א. כסא דחמרא וכסא דשיכרא – בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד א (פרק א - מאימתי)
פשיטא, היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא - יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא…אלא, היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן? - תא שמע: שחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים - לא יצא, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור - יצא…כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. - שאני התם דקאמר: ברוך יוצר המאורות…תא שמע מסיפא, כללו של דבר: הכל הולך אחר החתום. כללו של דבר לאתויי מאי - לאו לאתויי הא דאמרן? - לא, לאתויי נהמא ותמרי. היכי דמי? אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל, ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא - היינו בעיין! - לא צריכא: כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל, ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי - [יצא], דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא; מאי טעמא - דתמרי נמי מיזן זייני.
ב. רש"י: פתח אדעתא דחמרא – האם כוונה זו פוסלת את הברכה אף כשסיים בשיכרא כהוגן
רש"י מסכת ברכות דף יב עמוד א
פתח בדשכרא וסיים בדחמרא - תחלת הברכה אמר על מנת שהכל, וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין, ואמר פרי הגפן - פשיטא לן דיצא, דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא על היין דתנן וכו'. אלא - קא מבעיא לן: פתח אדעתא דחמרא, כדי לסיים בורא פרי הגפן, וכשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, מהו. בתר עיקר ברכה אזלינן - ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה, והוי כמו שסיים ביין - ואין ברכת היין מוציאה ידי ברכת שכר, שאין השכר מן הגפן.
ג. קו׳ הראב״ד, תי׳ הרא״ש, ויסוד הערוה״ש — עקירת הכוונה גרע מבלא כוונה
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן יד
נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ובריך אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. זו היא גירסת רש"י…והקשה הראב"ד ז"ל על גירסא זו ועל פירוש זה שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה. אפי' בלא שום כוונת הברכה עולה לו כ"ש שהוא מתכוין לשום ברכה בעולם. ונראה דלאו קושיא היא דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת.
ערוך השולחן אורח חיים סימן רט סעיף ב - סעיף ג
ורבים התפלאו מה ספק יש בזה הלא אמר כהוגן ברוך וכו' שהכל וכו' ומה איכפת לן מה שהיה בדעתו לומר בפה"ג לא מיבעיא אם מצות א"צ כוונה אלא אפילו אם צריך כוונה היינו כוונת המצוה לצאת בה אבל מה שהיה סבור לומר מה איכפת לן כיון שבפיו אמר הברכה כהוגן [רא"ש בשם הראב"ד ורמב"ן במלחמות ולפמ"ש מיושב קושית המעיו"ט אות ג' ע"ש ודו"ק]: אמנם באמת ל"ק כלל דוודאי במצוה שיש בה מעשה אין הכוונה עיקר למאן דס"ל מצות א"צ כוונה אבל מצוה שאין בה מעשה רק דיבור בעלמא וודאי צריך כוונה לכל הדיעות דעיקר האמירה היא בלב ואם לא כיון בלבו כהוגן א"כ לא עשה כלום [תר"י] ובזה שעקר הכוונה בשעת עיקר הברכה לכוונה אחרת גרע מבלא כוונה כלל [רא"ש] ובכל המצות כן הוא אפילו אם נאמר דמצות א"צ כוונה אבל אם מכוין ההיפך לא יצא [תר"י בשם רשב"ם]:
ד. לרי"ף ורא"ש: בעיא דלא איפשיטא בחמרא ושיכרא – לקולא ולא מחזירין
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן יד
מיהו קשיא לפירושו דהא תנן בברייתא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים דלא משמע אדעתא דיוצר אור אלא שאמר יוצר אור דומיא דסיים במעריב ערבים. הילכך נראה כגירסת רב אלפס ז"ל…היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא מאי. בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ולא איפשיטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה.
ה. ר"י: חוזר ומברך מספק חמרא ושיכרא – שכך או כך הוי ברכה לבטלה ואין שייך ספק ברכות להקל
תוספות מסכת ברכות דף יב עמוד א
לא לאתויי נהמא - ופירש רב אלפס השתא דלא אפשיטא בעיין אזלינן לקולא ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא. ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת.
