בגדר חיוב אכילת מרור בזמן הזה
שמות פרק יב פסוק ח (פרשת בא)
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א (פרק י - ערבי פסחים)
אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. - ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח - יש מרור, ובזמן דליכא פסח - ליכא מרור.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יב
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.
״ואלו ירקות״
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט עמוד א (פרק ב - כל שעה)
משנה. ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין. אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. ומצטרפין לכזית, ויוצאין בקלח שלהן.
חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קל סעיף ג
כל אחד מישראל חייב לאכול כזית מרור בב' לילות ראשונות…אך כיון שאין אנו בקיאין בירקות אלו בשמותם, ולכן המרור הנהוג במדינתינו הוא "חריין", והוא תמכא שנזכר במשנה.
משנה ברורה סימן תעג ס״ק לד
פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים
עיקר מצות מרור בחזרת
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט עמוד א (פרק ב - כל שעה)
רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה: מאי דעתיך - דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת. ואמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור - לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים - תחילתן רכה וסופן קשה. אמר ליה: הדרי בי.
טור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג
ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין…וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם ועיקר המצוה הזאת בחזרת.
בית יוסף אורח חיים סימן תעג
ועיקר המצוה הזאת בחזרת. שם בגמרא (לט.) אמר רבי אושעיא ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות…ונהגו העולם בחסא דחס רחמנא עלן:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעג סעיף ה
אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים), מרור…ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת, יחזור אחר ראשון ראשון, כפי הסדר שהם שנויים. הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות, יקח לענה או שאר ירק מר, (אגור).
שו"ת יחוה דעת חלק א סימן יח
שאלה: עלי החסא, (חזרת), שמצויים בהם תולעים, האם בכל זאת יש לקחת אותם לסדר ליל פסח למצות מרור ולכורך, לאחר בדיקת העלים מהתולעים, או יש להעדיף עליהם את התמכא שאין תולעים מצויים בו? תשובה: בפסחים (לט ע"א) שנינו במשנה: ואלו ירקות…והטור פסק, שעיקר המצוה הזאת בחזרת…וכן כתב הארחות חיים (הל' ליל פסח אות כ"ה), והכל בו (סי' נ'), שעיקר המצוה בחזרת. וכ"פ הראבי"ה (פסחים, סי' תע"ג). והרוקח (סימן רפ"ג). וכ"כ בס' המכתם והמאירי (פסחים לט ע"א). וכ"כ הרשב"ץ ביבין שמועה הנ"ל…וכן פסק מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סי' תע"ג סעיף ה'), שעיקר המצוה בחזרת.
בירור חזרת — חסא
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט עמוד א (פרק ב - כל שעה)
משנה. ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת…גמרא. חזרת - חסא. ואמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון.
ֿרש"י מסכת פסחים דף לט עמוד א
גמרא. חסא - ליטוג"א חסה.
Online Etymology Dictionary (etymonline.com) - lettuce (n)
Lettuce - garden herb extensively cultivated for use as a salad, late 13c., letuse, probably somehow from Old French laitues, plural of laitue "lettuce" (cognate with Spanish lechuga, Italian lattuga), from Latin lactuca "lettuce," from lac (genitive lactis) "milk"; so called for the milky juice of the plant. Old English had borrowed the Latin word as lactuce.
Dictionary.com, Etymology, Origin of lettuce
Apparently from Old French laitues, from Latin lactūca a lettuce, perhaps derivative of lac, stem lact- milk, with termination as in erūca rocket 2 (or by association with Greek galaktoûchos having milk).
שו"ת חכם צבי סימן קיט
לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו כי הוא הראש וראשון השנוי במשנתינו הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע וקורין אותו לאטוגא סאלאט ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים האמורים בגמ' שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה.
