Kaddish D'Rabbanan rather than after Aleinu. The Kaddish after Aleinu is a mourner's Kaddish, sometimes said by a minor, who is not fit to be motzi the public with Barchu.
Additional Reasons
The Nefesh HaRav suggests a conceptual reason: "tefillah needs chizuk." It connects to several customs that express readiness to begin again: saying "Chazak" at the end of a sefer, beginning the next masechta at a siyum, and singing Adon Olam, which opens Shacharis, at the end of Mussaf. Saying Barchu at the end of davening reflects the same idea.
The Kaf HaChaim (133:1) brings a Kabbalistic reason. Shaar HaKavanos assigns a distinct kavanah to each of the two Barchus, including the two on Friday night. Accordingly, several authorities hold that it should be said even on Shabbos and Yom Tov. The Machazik Beracha, also cited in the Shaarei Teshuvah (286), reports that this was the practice in Eretz Yisrael and Egypt.
The Opposition: The Brisker Practice
The Kesef Mishneh (Tefillah 8:5) explains, according to the Rambam, why prisas Shema requires ten. The reason is not the Kedusha but the Kaddish and Barchu. Once the chazzan says Barchu, some beracha must follow; otherwise the people would look like deniers who were called upon to bless and declined.
The Nefesh HaRav (148) builds on this. In Brisk, although they allowed a "heicha Kedusha," they were careful not to say Barchu at the end of davening. He concludes from the Mishnah and the Kesef Mishneh that saying Barchu and then leaving immediately is not proper. This stands in tension with the Mishnah Berurah's view that the congregation's response alone is sufficient. The Brisker concern is partially echoed in Peninei Tefillah. R' Elyashiv was asked about someone who missed Barchu in the morning and said it before ten people at Mincha. He answered that this was certainly not proper. Asked whether Barchu must be close to or during davening, he answered yes.
