המקור
במדבר פרשת קרח פרק יח פסוקים טו-טז
כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא
ספר החינוך פרשת קרח מצוה שצב
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמצות הפדיון הוא משיש לו שלשים יום ומעלה שיצא מכלל נפל, שנ׳ ופדויו מבן חדש תפדה. ומצוה זו מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השוה חמש סלעים בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון…חמש סלעים של פדיון, האב יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת, דאהרן ובניו כתיב…ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן, ואם נתנו לו על מנת כן אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתנו לו מתנה גמורה, ואם פירש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפייס הכהן בכך בנו פדוי.
ברכת שהחיינו
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכא עמוד א
משנה. בירך ברכת הפסח - פטר את של זבח, בירך את של זבח - לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: לא זו פוטרת זו, ולא זו פוטרת זו. גמ׳…רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן - אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים. הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לך מסכת פסחים
רשב"ם מסכת פסחים דף קכא עמוד ב
רבי שמלאי איקלע כו'. משום דאיירי מתניתין בשני מיני ברכות באדם אחד ומעשה אחד התלוי זה בזה כגון פסח וזבח שחגיגה באה עם הפסח משום הכי נקט נמי להאי עובדא דאבי הבן מברך שתים:
תוספות מסכת סוכה דף מו עמוד א
העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו - צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך…וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין ד' מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן.
רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ט
כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו.
ברכת הפדיון ונוסח הברכה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכא עמוד ב
רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן
שו"ת הריב"ש סימן קלא
למה מברך בעל, כיון דמצות פדיון הבן עקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא דתפדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן….תשובה גרסינן בשילהי ערבי פסחים רבי שמלאי איקלע…מכאן למדו נסח הברכה שהיא בעל. ונראה הטעם לפי שאינה דומה לאותן המצות שהם בלמ"ד כגון ציצית ותפלין וסוכה לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולפי זה אף פודה עצמו מברך בעל…אלא שבפודה עצמו אמרו על פדיון הבכור שאין לומר הבן שאינו פודה בנו
רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה יא - יד
כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה. כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט. אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו. עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה, לפיכך הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
רמב"ם הלכות ביכורים פרק יא הלכה ה
הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו
שו"ת הריב"ש סימן קלא
עוד שאלת לתקן לך מטבע ברכה לבכור הפודה את עצמו, גם לאב הפודה את בנו הבכור. כי מצאת להרמב"ם ז"ל (בהלכות מתנות כהונה פי"א) הפודה את בנו מברך על פדיון הבן, והפודה את עצמו מברך לפדות את הבכור. גם בסדורים מצאת בפודה את עצמו לפדו' בכורי ישראל…שלפי שטת הרמב"ם ז"ל בלמול את בנו איפכא הו"ל לתקן האב בלמד כמו בברית מילה והפודה עצמו בעל שהוא כמו שליח….ולדעת הר"ם ז"ל בנסח הברכה שבאב הפודה אומר בעל ובפודה עצמו אומר בלמ"ד, אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו. וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קיי"ל (קדושין כט) דהוא קודם לבנו דאלמא עקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר.
שו"ת הריב"ש סימן קלא
ועוד תמהת למה תקנוה בעל פדיון הבן ולא על פדיון הבכור, דהא נפיק מינה חורבא דנראה דכל הבנים חייבין פדיון…אלא שבפודה עצמו אמרו על פדיון הבכור שאין לומר הבן שאינו פודה בנו….ומה שלא תקנו בפודה בנו לברך על פדיון הבכור זהו להפריש בין פודה בנו לפודה עצמו ואין בזה שום חורבא דזיל קרי בי רב הוא.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה סעיף י
בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך: אקב"ו על פדיון הבן, וחוזר ומברך: שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו (רמב"ם שם ד"ה). הגה: וי"א דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א). וע"ל סי' רס"ה.
ט"ז יורה דעה סימן שה ס״ק ט
פי' ולא אחר כך דבעינן ברכה עובר לעשיית המצוה ולא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח לפני הכהן המעות ואח"כ מברך.
סידור פדיון הבן של הגאונים אם ברכת הכהן
טור יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה
בתשובת הגאונים תיקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישיילי' כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו והדר מזגא לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וה' איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים…כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכורי ישראל לפדיונן ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו לנפשיה מברך על פדיון בכור וכתב א"א הרא"ש ז"ל ולא נהגו באשכנז ובצרפת שיברך הכהן ברכה זו שלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה שום ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה
שו"ת הריב"ש סימן קלא
ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן, י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אע"פ שאין עושה מצוה כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו. וגם שברכה זו ברכת השבח שרומזת ליציאת מצרים ולמכת בכורות של מצרים והצלת בכורי ישראל.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה סעיף י
הגה…י"א דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' רל"ה).
סעודת פדיון הבן
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פ עמוד א
רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן
רש"י מסכת בבא קמא דף פ עמוד א
ישוע הבן - משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון.