משנה ברורה סימן תעג ס״ק לד
וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן:
בירור מיני חסא — איזו היא חזרת
Wisconsin Horticulture, Growing Salad Greens in Wisconsin
Crisphead lettuce - Crisphead lettuce cultivars (Lactuca sativa var. capitata) are often synonymous with “iceberg” lettuce, which is the name of a cultivar. Leaves are large, heavy, and brittle…Butterhead lettuce - Butterhead lettuce cultivars also belong to L. sativa var. capitata, but the heads are smaller and more compact, the leaves are loosely crumpled and have less prominent veins and midribs…Romaine - Romaine, also known as cos (Lactuca sativa var. longifolia), produces elongated upright heads with long leaves that have prominent midribs. Romaine lettuce has coarse outer leaves and tender, flavorful inner leaves. It is more tolerant of adverse environmental conditions such as temperature and moisture extremes than crisphead and butterhead lettuce. Leaf lettuce - Leaf lettuce (Lactuca sativa var. crispa) cultivars come in all types of shapes, colors, and textures.
כף החיים, סימן תעג, ס״ק עב
חזרת פירשו בש"ס בפסחים דהוא חסא ופירש רש"י לטוגא והערוך לטוקא, ובהג"מ לקטוקא או לטיך ובלבוש כתב שהוא מה שאנו קורין במדינות אלו זערזיך. ובספר אליה זוטא כתב בשם מצאתי כתוב שהשיג על הלבוש בזה רק שהוא הנקרא בלשון אשכנז לאטוך ובלשון רומי לקטוקה. ובספרי רפואות ימצא ממנה שבעה מינים ואין ענין כלל לזערזיך המצוי במדינות אלו עכ"ל
Halachos of Pesach, R’ Shimon Eider (1985), Volume 2, Page 234
Most Poskim consider the שאלאטי"ן as the leafy [or cos] variety known as Romaine Lettuce [שמעתי מפי הגרמ"פ שליט"א וכן נהוג עלמא]. Some Poskim hold that the head variety (Latuca sativa) known as crisp head or iceberg lettuce may be used for marror [ כן נהג מו"ר הגר א’ קטלר זצ"ל ואף ששמעתי שיש גדולים שאומרים שאין זה מרור כי רק רומין לעטיס נחשב חזרת ואין זה אותו המין, מ"מ ע' בכה"ח שם שכ׳ ״ובספרי רפואות ימצא ז׳ מינים״].
הליכות שלמה, מועדי השנה, מצה ומרור, סעיף כא, אות 104
ורבנו לקח למצות מרור עלי חסה וכן קלחי החסה (בשנים שהשתמשו בסוג חסה שקלחיה עבים, אבל כשהחלו לגדל חסה ללא תולעים לא השתמש בסוג האחר כלל), ואמר פעם שגם בעלים מרגישים קצת מרירות בשדרת העלה
רבבות אפרים, חלק ח, סימן שפח, סעיף 4
כ״ג אדר תשנ״ז, לכבוד הרב אפרים גרינבלט שליט״א בעל שו״ת רבבות אפרים. לאחר דרישת שלום הרב ותורתו. במה הרב משתמש למרור? שמענו מחלוקת בונג ל- Ice Berg lettuce. יש אומרים שלא להישתמש בו כיון שלעולם לא נהגו כן אלא הישתמשו ב-romain lettuce באשכנז, ויש אומרים שהוא מין חסא ומותר להישתמש בו, ועוד שיש בו פחות תולעים, יודיענו הרב דעתו בזה? יותר טוב להשתמש ברומען לעדעס מאשר לעדעס Ice Berg.
תחילתו רך וסופו קשה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט עמוד א (פרק ב - כל שעה)
משנה. ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח…אחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין…אמר רב הונא: הלכה כאחרים…רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא. אמר ליה: מאי דעתיך - דמרירין טפי, והא חזרת תנן, ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת, ואמר רבא: מאי חזרת - חסא. מאי חסא - דחס רחמנא עילוון. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור - לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים - תחילתן רכה וסופן קשה. אמר ליה: הדרי בי.
