איסור נעילת הסנדל ביום כפור - מקור
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עז עמוד א
רחיצה דאיקרי ענוי מנא לן - מהכא, דכתיב ולאביתר הכהן..וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר. רעב - מלחם וצמא - ממים. עיף ממאי - לאו מרחיצה? - ודילמא מנעילת הסנדל? - אלא אמר רבי יצחק: מהכא, מים קרים על נפש עיפה. - ודילמא משתיה? - מי כתיב בנפש עיפה על נפש עיפה כתיב. ונעילת הסנדל מנא לן? דכתיב ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. יחף ממאי - לאו מנעילת הסנדל? - ודילמא מסוסיא ומרטקא…אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה - מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף. מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.
איסור נעילת הסנדל לאבל - מקור
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טו עמוד ב
אבל אסור ברחיצה, דכתיב ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה…אבל אסור בנעילת הסנדל, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך - מכלל דכולי עלמא אסור. מנודה מהו בנעילת הסנדל? אמר רב יוסף, תא שמע: כשאמרו אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? יצא לדרך - נועל, נכנס לעיר - חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו? - לא, אשארא. מצורע מהו בנעילת הסנדל? - תיקו. אבל אסור בתשמיש המטה, דכתיב דוינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה - מכלל דמעיקרא אסור.
בגדר איסור נעילת הסנדת ביוה״כ - ג׳ שיטות בראשונים
תלמוד בבלי מסכת יומא דף עח עמוד א - עמוד ב
ותו קא מבעיא להו: מהו לצאת בסנדל שעם ביום הכפורים. עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, ואמינא ליה: בתענית צבור מאי? - אמר לי: לא שנא. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני, אביי נפיק בדהוצי, רבא נפיק בדיקולי, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק.
הר"ן על הרי"ף מסכת יומא דף ב עמוד א
מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים…הלכך בכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביוה"כ זהו דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל חולק בדבר משום דבגמרא אקשינן מדתנן הקטע יוצא בקב שלו דקסבר מנעל הוא ורבי יוסי אוסר משום דלאו מנעל הוא והוי משוי דתני עלה ושוין שאסור בו ביוה"כ כלומר אפילו רבי יוסי דאסר בשבת דאלמא סבירא ליה דלאו מנעל הוא מודה שאסור לצאת בו ביוה"כ אלמא דכל מידי דמגין אסור…האי כללא בידך שרש"י ז"ל סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאין בו ביה"כ אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן. והר"ז הלוי ז"ל סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי והרב אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מיקרי מנעל:
בית יוסף אורח חיים סימן תריד
והרמב"ם (שביתת עשור פ"ג ה"ז) כתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף עד כאן לשונו ודבריו סתומים: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תריד סעיף ב
אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים. ומותר לעמוד על כרים וכסתות של עור, ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה (מרדכי דיומא ותה"ד סימן קמ"ט).
איסור נעילת הסנדל לאבל - דוקא של עור
תורת האדם שער האבל - ענין האבלות
וכי אסור במנעל וסנדל הני מילי בשל עור אבל אנפיליא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ב') אמרינן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים אמינא ליה בתענית צבור מאי אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק, והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה עור אסור וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות ה' והדברים עתיקים. ואם מחמת עקרב מותר דגמרינן מיום הכפורים.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפב סעיף א
אבל אסור בנעילת הסנדל, דוקא של עור; אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שער או של עץ, מותר, שאין מנעל אלא של עור. ואם הוא של עץ ומחופה עור, אסור.
כל הנוהגת באבל נוהגת בט׳ באב
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד א
תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף א
תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה
להחמיר שלא ללבוש נעלים של עץ - שיטת רבינו ירוחם, ריא״ז (ורש״י)
אליה רבה סימן תריד
של עץ וכו'. ונ"ל להחמיר בשל עץ כי רבינו ירוחם [נתיב ז ח"ב נא ע"ג] וריא"ז [בפסקים יומא פ"ח הי"ב] אסרו. ועוד הא הב"ח [ס"ג] החמיר לילך יחף לגמרי. ואף שהט"ז [סק"א] כתב עליו דמאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו וכו', מ"מ בשל עץ יש להחמיר עכ"פ:
משנה ברורה סימן תריד ס״ק ה
אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור….והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:
להחמיר שלא ללבוש הנעלים שאינו מרגיש שהוא יחף
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ז
אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת, ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן, וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף
פנים מאירות לר׳ מאיר בן יצחק איזנשטט, ״מהר״ם א״ש״, 1670-1744, מורמיזא, פרוסניץ ואייזנשטט
ולדעת הר"י שכחבו התוס' ביומא לטעמא דר' יוסי, דכי היכי דחייש גבי שבת דילמא נפיל לפי שהוא רחב, מהאי טעמא נמי אינו חולצת בו, דבעינן נעלו הראוי לו. ולפי זה מצינו למימר אף לר' יוסי לא בעינן מנעל של עור, רק טעמו דאינו ראוי לו, אבל אם עשו מנעל של עץ כמידתו וכצורתו, מותר לצאח בשבת וחולצין ג"כ בו. והא דמותר לצאת ביום כיפור בסנדל של שעם ושל סיב, ע"כ צריכין אנו לומר כטעמא דהרמב"ם כיון דמרגיש בזה קושי הארץ הוי כהולך יחף.