מגן אברהם סימן רט ס״ק ג
אלא ע"כ כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן וסיים שנ"ב לא יצא וכ"פ התוס' והמרדכי ורש"י והרמב"ם:
מהרש"א חדושי הלכות מסכת פסחים דף קב עמוד א
כתב מהרש"ל ואני אומר אדרבה הכא הוא כח דהיתרא שמיקל לברך עוד ול"ח לברכה לבטלה כו' לאפוקי רבנן דמחמרי שלא לברך כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דכאלו מעל ולהכי הוה קולא דלא יברך כרבנן ודו"ק:
גליון הש"ס מסכת ברכות דף יב עמוד א
תוס' ד"ה לא כו' לחומרא כו' ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא [ובמג"א סימן ר"ט ס"ק ג' הקשה כן] דכבר כתב הרש"א בפסחים קב ע"א בפי' רשב"ם ד"ה להודיעך כחו. דל"ש כן אלא בברכת המצות דהברכות אינן מעכבות. אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה. דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות.
רבי עקיבא איגר אורח חיים סימן רט סעיף ב
[מג"א ס"ק ג] הא קיי"ל ספק ברכות להקל. לענ"ד למה דהוציא המהרש"א פסחים ק"ב א' מדברי הרשב"א /הרשב"ם/ שם דס"ל ס' ברכות להקל והיינו בברכת המצות אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה או לא אסור לאכלו וכאלו מעל א"כ בעלמא במסופק אם ברך על המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר ברך וגם אסור לאכלו דשמא לא ברך והכא אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שברך בוודאי ברכה לבטלה. ואם נפסוק דמברך שנית ג"כ לא הוי רק ברכה א' לבטלה. ואין הפרש בין יחזור ויברך בין שלא יחזור ויברך דבין כך ובין כך הוי ברכה א' לבטלה.
ו. הרמב"ם: טעות בחמרא ושיכרא לאחר שם ומלכות אינה מעכבת – וכן פסק השו"ע אך האחרונים הכריעו דלא כן
רמב"ם הלכות ברכות פרק ח הלכה יא
לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו, וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן פ ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו.
לחם משנה הלכות ברכות פרק ח הלכה יא
ונראה לומר דרבינו ז"ל מפרש בגמרא בתר עיקר אזלינן לחודא כלומר דאם העיקר הוא טוב יצא ואם לאו לא יצא…הוצרך לחלק דשאני התם דהסיום הוא שקר שהרי הוא ביום ואומר מעריב ערבים אבל הכא בשכר אע"פ שאין זו היא הברכה הראויה לו שהרי הברכה הראויה לו היא שהכל והוא אומר בורא פרי הגפן מ"מ אין זה שקר ששכר זה יוצא מן הגפן הוא…ואם כן הרי ודאי יש מקום לומר דפרי העץ מקרי אע"ג דמן הדין לא יצא:
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק א
ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח"כ נזכר שהוא יין וסיים בפה"ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא.
+/השגת הראב"ד/ שם
אע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. כתב הראב"ד /א"א/ כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רט סעיף א
לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר: בורא פרי הגפן, אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין.