שפת אמת מסכת פסחים דף לט עמוד א
שם בגמ' א"ל מאי דעתיך דמרירין טפי והא חזרת תנן כו' מצוה בחזרת כו' חסא כו' א"ל הדרי בי לכאורה י"ל דאכתי אי אין לו חזרת מצוה להדר אמרירתא טפי מיהו נראה שהקשה לו על עיקר המעלה דמרירין טפי דאדרבה יש לנו להדר על מה שאינו מר כל כך כדי לרמוז דחס רחמנא עילון וגם על שמתחילתן רך ולפ"ז א"ש טפי הלשון הדרי בי:
משנה ברורה סימן תעג ס״ק מב
בחזרת - שהוא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחלתו רך ולבסוף קשה וכן הוא ג"כ טבע חזרת שתחלה מתוק וסופה מר
שו"ת חכם צבי סימן קיט
מצות אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו…ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים האמורים בגמ' שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה.
NH Vegetable and Fruit News, Becky Sideman - What Makes Lettuce Bitter? July 9, 2015
Lactuca sativa, is closely related to several species of wild lettuce including Lactuca serriola (prickly lettuce), and Lactuca virosa (bitter lettuce). All of these species produce a milky latex in specialized cells called lactifers. The latex contains several bitter compounds called sesquiterpene lactones, including lactucin and lactucopicrin. Interestingly, the same compounds are responsible for the bitterness in chicory and radicchio (Cichorium intybus), also both closely related to lettuce. In these crops, a slight bitterness is expected…In general, crisphead (or iceberg) and romaine varieties are less likely to become bitter than butterhead or red and green leaf lettuces. Within the types, varieties differ in their tendency to become bitter. For example, in a 2002 study, Amy Simonne and her colleagues in Florida found that the varieties ‘Nancy’, ‘Big Curly’ and ‘Slobolt’ had much higher bitterness ratings than several other varieties (HortTechnology 12(4):721-726).
בירור תמכא — מרובייא או קרדו
רש"י מסכת פסחים דף לט עמוד א
תמכתא - מרוביי"א .
הערוך, ר׳ נתן בן יחיאל, תמכה
תמכה [איין פפלאנצע] (פסחים לט) "בעולשין ובתמכה גמ' א"ר בר חנה תמכתא שמה" פי' קרד"ו וי"א מרוי"ו (א"ב תרגום בפסוק דומה דודי לצבי טוי נורא על תמכא ועולשין ופטרין)
Wikipedia - Marrubium vulgare
Marrubium vulgare (white horehound or common horehound) is a flowering plant in the mint family (Lamiaceae), native to Europe, northern Africa, and southwestern and central Asia. Specifically, it emerged in the region between the Mediterranean Sea and Central Asia and now inhabits all continents
Wikipedida - Cardoon
The cardoon (Cynara cardunculus) also called the artichoke thistle, is a thistle in the family Asteraceae. It is a naturally occurring species that also has many cultivated forms, including the globe artichoke. It is native to the Mediterranean region,where it was domesticated in ancient times and still occurs as a wild plant.
Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Dr. Arthur Schaffer, Gesher, Volume 8, 1981
Rabbi Nathan of Rome in his Talmudic dictionary, defines תמכא as קרדו, which most likely is cardoon, a close relative of the globe artichoke….Rashi defines תמכא as horehound, as do the various books attributed to his school. In Provence, in the late twelfth centure, R. Isaac b. Abba Mari likewis defines תמכא as horehound. In North Africa, at about the same time as Rashi, R. Isaac Alfasi defines תמכא as אל שלים, which is possible a form of rape.
תמכא — מערטי״ך בלשון אשכנז
ספר ראב״ן, אבן העזר, פסחים, סימן תטו, קטו עמוד א-ב
ותיקון החרוסת בפירות כגון תפוחים ואגוזים ותבלין וקינמון וכיוצא בו ומיני ירקות כגון מרטך וחסא. וצריך להקוייה, חמוץ, זכר לתפוח שהוא חמוץ. [הערות שם: מרטך הוא מרור בל׳ אשכנז ככתוב בהגמ״י פ״ז.]
הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יג הערה כ
ומצוה בחזרת כדאמר התם מאי חסא דחס רחמנא עלן ופרקן ועוד שנמשלו מצרים לחזרת שתחלתו רך וסופו קשה וכו' ואי לית חזרת מחזר אחר עולשין וכל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה. ובירושלמי פריך האי חזרת מתוק הוא ומשני כל עצמו של חזרת מפני שנמשלו לו המצריים. מרור מירפולי"י ובלשון אשכנז ווירמי"ט. חזרת לטב"א בלעז לטוג"א. עולשין קירבי"ל בלעז קרישפיל"ה בלשון ערבי הונדב"י בלשון ספרד שול"ש, תמכא מיריטי"ך בלעז, מרבוי"א, חרחבינא אצוותא דדיקלא ע"כ:
Oregon State University, College of Agricultural Science, Department of Horticulture
Horseradish, Armoracia rusticana: The name "horseradish" is thought to have come from an English adaptation of its German name. Germans called the plant "meerrettich" (meaning "sea radish") because it grew wild in European coastal areas. The German word meer (sea) sounds like "mare" in English. Perhaps "mareradish" became "horseradish". The word "horseradish" first appeared in print in 1597 in John Gerarde's English herbal on medicinal plants.
Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Dr. Arthur Schaffer, Gesher, Volume 8, 1981
The first mention of תמכא translated as horseradish is in the late thirteenth-century Germany, in the Haggahot Maimuniyyot…In addition, the first corrobation, from later commentaries, that the Haggahot Maimuniyyot defined תמכא as meeretich does not occur until about two hundred years later. It seems possible that this comment in the Haggahot Maimuniyyot may have resulted from a later addition, and not from the late thirteenth century.
התפשטות המנהג לאכול חריי״ן
חק יעקב סימן תעג ס״ק יח
לפי שלאו כל אדם בקי בהן ובשמותיהן, וגם הלשון משתנה לפי המדינות, ואין כל הירקות מצויין בכל מקום, על כן אמרתי להעתיקו כאן כל הפרושים על אלו ירקות כפי מה שמצאתי בפוסקים, כדי שכל אחד כפי לשונו ומדינתו יבין הדבר על בוריו. חזרת, פירשו בש"ס בפסחים [לט, א] דהוא חסא…ותמכא, פירש רש"י מרובייא, ובערוך [ערך תמכה] קרדו ויש אומרים מרוייו. והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין בלשון אשכנז קרי"ן או מערטי"ך, וכן כתב התוספות יום טוב [שם], וע"ש במה שהשיג על הר"ע ברטנורא שם, וכן נתפשט המנהג במדינות ליקח הקרי"ן למרור, ומברכין על העלין, וקלח נוטלין לכריכה:
מגן אברהם סימן תעג ס״ק יב
לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל…והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח:
משנה ברורה סימן תעג ס״ק לו
אבל לא בשורש - פי' שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן בתחתיתו או בצדדיו אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא הקלח. והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים וע"כ המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן):
ערוך השולחן אורח חיים סימן תעג סעיף יג
ואחריה תמכא וכן כסדר ובמדינתינו לוקחין תמכא מפני שחזרת אינו מצוי עדיין קודם הפסח אלא בחצרות השרים:
שו"ת חכם צבי סימן קיט
לזכות את הרבים בענין מצות אכילת מרור…ומפני שבארצות אשכנז ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור
Horseradish as the Bitter Herb of Passover, Dr. Arthur Schaffer, Gesher, Volume 8, 1981
By the eighteenth century there was no more discussion as to the acceptability of the horseradish root. East European Jewry relied on it as Passover time, even in areas where leafy vegetables could be obtained…The final irony may be that the modern Hebrew word for horseradish is hazeret, the first species of the mishnah which, according to all commentators, is lettuce!
Summary:
I. The Obligation to Eat מרור – Biblical or Rabbinic?
The verse “על מצות ומרורים יאכלוהו” indicates that מרור is not an independent mitzvah, but part of the consumption of the קרבן פסח. Accordingly, the גמרא teaches that while מצה remains a דאורייתא obligation even today, מרור is only מדרבנן, since its Torah obligation exists only when the קרבן פסח is present. This approach is codified by the רמב״ם, who explains that מרור is dependent on the קרבן פסח, and that חכמים nevertheless instituted its observance even in its absence.