חתם סופר אורח חיים סימן תריד
וכן נוהגין. והעיקר לילך כל היום באמפלאות ושטרומפין, כמו שכתוב גם בפרי מגדים [אשל אברהם אות ה], וכשהולך ברחוב ילך במנעל של לבד העשויה באופן שמרגיש הקרקע למטה ברגליו, כי כן מורה לשון הרמב"ם [שביתת עשור ג, ז], וכמו שכתב המהר"ם א"ש [פנים מאירות] חלק ב' סימן (כ"ה) [כח] שדבריו נכונים שם, ע"ש. ועיין לקמן [מ"א] ס"ק ה':
ערוך השולחן אורח חיים סימן תריד סעיף ד
ובדברי הרמב"ם פ"ג דין ז' יש מקום עיון והמפרשים תפסו שהוא עומד בשיטת הרי"ף והרא"ש דכל שאינו של עור מותר אפילו בשל עץ ולענ"ד לא משמע כן מלשונו שכתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחד ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף עכ"ל הרי שהצריך שהרגל תרגיש ביחיפתה ושל עץ פשיטא שלא תרגיש ואסור ונ"ל בטעמו דלאו משום דשל עץ מקרי מנעל שהרי לעניין חליצה פסק בעצמו בפ"ד מיבום [הי"ח] דשל עץ פסול אלא טעמו נ"ל דכיון דיוה"כ הוי טעמא משום עינוי לכן כל שאינו מתענה ואינו מרגיש שהולך יחף אסור דבכל הדברים כמו שעם וגמי ובגד הרגל מרגיש מפני שהן רכין ולא כן בשל עץ ולפ"ז נלע"ד דאין לצאת במנעל של עץ ביוה"כ כיון שכן הוא דעת רש"י ותוס' ורמב"ם:
משנה ברורה סימן תריד ס״ק ה
אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:
לבישת נעלי 'קרוקס'
מועדים וזמנים חלק ו סימן כח - יום הכפורים
ומעתה לכאורה ראוי לדון בכל מדינה ומדינה היאך המנהג ולהורות כפי הכללים שהבאנו, ואם יש נוהגים תמיד לצאת בהו ונרגש קושי הארץ מורין להחמיר, וכשאין נוהגין לצאת בהו כלל וקושי הארץ לא נרגש שהגומי קשה המחמיר תע"ב, ואם קושי הארץ נרגש ואין נוהגין לצאת בהו כלל שרי, ונראה לדון שבנשים תלוי במנהגם במקום ובקטנים נמי נראה שאסור נעל תלוי במנהגם שם ודו"ק היטב בכ"ז.