מגן אברהם סימן רט ס״ק א
או של מים. זה לא נזכר ברמב"ם רק כוס של שכר כתוב בכ"מ פ"א מק"ש שהרבה גדולים תמהו על הרמב"ם בזה דמה איכפת לן שהיה בדעתו לו' כהוגן אטו מי שהיה בידו פירי והיה בדעתו לומר בפה"ע ואמר המוציא מי יצא והלא דברים שבלב אינן דברים וגם חכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם ע"ז והשיב שאיירי בשכר היוצא מן הגפן ולכן יצא בברכת בפה"ג וכ"כ הרמ"ך, ול"נ שתשובה זו צ"ע וכו' רק העיקר דס"ל להרמב"ם דאזלינן בתר כונתו עכ"ד הכ"מ ולכן הוסיף כאן או של מים אבל הב"ח כ' דהעיקר כחכמי לוני"ל ואף את"ל דדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ מ"מ יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים וכמעט כלם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו ואף לפרש"י לא איבעי' לן אלא היכ' שאמר כהוגן רק שהיה בדעתו לו' שלא כהוגן אבל אם אמר שלא כהוגן פשיטא דלא יצא אף שהיה בדעתו לו' כהוגן וכן יש להורות:
משנה ברורה סימן רט סעיף א ס״ק א
אין מחזירין אותו - זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות:
ז. שו"ע: חתימה כהוגן בשיכרא מכשירה הברכה
בית יוסף אורח חיים סימן רט
בסוף פרק קמא דברכות (יב.) פשיטא…זו היא גירסת רש"י ופירש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא. תחלת הברכה אמר על מנת שהכל…והקשה הרא"ש (סי' יד) על זה וכתב הילכך נראה כגירסת הרי"ף…ודעת הרשב"א (יב. ד"ה הכי) כפירוש רש"י וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ברכות (הי"א) שכתב כלשון הזה…ובעיין לא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דנקטינן לקולא ולא מהדרינן ליה וכן דעת הרמב"ם. והתוספות (יב. ד"ה פתח) כתבו כפירוש רש"י ואח"כ (שם ד"ה לא) כתבו הרי"ף פסק השתא דלא איפשיטא בעיין אזלינן לקולא ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רט סעיף א
לקח כוס של שכר…ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא. הגה: וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל, ונזכר ובירך בורא פרי הגפן שיוצא, שהרי אף אם סיים שהכל יצא.
משנה ברורה סימן רט סעיף א ס״ק ב - ג
י"א שאם לקח וכו' - וכן הלכה [אחרונים]: על דעת וכו' - היינו אע"ג דבשעה שהזכיר שם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה דעתו על ברכה שאינה ראויה לאותו המין כלל אפ"ה כיון שחתימת הברכה הזכיר בפיו כהוגן יצא בדיעבד:
ח. כשאינו יודע החשבון פותח בסתם ויוצא בחתימה שמע מחבירו
מרדכי מסכת מגילה פרק הקורא למפרע
ועוד כתב ראבי"ה שאם אינו יודע חשבון הימים ודעתו לברך ולסיים כמו שישמע מן הקהל או מחביריו ואדעתא דהכי פתח ושהה בסיום עד שישמע הימנו וכן סיים גם הוא אחריהם דכה"ג נפיק דפתיחה וסיום איכא:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף ה
אם אינו יודע החשבון, ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו, ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו, יצא.
ט. אבי עזרי: הבעיא של חמרא ושיכרא חלה גם בספירת העומר – ולחומרא
מרדכי מסכת מגילה פרק הקורא למפרע
במסכת ברכות אמרינן פשיטא דהיכא דנקט כסא…מכאן דקדק רבינו אבי העזרי דהיכא דקאי בה' ימים וקסבר שהם ארבע פתח ובירך אדעתא דארבע וסיים בה' אי נמי להיפוך לא יצא הואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא וחוזר ומברך וסופר כהלכתו כההיא דפרק מי שמתו דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר קסבר ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא וחוזר ואומר אמת ואין בו ברכה לבטלה הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תפט
וכתב עוד אבי העזרי היכא דפתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה מי אזלינן בתר פתיחה וכיון דפתח אדעתא דלימא ארבעה לא נפיק או דלמא בתר חתימה אזלינן וכדין חתים ונפיק אי נמי איפכא הם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בה' מי אזלינן בתר פתיחה ונפיק או בתר חתימה ולא נפיק ומסתברא דבתרווייהו לא נפיק דבעיא פתיחה וחתימה ודאי.
י. ב"י: ספירה בזמן הזה דרבנן – ולכן ספיקא לקולא ואינו חוזר ומברך
בית יוסף אורח חיים סימן תפט
וכתב עוד אבי העזרי…דאורייתא וחוזר ומברך וסופר עכ"ל ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף סעיף ו
אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'...אינו חוזר ומברך.
יא. "וטעה וסיים בה'" כפשוטו – מחלוקת האחרונים על פסיקת השו"ע
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף סעיף ו
אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך.