תרומת הדשן סימן רסט
שאלה: יום ל"א של בן בכור שבאותו יום פודין אותו אם חל בשבת היאך יעשו, צריכים להמתין בפדיון עד אחד בשבת או אם יש תקנה שיהא נפדה בשבת? תשובה: יראה דאין למצוא תקנה שיהא נפדה בשבת, ואע"ג דיכול לפדות בכלי כסף או בשאר שוה כסף ה' סלעים…ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כדמבואר לעיל, גם בזה יש גמגום דהיאך יעשה עם הברכות שצריך לברך וגם עם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון. כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות. וכן מוכח מן התלמוד דאפי' בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן, כדאיתא פ' מרובה /ב"ק דף פ ע"א/ רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן ופרש"י ישוע הבן משתה היו עושין לפדיון הבן, וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן פדיון הבן. ואע"ג דמפרשי אינהו בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו, מ"מ בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן. ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י…כיון דסעודת מצוה הוא דפדיית הבן כמו שביארתי, בנ"ד אימתי יעשנה אם בשעה שיתן לכהן הה' סלעים נראה דלא יתכן, דהא אכתי אין בנו פדוי ולא מלאו לו שלשים יום….וכיון דקי"ל כשמואל א"כ אכתי אינו פדוי דשמא יתאכלו המעות, והאיך יעשו סעודה לפרסם המצוה בעוד שאין בנו פדוי. ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות, מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג, שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה…ואע"ג דנוכל ליישב כל הני גמגומים דלעיל בעניין הסעודה והברכות כיון דאין לאחר הפדיון מל"א יום ואילך וכשחל בשבת אי אפשר בו ביום ולא קודם, לכן יש לדמות לנר חנוכה בע"ש שמדליקים מבעוד יום ומברכין כו'. ואע"ג דליכא השתא מצוה ודילמא כבתה קודם הכנסת הלילה, אלא התם דלא אפשר בענין אחר.
שו"ת הרשב"א חלק א סימן קצט
ומה ששאלתם אם עושין סעודת שמחה על /פדיון הבן/ זה בדורות האלו /בזמן הזה/ אם לאו?
זה אינו תלוי אלא בהרחבת לב האב. אם רוצה לעשות סעודת שמחה על שהגיע בנו לפדיון ושקיים מצותו עושה. וכן היו נוהגין בדורות הראשונים שהיו עושין סעודה לשעשוע הבן. ועכשיו יש ויש. ומי שעושה ויש לו נפש רחבה תבא עליו ברכה.
תרומת הדשן סימן רסח
שאלה: בסעודת פדיון יש לברך בברכת המזון שהשמחה במעונו או לאו? תשובה: יראה דיש לדקדק בדבר, דמצאתי הועתק מספר פרנס שכתב סדר פדיון הבן, וסיים שנוהגין לעשות סעודה לפרסומי מצוה והיא סעודת מצוה, וצריכים לברך שהשמחה במעונו ע"כ. וכן שמעתי מורים מורי הוראה ברינו"ס, וראייתן מהא דאמרינן פ"ק דכתובות /דף ח ע"א/ רב חביבא איקלע לבי מוהלא בריך שהשמחה במעונו ולית הילכתא כוותיה משום דאיכא צערא לינוקא. משמע אי לאו משום צערא לינוקא הוי מברכינן. וא"כ בנ"ד דליכא צערא דינוקא מברכינן. אמנם אחד מהגדולים העתיק מתוספות ריב"א וז"ל: אבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה תוך שלשים ואפילו תוך ז' ובלבד שלא יצא מפתח ביתו, וכן בפדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ע"כ. מהכא שמעינן דאין לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן משום דלפעמים איכא צערא לינוקא, דהא שרי לאבל לאכול בסעודת פדיון הבן מהאי טעמא, וכ"ש דאין לברך שהשמחה [במעונו] מהאי טעמא. ואע"ג דכתב אשירי פ' יש בכור דיש מפרשים דמש"ה לא מברכינן שהחיינו על המילה כמו שמברכים על פדיון הבן, משום דבמילה איכא צערא לינוקא, משמע אבל בפדיון הבן ליכא צערא לינוקא. דשאני שהחיינו מהשמחה במעונו, דלגבי שהחיינו לא קפדינן אצערא כל דהוא כמו לגבי שהשמחה, והכי מחלק בהדיא בהגה"ה במיימון בהלכות מילה ע"ש. עוד רציתי לומר דדוקא גבי מילה אי לא הוי צערא דינוקא הוי מברכין שהשמחה במעונו, ומשום דגבי מילה כתיב שש אנכי על אמרתיך, אבל גבי פדיון הבן לא אשכחן לשון שמחה, והכי מחלק במרדכי פ"ק דכתובות אפילו לעניין סעודת אירוסין, ואע"ג דאיהו נמי סעודת מצוה היא כדמוכח במתני' פ' אלו עוברין /פסחים מט ע"א/. וא"ת אי לא קרי שמחה סעודת פדיון הבן ולא אשכחן לשון שמחה בסעודת פדיון הבן, א"כ אמאי איצטריכו התוס' ריב"א לעיל להתיר מטעם צערא דינוקא, תיפוק ליה דלא מיקרי סעודת שמחה. לא קשה מידי דסד"א לאסור מטעם סעודות מריעות הואיל וחבורת בני אדם לשם, ואהא בעינן טעמא משום דלפעמים איכא צערא לינוקא ואין שם שמחה לאבל. וכל זה אינני בא לחלוק על מנהג דבני רינו"ס שמברכין שהשמחה במעונו, אלא ליישב מנהג דבני אושטריי"ך שלא שמעתי כלל שנהגו לברך שהשמחה במעונו בסעודת פדיון הבן.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות פדיון בכור סימן שה סעיף י
הגה…ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם).
