הדין דאין מפנין את המת והיוצאים מן כלל
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מועד קטן פרק ב
אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד אין צורך לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו
ש"ך יורה דעה סימן שסג ס"ק ב
ובתוך שלו כו'. כלומר לפנותו לקברו אצל אבותיו מפני שזהו כבוד וכתב הבית יוסף וד"מ משום האי כבוד מפנין ולא משום כבוד אחר
רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב כח חלק א
והא דאמרי' קבר הידוע אסור לפנותו כתוב בירושלמי דוק' ממכובד למכובד או מבזוי למכובד אבל לקברו אצל אבותיו מותר פי' וכן הדין לקברו בארץ ישראל ואם נתנוהו שם מתחלה על מנת לפנותו מותר בכל ענין
ש"ך יורה דעה סימן שסג ס"ק ג
בארץ ישראל מותר. שהוא כפרתו שעפר א"י מכפרת דכתיב וכפר אדמתו עמו
ספר אור זרוע חלק ב - הלכות אבילות סימן תכ
היכא שנקבר המת כבר פירשנו לעיל שאין מפנין אותו אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד אא"כ תוך שלו מפנין אותו אפילו ממכובד לבזוי. והא דתנן פ"ק דמו"ק ועוד אר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו ופירש"י זצ"ל כדי לקוברו במקום אחר הגון אין לפרש דהיינו ממכובד למכובד יותר מזה אלא כגון שלא היה משתמר היטב בזה הקבר ויש לחוש שמא יוציאוהו או שמא יכנסו מים לתוך קברו א"נ בקבר הנמצא כההיא דפ' נגמר הדין אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת שבזה אומר ר"מ שמותר ללקט
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסג סעיף א
אין מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואצ"ל ממכובד לבזוי. ובתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי, מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו, מותר בכל ענין. ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים, או שיכנסו בו מים, או שהוא קבר הנמצא, מצוה לפנותו. (יש נוהגין לתת מעפר א"י בקבר) (א"ז), (ויש למנהג זה על מה שיסמוכו) (מדרש תנחומא פ' ויחי).
שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קו
פינוי עצמות לארץ ישראל…מה שדרש כת"ר ממני להביע דעתי ע"ד פינוי עצמות הבנות הקבורות במחנהו ולהעלותן לארץ קדשנו - הדבר פשוט להיתר. ויש שלשה טעמי היתר. א. מה שמבואר בשו"ע יו"ד סי' שס"ג: "וכן כדי לקברו בא"י - מותר". ב. מאחר שכל בני המשפחה עברו לא"י הוא בגדר מה שנאמר ביור"ד: "ובתוך שלו... מותר" ועיין בט"ז ובבאר הגולה שם, שכתבו: "למקום... ששוכבים שם בני משפחתו". ואף שבנידון דידן עדיין אין בני המשפחה קבורים בא"י והוא רק בגדר העתיד לבוא לאחר זמן - מ"מ זיל בתר טעמא: "שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו" ובנידון דידן ג"כ שייך לומר ערב. ג. ועוד טעם שלישי: עי"ש שכתב המחבר: "ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עכו"ם...". ובמדינה זו החשש גדול מאד. וד"ל. מכל הני טעמי אני מסכים להתיר את הפינוי. אלא שצריך לקחת גם קצת עפר שתחת גופות המתים. ואם הם נתונים בארון והארון הוא שלם אין צורך בכך. והטעם הוא משום תפוסת המת
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קנג
בעניין פינוי עצמות השר משה מונטיפיורי לארץ ישראל…הנה מרוב הפשיטות לדינא כבר כתבתי שבכהאי גוונא אין להאריך בהוכחות ובטעמים משום שאם נאריך בזה יאמרו אלו שרוצים לפנותם מקבורתם שיש בזה איזה שקלא וטריא ושייך שאיזה רב יתיר שלכן צריך להשיב בקצרה כי אסור לפנות את עצמות השר משה מונטיפיורי ועצמות אשתו ז"ל מקברם לא רק מצד איסור פינוי המת שהוא ג"כ איסור שמצד זה היה אולי מקום לומר שליכא איסור כשכוונתם לפנותו לא"י, אף שגם זה פשוט וברור ששייך זה רק לבנים שרוצים בטובת אביהם ואמם, אבל לא לאחרים אף אם היה אמת שכוונתם הוא לטובת המת כי מדוע דואגים לטובת מת זה ולא להרבה גאוני עולם וצדיקים וקדושים שבכל המדינות בחו"ל שהם עדיפי מהשר ואשתו שהם רבותינו הקדמונים בין גאוני האשכנזים בין גאוני הספרדים אשר הם רבותינו בין לאשכנזים בין לספרדים ומניחין אותן להשאר בחו"ל וכשיפנו קברי השר ואשתו יהיה כמבזין את כל רבותינו מימות עולם, אבל הא הוא צוה שיקברוהו דוקא בעירו שבחו"ל אף שידע מארץ ישראל, ומרוב רצונו להיות נקבר בעירו שבחו"ל לא בא אף בימיו האחרונים שהיה זקן מופלג להשאר בא"י ולמות שם ולהקבר שם, הרי חזינן שהיה לו טעם גדול ואין לנו הרשות לעבור על צואתו בשום אופן ואסור לפנותם אפילו לקוברם בא"י.
שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן לט
בדבר שאלתו אודות פניית משפחת המנוח השר הצדיק רבי משה מונטפיורי ז"ל, אל ועד העדה כאן, בבקשה להשתדל להעלות עצמותיו של השר המנוח הנ"ל מקברו בחוץ לארץ, כדי להטמינו בחלקת הר הזתים בירושלים ת"ו, האם הדבר מותר על פי ההלכה? ואמנם עתה ראיתי להגאון ר' משה פיינשטין בשו"ת אגרות משה, שנשאל בנידון שלנו מרב אחד, והשיב, שאסור לפנות את עצמות השר ר' משה מונטפיורי ועצמות אשתו ז"ל מקברם, כדי לקוברם בא"י, כי דוקא כשבניו של הנפטר רוצים בטובת אביהם, התירו הפוסקים לפנותו, אבל לא כשאחרים רוצים בזה…ולפע"ד אין דבריו מוכרחים כלל, שבודאי אין הבדל אם בניו מבקשים להעלותו לקוברו בא"י, לבין אם שאר משפחתו מבקשים לעשות כן, במטרה לעשות לו נחת רוח, ולהצילו מצער מחילות (ע' כתובות קיא א), ואין בזה פגיעה בכבוד שאר גאונים וצדיקים, אשר אין דורש ממשפחותיהם להעלותם לא"י. וכבר נעשה מעשה רב בימינו בהסכמת כל גדולי התורה בא"י והעלו את עצמותיו הקדושים של רבינו מרן החיד"א זצ"ל מליוורנו לירושלים, ונקבר בהר המנוחות בירושלים…אשר על כן נראה העיקר כמו שכתבנו שמצוה להעלות עצמותיו של השר ורעיתו לקוברו בירושלים בהר הזתים. ושם מנוחתו כבוד. וכל המשתדלים בזה למצוה תחשב להם וישאו ברכה מאת ה'. בכבוד רב ובברכת התורה עובדיה יוסף הראשון לציון הרב הראשי לישראל.
מלקט עצמות הרי זה מתאבל כל היום - סוגיית הגמ'
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
משנה. ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר: אבל הוא לו. לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. גמרא. ורמינהו: המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: אפילו צרורין לו בסדינו. אמר אביי: אימא, מפני ששמחת הרגל עליו.
רש"י מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
מפני ששמחה היא לו - שקוברן בקברי אבותיו, ולא מצטער במועד.
מפני ששמחת הרגל עליו - כלומר, הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו.
ספר אור זרוע חלק ב - הלכות אבילות סימן תכ
היכא שנקבר המת כבר פירשנו לעיל שאין מפנין אותו אפילו מקבר בזוי לקבר מכובד אא"כ תוך שלו מפנין אותו אפילו ממכובד לבזוי. והא דתנן פ"ק דמו"ק ועוד אר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו ופירש"י זצ"ל כדי לקוברו במקום אחר הגון אין לפרש דהיינו ממכובד למכובד יותר מזה אלא כגון שלא היה משתמר היטב בזה הקבר ויש לחוש שמא יוציאוהו או שמא יכנסו מים לתוך קברו א"נ בקבר הנמצא כההיא דפ' נגמר הדין אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת שבזה אומר ר"מ שמותר ללקט
המלקט עצמות של שאר קרובים
חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו. פי' מדרבנן לכבוד אביו ואמו
תורת האדם שער האבל - ענין שמועה ולקוט עצמות אות צח
תנו רבנן המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן, אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו. ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא על הקרובים נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל, בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע ושאר דברים האסורין באבל.
ניהוגי אבלות אינו אלא יום אחר בלבד
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
המלקט עצמות אביו ואמו…ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: אפילו צרורין לו בסדינו
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק יב הלכה ד
ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד, לפיכך אינו מלקטן אלא עם חשיכה. ליקטן כל אותו היום וחשכה, מותר באותו יום של אחריו.