ב"ח אורח חיים סימן תפט
ולענין הלכה נראה ברור דכשהוא עומד בארבעה ובריך אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה דלא יצא וצריך לחזור ולברך כאשר כתבתי דכן היא דעת כל הגאונים:
מגן אברהם סימן תפט ס״ק יב
וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי או' שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אא"כ הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אע"פ שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז:
ט"ז אורח חיים סימן תפט סעיף ו ס״ק ט
ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו.
באור הלכה סימן תפט סעיף ו
או איפכא שהם ד' ופתח וכו' וטעה וסיים בה' וכו' - עיין במ"ב שהאחרונים תמהו ע"ז.
משנה ברורה סימן תפט ס״ק לב
אינו חוזר ומברך - האחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי ספר כדין אע"ג דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו ספר יום שאינו והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו.
חק יעקב סימן תפט סעיף ו ס״ק יט
הב"ח ושאר אחרונים השיגו על דין זה…וכדי שלא להשוות דברי ראשונים לטועה לגמרי נראה לי לחלק דלא דמי כלל לדלעיל בנקט כסא דשכרא וסיים בדחמרא דלא יצא, דהכא כיון שברך אדעתיה דיום זה וגם כשסיים אמר היום יום וכו', אם כן כוונתו היה יום זה שעמד בו, רק שטעה בחשבון וספירת היום, אבל עיקר כוונת ברכתו וספירתו היה על יום שעמד בו שאמר היום וכו', אבל התם סיים לגמרי על מין שאינו בידו, שבידו כסא דשכרא ובירך על חמרא…לכן נראה לי דאין להכניס עצמו לספק ברכה לכתחלה ולזוז מפסק הב"י אשר אנו נמשכין אחריו, וגם הרב לא הגי"ה עליו כלום:
יב. "וטעה וסיים בה'" כסיום הברכה בלבד – פירוש הט"ז ויישובו את השו"ע
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תפט סעיף סעיף ו
אם פתח ואמר: בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה'; או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך.
ט"ז אורח חיים סימן תפט סעיף ו ס״ק ט
ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות…ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא…והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד.
באור הלכה סימן תפט סעיף ו
והנה הט"ז תירץ…דבזה אזלינן בתר פתיחה ובדין הראשון שצייר המחבר הוא נמי בכהאי גוונא ושם הטעם דאזלינן בתר חתימה ומשום דהוא מלתא דרבנן אזלינן בתרוייהו לקולא ואינו חוזר ומברך ודין זה העתיקו האחרונים להלכה (עיין בדה"ח וא"ר)
יג. מחלוקת הט"ז והאחרונים: האם ברכה שכולה בטעות מחייבת חזרה?
ט"ז אורח חיים סימן תפט
ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברכה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון:
באור הלכה סימן תפט סעיף ו
והנה הט"ז תירץ…אך הט"ז הוליד מזה דין חדש דהיכא דהפתיחה והחתימה היה אדעתא לספור יום ה' ואחר שגמר הברכה נודע לו שהיום יום ד' חוזר ומברך ובדין זה לא הסכימו עמו כמה אחרונים עיין במ"ב ובשעה"צ:
משנה ברורה סימן תפט ס״ק לב
אבל כמה אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו ג"כ על יום אחר וכן ספר בטעות מ"מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום ד' בעומר ובתוך כ"ד נזכר שהוא יום חמישי דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום ה' כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור:
שער הציון סימן תפט ס״ק מא
אבל כמה אחרונים הסכימו וכו׳ - מאמר מרדכי וחק יוסף, וכן משמע מהגר"ז, ודלא כט"ז שכתב דאם כל הברכה בירך על דעת לספור בטעות ואחר כך נזכר צריך לחזור ולברך מחדש, והביא על זה ראיה מתורמוס, והם דחו דבריו, עיין במאמר מרדכי וחק יוסף דהברכה אינו קאי על היום אלא הודאה לה' על עצם המצוה, וכיון שתוך כדי דיבור נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי:
מאמר מרדכי סימן תפט סעיף ה ס״ק ז
אם בירך בבירור ע"ד לומר ה' ונזכר אחר שגמר הברכה שאינם אלא ד' צריך לחזור ולברך וכן ראיתי להרב ט"ז ז"ל שכתב כן בפשיטות אלא שלא דקדק כן מכאן. אמנם אחר העיון אין זה מחוור דלא מצינו שיצטרך לחזור ולברך בשביל חסרון כוונה עיין בסי' ר"ט דתחלת הברכה שבירך בטעות כההיא דסי' ר"ט לא עדיף מגמר כל הברכה כאן ודוק היטב וכאן בש"ע לאו לדיוקא אתא אלא היא גופא קמ"ל דבכה"ג יצא לכ"ע אף למ"ד ספיקא דאורייתא ופסקינן בספק לחומרא עיין בטור וב"י ועא"ר והראיה שהביא הרב ט"ז מתורמוס דסי' ר"ו ומסי' ק"מ נ"ל דל"ד להכא כלל שהרי כאן אינו מברך על דבר שבידו או שרואה אותו לומר דלא חלה הברכה עליו ודוק.