ביאור הגר"א יורה דעה סימן שה ס״ק טז
ויש שכ' כו'. ב"ק פ' א' לפרש"י שם וערוך ועתוס' דמ"ק ח' ב' ד"ה מפני כו':
Summary:
The מצוה of פדיון הבן is summarized by the ספר החינוך - at 30 days old, a father of a natural first born (of the mother) is required to redeem the child, paying 5 סלעים to the כהן, symbolizing the notion that the baby is owned by the כהן.
The גמרא cites that רבי שמלאי arrived at a פדיון הבן and was asked: all agree that the father (and not the כהן) recites the ברכת המצוה; however, who should recite שהחיינו - the father who does the מצוה or the כהן who receives the benefit? The גמרא concludes that the father recites both the ברכת המצוה and the ברכת שהחיינו.
תוספות seeks to address why certain מצוות receive the ברכה of שהחיינו (e.g. סוכה and לולב), while others (ציצית, תפילין) do not. He further questions the distinction between פדיון which does receive שהחיינו and ברית מילה which does not (in contrast to the view of the רמב״ם noted below). He further asks about the distinct between מגילה (which receives שהחיינו) and הלל (which does not). He explains that the requirement is for a מצוה which entails שמחה. Alternatively, he suggests that the standard for שהחיינו is rooted in מצוה which occurs מזמן לזמן, noting that פדיון הבן seems to violate this principle.
The רמב״ם explains that there are a variety of categories of scenarios in which שהחיינו is recited. The case of פדיון one falls into the category of one which doesn’t occur regularly, resembling an annual מצוה. The רמב״ם groups ברית מילה in the same category.
Of note, the ברכת המצוה as referenced in the גמרא is על פדיון הבן. The ריב”ש addresses this formulation, noting that it should have לפדות, given the personal nature of the מצוה on the father. He explains that since the father requires the participation of the כהן, this makes the nature of the מצוה less personal, triggering the על פדיון formulation.
In accordance with the רמב”ם’s unique view of ברכות המצוה, which allow them to change based on whether the מצוה is being done by oneself or on behalf of someone else, the רמב״ם codifies two different ברכות: in a case where a father redeems his son: “על פדיון הבן”; in a case where the an individual redeems himself: “לפדות הבכור”.
In terms of the opinion of the רמב״ם, the ריב”ש wonders why the רמ׳ has two separate ברכות. Furthermore, even if there should be two, why would the father doing the מצוה in a “normal way” be recited as על but the abnormal case of a person for himself is recited as -ל? To explain the רמב״ם, he suggest that in the father-son scenario, the father has the son as a fallback option to perform the פדיון on himself, so it is no longer an independent מצוה. In contrast, when the son performs the פדיון on himself, it is an independent מצוה, so -ל is appropriate.
The שלחן ערוך follows the view of the רמב”ם, while the רמ”א rules that על פדיון should be recited in all cases.
While the basic הלכה just requires a recitation of the ברכות and handing over ה’ סלעים, the גאונים provided for an expanded ceremony, including a stipulation by the father that the baby is a פטר רחם, an inquiry from the כהן whether the father prefers ה’ סלעים or the boy, a response from the father, then the ברכות and handing over of the סלעים. Also, they included a ברכה of עצי בשמים and a בורא פרי הגפן. Lastly, they included an expanded ברכה about the פדיון to be recited by the כהן. While some aspects of the גאונים’s ceremony have been accepted by the רמ”א (e.g. the verbal exchange and the בורא פרי הגפן), others have been rejected. As is cited in the name of the רא”ש, we generally reject ברכות that were developed post-בבלי. (The ריב”ש seeks to explain why a ברכה would be appropriate here, in contrast to other מתנות כהונה.)
Based on a גמרא in בבא קמא, the תרומת הדשן concludes that the meal that accompanies the פדיון has the status of a סעודת מצוה. He even considers (though ultimately rejects) incorporating in שהשמחה במעונו at ברכת המזון. The רשב”א seems to take a more moderate approach in terms of the nature of the סעודה requirement at the פדיון.