II. Identifying Maror — The Sugya and Its Uncertainty
The Mishnah presents a defined list of species with which one fulfills the mitzvah of Marror — חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור — while the Gemara both translates these terms and expands the list, a fundamental uncertainty emerges in practice: as noted by the Chayei Adam, אין אנו בקיאין בירקות אלו בשמותם.
III. The Preferred Maror — מצוה בחזרת
Although the Mishnah lists multiple valid species of מרור, the Gemara establishes a clear preference: מצוה בחזרת. The Gemara recounts that Rav Acha initially sought a more bitter species, assuming that greater bitterness is preferable, and was corrected that חזרת is specifically preferred.
This preference is codified by the Tur and Shulchan Aruch, who rule that עיקר המצוה בחזרת, even though the other species remain valid. The Beis Yosef explains that this follows from the Gemara, citing the סמ״ק that one should ideally seek out חזרת even at some cost. Similarly, a range of ראשונים—including the ארחות חיים, כל בו, ראבי״ה, רוקח, ספר המכתם, מאירי, רשב״ץ, ומהר״ם חלאוה—adopt this approach. It thus emerges that while multiple species fulfill the mitzvah, חז״ל established a clear preference to use חזרת specifically.
IV. What Is חזרת — חסא and Its Identification
The Gemara defines חזרת as חסא, associating it both linguistically and conceptually with the mitzvah — דחס רחמנא עילוון. Rashi identifies חסא as ליטוג״א, pointing to a specific, known plant.
This identification is reinforced by later authorities. The משנה ברורה, citing earlier sources, writes that חזרת corresponds to what is commonly called שאלטי״ן, and the חכם צבי strongly asserts that the חסא of חז״ל is the vegetable known across languages as לטוגא / סאלאט, i.e., lettuce, with consistent terminology found across regions and even in scientific literature.
The etymological record aligns with this identification as well, tracing “lettuce” back to the Latin lactuca, referring to the plant’s milky sap.
It thus emerges that, despite the broader uncertainty surrounding the identification of some vegetables that qualify as מרור, there is a strong and well-supported tradition identifying חזרת with lettuce (חסא), consistent with both the סימנים given by חז״ל and its stable transmission across languages.
V. Romaine vs. Iceberg — Defining חזרת in Practice
Once חזרת is identified as lettuce (חסא), the practical question becomes which variety of lettuce qualifies. From a botanical perspective, lettuce (Lactuca sativa) includes multiple distinct varieties: romaine (var. longifolia) grows as an elongated head with firm leaves and prominent ribs, while iceberg (var. capitata) forms a dense, round head with tightly packed, pale leaves and a generally milder taste. This point is further noted in the ספרי רפואות cited by the כף החיים.
This distinction is addressed explicitly in the halachic literature. R’ Shimon Eider records that most פוסקים (including R’ Moshe Feinstein) identify חזרת with the leafy “cos” variety—romaine lettuce—and that this is the accepted minhag. The רבבות אפרים also ruled that romaine lettuce is preferred. At the same time, R’ Eider notes that some permit (R’ Aharon Kotler) the use of iceberg lettuce as well, viewing it as a valid type of חסא, though others question this and maintain that only romaine corresponds to the חזרת of חז״ל.
Similarly, in רבבות אפרים, a clear preference is expressed: it is better to use romaine lettuce rather than iceberg, reflecting the view that romaine more closely aligns with the traditional identification of חזרת, even if iceberg may be defensible. In practice as well, גדולים were noted to use both the leaves and stalks of lettuce, emphasizing that even the leaves contain a degree of bitterness.
It thus emerges that while multiple varieties may fall under the broader category of חסא, romaine lettuce is generally preferred as the more accurate continuation of the חזרת described by חז״ל.