Summary:
The Talmudic Question: Wine Cup vs. Beer Cup
The Gemara in ברכות raises a classic case involving someone who holds a cup of שיכרא (beer) but thinks it is חמרא (wine). He begins the ברכה intending to say בורא פרי הגפן, but then realizes his mistake and concludes with שהכל. The Gemara asks: do we follow the פתיחה (opening) of the ברכה, or the חתימה (conclusion)? The Gemara attempts to resolve this from a ברייתא discussing ברכות שחרית — if one began ביוצר אור and concluded במעריב ערבים he does not fulfill his obligation, but the reverse works — and concludes: הכל הולך אחר החתום. However, the Gemara deflects this proof, and the בעיא ultimately remains unresolved.
Rashi's Interpretation: Problematic Intent at the Opening
רש"י explains the case as one where the person opened with intent to say בורא פרי הגפן, and then, upon realizing he has שיכרא, concluded with שהכל. The question is whether his original intent — which was directed toward the wrong drink — invalidates the ברכה even though he concluded correctly. רש"י understands that if we follow the עיקר הברכה (the core intent at the opening), then the ברכה was essentially directed at יין, and a ברכה for יין cannot cover שיכרא.
The ראב"ד's Objection and the ערוך השולחן's Resolution
The ראב"ד raised an objection to רש"י's approach: we have no principle that a ברכה is invalidated due to a lack of כוונה — even someone who recites a ברכה with no כוונה whatsoever fulfills his obligation. So why should mistaken intent at the outset matter? The רא"ש responded that mistaken intent is actually worse than no כוונה at all — actively directing one's intent toward the wrong thing is a more significant problem than simply lacking any intent. The ערוך השולחן elaborates further: since a ברכה is purely verbal with no accompanying action, כוונה is essential to its validity by all opinions, and deliberately misdirected intent at the moment of ברוך אתה ה' undermines the ברכה entirely.
The Practical Ruling: Rif, Rosh, and R' Yonah
Because the בעיא is unresolved, the רי"ף and רא"ש rule leniently — one need not go back and repeat the ברכה. The ר"י, however, rules stringently: one should recite the ברכה again. The מגן אברהם and גליון הש"ס explain the ר"י's position in a novel way: the standard principle of ספק ברכות להקל does not apply here, because that principle only governs ברכות המצוות (where the ברכה is non-essential to the act). In ברכות הנהנין, one is forbidden to eat or drink without a ברכה; therefore, one faces a dilemma either way — if he doesn't re-bless, he cannot drink, and if he does re-bless, one of the ברכות will be לבטלה. Fascinatingly, רבי עקיבא איגר further refines this point, noting that since one ברכה will inevitably be לבטלה regardless of the ruling, there is no practical difference between being lenient or stringent, and therefore repeating the ברכה is not worse than not repeating it.
The Rambam: Intent at שם ומלכות Is What Determines the ברכה
The רמב"ם takes a distinctive approach: if, at the moment one recites שם ומלכות (the words ה' אלוקינו מלך העולם), his intent was to say the correct ברכה for that food, then even if he subsequently misspoke in the conclusion, he has fulfilled his obligation. The כסף משנה explains the רמב"ם as understanding that שם ומלכות is the עיקר הברכה — the heart of the ברכה — and as long as that was said with proper intent, an error at the end does not invalidate it.