תוספות מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
ולערב אינו מתאבל ואמר רב חסדא - בלא דרב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות הש"ס אגב גררא להביא פירוש הברייתא דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ויש מפרשים דארישא קאי אפילו צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותן ופי' קמא ניחא טפי אבל לא שייך הכא כל כך לפירוש ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא אגב גררא לגררא
ערוך השולחן יורה דעה סימן תג סעיף ב
ולערב אין מתאבל עליהן אפילו לא קברן עדיין אלא צרורות לו בסדינו ולהיפך כל היום מתאבל אפילו הוא לא לקטן ולא ראה אותן אלא צרורות לו בסדינו ולכן אם היה עומד ומלקטן וחשכה לו מותר בלילה וכ"ש ביום המחרת
בית יוסף יורה דעה סימן תג
היה עומד ומלקט וחשכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותן סמוך לחשכה. כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו
ערוך השולחן יורה דעה סימן תג סעיף ב
לפיכך אין מלקטין אותן סמוך לחשיכה כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו כן כתבו הטור והש"ע ויש לדקדק דדווקא באביו ואמו אין לעשות כן אבל בשאר קרובים מותר
אפילו צרורין לו בסדיניו
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
ורמינהו: המלקט עצמות אביו ואמו - הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא: אפילו צרורין לו בסדינו
רש"י מסכת מועד קטן דף ח עמוד א
אפילו צרורין בסדינו - שאינו מלקטן, ואינו רואה אותן - הרי זה מתאבל כל זמן שלא נקברו.
חזון איש - יורה דעה - סימן ריג:א
ואין נפקותא אם העצמות הוצאו מהסדין ומהארון ונקברו, או שקברו את הסדין והארון עצמן, דמסקינן בירו' פסחים פ"ח ה"ח, דארון של עץ העובר ממקום למקום [ר"ל שהיה נקבר בארון והוציאוהו בארון לקברו במקום אבותיו] יש בו משום ליקוט עצמות, שהקבור' עיקרה בקרקע, וכיון שמחליפין את הקרקע מקרי ליקוט עצמות, מיהו בארון של אבן אמרו שם דאין בו משום ליקוט עצמות, וצ"ע בשל מתכת אי דינו כשל אבן, ומסתבר דוקא של אבן שהוא בכלל קרקע טפי
אליבא דהלכתא
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תג סעיף א
המלקט עצמות אביו, או של שאר קרובים שמתאבלים עליהם, מתאבל עליהם כל היום כולו, בכל הדברים הנוהגים באבל, בכפיית המטה ועטיפת הראש ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה; ולערב אין מתאבל עליהם, אפילו צרורים לו בסדינו. היה עומד ומלקט, וחשכה לו, מותר ביום שלאחריו. לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה, כדי שלא יהיה נמצא שלא התאבל על ליקוט עצמות אביו. (ואין אנינות בליקוט עצמות, רק חל עליו אבלות מיד) (טור)
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שנה
שאלוני אשה שמת בעלה ונשאת לאחר ואחר כך ליקטו עצמות בעלה הראשון אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון דקיי"ל כל שמתאבלים עליו במיתתו מתאבל ביום לקוט עצמות…נלפע"ד דלא שפיר דמי למיעבד הכי ואפי' גוף האבילות כגון מי שמת ונתיאשו לקוברו אחר שכבר נשאת לאחר עיי' סי' שע"ה סעיף ו' אפשר שאינו מתאבלת עליו עיקור האבילות ומכ"ש יום ליקוט עצמות משום דנשואין שני' מפקיעי' קורבת הראשון לגמרי ומנא אמינא לה מהא דאי' בת"כ…ודומה זה כעין ר"פ המגרש פקעה קידושי הראשון וגמרו קידושי שני שאף על פי שהגירושין או המיתה לא הפקיע קדושי' הראשונים לגמרי הנישואין השנייה מפקיעים לגמרי ושוב אינה קרובה לבעלה וה"נ דכוותיה
קריעה כשלוקטין עצמות
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק י הלכה ג
כל שקורעין עליו בשעת מיתתו, קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות; וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו, אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תג סעיף ב
כל שקורע עליו בשעת מיתתו, קורע עליו בשעת ליקוט עצמות. וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו, אינו מתאחה בשעת ליקוט עצמות.
אין שמועה לליקוט עצמות ותקנת החתם סופר
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ח
תני אין שמועה לליקוט עצמות אמר רבי חגי והוא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמיעה לליקוט עצמות
שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תג סעיף ה
שמע שהיום לקטו עצמות אחד מקרוביו שהוא מתאבל עליהם, אף על פי שלא היה שם, מתאבל עליהם. (אבל שמע שנלקטו אתמול, אין מתאבל עליהם) (טור בשם הירושלמי).