VI. תחילתו רך וסופו קשה — The Nature of מרור
Though some may question whether lettuce qualifies as מרור, given that it’s not super-bitter. In its support for חזרת, the גמרא accepts the reality that it isn’t extremely bitter, rather it is תחילתו רך וסופו קשה. This quality reflects the experience of מצרים, whose oppression began gently and later became harsh.
The שפת אמת sharpens this point, explaining that the preference for חזרת is deliberate: the mitzvah is not to seek maximum bitterness, but דווקא a species that embodies this progression, both symbolically and physically. Accordingly, even though other species may be more bitter initially, they are not preferred.
This understanding is codified in later sources, which describe חזרת as beginning mild or even slightly sweet, and only later becoming bitter. The חכם צבי emphasizes that this characteristic is a defining סימן of חזרת, alongside its other identifying features.
Interestingly, this description aligns with the botanical reality of lettuce. Scientific studies note that lettuce contains compounds responsible for bitterness, which may develop or intensify over time or under certain conditions, meaning that its bitterness is not always immediately pronounced.
It thus emerges that the defining feature of מרור—at least in its preferred form of חזרת—is not maximal bitterness, but a process: a transition from mildness to bitterness, reflecting both the historical experience of מצרים and the intrinsic nature of the plant itself.
VII. תמכא — מרובייא או קרדו?
In contrast to the relative clarity surrounding חזרת, the identification of תמכא in the ראשונים is far more ambiguous. רש״י defines תמכתא as מרובייא, while the ערוך records two possibilities: קרדו and מרויו, reflecting uncertainty already at an early stage.
These identifications point to entirely different types of plants. מרובייא is commonly associated with horehound (Marrubium vulgare), a bitter herb from the mint family, while קרדו is identified as cardoon (Cynara cardunculus), a thistle closely related to the artichoke. Additional ראשונים offer further identifications, indicating that no single, consistent tradition emerged across regions.
As noted in later analysis, these divergent identifications span multiple geographic areas and botanical families, suggesting that the term תמכא was not tied to one clearly defined species, but was instead understood differently across linguistic and cultural contexts.
It thus emerges that, unlike חזרת—which benefits from a strong and consistent tradition—תמכא remains fundamentally uncertain in its identification, with early sources already divided between multiple, unrelated candidates.
VIII. מערטי״ך — The Emergence of Horseradish
A significant development in the identification of תמכא appears in the writings of the ראשונים in אשכנז, where the term begins to be associated with what is called מירטי״ך / מערטי״ך. In the הגהות מיימוניות, the תמכא is explicitly identified as מיריטי״ך, while earlier sources such as the ראב״ן refer to מרטך as an ingredient in חרוסת.
These terms correspond to the German meerrettich, the common word for horseradish. As noted in linguistic studies, “horseradish” itself derives from this German term, originally meaning “sea radish,” reflecting the plant’s geographic origin and later adapted into English usage.
However, this association between תמכא and horseradish was not solidified until centuries later.
IX. The Minhag to Use חריי״ן — Development and Justification
By the time of the אחרונים, a clear minhag had developed in Ashkenazic communities to use חריי״ן (horseradish) as מרור. As the חק יעקב notes, due to uncertainty in identifying the species and the lack of availability of other vegetables, later authorities identified תמכא with what was known locally as קרי״ן / מערטי״ך, and this became the widespread practice.
This minhag is reflected across halachic literature. The מגן אברהם and ט״ז discuss practical details of its use, including which part of the plant should be taken, while the משנה ברורה states explicitly that in “our countries” the accepted מרור is תמכא, i.e., חריי״ן. Similarly, the ערוך השולחן explains that this practice developed in regions where חזרת was not readily available before פסח.
At the same time, some authorities sharply critique this development. The חכם צבי argues that in places where lettuce is available, substituting חריי״ן is not only unnecessary but problematic, noting that its extreme sharpness can prevent proper fulfillment of the mitzvah, as people are unable to consume a כזית.
It thus emerges that the use of חריי״ן as מרור may lack a clear identification from חז״ל, though it is a well established minhag shaped by local conditions.