ישא יוסף להר׳ יוסף יקוטיאל אפרתי (בית מדרש תורה והלכה, ירושלים) - אורח חיים חלק ד, סימן ק"ס
בגדר איסור מנעל ת"ב ויוה"כ ושימוש בנעלי קרוקס - נעלי קרוקס הינם נעלים שהסוליות שלהם אינם מחליקות (במקור נעליים אלו נועדו למטרות שיט) אולם הם משמשים אצל בני אדם כנעלים נוחות, ויש הסבורים כי צורתם מביאה גם ליתרונות רפואיים.וזו ודאי נעל שבעיני בב"א נוחה לא פחות מנעלי עור, וא"כ הנידוי הוא איננו האם אותם שאסרו מנעל עץ או שעם יתירו מנעלים אלו בת"ב וביו"כ, אלא הטענה היא שאף לאותם ראשונים הסבורים שמנעל שאיננו מעור מותר יאסר נעלי קרוקס. ובקצירת האומר נאמר הנה הבית שמואל האריך אבהע (סי' קסט ס"ק יג) לבאר דעיקר הפסול לחליצה של מנעל שאיננו מעור הינו מפני שאין רגילים לעשות מנעלים שאינם מעור. ולכאורה מנעלים רגילים אף שאינם של עור חשיבי מנעל, ואם כן כיון שנעלי קרוקס הינם דרך מנעל לרבים, יש לאסור הליכה בהם ביו"כ ובת"ב. ובזמנו אכן התפרסם ברבים דלדעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל אסור לילך במנעלים אלו בת"ב וביוה"כ ושאלתי למרן וע"פ הרישומים אצלי ענה, שדבריו אלו אליבא דשי' הרמב"ם (הנזכר לעיל, והוא בפ"ג ה"ז מהל' שביתת עשור) דאינו מזכיר לשון עור באיסור המנעלים, ולכן לשיטתו אין לילך במנעלי קרוקס דחשיב מנעל דמגין, ואולם לדעת הרי"ף ודעימיה שאוסרים דווקא מנעל של עור, א"א לאסור הליכה במנעלי קרוקס בת"ב וביוה"כ
דעת המקילין
הליכות שלמה - יום כפור - פרק ה, אות יז
מנעלים שאינם של עור אף על פי שהם נוחים ביותר המנהג לילך בהם לכתחלה. ואע"פ שיש מחמירים שלא לילך בהם מפני שהם נוחים ואין בהם עינוי כ"כ כמבואר במ"ב סי תרי"ד סק"ה עיי"ש,כיון שאנו כאיסנוניסים לענין זה לא נהגינן חומרא בדבר.
Orthodox Union, Hilchos Tisha B’Av, Rabbi Y. Dov Krakowski, 8/4/2014
The prohibition of wearing shoes applies only to leather shoes. All other shoes may be worn. Recently there have been Rabbonim who have reportedly forbidden wearing crocs on Tisha B’Av and Yom-Kippur. While one may find in the Rishonim (See Rosh in Yevamos) good reason to forbid shoes of all sorts — not just leather. If one wants to go according to these Rishonim all real shoes, sandals, and slippers will be a problem other than flip-flops and house slippers. Therefore there is no reason that crocks should be Assur and one may wear them. There are those that are particular not to wear any shoes on Tisha B’Av as per the aforementioned opinions.
Summary:
The גמרא in יומא concludes that shoe-wearing-נעילת הסנדל is a form of עינוי and as a result, prohibited on יום כפור. Separately, drawing no connection to יום כפור, the גמרא in מועד קטן concludes that an אבל is prohibited from engaging in נעילת הסנדל as well.
In terms of the scope of this prohibition on יום כפור, the גמרא cites opinions that permitted wearing shoes made of reeds. Based on this גמרא, the ר״ן cites the view of the רי״ף that only shoes made from leather are prohibited. In contrast, the בעל המאור rules that all shoes that protect the feet are permitted. A middle position is advanced by רש״י, who prohibits shoes made from wood (and leather), but would otherwise permit shoes made from other materials.
The בית יוסף notes that the view of the רמב״ם is unclear, but given that the רי״ף and the רא״ש rule that the prohibition is limited to leather, normative practice accords with this position, ruling accordingly in שלחן ערוך.
Though this entire discussion is limited to יום כפור, in analyzing the prohibition for an אבל to wear leather shoes, the רמב״ן extends the analysis from יום כפור to אבלות (as the גמרא already drew connections between אבלות and תענית צבור), concluding that the restriction on an אבל is also limited to leather shoes.
Based on the גמרא, the שלחן ערוך rules that the prohibitions of אבלות (including wearing shoes) are all extended to תשעה באב. It is understood that the same גדרים would apply, such that only leather shoes would be prohibited.
Notwithstanding the unequivocal ruling of the שלחן ערוך regarding leather shoes on יום כפור, the אליה רבה recommends (as further endorsed by the משנה ברורה) a חומרא to not weather wooden shoes, out of concern for the ראשונים that disagreed with the רי״ף and the רא״ש.
The ruling of the רמב״ם included a phrasing that suggests a need to be able to feel the ground when walking on יום כפור. Based on this, the comments of the פנים מאירות and חתם סופר assume that the proper footwear for יום כפור is limited to those shoes where one can feel the ground. The ערוך השלחן advances this view as well.
A different stringency is advanced by some, arguing that there one should really be avoiding shoes that are ordinarily worn all year round. Based on this, one might conclude that crocs should be avoided.
While some observe the stringencies listed above, Rav Shlomo Zalman ruled that the custom accords with the שלחן ערוך to wear non-leather.