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שנג
בנידון שאלתו ע"ד קברות ישינה שאינה משומרת כי שולטי' בו ובמתיהם ידי שונאי ישראל וגם שטף מים רבים אליו יגיעו ורוצי' לפנות המתים ועצמותיתם אל מקום שם קבר…אם צריכים הקרובים לנהוג אבילות ביום פינוי עצמות קרוביהם והאריך למעניתו וביקש ממני לחוות דעתי גם אני. הנה בהיתר פינוי עצמות מקברות הישינה להצילם מבזיון חטוטי שכבי ושטף מים רבים דשכיחי התם דין זה אינו צריך לפנים…ושצריכי' הקרובים לקרוע ולהתאבל ביומו הוא דבר פשוט…ויש לתמוה על חסידתו וצדקתו של מעלתו שכ' שאפשר בזה"ז לא שייך זה בסברת הכרס לדחות הלכות קבועו' וכן לא יעשה א"כ לא שבקת לנו תורה…איברא כ"ז כשיודעים הקרובים אבל אין לנו להודיעם כלל וטוב לעשות תקנה ואיסור שלא להודיע לשום אדם שהגיע היום פינוי עצמות קרוביו כדי לבטלו ממו"מ ושוב אחר שנעשה תקנה זו בפומבי ע"י הרב ובד"ץ שוב אם יארע לו שאמר לו ע"א כן א"צ להאמינו אע"פ שבעלמא מתאבלין ע"פ ע"א הכא שהוא עבריין ועובר על תקנות הקהל א"צ להאמין לו וזה נ"ל תקנה נכונה
Summary:
The ירושלמי rules that one is not allowed to move a buried body, even if the end goal is to find a more מכובד location. The גמרא provides one exception to this rule, if one is moving the body to reunite it with other buried family members. The ש״ך explains that in such a case it is for the כבוד of the מת to be moved, representing an exceptional form of כבוד, distinguishable from other forms of כבוד which are not grounds for a move.
Expanding on the list of exceptions, רבינו ירוחם adds that one may move a body to bury it in ארץ ישראל. The ש”ך explains that the אפר of ארץ ישראל is מכפר, justifying the move. Furthermore, it may be moved if it was originally buried with the intent for it to be moved. The אור זרוע adds a third exception: where there is a risk of בזיון to the מת.
The שלחן ערוך adopts all of the general rule of the גמרא and the aforementioned exceptions as normative practice. The application of these principles is seen by a ruling of the שרידי אש.
The גמרא rules that one who is מלקט עצמות of his אביו ואמו must observe אבלות that day. (In context, the גמרא is explaining that this may be done on חול המועד, since the שמחה of the רגל will remain in place for him.) The אור זרוע notes that this גמרא is addressing the exceptional cases (discussed above) where the move is permitted.
Though the גמרא only mentions observing אבלות for parents and this seems to be the understanding of the ריטב״א, the רמב״ן makes clear that this הלכה applies to all קרובים.
As already alluded to in the בבלי, the אבלות is for a single day and does not apply in the evening and certainly not the next day. As the ערוך השלחן notes, this highlights the uniqueness of this הלכה, as the אבלות exists only that day, regardless if the burial is finished before or after nightfall. This point is stressed in מסכת שמחות, further adding that one should not begin the ליקוט עצמות late in the day. The בית יוסף explain that this would amount to a way to navigate around the אבלות. The ערוך השלחן is lenient in this regard regarding שאר קרובים, allowing for ליקוט עצמות late in the day.
The גמרא makes clear that this הלכה applies even if there is no literal gathering of bones (as is the phrasing using by the גמרא, noting that even where the bones are wrapped up (so they are not visual), the moving of the body would trigger the אבלות. The חזון איש expands to note that this includes moving a wood (or even a metal) coffin.
The שלחן ערוך rules accordingly, noting that all elements of אבלות are activated. The חתם סופר carves out an exception for a woman who has remarried, ruling that she does not observe אבלות for her first husband in a ליקוט עצמות case.
In addition to אבלות, the הלכה of קריעה is also triggered by ליקוט עצמות.
Based on a ירושלמי, the שלחן ערוך rules that one does not observe אבלות simply for hearing about ליקוט עצמות, unless it is the same day. However, if the family learns about the move a day later, there is no אבלות. The חתם סופר recommends instituting a תקנה to avoid informing the family, so that they will not need to sacrifice מקח וממכר as a result of the ליקוט עצמות.
No comments:
Post a Comment