The ראב"ד strongly disagrees, insisting that we follow only what was actually said aloud. The מגן אברהם notes that the חכמי לוניל challenged the רמב"ם on this point, and he responded that his case involved שיכרא היוצא מן הגפן — beer derived from grapes — making בורא פרי הגפן technically applicable. The שולחן ערוך cites the רמב"ם's ruling, but the משנה ברורה concludes that nearly all the other פוסקים disagree and that one should indeed repeat the ברכה in such a case.
The שולחן ערוך's Core Ruling: A Correct חתימה Validates the ברכה
The שולחן ערוך rules that if one took a cup of שיכרא, opened intending to say בורא פרי הגפן, and then caught himself and concluded with שהכל — he has fulfilled his obligation בדיעבד. The משנה ברורה confirms this is the accepted הלכה, noting that even though at the moment of שם ומלכות his intent was directed toward the wrong ברכה, a correct חתימה said aloud is sufficient. The רמ"א adds that this is certainly true in the reverse case: if one had יין but thought it was water, and opened intending to say שהכל but then recited בורא פרי הגפן — he certainly fulfills his obligation, since even had he concluded with שהכל he would have been יוצא.
ספירת העומר: The אבי העזרי Applies the Same Framework
The מרדכי cites the אבי העזרי, who applies the wine-and-beer בעיא to ספירת העומר. If someone standing on day five thinks it is day four, opens the ברכה intending to say "four," and concludes with "five" — or vice versa — he has not fulfilled his obligation, because the בעיא of בתר פתיחה or בתר חתימה was never resolved, and in a matter of דאורייתא we rule לחומרא. He must go back and recite the ברכה and count again. The אבי העזרי also notes the case where one does not know the count, opens the ברכה with intent to conclude as he will hear from his companion, waits to hear, and then finishes accordingly — in this case he is יוצא, since both פתיחה and חתימה are present.
The בית יוסף: ספירה Today Is דרבנן — So We Rule לקולא
The בית יוסף disagrees with the אבי העזרי's stringency. Since the majority of פוסקים hold that ספירת העומר in the present day is only מדרבנן (the עומר offering being absent), any ספק is treated as a ספק בדרבנן and resolved leniently. The שולחן ערוך codifies this ruling: if one opened the ברכה intending to say "four" but concluded with "five" (which is correct), or vice versa, he does not go back and repeat the ברכה.
Controversy Among the אחרונים Over the שולחן ערוך's Ruling
The second half of the שולחן ערוך's case — where one is on day four, opened correctly with intent for four, but accidentally concluded with "five" — generated significant pushback. The ב"ח, ט"ז, and מגן אברהם all object: saying "five" when the true day is four is simply false, and surely one does not fulfill the מצוה by declaring a falsehood. The ט"ז suggests that the words "וסיים בה'" in the שולחן ערוך refer only to the conclusion of the ברכה formula itself — not to the verbal count — meaning the person had not yet actually counted at that point. Under this reading, the שולחן ערוך addresses only the ברכה's validity given mismatched intent, while ruling that when the person then counts correctly, the earlier ברכה covers him. The ט"ז adds that if the entire ברכה was recited in error, one must go back and bless again. The חק יעקב offers a different distinction: unlike the wine-and-beer case where the object in hand is entirely different from what was blessed, in ספירה one's intent throughout is on "today" — only the numerical count was mistaken — and therefore the ברכה retains more validity.
Final Dispute: Does a Fully Mistaken ברכה Require Repetition?
The ט"ז asserts that if both the פתיחה and חתימה of the ברכה were directed toward the wrong day, and one only corrected himself afterward during the actual count, he must repeat the ברכה. He draws an analogy to the case of תורמס in סימן ר"ו, where a ברכה that was never properly linked to the intended object does not cover a subsequent act. Several other אחרונים — including the מאמר מרדכי and חק יוסף — disagree. They argue that the ברכה on ספירה is not a ברכה "on" a specific day the way a ברכה on food is "on" a specific item; rather, it is an expression of הודאה to God for the מצוה itself. Therefore, if one realized within כדי דיבור and corrected his count, or even if he declared the wrong number and then within כדי דיבור said the correct one, the ברכה stands and he need not repeat it. The משנה ברורה records both views, leaning toward the lenient position when correction is made תוך כדי דיבור.
